נדודי שירה


סלמאן מצאלחה ||


נדודי שירה


"מולדתי איננה מזוודה ואני אינני נוסע", ניסה דרויש לנסח את המבע הפואטי של הטרגדיה הפלשתינית. אך דומה כי מאז החליט לקום ולעזוב מרצונו את חיפה ב-1970, ולהצטרף בסופו של מסע לשורות אש"ף, הוא נע ונד בין שדות תעופה ו"ישב על המזוודות" יותר מכל פלשתינאי אחר. יציאת פלשתין הראשונה שלו אירעה בשנת הנכבה, כמניין הפלשתינאים. גלות זאת לא ארכה זמן רב, שכן הוא חזר כילד עם משפחתו, בין ה"מסתננים", אל בירוה, כפר הולדתו, כדי לגלות שהכפר חרב ואיננו עוד. כך הצטרף הילד דרויש אל עדת "הנפקדים הנוכחים" שלא היו בארץ בזמן עריכת מפקד האוכלוסין. מאחר שהוראת המונח מולדת בתרבות הערבית צרה מאוד והיא מצטמצמת לתחום הכפר, הוא גילה עם שובו כי חזר מגלות לבנון אל גלות מסוג אחר, גלות במולדתו שלו: "פליט הייתי בלבנון וכעת פליט במולדתי", כתב דרויש על תחושותיו עם חזרתו לכפר שאיננו, ל"מולדתו האבודה". זה, בסופו של דבר, החוט המחבר את מכלול שירתו של דרויש לאורך השנים.

הוא למד בבית ספר בדיר אל-אסד, הכפר הגלילי הלא רחוק מחורבות כפרו, גן עדן האבוד שלו. בימים ההם הסתירו אותו המורים מפני המשטרה, משום שכ"מסתנן" היה לא חוקי בעיני "אנשי החוק" החדש ששלט בארץ.

עם השנים החל דרויש לחפש מקום לבטא בו את מורכבות חייו בארץ ששינתה את פניה. וכך הוא מצא את דרכו אל העיתונות הערבית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, ובמהרה כוכבו החל לדרוך כמשורר. בעקבות מלחמת יוני 1967, לא רק ירושלים חוברה לה יחדיו כי אם גם הפלשתינאים משני עברי הגבול חוברו להם יחדיו בפצע ובחבורה טרייה. גם לעיני העולם הערבי מסביב נגלה פתאום מיעוט ערבי-פלשתיני שנשכח בתוך חלקי ארץ פלשתין שנהפכו לאזרחי מדינת ישראל.

דרויש חש מחנק בארץ ורצה לעוף גבוה יותר, חזק יותר ורחוק יותר. הוא שאף להיות באור הזרקורים הערביים, "בעד בעד חיפה", בערי הבירה של העולם הערבי. ואכן, לאחר שעזב ב-1970 התקבל בזרועות פתוחות, מצא המון זרקורים והמון אורות הופנו אליו. אולם ככל שנקפו השנים וחלום שחרור פלשתין התרחק והלך, דומה כי החרטה על הצעד הפזיז שעשה בעוזבו את הארץ, את מולדתו הפרטית, החלה אוכלת אותו מבפנים. הוא התיישב בלבנון וכתב שירים על ביירות. אך הלבנונים שהיו שרויים במלחמותיהם עם הפלשתינאים לא היו מרוצים מכך שפלשתינאי אחד, אף אם הוא משורר נערץ, כותב על ביירות. הם אמרו לו כדבריו: "זו לא העיר שלך. אמרו שאני זר. הרגשתי שם ארעי" (מתוך ראיון עם הלית ישורון ב"חדרים" 12).

ואכן, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה עקר דרויש, ביחד עם אנשי אש"ף, לקפריסין ולאחר מכן לתוניסיה. מכאן והלאה, מונחים כמו "כאן" ו"שם" הלכו ותכפו בשירתו של דרויש בחיפוש אחר שייכות: "אני מכאן, ואני משם, ואינני שם ואינני כאן" (מתוך: "פחות ורדים"), והוא הלך ושקע בזיכרונות: "אני משם. ויש לי זיכרונות. נולדתי כשאר האנשים. יש לי אמא / ובית עם הרבה חלונות. יש לי אחים, חברים, וכלא עם חלון קר..../ למדתי את כל המלים ופירקתי אותן, על מנת להרכיב מלה אחת / היא המולדת" (שם).

מכאן, בדיוק מנקודת הניכור הזאת בגלות, החלה דרך החזרה הנפשית שלו הביתה, אל המקום הקטן הזה, אל הכפר שהוא מולדתו האמיתית: "אני אוהב לנסוע / אל כפר שלא תלה את לילי האחרון על ברושיו". אך יחד עם זאת הוא ידע שדרכו איננה סוגה בשושנים: "אזרוק הרבה ורדים לפני שאגיע אל ורד אחד בגליל". לא במקרה בחר דרויש, בשנות גלותו מפלשתין, לרבעון שערך שנים רבות - החל בביירות, קפריסין ולבסוף ברמאללה - את השם "אלכרמל". אמנם הוא עזב את הגליל ואת הכרמל, את הגיאוגרפיה ה"פרטית" שלו, בחיפוש אחר תהילה בבירות ערב, אך הוא המשיך לשאת את המולדת הקטנה שלו על כנפי המטאפורה.

ברגעים של גילוי לב חשף את צפונות לבו ביחס למולדת האמיתית, לא הסיסמה, שאצר בתוכו. הוא התוודה בראיון להלית ישורון שלא ירצה לגור בעזה, שאינו אוהב את עזה, ועזה איננה מולדתו. אך לא רק עזה איננה מולדת בעיניו, אלא גם רמאללה, שאליה חזר בעקבות הסכמי אוסלו. שוב חש שהוא חי בגלות ב"מולדת הפוליטית", וכך התוודה דרויש באוזני אדם שץ בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב-2001: "לא הייתי בגדה המערבית קודם, לכן היא איננה מולדתי האישית. בלי זיכרונות אין קשר אמיתי עם מקום כלשהו". במלים אלה חושף "המשורר הלאומי הפלשתיני" את הבעייתיות של השתייכות למולדת הפלשתינית, אך אין הוא מסביר לקורא מהי המולדת האמיתית בעיניו.

דברים כאלה מעולם לא נחשפו בראיונות לעיתונות הערבית. המולדת היא סיסמה שנישאת ברבים, אך איש אינו מנסה לפרוט אותה לפרטים, לדון במשמעותה העמוקה, להצביע על גבולותיה ועל מה שהיא מסמלת בתודעה הפרטית והקולקטיווית של הפלשתינאי ושל הערבי בכלל. תקשורת ההמונים הערבית התייחסה אליו כאל סמל שיחס של קדושה דבק בו. על כן, דיון אמיתי וכן בשאלות כאלה היה בו משום חילול הקודש.

בעל כורחו נהפך דרויש לסמל פלשתיני, הן מבחינה פואטית והן מבחינה פוליטית. הדבר הקשה עליו מאוד ולא אחת ניסה להשתחרר, אך ללא הועיל, מכבלי הנישה הפלשתינית הצרה שייחדו לו משוררים ערבים אחרים שנתקנאו בתהילתו. ההמון, מעצם טבעו, מחפש סמלים, וההמון הערבי אהב אותו. מה עוד שמסורת היא מימים ימימה בתרבות הערבית, עוד לפני האיסלאם, שמשוררים אמורים להיות הדוברים של השבט. והנה נפל בחלקם של המונים ערבים דובר מובהק של השבט הפלשתיני, של השבט הערבי, הניצב זקוף מול אויביו: "רשום לפניך, ערבי אני", כפי שהטיח דרויש בגאווה באחד משיריו המוקדמים.

וכך, במודע או לא במודע, הפך דרויש את הדיבור על המולדת למקצוע הפואטי שלו: "אמר לי בדרכו אל כלאו: / אדע כאשר אשתחרר, / כי לדבר בשבח המולדת, / כמו לדבר סרה במולדת, / הוא מקצוע ככל המקצועות" (מתוך: "מצב מצור"). ואכן, בהיותו איש מלאכה מיומן, לא חסך דרויש דיבורים על המולדת. הוא אף נתן את הכותרת "מולדת ממלים" לאחד משיריו.

לא אחת היתה האהדה הרבה לדרויש מעין "התרסה מותרת" נגד השליטים והמשטרים הערבים עצמם. שכן הדיבור על פלשתין בעולם הערבי היה מפלטם היחיד של מתנגדי המשטרים האלה. משטרי דיכוי אלה הותירו לאזרח הערבי לשאת את "דגל פלשתין" כעצם לשחק בה, בתנאי שלא ייגעו בשליטים ובשלטון. ההמונים אהבו את שירתו הגרועה של דרויש, לא את שירתו הטובה שהתפתחה בשנים האחרונות. לא אחת ביקשו ההמון לקרוא משהו מן השירה הגרועה ההיא שהפכה אותו לסמל פלשתיני וערבי, ולא אחת סירב וניסה להשתחרר מכבלי אותה שירה, מכבלי אותו סמל שהעיקו עליו מאוד.

בהיותו אמון על המסורת הפואטית הערבית הקלאסית, דרויש המשיך לדבוק, ובצדק, במסורת הנותנת משקל נכבד לצד המוסיקלי בשירה, צד המבדיל אותה מן הפרוזה. יחד עם זאת ניסה בשנים האחרונות לרכך את עמדתו בנוגע לדבקותו בשירה השקולה, וניסה להשתחרר מכבלי המשקל. לזכותו ייאמר כי לא נח לרגע על זרי הדפנה, אלא המשיך במסעות החיפוש אחר הביטוי הפואטי שלו. שירתו של דרויש קלחה כמעיין המתגבר, אם כי, לטעמי, הוא גלש לעתים לגודש מלאכותי של מטאפורות צורמניות חסרות שחר פואטי, כגון: "תקרת צהלת הסוס", ועוד כהנה וכהנה מטאפורות מצועצעות הנשמעות כאילו היו לקוחות מפס ייצור של מפעל צעצועים מפלסטיק לשיווק המוני.

דרויש לא אהב ביקורת (אך מי אוהב ביקורת?), ואני לא חסכתי ממנו ביקורת בשנים האחרונות, ולעתים במלים בוטות שפירסמתי בערבית כאן ובחו"ל. דרויש חיפש אהבה בכל מחיר, אהבה של השלטון ואהבה של העם בעת ובעונה אחת, ואין סתירה גדולה מזאת. ברצותו להחזיק בטלית משני קצותיה, מעולם לא נקט עמדה חד-משמעית שיש בה אמירה מוסרית כלשהי ותמיד הילך בין הטיפות. מצד אחד לא רצה להרגיז את השלטון, כל שלטון - לא השלטון הפלשתיני המושחת שהיה סמוך על שולחנו משך שנים רבות, וגם לא השלטונות הערביים במדינות ערב. ומהצד האחר, לא רצה להרגיז את ההמון הערבי שהיה זקוק לאהבתו הפופוליסטית כמו אוויר לנשימה.

יחד עם זאת, ובהניחנו לרגע את הפן הפופוליסטי שניבט לעתים משיריו הפמפלטיים הישירים, שירים שפורסמו בהשפעת האירועים ברגעי כעס ובסערת רגשות מוצדקת, דרויש הוא משורר נפלא שגילה במרוצת דרכו הפואטית את סודה הכמוס של השירה האמיתית. וכך העניק לקוראיו רגעים של אושר, גם אם מלנכולי ברובו, כיאה לתפקידה של שירה גדולה.

עכשיו, לאחר שתמו נדודי השירה שלו, הוא ימשיך להיות עוד לשנים רבות, "הנפקד הנוכח" הפואטי האולטימטיווי, הן בשירה הפלשתינית והן בשירה הערבית בכלל.

***

פורסם: הארץ, תרבות וספרות, 15 באוגוסט 2008

למאמר באנגלית, לחץ כאן.




שיתופים



תגובות בפייסבוק:


תגובות באתר:

0 comments:

הוסף רשומת תגובה

בארץ
  • המין האנושי

    השיח האלים חשף לא רק את עומק ההתכחשות בחברה הערבית לעצם קיומה של קהילת להט"ב בתוכה, אלא גם את עומק הפער, שאינו אפשרי לגישור…
    כל הפרטים
  • אשכנזים-ספרדים

    במפגש בין ״המנטליות הספרדית המובהקת״, ובמלים אחרות: השייכות לתרבות אתנית אחרת, נקרא לה - ערבית, לבין ״המנטליות האשכנזית המובהקת״...
    כל הפרטים
  • מלאך המוות

    שנים רבות חלפו ומלאך המוות הגיע לבסוף ליטול את נשמתו של יעקב. פנה אליו יעקב בטרוניה: הלא ביקשתי ממך לשלוח לי שליח לפני המוות ואתה הבטחת לקיים... כל הפרטים
במרחב
  • חמאס בשירות ישראל

    לו ניחנו הפלסטינים בדמיון פוליטי ומדיני פורה, הם היו בוחרים במרוואן ברגותי כיורש לנשיאות פלסטין, ובסלאם פיאד לראשות הממשלה.
  • ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע.
    כל הפרטים
 
קוראים ותגובות