מעלים את אל־קודס על ראש סיסמתם

רבים תוהים איך זה שבמלחמה שישראל וארה"ב מנהלות נגד המשטר האיראני רוב הטילים והכטב"מים לא מופנים לישראל, אלא דווקא למדינות ערביות. הסיבות לכך לא אמורות להפתיע איש, ועל כך בהמשך.

כדי להבין את הפרדוקס הזה צריך לחזור אל שורשי הסכסוך הפנים־איסלאמי. האיסלאם התחיל כאידיאולוגיה דתית ערבית אימפריאליסטית, שהתפשטה מחצי האי ערב וכפתה את האיסלאם, אם בחרב ואם בדרכים אחרות, על עמים ותרבויות אחרות שהפרסית היא הבולטת בהן.

רוב המוסלמים בעולם היום אינם ערבים. הערבים הם כ–20% מכלל המוסלמים. במרחב המזרח־תיכוני קיימות שתי מעצמות אזוריות מוסלמיות — איראן במזרח וטורקיה בצפון. המרחב הערבי היה נתון עוד מהתקופה הקדם־איסלאמית להשפעת המאבק בין שתי המעצמות של הימים ההם, פרס במזרח והאימפריה הביזנטית בצפון.

כאז כך גם היום. משטר האייתוללות השיעי באיראן הוא ממשיך דרכה של האימפריה הפרסית, ומשטר האחים המוסלמים הסוני של רג'פ טייפ ארדואן הוא ממשיך דרכה של האימפריה העותמאנית. שני המשטרים הלא ערביים הללו נאבקים ביניהם על ההגמוניה במרחב הערבי. במילים אחרות, שניהם שואפים להחזיר ליושנה עטרה לא ערבית במרחב. מול שתי השאיפות האלו ניצבת ישראל כאבן נגף. לכן פלסטין משמשת בידיהם כלי ניגוח נגד המשטרים הערביים, באמצעות חשיפת אוזלת ידם מול הציונים. לשם כך, חדשות לבקרים מעלים שני המשטרים האיסלאמיסטים את אל־קודס על ראש סיסמתם.

לא אחת ארדואן מרים בנאומיו את דגל פלסטין וירושלים לראש התורן: "כל יום שבו ירושלים תחת כיבוש הוא עלבון בעבורנו", אמר בכנס בנושא ירושלים שנערך באיסטנבול ב–2017. גם משטר האייתוללות הבין כי פלסטין היא כלי יעיל להחזרת עטרה פרסית ליושנה. לשם כך אף הקים את "כוח אל־קודס" (כוח ירושלים), השואף לשחרר את ירושלים מהכיבוש הציוני. המשטר ידע גם לשחק בסנטימנט העממי הערבי, האוהד את העניין הפלסטיני, וקבע את יום שישי האחרון בחודש הרמדאן כ"יום ירושלים", למרות שאין לירושלים שום חשיבות בדוקטרינה הדתית השיעית; היא חשובה כקליפת השום בעיני זרם זה באיסלאם.

הפרשנות השיעית של פסוק הקוראן שבו מוזכר אל־אקצא מסבירה, שמדובר על "מסגד של מעלה", הנמצא בשמים ולא על "בית אל־מקדס" (בית המקדש) בירושלים. בעיני השיעים, המסגד של העיר כופה בעיראק קדוש יותר מזה שבירושלים. אמנם משטר האייתוללות מכנה את איראן "רפובליקה איסלאמית" אך בפי מנהיגיו לא אחת נשמע המונח "מילת־י איראן" — "האומה האיראנית" — שמדגיש את הלאומיות הפרסית דווקא.

התמיכה האיראנית בחיזבאללה ובעבר במשטר אסד היא חלק מהמשיחיות השיעית המצפה להופעת המַהְדִי, המקביל השיעי למשיח. הדברים מתבססים על מסורות בכתבים שיעיים: "תתרחש 'פתנה', מלחמת אחים בסוריה… ולא תחדל עד אשר תישמע בת קול משמים ותאמר האמיר שלכם הוא פלוני", כפי שמוסר לנו המלומד השיעי אבן טאווס במאה ה–13.

לא זו אף זו. המסורות השיעיות מספרות כי המהדי (המונחה, המודרך) נקרא כך, כיוון שהוא מודרך לבוא אל אחד ההרים בסוריה ושם הוא מוצא כמה ספרים מן התורה ומציג אותם בפני היהודים. חלק מן היהודים מתאסלמים בעקבות זאת. הוא גם נושא את השם המפורש של אלוהים בעברית דווקא, מחזיק במטה של משה ונושא את ארון הברית שבו נמצאת השכינה. בעזרת ארון הברית הוא יכבוש ערים וארצות וישליט צדק בעולם.

באחרית הימים גורלם של הערבים יהיה עגום. שכן, "כאשר יופיע המהדי, רק החרב תדבר עם הערבים", כפי שמוסר לנו המלומד השיעי אל־נועמאני במאה העשירית.

בל יתפלא איש, אם כן, נוכח התנהלותה של איראן מול מדינות ערב.
*

מן הארכיון - 1996

המלחמה בנוסטלגיה לאומית עוברת דרך יצירת ההווה כנוסטלגיה עתידית, או לחילופין, את העתיד כהווה שראוי להתקיים כאן ועכשיו.

סלמאן מצאלחה

הנוסטלגיה כמחלה

נתחיל בחדשות הטובות: זוהה הנגיף התוקף את מוחו של האדם במצב של חולשה המתרחשת בזמן ובמקום. לנגיף הזה ניתן שם הקוד: נוסטלגיה. אולי אין זה המקום לרדת לעובי הקורה בבירור תולדותיו של הנגיף, אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע בודאות: נוסטלגיה ואימפוטנציה הולכים יד ביד.

צאו וראו את כל אלה המתרפקים על עבר לוט בערפל כרונולוגי כבד. בחינה מדוקדקת של מצבם תצביע על אי נוחות של קיומם כאן ועכשיו. אי־נוחות זאת יכולה להיות אינדיבידואלית, והיא יכולה להיות גם שבטית ולאומית. המילון יאמר שהמושג מקורו ביוונית: נוסוס = מחלה + אלגוס = כאב, ויסביר את המונח בעברית של ימינו כגעגועים עזים לבית, למולדת או לעבר. ובכן, האם די בכך? כמובן שלא. הנוסטלגיה היא מחלה, כי היא זיכרון סלקטיבי של אדם ושל עם. האם אי מי מכם רבותי מעלה בדמיונו כל געגוע לאיזה חצבת עברית ראשונה, או שמץ של כיסוף כלשהו לאיזה שחפת מן הימים ההם, שלא לדבר על עגבת תיכונה?

זכרונות של עגבים דוקא יש, והרבה. כשגבר או אשה מזדקנים (אין זה משנה אם הם באים בימים או שזהו רק מצב נפשי, גם אין זה משנה אם הם משתייכים לעם ישראל, או שמא הם נמנים על בני ישמעאל), רק תפארת הניעורים עומדת מול עיניהם, תפארת ה"היו זמנים". החולשה ה"אורגנית" יוצרת ואקום מפחיד, אז מה עושים? והתשובה היא: בשביל מה יש זיכרון, אם לא למטרה הזאת? וכך רבותי, תפארות העבר אינן קיימות אלא במוחותיהם הקודחים של אימפוטנטים מאונס.

ועם הנוסטלגיה האינדיבידואלית הזאת עוד אפשר להסתדר איכשהו. לא כך המצב עם נוסטלגיה קיבוצית, כלומר לאומית. יהיו כאלה שיתמהו, היש חיה כזאת? ובכן, ישנה חיה כזאת, ועוד איך ישנה. אל הערכה הנוסטלגית שהמילון מספק אפשר להוסיף עוד אי־אלה בונבונים, ליתר דיוק "בּומבּ־ונים": געגועים למיתוסים, לאידיאות או אל ערכים מן העבר הרחוק, וכאן הדבר מתחיל להיות מסוכן, כי אז הופכת הנוסטלגיה להיות האמא החוקית של הפונדמנטליזם. כאשר עמים מואסים בהווה המורכב ולא רואים כל זיק של תקוה לעתיד, ובמלים אחרות, כאשר אינם יכולים להעביר את הנוסטלגיה ממשבצת העבר למשבצת התקוה לעתיד, או אז, עולים על הדרך המובילה אל העבר החשוך, אל החור השחור שקשה, אם לא בלתי אפשרי להשתחרר ממנו.

המלחמה בנוסטלגיה לאומית עוברת דרך יצירת ההווה כנוסטלגיה עתידית, או לחילופין, את העתיד כהווה שראוי להתקיים כאן ועכשיו. בסופו של דבר, רק החיים כאן ועכשיו ואולי התקווה לעתיד יביאו מזור לתחלואי הנוסטלגיה הפונדמנטליסטית. הנוסטלגיה הלאומית הופכת להיות פולחן העבר, ופולחן ערכי העבר, פולחן של זמנים ומקומות, ולא של האדם באשר הוא כזה. זמנים היסטוריים ומקומות היסטוריים של האבות המייסדים. פולחן האבות המיתולוגיים האלה, סופו שיכרה קבר לבנים, ודי לחכימא. לא מלכות השם ומלכות ישראל, כמאמר עמים אחדים, ולא האיסלאם הוא הפתרון, כמאמר עמים אחרים, יביאו להגלדת הפצעים של כאן ועכשיו.

כל עוד העמים שרויים בצער עצמי, הווה אומר, אימפוטנציה רוחנית, הרי שהם זוכרים רק את עצמם בלבד, ורק זיקפתם הלאומית שלהם לבדה עומדת לנגד עיניהם. כל החוויות הקיומיות שלהם הן חוויות אגוצנטריות שמשכיחות מליבם את הטוב הקיים על הארץ, והקיים גם בכוח בעמים אחרים, גם אם הם שכנים המתגוררים באותו בית דירות שנקרא "ארץ ישראל" מחד, ופלסטין מאידך. רק ע"י נטישה של אגואיזם לאומי, הניזון מעבר מיתולוגי, נסללת הדרך אל השלווה האמיתית. ואיש תחת גפנו לא תהיה רק סיסמה של משוררים הוזים בוואקום האין-אונות העכשווי, אלא אורח חיים לעתיד אחר.

על שום כך יש להכריז מלחמת חורמה נגד הנוסטלגיה החשוכה הזאת. יש לעקור את העבר ופולחן העבר מן הלב. ובמלים אחרות, לבטל את העבר כמשהו ערכי שראוי שיתקיים בימינו. רק בשעה מופלאה זאת של ביטול העבר בנפשו של עם כזה או אחר יוכל אורו הרוחני, ולא רק הרוחני, של העתיד לזרום אל תוכם של עמים ולמלאם בשמחה. רק אז ילכו כולם, גם ערבים וגם יהודים, זקופי קומה.

*

פורסם: כל העיר, 26.4.1996

כל הפרטים

מעלים את אל־קודס על ראש סיסמתם

סלמאן מצאלחה

מעלים את אל־קודס על ראש סיסמתם