17 באוקטובר 2017

התרגום: יצירה דומה ושונה בעת ובעונה


ארכיון -


על התרגום מערבית לעברית:

תרגום בצידי הדרך, עורך: ששון סומך, אוניברסיטת תל-אביב 1993



סלמאן מצאלחה ||


התרגום: יצירה דומה ושונה בעת ובעונה





מפלגת ״אין עתיד״


חפשו אותנו -

מי שמבקש להחליף את השלטון תוך הסתמכות על הקולות שלנו, חייב לשלם טבין ותקילין במשרדים ממשלתיים.

13 באוקטובר 2017

גבריאל מוקד || רב המשותף בינינו

תגובה -

 

גבריאל מוקד ||

רב המשותף בינינו


סלמאן מצאלחה שלום. שמחתי לקרוא את מאמרך "הזיה דו־לאומית" ("הארץ" 28.9). מאמרי זה, שנועד להתכתב אתך, מוקדש לזכר ידידי הגדול, המנהיג הדגול של השמאל הפלסטיני והכלל־ערבי, אמיל חביבי. בשעתו קיימתי דיאלוג רציף וידידותי אתו (וגם עם האמיל השני שאתה מזכיר, ד"ר אמיל תומא). כאן אציין מיד, כי למנהיגים אלה של שמאל פלסטיני היתה בעיני — בייחוד בהיותי ניצול שואה — אמינות רעיונית ופוליטית רבה מאוד, שהרי הם נמנו (לפחות מיוני 1941) עם התומכים המובהקים של הקואליציה האנטי־נאצית (בעוד שמנהיגים ערבים רבים, ובייחוד המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני, תמכו בהיטלר ובהשמדת היישוב היהודי בארץ). אכן, לפי עמדה שמאלית אותנטית זו, שחביבי היה הדובר המובהק שלה, זכות האומות להגדרה עצמית נובעת קודם כל משיקולים אמפיריים, שמטרתם מניעת דיכוי לאומני ונטרול סכסוך לאומי בלתי פוסק — זאת מעבר להנמקות אתיות ואסתטיות, היסטוריוסופיות או משפטיות כאלה או אחרות, תהיינה חשובות מבחינה רגשית או פורמלית ככל שתהיינה.

והנה, הרי ברור לשנינו כי בארץ הזאת, בין הירדן לים, קיימות שתי אומות — היהודית והפלסטינית — שלשתיהן זכות להגדרה עצמית לאומית. כל מי שמתעלם מזכות זו מחבל בעניין של השלום, של החיים הטובים ושל הצדק גם יחד. מבחינה זו האומה הערבית־הפלסטינית קיימת גם בלי להסתמך על זיקתה לאיסלאם (גם אם האיסלאם קשור מאוד לאפיונה, לתרבותה ולתולדותיה), וגם מעבר לקשריה עם עמי ערב בכללם, שכן נודע לה גם קיום לאומי ספציפי; והאומה היהודית בא"י (פלסטין) קיימת לא רק כענף של היהדות כדת וכתרבות דתית (למרות קשריה ההיסטוריים והעכשוויים עם היהדות כדת וכתרבות דתית), וגם איננה זהה עם תפוצות העם היהודי בעולם (למרות זיקתה אליהן). אגב, נראה לי כי שתי האומות שלנו לא נתקיימו למעשה כאן בארץ עד לפני כ–150 שנה — ודאי לא בצורתן המודרנית ורבת האוכלוסין — והן צמחו רק משלהי השלטון העותמאני (החל ב–70 השנים האחרונות שלו), וגדלו ונתגבשו ונתעצמו דווקא תוך מאבק בלתי פוסק ביניהן, שהתחיל כבר בראשית המאה ה–20.

לכן, אתה צודק, סלמאן, באומרך שכל מי שמתעלם מהמצב האובייקטיבי של קיום שתי האומות שלנו בא"י (פלסטין) ומן הזכות של שתיהן להגדרה עצמית לאומית — כל אומה במדינתה — חוטא קודם כל בחוסר ריאליות, נוסף למשוגותיו השונות מן הבחינות ההיסטוריוסופיות, האתיות והמשפטיות. ואוסיף כאן, כי צר לי שבשתי האומות מתעלמים מהזכויות הלאומיות הלגיטימיות של העם השני, ולא פעם גם מהזיקה ההיסטורית הוודאית של כל אחד משני עמינו לארץ זו. אם תסלח לי על כך שאני מותח בהקשר זה ביקורת על הנהגת הרשות הפלסטינית ואינני מסתפק בביקורת על הנהגת האומה שלי, אז תרשה לי להזכיר כי הרשות נזהרת אף מאפשרות של הכרה במדינת ישראל כביטוי להגדרה לאומית עצמית של האומה היהודית בארץ (אגב, כזאת צריכה להיות ההגדרה המדויקת, ולא ציון כללי של ישראל כ"מדינה יהודית"). נוסף לכך, ההנהגה ברמאללה מידרדרת להכחשות ילדותיות של העבר ההיסטורי היהודי, העברי או הישראלי בארץ. לְמה הדבר דומה? להכחשה מהצד הישראלי את הקיום של ערבים בארץ במשך קרוב ל–1,400 שנה (עם הפסקה קטנה בתקופת השלטון הצלבני). אגב, ברור שההכרה ההדדית בעבר היסטורי כשלעצמה רחוקה מלהעניק זכויות בעלות בלעדיות על הארץ. בכל מקרה, בוודאי שום פלסטיני לא היה שמח אם כתגובה "סימטרית" להכחשת קיומו של בית המקדש העברי בירושלים בימי הבית הראשון והבית השני, היינו טוענים מהצד הישראלי כי הכליפים הערבים, שכבשו את הארץ גם לפני שלטון בית אומיה, היו בעצם דמויות פיקטיביות, וכי גם מוחמד לא היה בגדר מציאות היסטורית ממשית, או אל־אקצה היה בעצם בית מקדש יהודי קדום. האם ניתן לשכתובי עבר מגוחכים כאלה להשפיע על פתרון הסכסוך הלאומי העכשווי ולהפריע לפתרונו? אני מניח כי שנינו נסכים שאיננו רוצים בכך.

נוסף על כך, אם אנו רוצים להיות נאמנים לעובדות וגם להגיע לפשרה היסטורית בין שתי האומות שלנו, לא ייתכן כי נוסיף לפתח נרטיב היסטורי כוזב, שעל פיו צד אחד מהשניים (ולא משנה איזה) הוא תמיד צודק וזך וטהור, ורק הצד השני אשם לגמרי. אכן, ככל שמדובר בי, זאת בדיוק הסיבה שבגללה אני דוחה במידה שווה גם את המסר של פובליציסטים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר, וגם את החזיון האווילי הלאומני־קיצוני והאנטי־מוסרי של אישים כח"כ בצלאל סמוטריץ' ודומיו. אני מצפה, אפוא, שעל פי גישתו של חביבי (שבוודאי לא היה ציוני) תראו גם אתם בצד הפלסטיני את משוגותיכם הקיצוניות לאורך השנים. למען האמת, גם אם אנו מצדנו נלחמנו בכם על עצם קיומנו, אף לא אחד משני הצדדים אינו צדיק מושלם, ואין מקום מצדנו או מצדכם לשקוע בהזיות הפוסטמודרניזם בדבר ה"אחר" האידיאלי שתמיד צודק.

בכל מקרה, סלמאן, אתה צודק באומרך שאם תהיינה לנו שתי הנהגות לאומיות אמיצות שירצו באמת להגיע לשלום, הרי השלום בוא יבוא. הרי לשתי האומות שלנו יש הרבה מה להפסיד מהמשך הסכסוך.

הבה ניטול, למשל, את ירושלים כדוגמת מופת לקלות של פשרה אפשרית. אין ספק כי לשלוש דתות ולשני עמים יש זיקות היסטוריות ועכשוויות לירושלים. אכן, גם כיום — ודאי בירושלים המורחבת — יש מאות אלפי תושבים מבני שני העמים. אין שום קושי, לפיכך, לשמור על אחדות מוניציפלית של העיר תוך קיום בירת פלסטין ברבעים הערביים של העיר (מה עוד שבעת פתרון קונפדרטיבי משני עברי הירדן, תוכל ירושלים להיות בירת הקונפדרציה המשולשת כולה, נוסף לקיום בירות ישראל ופלסטין בתוכה). לעומת זאת, סלמאן, צר לי לומר לך ששום ממשלה ישראלית (גם לא ממשלה דמיונית של מרצ) לא תוכל לקבל בחזרה את צאצאי הפליטים של 1948 לתוך "הקו הירוק" — ואין ספק כי בעיית צאצאי הפליטים תצטרך להיפתר באמצעות פיצויים (שיינתנו גם לצאצאי פליטים יהודים מארצות ערב), ושיקום נרחב במדינה הפלסטינית. אוסיף כאן, כי אין גם ספק שקיום מקומות שונים ברחבי הארץ כולה שהם בעלי ערך היסטורי רגשי לאחד משני העמים, צריך לחזק את האפשרות של שמירת קשר אתם, אך כשלעצמו איננו בסיס לתביעות טריטוריאליות.

כן ברור, כי שלום בין שתי האומות יפתח עידן של שגשוג משותף מדהים, אציין גם, כי מכיוון שהארץ קטנה מכדי שיהיה אפשר לקיים בה גבול הרמטי, הרי בכל מקרה פיתוח תיירות, טיפוח אקולוגי, פיתוח אנרגיה, כגון של גז וחשמל, מפעלי תעשייה, השקיה, וניהול ירושלים רבתי — כל אלה מחייבים שיתוף פעולה הדוק גם עם ממלכת ירדן — במסגרת קונפדרטיבית משולשת. מנגד ברור, כי כל הרעיונות הללו לא ייכונו על בסיס קלריקליזם קנאי (שדחייתו מצדנו אין פירושה אנטי־דתיות או התעלמות מאוצרות הרוח והמסורת של תרבויות דתיות). בה במידה אין ספק, כי מאבק משותף ותיאום ביטחוני נגד טרור מכל הסוגים הוא תנאי הכרחי לשלום ולשיתוף פעולה בין שני העמים.

לבסוף ברשותך, אציע לך הצעה: טוב היה לו יכולנו להקים מסגרת לא־מפלגתית של סופרים ואינטלקטואלים ישראלים ופלסטינים, לשם דיון בכל הסוגיות הללו. אולי במסגרת זו היינו נזכרים יחד גם בתרומה הרוחנית המשותפת האדירה של שתי אומותינו לתרבות העולם — תרומת שני העמים השמיים הגדולים שלנו — החל מהתנ"ך (שהשפיע גם על הברית החדשה וגם על הקוראן) וימי אכד, בבל, אשור, כנען וארם, ועד תור הזהב של תרבות ערב, ובייחוד בתקופות הכליפויות הגדולות של בית אומיה ובית עבאס, כאשר השפעת התרבות העברית על התרבות הערבית הוחלפה בהשפעה כבירה של התרבות הערבית על ההגות והשירה העברית.


פרופ' מוקד הוא עורך כתבי העת "עכשיו" ו"ג'רוזלם רוויו"
*
הארץ, 13 באוקטובר 2017


***
קרא עוד: ״הזיה דו-לאומית״



28 בספטמבר 2017

הזיה דו־לאומית


חלוקה או בוקה ומבולקה

 

סלמאן מצאלחה ||

הזיה דו־לאומית


על רקע מלחמות האזרחים בעולם הערבי נשמעות הדרישות לסיפוח השטחים הפלסטיניים לישראל (מימין), או לכינונה של מדינה דו־לאומית בארץ ישראל־פלסטין (משמאל) — כדרישות הזויות, הלקוחות מעולמם של סהרורים המנותקים מכל מה שקורה סביבם.

העדויות, שסיפקו לנו השנים האחרונות על מידת שבריריותה של "מדינת הלאום" הערבית, הופכות את ה"אזהרה" שהשמיע הנשיא הפלסטיני באו"ם — ולפיה בהעדר פתרון שתי המדינות יפנו הפלסטינים לפתרון המדינה האחת — למגוחכת. הדבר בולט במיוחד לנוכח חוסר היכולת לקיים שלטון פלסטיני אחד בעזה ובגדה המערבית. אם הערבים, עם כל הצער שבדבר, לא מסוגלים לקיים מדינת לאום אזרחית אחת ראויה לשמה, והמדינות הללו מתפרקות לגורמים על רקע דתי, עדתי ושבטי, תוך כדי ביצוע טיהורים אתניים ועדתיים — נקל להבין מה צופן לנו העתיד ב"חלקת אלוהים" הקטנה שלנו, אם לא ישכילו הנהגות שני העמים לסכור את הארץ בפני הפורענויות העתידיות.

את הזיית המדינה היהודית המקיימת משטר אפרטהייד הלכה למעשה יש לזנוח כליל. את הזיית המדינה ה"דו־לאומית" יש לדחות לימות המשיח, לימים שבהם היהודים ייהפכו לשוודים והערבים לדנים. עד להתממשות החלום באספמיה, צריך לחפש דרכים למנוע את התפרצות הפורענות. דומה, כי לאחר עשרות שנים שהושחתו על מלחמות חסרות תוחלת, שני העמים חזרו אל נקודת ההתחלה. בארץ המובטחת והמאובטחת מכף רגל ועד ראש, צריך לבנות סכר כדי לעצור את החורבן. בניית הסכר מתחילה בהפנמה של היהודים והערבים, כי רק חלוקת הארץ לשתי ישויות פוליטיות לאומיות נפרדות עשויה להביא קץ לסבל. זה לא יקרה בלי שיקומו הנהגות פוליטיות אמיצות מקרב שני העמים.

כל בר דעת מבין, שהיהודים והערבים לא יילכו מכאן. אפשר להמשיך להקיז דם עד אין קץ, אבל לאחר כל הדם, היזע והדמעות, מתישהו בעתיד כולם יתעייפו ויבינו שהמוצא היחיד הוא חזרה אל תוכנית החלוקה וההכרה בזכות ההגדרה העצמית של שני ה"עמים" בארץ הזאת.

בשנים האחרונות פשתה ברבים, הן בקרב הערבים והן בקרב היהודים, האופנה של ניגוח השמאל. צריך לשוב ולהזכיר לכל מי שמנסה להשכיח, כי הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים", שחצתה את הגבולות הבין־מפלגתיים, רשומה על שמו של השמאל היהודי־הערבי העקבי. כדאי לקרוא את הדברים שכתב ד"ר אמיל תומא, מנהיג ואידיאולוג של רק"ח ב–1976: "הדבר החשוב בניסיון לפתור את הבעיה הפלסטינית כיום הוא להכיר בזכות של שני העמים, הפלסטינים והישראלים, להגדרה עצמית ולכינון שתי מדינות עצמאיות". הדברים פורסמו באנגלית, אך הובאו גם בעברית בחוברת לרגל 90 שנה להקמת המפלגה הקומוניסטית. עוד כותב ד"ר תומא, כי כמעט 50% מ"היהודים הישראלים נולדו בישראל", וכי הם "אינם יודעים שפה אחרת או תרבות אחרת פרט לעברית. לכן אני אומר שישנו עם ישראלי — עם כל הסימנים של לאומיות".

הקומוניסטים, יהודים וערבים, דבקו וממשיכים לדבוק בעקרונות אלה לאורך השנים. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטות ועידת מק"י מ–2007: "מדינת ישראל היא מדינה יהודית, משום שהיא מבטאת את מימוש זכותו של העם היהודי בארץ להגדרה עצמית", מצטט ח"כ דב חנין באתר שלו את ההחלטה.

צד אחד במשוואת הסכסוך כבר התממש. מה שנותר הוא לסיים את הכיבוש ולממש את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית במדינת פלסטין לצד ישראל. בלי אימוץ מחדש של תוכנית החלוקה עתידה הארץ הזאת, עם יושביה, להידרדר לבוקה ומבולקה.
*
הארץ, 28.09.2017

***
For Arabic, press here

13 בספטמבר 2017

משטרת כל אזרחיה


ראשי הציבור הערבי מאשימים את המשטרה באזלת יד מול ההשתוללות ברחובות. המשטרה, מצדה, מאשימה את החברה הערבית ואת הנהגתה שאינה מסייעת לה במיגור האלימות

 

סלמאן מצאלחה ||

משטרת כל אזרחיה


האלימות משתוללת ביישובים הערביים. לא עובר שבוע בלי שנקרא על רצח אשה פה, רצח גבר שם. לעתים הפשעים נעשים בראש חוצות, לאור יום, ויש עוד עשרות מקרים של אלימות שלא מגיעים לידיעת הציבור הרחב. האלימות יכולה לפרוץ על רקע אישי, על רקע חמולתי או אף על רקע עדתי. המשטרה מגיעה למקום, פותחת בחקירה ומטילה איפול על פרטיה. במהרה המקרה נשכח, עד לאירוע האלים הבא, וחוזר חלילה. ראשי הציבור הערבי מאשימים את המשטרה באזלת יד מול ההשתוללות ברחובות. המשטרה, מצדה, מאשימה את החברה הערבית ואת הנהגתה שאינה מסייעת לה במיגור האלימות.

צריך לומר תחילה ששני הצדדים, המשטרה וראשי הציבור הערבי, צודקים בטענותיהם. עם זאת, עולות כמה תהיות באשר להתנהלות ראשי הציבור הערבי. מצד אחד, הן חברי הכנסת והן מנהיגי הציבור דורשים מהמשטרה, ובצדק, שתאסוף את הנשק הבלתי חוקי ותשליט חוק וסדר ביישובים הערביים. מצד שני, ראו זה פלא, אותם מנהיגי ציבור בדיוק עומדים על רגליהם האחוריות כאשר המשטרה מנסה להקים תחנות משטרה בתוך היישובים הערביים או מנסה לגייס שוטרים ערבים לשורותיה.

התנהלות זו של ההנהגה הערבית, על כל גווניה וזרמיה, תמוהה בלשון המעטה. משמעותה למעשה היא שאותה הנהגה רוצה ש"משטרה זרה ונטולת ערבים" תיכנס ליישובים הערביים ותשליט חוק וסדר, אך מסרבת לקבל כל אחריות על מה שקורה באותם יישובים.

יש להזכיר לכל מי שמעדיף אולי לשכוח: תפקידה של משטרת ישראל הוא להגן על האזרחים. על כל האזרחים. וכל מי שרואה את עצמו כאזרח במדינה זו ושואף לשוויון זכויות, לא יכול להתנגד לשירות של אזרחים ערבים במשטרה או להקמתן של תחנות משטרה ביישובים הערביים.

מהצד השני, המשטרה צריכה לעבור מהפכה תודעתית ולעשות הכל כדי להוכיח לאזרחים הערבים שהיא עובדת למענם, לא נגדם. דומה כי המופקדים על המשטרה בשנים האחרונות — השר לביטחון פנים, המפכ"ל והבכירים האחרים — אינם ראויים לתפקידם. ההאשמות הגורפות ודברי הבלע נגד הציבור הערבי שהפריחו באירועים שונים אינם יכולים להפיג את המתיחות הכרונית הקיימת בין הציבור הערבי למשטרה.

גם ראשי השלטון המרכזי וגם ראשי הציבור הערבי חייבים להפנים שהאזרחות מחייבת אותם. מחד גיסא, המשטרה נדרשת להשקיע מאמצים בפענוח הפשעים הפושים בסקטור הערבי, בהבאת החשודים לדין ובהענשת האשמים במלוא חומרת הדין. האזרחים הערבים משוועים להגנה מפני חמולות הפשע המשתוללות ביישוביהם. מאידך גיסא, במקום להתנגד להקמת תחנות משטרה ביישובים הערביים, על ראשי הציבור הערבי לעודד יוזמה כזאת, ואף לברך על כך שהמשטרה נכנסת ומסיירת ומשליטה חוק וסדר.

עוד דבר שיש לקחת לתשומת הלב. כדי שהאזרח הערבי יחוש כי המשטרה שייכת גם לו, המשטרה חייבת להוסיף לניידות שלה את הכיתוב "משטרה" בשפה הערבית, ורצוי מאוד שבכל ניידת כזאת יישב בין השאר גם שוטר ערבי. שוו בנפשכם כיצד היה חש אזרח יהודי לו כל ניידות המשטרה היו נושאות כיתוב בשפה זרה בלבד, ובין היושבים בהן לא היה ולו יהודי אחד.
*
הארץ, 13.09.2017
*
For Arabic, press here
  • מזרח-תיכון

    המאפיה השבטית

    כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה…

    כל הפרטים

    למה אמריקה אוהבת מלחמות

    התנהלות המעצמות, ובראשן ארה״ב, מול איראן איננה מפתיעה; השלום במזרח התיכון הוא האויב מספר אחת של יצרניות הנשק הגדולות...

    כל הפרטים

  • ישראל-פלסטין

    תש״ח בעיניים ערביות

    הרטוריקה היא סם ההזיות שהערבים הורגלו ליטול מימים ימימה. את הרטוריקה הזאת הם חובשים כמגבעות מליציות ושוכחים שהיא משמשת משתיק־שכל על ראשיהם.

    כל הפרטים

    ישראל כמדינה ערבית

    "ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.

הקש על התמונה לשליחת דוא״ל

קלאסי

***
ג׳אז


ארכיון הצד הזה

מבחר נושאים

 

גלריה

גלריה
שקיעה בשארנקל, צרפת, אוקטובר 2017
  • מסות

    עיר הפרח המהלך

    רק העיר ירושלים מסוגלת להלֵּך על החבל הנמתח בין שדים רדומים לבין פּרח שנשכח...

    כל הפרטים

    כל הצפורים מוליכות לרומא

    כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו‮, ‬יצאו אנשי הכפר ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי הזיתים‮, ‬מקור מחייתם העיקרי בימים ההם‮.

    כל הפרטים



  • סיפור

    צפירת הרגעה

    כשנורית צור התקשרה לאמיר לשאול לשלומו "בימים טרופים אלה" כלשונה, נשמעה בקולה נימה קצת מבודחת, אם כי לא הצליחה להסתיר בה את החרדה הגדולה שלה...

    כל הפרטים


    מדרש

    על קופים וחזירים

    מדי פעם בפעם מובאים בתקשורת העברית דברי שטנה הנאמרים על-ידי מטיפים אסלאמיים או מובאים ציטוטים, מן העתונות או מכתובים ערביים אחרים, המדמים את היהודים לקופים וחזירים. בהתייחסות למובאות האלה תמיד נעלם מעיני הקורא העברי מקור הדימוי הזה והרקע עליו צמח.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.
  • שיר

    מאותו עפר

    וְשׁוּב דִּמְדּוּמִים וְשׁוּב רוּחַ יָם רְעוּדָה.
    וְלֹא הִבְהֵב בָּאֹפֶק סִימָן כָּלְשֶׁהוּ לְהֲקָלָה.
    וּכְבָר הָיָה יָדוּעַ שֶׁהָעִנְיָנִים יֵלְכוּ וְיִסְתַּבְּכוּ.
    וְהֵם אָכֵן הָלְכוּ וְהסְתַּבְּכוּ.

    כל הפרטים

  • שיר

    בחיפה, מול הים

    בְּחַיְפָה, מוּל הַיָּם, רֵיחוֹת הַמֶּלַח
    עוֹלִים מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה. וְשֶׁמֶשׁ
    הַתּוֹלָה עַל עֵץ פּוֹרֶמֶת רוּחַ.
    בְּתוֹךְ שְׁוּרַת עֵצִים טוֹבֶלֶת אֶבֶן,
    נִטְּעוּ גְבָרִים, נָשִׁים וְאֵלֶם. דַּיָּרִים
    בְּבֵית דִּירוֹת וּשְׁמוֹ מוֹלֶדֶת.

    כל הפרטים

  • שיר

    על חופש היצירה בעידן הלאומי


    מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מְדִינָה, לֹא גְבוּלוֹת
    בְּטוּחִים לִי, אוֹ צָבָא שֶׁשּׁוֹמֵר יוֹם
    וָלַיְלָה עַל חַיֵּי חַיָּלָיו. וְאֵין קַו
    צִבְעוֹנִי שֶׁמָּתַח גֶנֶרָל מְאֻבָּק בְּשׁוּלֵי
    נִצְחוֹנוֹתָיו.

    כל הפרטים