סלמאן מצאלחה

הפרוטוקולים של זקני ישראל

נהוג בימינו לייחס למה שמכונה הימין הישראלי את מדיניות ההדרה והאפליה הנהוגה כלפי האזרחים הערבים. אמנם הימין הלאומני, הדתי והמשיחי עבר כברת דרך באימוץ תורה גזענית השוללת הישענות דמוקרטית על נבחרי ציבור ממפלגות ערביות. אך יש לומר, כי הימין הגזעני הזה קיים, הן בקואליציה הנוכחית והן באופוזיציה הטוענת לכתר. 

מחברי מגילת העצמאות ידעו לנסח חזון של שוויון והבטיחו כי מדינת ישראל ״תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה… תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין״. הם אף קראו לאזרחים הערבים ״ליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים״, אך דומה שכל החזון הזה היה מן הפה וליחסי החוץ.

הטענות הנשמעות נגד שלטון הימין בימים אלה מטאטאות אל מתחת לשטיח את האמת המרה. שכן, הימין הזה הולך עקב בצד אגודל אחרי האידיאולוגיה הציונית מימים ימימה ושממנה ינק מה שמכונה ה״שמאל הציוני״ שהקים את המדינה. 

ימי מפא״י העליזים:

מן הראוי לחזור מעט אחורה, לימים העליזים של שלטון מפא״י.  מסמך מסווג מתאריך 9 בפברואר 1960, שנושא את הכותרת ״סודי ביותר״, חושף בפנינו את צפונות ליבם של המתכנסים בפורום הדן בענייני המיעוט הערבי בישראל. הישיבה כונסה במשרד ראש הממשלה בעקבות כינוס פורום מפלגתי בבית ברל בראשות משה שרת שדן בנושא המיעוט הערבי. טדי קולק מזמן חבורה נכבדה שכללה את שמואל דיבון, עמוס מנור, יצחק נבון, יוסף נחמיאס, א. נתן, שמעון פרס, מישאל שחם ואורי לוברני. את הישיבה הוא ביקש לקיים במשרד ראש הממשלה בפני פורום ממשלתי משום שלדבריו: ״לנושא זה שיש לו אספקטים מדיניים ובטחוניים, נודעת חשיבות ממלכתית״.

יש לציין כי הפורום הנ״ל התכנס בעקבות תוצאות הבחירות לכנסת הרביעית. בבחירות אלו נחלה מק״י מפלה ונחתך כוחה בחצי, מ־6 ח״כים בכנסת השלישית ל־3 ח״כים בכנסת הרביעית.

הפרד ומשול:

שמואל דיבון, ראש המחלקה הערבית במשרד החוץ ששירת בעבר, בין השנים 1954-1965, כיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, פותח את הדיון ומציג ארבע שאלות מרכזיות: ״היכן אנו עומדים, מה אנו עושים, לקראת מה אנו הולכים וכיצד לקדם את פני הבאות?״. 

את המפלה של מק״י מייחס דיבון בעיקר למחלוקת שנתגלעה בין משטרו של קאסם בעיראק לבין משטרו של נאצר במצרים. הנאצריסטים התחילו לפעול באופן עצמאי ואף הוציאו את עיתון ״אל־ארד״. דיבון מדגיש, כי יש להתייחס אל הקבוצה הזו בחומרה מכיוון שזה עלול להוביל להתארגנות של ״גורמים לאומניים לא קומוניסטים שונים. אם לא תיעשה פעולה מזורזת, לא מן הנמנע כי בכנסת הבאה נזכה לחברי כנסת נאצריסטים״.  הוא מציע כמה דרכים להתמודדות עם המצב שנוצר: פעילות בטחונית מתואמת של גורמי הבטחון, ממשלה, ש.ב. ומשטרה; פעולות נגד מק״י והלאומנות; מדיניות עדתית המכוונת לטיפוח הדרוזים, טיפוח תודעה יחודית בקרב עדות נוצריות ו״מִשׂמושׂ התודעה של העדה הגדולה - העדה המוסלמית״. בקיצור הוא מבקש לעודד את הפיצול העדתי בקרב הערבים ולמנוע התארגנות כלל ארצית, כמו ארגון ראשי מועצות מקומיות.

אורבניזציה של ערבים?

בשונה מהדאגה שנשמעת בשנים האחרונות בקרב ראשי ערים ממעבר מעבר אזרחים ערבים לערים יהודיות או ערים מעורבות, הרי בימים ההם דיבון הציע דווקא לפתוח את הערים המעורבות בפני האוכלוסיה הערבית. שכן, הוא ראה בתהליך האורבניזציה של האוכלוסיה הכפרית כדבר חיוני מבחינה בטחונית וכלכלית גם יחד.  לדבריו: ״טובים 5000 ערבים מסודרים בחיפה מאשר 5000 ערבים מובטלים בסביבות נצרת״, אומר דיבון בפני הפורום הסודי ומוסיף, כי המעבר להשתקעות בערים חשיבות רבה מבחינה כלכלית: ״ההשתקעות בערים צריכה להיות של קבע על מנת למנוע הוצאת כספים ממחזור הכספים של משק המדינה.״

א. נתן שהשתתף בדיון הסודי מבקש להתייחס לשכבת האינטליגנציה הערבית ואומר, כי יש לתכנן ולתאם את הטיפול במיעוט הערבי בצורה קפדנית. הוא מצביע על סכנה עתידית שעלולה לצוץ בקרב השכבה הזו שבגלל אי קליטתה במשק הכלכלי תמצא את דרכה ל״משפחת אל־ארד״. הוא מציין: ״הסכנה הבטחונית הנוגעת ממציאותה של אינטליגנציה ערבית ממורמרת אינה חמורה כל כך היום, כיוון שהמשכילים עודם צעירים וחסרי נסיון, אך בעתיד צפויה מהם סכנה רצינית.״

טרנספר:

גם רעיון הטרנספר של האוכלוסיה הערבית שב ועולה בדיון ה״סודי ביותר״ בימים ההם. הדבר נשמע בדבריו של אורי לוברני, איש משרד החוץ, ששימש גם הוא ב־1956 כיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.  לוברני מבקש להדגיש את שאלת ״יהוד או פיתוח הגליל״, ללמדנו שמחשבות על יהוד המרחב הזה עלו בראשם של מנהיגי הציונות מכל הקשת הפוליטית. לוברני אף הוסיף עוד בפני הפורום: ״סבורני שיש מקום לבדוק בצורה רצינית אפשרות הוצאתם של הערבים מן הארץ והעברתם לארצות אחרות.״

מחשבות להעברת האוכלוסיה הערבית מהארץ היו בראשיהם של מנהיגי הציונות עוד מראשית המדינה. עדות לכך אנו מוצאים במכתב מאוגוסט 1948, אותו הפנה יוסף ויץ, מראשי קק״ל, אל משה שרת (שרתוק), שר החוץ הראשון של ישראל.: ״הרשני-נא להזכירך, כי בפגישתנו אצל בן-גוריון ביום א׳, 25 ביולי, אמרת לי שמעתה תהיה היוזמה בשאלת ה׳טרנספר׳ בידך ואתה תקרא מיד להתיעצות ולפעולה״. ויץ מבקש לזרז את הדיון בשאלה כיוון שהוא רואה בהגשמת הטרנספר ״עטרת נצחוננו במלחמת-ישראל, ויפה שעה אחת קודם.״ 

נגד אינטליגנציה:

מישאל שחם, המושל הצבאי הכללי, טוען שלא ניתן לשלב את האוכלוסיה הערבית, כי היא ״חלק בלתי נפרד מן האומה הערבית בארצות השכנות״. יחד עם זאת הוא מוסיף: ״שאם יהיה שלום בין ישראל ובין מדינות ערב תהגר אוכלוסיה ערבית וביחוד מקרב האינטליגנציה, מישראל למדינות ערב״, דבר אשר ימתן את חומרת הבעיה הדמוגרפית בישראל הנובעת מ״קצב הריבוי הטבעי העצום של הערבים בארץ״.  שחם מצהיר שהוא נגד עידוד אינטליגנציה ערבית בישראל. עמדתו זו לא נובעת מהקשיים שעומדים בדרך קליטתה בחברה הישראלית ״אלא משום שאסור לקלוט אותה״, הוא אומר בנחרצות. נוסף על כך הוא מבקש לנקוט בפעולות למען שימור המבנה החמולתי בקרב הערבים. מבנה זה הוא מוסיף אף נשמר בבחירות לרשויות המקומיות שהוקמו בכפרים הערבים.  המבנה החמולתי, לתפיסתו של שחם הוא: ״סכר בפני רוחות פרצים בלתי מרוסנות״. 

נגד אורבניזציה:

לסיכום הדיון מציע שמעון פרס לא ללכת בגדולות אלא להשקיע מאמצים בהסברה בענייני הערבים בשטח היהודי ולעודד את הצריכה בסקטור הערבי. אולם בנושא מעבר ערבים להשתקעות של קבע בערים מעורבות רואה שמעון פרס סכנה גדולה: ״אורבניזציה ערבית זוהי קטסטרופה ממדרגה ראשונה בגלל סכנת הערביזציה של מרכזים עירוניים״. במקום זאת הוא מסכם במשפט ציוני אלמותי: ״יש לייהד את הגליל.״

למקרא הפרוטוקול ה״סודי ביותר״ של המזימות אותן רקמו זקני ישראל נגד החתום מעלה עוד ב־1960, מתברר שאין כל חדש תחת שמי האידיאולוגיה הציונית. כאז כך היום, הגזענות הפושה בארץ בכל הנוגע להתייחסות לאזרחים הערבים, הן משמאל והן מימין חיה ובועטת במלוא המרץ. 

ובכן, אני מוצא את עצמי בימים אלה נאלץ לדרוש במפגיע מהנהגת המדינה הציונית התנצלות פומבית. אני מציע נוסח התנצלות שוודאי מוכר להם: ״אשמנו, גזלנו, דיברנו דופי, זדנו, חמסנו, פשענו, צררנו וגו׳״. שאם לא כן, לא אסלח ולא אשכח.

 For English, press here

 

כל הפרטים

 

כך בא הקץ על הסכם השלום הישראלי לבנוני של הימים ההם... ארץ הארזים המשיכה, מאז, לשקוע בתוך הביצה הטובענית של הסיכסוך הישראלי פלסטיני. וכך גם הגענו עד הלום.

סלמאן מצאלחה 

אתי מלבנון תבואי

המלחמה הנוכחית בצפון העלתה על פני השטח קולות רבים, מכל העדות בלבנון, שעושים חשבון נפש ודורשים לערוך שינוי בגישת השלטון, הן כלפי פנים והן כלפי היחסים עם מדינת ישראל. קולות אלה דורשים להתנתק מהקשר האיראני שאותו כופה חזבאללה על לבנון מזה עשרות שנים. נוסף על כך, הם גם מבקשים להתנתק מן ההקשר הפלסטיני של הסיכסוך עם ישראל. 

לא אחת גם בעבר נשמעו קולות דומים לאלה: ״ישראל של ימינו, שההשגחה העליונה בכבודה ובעצמה ציוותה עליה להושיע את לבנון בו בזמן שכל המעצמות, ידידות כאויבות, עזבוה לנפשה, הנה אני בא לספר לכם על לבנון, ואתם, לאחר שתדעו את לבנון זו, תדעו גם כמה תודתה גדולה.״

הדברים המצוטטים לעיל אינם דבריו של נשיא לבנון ג׳וזף עאון שקיבל הזמנה לבית־הלבן מנשיא ארה״ב, דונלד טראמפ, למפגש משולש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. הדברים הנ״ל לא נוסחו בימים אלה על רקע המלחמה הנוכחית. אלה דברים שהיו אמורים להישמע מעל פסגת הר־הצופים מפיו של גדול משוררי לבנון, סעיד עקל, עוד בשנת 1982 בעקבות ״מבצע שלום הגליל״ שבמרוצת השנים נודע כ״מלחמת לבנון הראשונה״.

אמנם בצעירותו היה סעיד עקל מחסידי סוריה הגדולה ונמנה על חברי המפלגה הסורית הלאומית ששללה את הגבולות שסרטטו המעצמות הקולוניאליות בלבנט בראשית המאה העשרים, אולם עם הזמן הוא ראה את עצמו שייך לאליטה האינטלקטואלית של לבנון והבדיל בין ההשתייכות לאליטה זו לבין השתייכות למפלגה פוליטית כלשהי.  בחיבור שלו משנת 1954 שנשא את הכותרת ״עתיד האליטה״ הוא מייחס לכל מפלגה פוליטית, באשר היא, את השאיפה היחידה שלה, המסתכמת בתאוות תפיסת השלטון, בעוד הוא רואה את האליטה האינטלקטואלית ״מעל התאווה ומעל השלטון״.  השלטון, בעיניו, הוא שיטה להובלת אומה בדרך הקידמה אל העתיד ואל גורל גדול, בעוד האליטה היא היא הגורל הגדול הזה. ״המפלגה״, לדבריו ״מבטלת את זולתה, בעוד האליטה נותנת השראה לזולתה״. הוא ראה את עצמו כמטיף בשער תושבי ארץ הארזים לעתיד אחר של פתיחות וקידמה. 

החברה הלבנונית אינה שונה מכל חברה אחרת בעולם והוא מוסיף: ״באנגליה ישנם שודדים כפי שישנם שודדים בלבנון, כמו גם צבועים וסוחרי סמים״, אולם, מה שמבדיל לדבריו בין החברות הוא התפקיד אותו ממלאת האליטה בחברה. בעיניו, החברה הלבנונית איננה מפגרת בשל הימצאותם של סוחרי סמים, אלא בשל היעדרותה של אליטה המונעת קיומם של מעשים נפשעים. חברה נחשבת מפגרת יותר מחברות אחרות ״אם ממשיכים סוחרי החשיש מעת לעת לשלוח לשלטון דוגמאות מהם״. אין צורך בכך שאנשים המשתייכים לאליטה יתפסו בעצמם את השלטון, אלא מן הראוי, לדבריו, שאנשי השלטון יתכבדו בעצמם להסב אל שולחנה של האליטה. שכן, הוא פוסק ״רק על השולחן הזה יכול השלטון להציל את עצמו מעצמו.״

סעיד עקל היה בין אלה שרצו להחזיר עטרה לבנונית פניקית ליושנה. הוא אף ביקש, בהשראת אתאטורק, לנטוש את הערבית הספרותית ואת הכתב הערבי לטובת שפה ערבית לבנונית הכתובה באלפבית לטיני. 

דומה שעל הרקע הזה נוצר קשר עם הסופר והמשורר אהרן אמיר שהיה מראשי התנועה הכנענית בישראל. אהרן אמיר פגש את סעיד עקל בשנת 1982 בעיר בירות ושם נרקמה התוכנית לביקורו של עקל בירושלים שבה היה אמור לשאת את נאומו על הר־הצופים. 

במכתב מיום 3.9.1982 כותב אהרן אמיר לראש הממשלה מנחם בגין: ״על דעתו של ידידנו, המשורר הלבנוני הגדול סעיד עקל, אני מתכבד להגיש לך בזה את נוסח הנאום שהוא אומר לשאת ממרומי הר־הצופים, נוסח שקיבלתי מידו בימים אלה, בביקורי האחרון בביירות. גם הוא גם אני היינו בדעה שהענין חשוב עד כדי להצדיק את עירובו של ראש הממשלה אפילו בשלב זה. ההצעה היא אפוא שתואיל לעיין בכתוב - ככל שלחץ הטרדות השוטפות יאפשר זאת - ואחר כך אולי תזמין את המשורר (באורח דיסקרטי ביותר) לפגישה מוקדמת עמך… מר עקל עצמו יראה בכך זכות יוצאת מן הכלל, וברי שלא ישכח את הדבר כל ימי חייו - מה עוד שממילא התכוון לבקש ראיון אצלך מיד לאחר שישא את נאומו״.

נאומו של עקל משתרע על 27 עמודים ומנוסח בשפה הצרפתית. תגובתו של בגין לא איחרה לבוא. כעבור שבוע הוא כותב לאהרן אמיר: ״הריני מודה לך על מכתבך… וכן על הנאום המצורף של מר סעיד עקל. קראתי את דבריך בתשומת לב מרובה. אני אמנם קורא צרפתית, אבל באיטיות. זמני מוגבל מאד ואם רוצה אתה שאקרא את הנאום בשלמותו, אנא תרגמו לעברית או לאנגלית.״

באוניברסיטה העברית החלו להתכונן לקראת ביקורו של סעיד עקל. רשימת מוזמנים שכללה אנשי רוח ואקדמיה מירושלים, תל-אביב וחיפה הוכנה לקראת המאורע ההיסטורי. מעיון בנאומו של סעיד עקל עולים ניחוחות של השאיפה שלו להחזרת עטרה לבנונית ליושנה. זוהי גם עטרת קשרי העבר הפיניקים עם ממלכת ישראל: ״ועל אזנו של שלמה המלך, ידיד ורע למלך חירם השני, למשורר המשוררים הזה אשר לאהבה, שפסקו אשר הצמיד את לבנון לאהבה - ״אתי מלבנון, כלה, אתי מלבנון תבואי״ - קבע לארצו מקום בלבות כל הנאהבים שבעולם, אני המשורר מלבנון אבוא ואשיר: ׳מלבות כלותיהם של אלה החיילים הגיבורים הראויים למולדות יפות, בואי רעיה היודעת להושיע מולדות יפות.״

באשר לעמדתו הפוליטית על לבנון זו של העת החדשה שבה חולקו סמכויות השלטון לפי מפתח עדתי בין העדות השונות הוא מדגיש: ״רוצים לדעת מי אני כאיש פוליטי? הרי אני בעד עמי יותר משהנני בעד מולדתי: נאבקתי ועודני נאבק למען כל הלבנונים בלי יוצא מן הכלל״. בהקשר הזה הוא שב ומזכיר כי, ״פעמים הרבה, לפני המלחמה הזאת ובהמשכה, הצעתי אני, המארוני, את מועמדותו של מוסלמי לנשיאות הרפובליקה שלנו! וכמו כן, ובאורח הטבעי ביותר, גם הצעתי את מועמדותו של יהוד״. הוא מוסיף כי הציע את מועמדותם של אלה ״פשוט מאד, מפני ששני לבנונים אלה היו שני לבנונים גדולים.״

יש להזכיר, כי לבנון של 1982 היתה שקועה במלחמת אזרחים עקובה מדם בעקבות השתלטות אש״ף על שטחים נרחבים בלבנון. משום כך הוא מצביע בנאום הנ״ל על האויב היחיד שלו בלבנון: ״אויב אחד ויחיד היה לי על אדמתי: הפלשתינאי״. ניכרים בדבריו עמידה איתנה לצד ישראל מחד, וכעס רב על מה שעוללו הערבים לארץ הארזים מאידך:  ״מי שירצה לנשל את ישראל מן המלבן הקטנטן הזה שבאסיה המערבית, מדינה קטנטונת הפחותה 400 מונים ממולדתם של הערבים… או מי שירצה לנשל את ישראל זו מאדמתה, שהיא גאוותה, משול יהיה כמי שירצה להצית אש ביער־הארזים כדי להביא על מקומו את דקל־המדבר אשר לו, או למי שירצה להחריב על אדמת בעלבק את המקדשים היפים שבעולם, על־מנת לתקוע שם את אוהל־הנוודים אשר לו.״

סעיד עקל משתפך על הקשר בין לבנון וישראל ופונה להשוואה בין שני השמות: ״מן הזמן שבו הכרנו את אלוהים בשם ׳אל׳. זה ׳אל׳ שעודו שלכם. כל מלאכי התנ״ך מעצבים את שמם תוך שהם מעטרים את שמו״. הוא מוסיף ופונה לקהל שומעיו: ״כאשר יסדתם את המדינה שלכם… את השם הזה היפה עד מאד של אלוהים הכללתם בשם מדינתכם. ישר-אל, כוח אל, כך אמרתם״. על לבנון הוא מתפייט באוזני שומעיו הפוטנציאלים: ״אולי תמצאו ענין בידיעה שגם אנחנו שיבצנו את שמו של אלוהים בשמה של מולדתנו: לב-אנאן, אמרנו, שפירושו לב אלוהים״.  לדבריו של עקל, האל הוא המכנה המשותף בין שתי האומות: ״אתם בחרתם בו בכוחו; אנחנו באהבתו״. 

המשורר עקל, חרף היותו מעמיד עצמו כצופה פני עתיד גדול לא ראה את הנולד נכוחה:  ״לטוב המזל התברר כי שתי האומות שלנו, שכל אחת מהן שמה מקיף את שמו של אלוהים, אלו הדבקות כל כך באמונתן, הן הפחות תאוקרטיות, ולפיכך יותר מודרניות.״. מתברר, כי האל הזה שהוא דאג לפאר עתיד לשים מקלות בגלגלי חזונו.

עקל מודה בנאום לראש הממשלה מנחם בגין על ״הרעיון הגאוני להושיע את לבנון״. הוא משווה מתאר את זה כ״יציאת מצרים נוספת״, בהשראת האל. בימים ההם עוד חלם סעיד עקל על ביקור של מנחם בגין בלבנון ושם יישא נאום בבעלבק. שם גם ישמע את התודה ההיסטורית לישראל מפי לבנונים ומפי סעיד עקל עצמו: ״אז, באותה השתפכות של שמחה, אולי ידובר על ברית, ומה תהיה משמעותה? שלבנון, שהמזרח נטוע בה, על־ידי שתכרות חוזה־ברית עם ישראל תשיב את ישראל למזרח השורשי״. והוא מסיים בכך שלבנון תעיד בכך, בפני עולם ומלואו, לא רק על העבר הגדול והמפואר של ישראל, אלא גם על העתיד ועל התמיד המפואר והגדול של ישראל.

אולם כאמור, הדברים האלה לא נישאו בפיו של עקל ממרומי הר־הצופים. שכן, כעבור שבוע, וליתר דיוק ב־14 בספטמבר 1982, החריב פיצוץ גדול את מטה שומרי הארזים בשכונת אשרפיה בביירות. בפיצוץ נהרג הנשיא הנבחר החדש, בשיר ג׳ומייל, יחד עם 26 אנשים נוספים. 

כך בא הקץ על הסכם השלום הישראלי לבנוני של הימים ההם. כך גם נקטע ביקורו ונאומו של סעיד עקל בירושלים וחזון השלום שלו עבר לארכיון המדינה. 

ארץ הארזים המשיכה, מאז, לשקוע בתוך הביצה הטובענית של הסיכסוך הישראלי פלסטיני.  

וכך גם הגענו עד הלום.

 For Arabic, press here

 

כל הפרטים