קשים גרים לישמעאל


סלמאן מצאלחה | |

קשים גרים לישמעאל

האנשים שנאספו בין "תמונות גיבורים רוסיים עטורי מדליות" במתנ"ס בלוד חיכו לבואה של ח"כ אנסטסיה מיכאלי, המקדמת באחרונה הצעת חוק להשתקת המואזינים. "זה כלי של הטרור. המואזינים אומרים שם 'איטבח אל-יהוד'", מרביץ אחד הנוכחים את תורתו בפני הנוכחים ("בלוד היו מעדיפים שיטפלו בביוב" מאת רועי ארד, "הארץ" 20.12). עוד נשוב למקור הקריאה "איטבח אל-יהוד".

הציונות, כפי שהעידו ראשיה, לא התעניינה ביהודים באשר הם. היא שאפה לברוא כאן יהודי חדש, ולכן חיפשה יהודים מטיפוס אחר. דוד בן גוריון ביטא את הגישה הזאת באופן הברור ביותר: "הציונות אינה מפעל פילנטרופי", אמר בשנות ה-30 לנציב העליון הבריטי, והוסיף: "אנו זקוקים פה לטיפוס המעולה של יהודים, שיפתחו את הבית הלאומי".

וכשיש מחסור ב"טיפוס מעולה" של יהודים אותנטים, מביאים מתייהדים. ב-1903 מדווח עיתון "השקפה" לקוראיו: "בפלך אסטראכאן רבים מתייהדים... עוזבים גם את הלשון הרוסית וקוראים את עצמם גולי מצרים, ואת רוסיה קוראים אשור ומייחלים לביאת הגואל שישיב את היהודים לקדמותם" (פרופ' יובל דרור, "הגרים הרוסיים בגליל בראשית המאה ה-20", "קתדרה" 1979, 10).

התנועה הציונית עטה על המציאה הזאת הואיל ורצתה להגדיל את מספר ה"יהודים" בפלשתינה מחד, ולהביא לארץ אנשים מיומנים בעבודה חקלאית מאידך. מאיר דיזנגוף וד"ר הלל יפה, אנשי "חובבי ציון", סייעו להעלות את הרוסים המתייהדים שנשלחו לחדרה ולמושבות בגליל. בן גוריון התוודע בעצמו אל המתייהדים, האיכרים הרוסים הסובוטניקים, בזמן שהותו בסג'רה. למרות המתחים בין היהודים לבין "המתייהדים", האיכרים הרוסים היו לעזר רב להתיישבות. היתה עוד סיבה להבאתם. היא קשורה להשבחת הדם היהודי: "לא יזיק בכלל לדם היהודי, החלוש מדורות של נישואים ביניהם, להתערבב קצת בדם נוצרי", אמר יפה ("קתדרה", שם).

רבים מאלה ה"דרושים לנו" ל"פיתוח הבית הלאומי" ולהשבחת הדם, הגיעו לארץ עם קריסת בריה"מ. רבים מהם מצביעים למפלגתה של מיכאלי - "ישראל ביתנו". זוהי המפלגה שהפקיעה את השם "ישראל" וניכסה אותו כ"בית" לעצמה. אם חסידי המפלגה יטענו ש"רוסיה היא אשור", דיינו. אך הם עוד עלולים לטעון שהם "גולי מצרים", ואולי אף יאמרו בתפילה: "שהוצאתנו ממצרים" או "שעשית נסים לאבותינו".

אחד מאבות המתייהדים, יעקב ניצ'ייב שמו, ישב בסג'רה. מסופר שלאחר טרגדיה שאירעה במשפחתו הוא הרבה לשתות. עוד מסופר שיום אחד בשנה, בשמחת תורה, הרשה לעצמו להשתכר כ"גוי". ומשהשתכר חזר להיות איכר רוסי כמימים ימימה, וככל איכר רוסי שתוי צעקה הוודקה מגרונו: 'בי ז'ידוב'".

דומה שכך נולדה לה כאן, אי שם בתחילת המאה ה-20, הקריאה הנפוצה בעברית ארצישראלית "איטבח אל-יהוד". הקריאה המקורית "בי ז'ידוב" (הרוג ביהודים), השייכת למורשת הפוגרומים ברוסיה, עברה כאן הסבה מכורח הנסיבות. היא תורגמה מילולית-לאומית על ידי מתייהדים וחובבי ציון למיניהם והודבקה לערבית. שיוך הקריאה לערבים הוא המצאה ציונית שנועדה לעשות דמוניזציה של הערבי באשר הוא. לכן, נוח תנוח דעתם של הרבנים. מתברר כי לא לישראל, אלא דווקא לישמעאל קשים הגרים.
*
פורסם: דעות-הארץ, 28 בדצמבר 2011
***
For English, press here
*
עוד באותו עניין "איטבח אל-יהוד", קרא: "להרוג שלושה ולנוח"
______________

צ'ארלס בוקובסקי | תשובתי

צ'ארלס בוקובסקי | תשובתי

”מַדּוּעַ הוּא צָרִיךְ לְהִשְתַּמֵּש בְּמִלִּים כְּמוֹ אֵלּוּ
בַּכְּתִיבָה שֶלּוֹ?

”מִלִּים כְּמוֹ מַה, אִמַּא?“

”נוּ, כְּמוֹ - motherfucker .“

”יֵש כָּאֵלֶּה שֶמְדָבְּרִים כָּכָה, אִמַּא.“

”אֲנָשִים שֶהוּא מַכִּיר?“

”כֵּן.“

”אֲבַל, מַדּוּעַ הוּא מִתְרוֹעֵעַ
עִם אֲנָשִים כָּאֵלֶּה?“

הוֹ, אִמָּא שֶל אִשְתִּי, מִפְּנֵי שֶאִם רַק אִתְרוֹעֵעַ
עִם אֲנָשִים כַּמּוֹךְ
לֹא יִהְיֶה לִי עַל מַה לִכְתֹב,
מַשֶהוּ שֶהַ- motherfuckers
יִרְצוּ לִקְרוֹא.
*
מתוך: The Continual Condition 2009

מאנגלית: סלמאן מצאלחה
***
For Arabic, press here
_________________

כאלה הם הציונים

סלמאן מצאלחה || 

כאלה הם הציונים

ניסיון ערבי מתחילת המאה ה-20 לתהות על קנקן התנועה הציונית חושף רגשות מעורבים לנוכח הבלתי נודע המתרגש על האזור. לפני מאה שנים יצא לאור בבגדאד ירחון ערבי חדש, "לוע'ת אל-ערב" (שפת ערב שמו). בגיליונו השלישי, שהופיע בספטמבר 1911, פירסם עורך הירחון תחקיר, שכותרתו "מייסד הציונות".

אגי משעול | עזרת נשים

אגי משעול | עזרת נשים

אוֹי אַחְיוֹתֵינוּ גְּזוּמוֹת הַשֵּׂעָר
בְּתוּלוֹת הָרוֹאִי הַפָּרוֹת
וְרָבוֹת וְיוֹלְדוֹת וְזָנוֹת
אֶת מִי שֶׁיִתְנוֹדֵד כִּמְסֻמָּם מוּל קִירוֹת
יִשְׁתַּטֵּחַ עַל קְבָרִים
יַּסְתִּיר אֶתְכֶן מֵעֵינָיו
בִּמְקוֹם לִכְבּוֹשׁ אֶת יִצְרוֹ שֶׁלּוֹ

אַתֶּן הַכְּלוּאוֹת בְּמִנְזָרִים שֶל בַּד, הַקּוֹנוֹת
אֶת הַכְּבוֹד בַּת מֶלֶך וְנִדְחָפוֹת פְּנִימָה
לְיַרְכְּתֵי אוֹטוֹבּוּסִים
זוֹחֲלוֹת לְאֹרֶךְ קִיר
מֵאֲחוֹרֵי פַּרְגוֹד פְּלַסְטִיק יָרֹק -

הַמְּכֻפְתָּרוֹת, הָרְכוּסוֹת עַד מַחֲנָק
הַגְּרוּבוֹת שְׁחוֹרִים אַרְבָּעִים דֶּנִיר
הַמְּזִיעוֹת תַּחַת שָׁאל וּמַאֲמִינֹות
לָאֶשֶׁת חַיִּל שֶׁזּוֹרְקִים לָכֶן כָּל שַׁבָּת
כְּמוֹ טִיפּ לְחוֹפֶפֶת
אוֹיוֹי לָכֶן

מֵהַיַּבְּלִית שֶׁבְּתוֹךְ הַזְּקָנִים
הָעֶרְווֹת בְּעִמְקֵי הַשְּׂפָמִים

מֵהַשֵּׁדִים בֵּין קִפְלֵי הַגְּלִימוֹת, הָעֲנִיבוֹת
הַמַּפְרִידוֹת אֶת הָרֹאשׁ מֵהַלֵּב, הַחֲגוֹרוֹת
הַמַּפְרִידוֹת אֶת הַלֵּב מֵהַחֲלָצַיִם
כְּלִימָה מִכְּלִימָה
אֱלוֹהִים מֵאֱלוֹהִים

מִזְּבוּב קָלָל יָרֹק
הַמַּפְשִיל אֶת כַּנְפוֹת הָאָרֶץ
חוֹכֵךְ כַּפּוֹת זֶבֶל
וְזוֹמֵם.

*
_____________

לא אביב, ולא ערבי

סלמאן מצאלחה

לא אביב, ולא ערבי


התהפוכות המכונות משום מה "האביב הערבי", הן ההיפך מאביב וההיפך מערבי. אפשר לומר כי תהפוכות אלו הן העדות החיה למשבר הזהות ולפשיטת הרגל המהדהדת של הלאומיות הערבית דווקא. יש לזכור שהאינתפאדות שסחפו המונים לרחובות התרחשו במדינות ששלטו ושולטים בהן משטרים המכונים "לאומיים". הן פסחו על המדינות עם המשטרים המלוכניים, ויש לכך הסבר פשוט.

מאז ימיו הראשונים של האיסלאם ועד להתפוררות האימפריה העותמאנית, נשלט העולם הערבי על ידי משטרים מלוכניים, בדמות חליפים כאלה ואחרים. החליפים הראשונים היו ערבים שכבשו שטחים והקימו אימפריות. הלגיטימציה השלטונית הערבית היתה שבטית ביסודה, ושבטיות קרובה במהותה למלוכנות. במרוצת השנים השליטה הערבית התרופפה. החליפות נשארה איסלאמית, אך החליפים לא היו ממוצא ערבי.

הלאומיות היא רעיון חדש. הלאומיות הערבית התבססה בשני שלבים: הראשון, שלב הלאומיות המסורתית, הבדווית, בראשית דרכה. השני, שלב הלאומיות העירונית, שהתפתחה בהמשך. הלאומיות המסורתית צמחה בעידודה של בריטניה, המעצמה הקולוניאליות ששאפה לקבל לידיה את הנתחים החשובים במרחב מידי העותמאנים. מי שפעל רבות להשגת המטרה היה שר המלחמה הבריטי במלחמת העולם הראשונה, הלורד הוריישו קיצ'נר, שפעל להחזרת החליפות הערבית.

על כך אנו למדים מאגרת ששלח מושל מצרים, הנרי מקמהון, לשריף חוסיין, מושל חג'אז: "אנו חוזרים ומדגישים לפניכם את דבריו של הלורד קיצ'נר... ואשר הובהר בהם רצוננו בעצמאות חבלי ערב ותושביהם... ואנו מצהירים בזאת פעם נוספת, כי הוד מלכותו, מלך בריטניה הגדולה, מברך על החזרת החליפות לידיו של ערבי אותנטי שמשתייך לאילן היוחסין המבורך של הנביא" (אוגוסט 1915). בסופו של דבר האזור נשאר בלי חליפות עותמאנית ובלי חליפות ערבית. הוא חולק בין בריטניה וצרפת, והערבים זכו בפרס ניחומים בדמות הליגה הערבית.

השלב השני צמח על רקע נסיגת המעצמות הקולוניאליות והמלחמה הקרה. העולם הערבי, שנותר מחולק לישויות "עצמאיות", המשיך להישלט על ידי בובות המופעלות מרחוק. עכשיו נכנס לאזור שחקן חדש, ברית המועצות, והלאומיות החדשה נפלה ברשתו של הגוש הסובייטי. לאומיות זו נוצרה בתהליך לא טבעי - הפיכות צבאיות של קצינים זוטרים. קצינים אלה ביצעו אונס ברוטלי בעמיהם ובארצותיהם, ומאונס זה נולד משטר חדש שהוא ממזר פוליטי ערבי: לא ממלכה ולא רפובליקה.

המשטרים הללו הבטיחו הרים וגבעות וזקיפות קומה לאומית, אך למעשה קיומם נשען על סיסמאות חלולות. כל מרצם הופנה להמשך ההחזקה ברסן השלטון, בכל מחיר דמים שיידרש. כך הגיע העולם הערבי עד הלום. אפשר לומר כי הלאומיות הערבית, על שתי צורותיה החלולות, נכשלה כישלון חרוץ במבחן המציאות.

הפתגם הערבי אומר: "הטובע נתלה בחבלים עשויים אוויר". בימים אלה, חבלי האוויר מושטים לעולם הערבי על ידי ממשיכי דרכם של קיצ'נר ומקמהון. הפעם הדבר נעשה באמצעות סיוע לאיסלאם הערבי הסוני ובתמיכה טורקית-עותמאנית בולטת, במטרה שהמשטרים החדשים יהוו משקל נגד להתעצמות האיסלאם השיעי בהנהגת איראן. מדובר בעוד גולם שעתיד לקום על יוצרו.
*
פורסם: דעות-הארץ, 5 בדצמבר 2011

***
For English, press here
________

הכי בבית

סלמאן מצאלחה

הכי בבית

אין כמו בבית, נוהגים להצהיר ישראלים החוזרים מחו"ל. כך הם מבקשים לסכם לעצמם ולשומעים סביבם את חוויית המפגש עם העולם החיצון.

העולם, לישראלים, הוא אכן חיצון; כל מגע אתו מחייב לעלות על מטוס. למרות הסכמי השלום עם מצרים וירדן, ישראל השוכנת לחופי הים התיכון חיה בתחושה מתמדת של מצור. הגבולות היבשתיים ממשיכים להיות חסומים, פיסית ונפשית, בפני הישראלי, וממערב הים. משום כך הישראלי חי על אי בודד, שלא לומר חי ב"וילה בג'ונגל", כהגדרת השר המופקד על ביטחון האי המבודד.

"העולם כולו נגדנו", נוהגים להצהיר בכל הזדמנות הציונים המצויים. הם עושים זאת בלי להטריח את עצמם לברר מדוע. ומכיוון שהעולם כולו הוא כזה, יש מי שדאג לתת לישראלים את התחושה שהם בבית, גם אם ירחיקו טוס בעולם שמעבר לים.

על הרקע זה נולדה הסיסמה של חברת התעופה הלאומית הישראלית. במטוסי החברה נשמע קול נשי המכריז: "אל על, הכי בבית בעולם". מוחו הקודח של הקופירייטר הצדיק קלע בוודאי לנפש בהמתו. הקול הנשי בא להחדיר בנפש הנוסע הישראלי המתמיד תחושה חמימה של בית, של קרבה לאמא; כעת אתה בבית, בחיקה של אמא אל על, והיא מגוננת עליך.

אכן כן. אל על זה הכי בבית בעולם. אין דבר המזכיר בחו"ל את מהותה של ישראל יותר מחברת אל על. כל מי שטס עם החברה הזאת חש היטב על בשרו, ליתר דיוק בכפות רגליו, את הבית. והבית נקנה בייסורי הדרך שהוא נדרש לגמוע עד לאותה פינה נידחת בנמל התעופה. וכך, אט אט, נכנס לו הישראלי החוזר הביתה אל אותה תחושת בית-במצור. משל היתה הפינה בקצה הנידח והמאובטח מיקרו-קוסמוס לאותו בית לאומי בארץ הנידחת והמאובטחת.

"השער רחוק מאוד. אתה יודע, זה בגלל סידורי הביטחון. כדאי להתחיל ללכת ולא להתעכב", רמזה לי שווייצית נחמדה בציריך בעודי מפקיד את המזוודה ומקבל את כרטיס העלייה למטוס.

שנים רבות אני מוותר על תענוג "תחושת הבית", שאל על מבטיחה לנוסעיה. הטעם לכך מובן בוודאי. אך החודש חרגתי ממנהגי בשל מועד הטיסה, שהיה נוח יחסית לטיסה קצרה לאירופה.

בפינה הנידחת חיכו "הבחורים הטובים" - בוודאי יוצאי סיירת כזאת או אחרת - עם רשימת הנוסעים החשודים. די היה להם במבט חטוף בדרכוני כדי ללכת אחורה וקדימה ולפתוח בסדרת שאלות שאין להן כל קשר לביטחון. מילא שואלים על הכתובת בירושלים, אבל מתברר שהם לא מכירים שום רחוב בירושלים. "בחורים טובים", כבר אמרנו. כל העניין קשור בסך הכל לשם, אולי לסימן אחר, הרשום בדרכוני ה"ישראלי". זהו השם שמעורר מיד חשד ודורש טיפול כיאה לטיפול שמקבלים בבית.

באל על מבטיחים לך להרגיש בבית. ואכן הסיסמה קולעת מנקודת מבט של האזרח הערבי החוזר גם הוא למולדת שלו. והבית שלו כולל בין היתר את כל מעללי השלטון הגזעני במדינת היהודים: יחס חשדני משולל בסיס כלפי כל מי שלא נמנה עם בני "העם הנבחר". אכן, לא רק היהודים אלא גם הערבים מרגישים בחברת אל על "הכי בבית בעולם".

פורסם: דעות - הארץ, 25 בנובמבר 2011
***
____________________

בנפש הומייה

מקורה של השנאה -


סלמאן מצאלחה ||


בנפש הומייה


כאשר יגאל עמיר ירה בגבו של ראש הממשלה יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995, הוא היה רק השליח. השולח נמצא במלים שנחקקו זמן רב קודם לכן - במאי 1948.

נכון שמגילת העצמאות הבטיחה שישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה". אך מלים אלה נועדו לסבר את אוזני העולם, ותו לא. שכן, הדגשים במגילת העצמאות הושמו יותר מכל על הקמת "מדינה יהודית בארץ-ישראל", על "עם יהודי", "דמות דתית ורוחנית" ו"מולדת עתיקה". ביטויים כאלה לא היו יכולים להתקיים מחוץ למסגרת הדתית. "מולדת עתיקה" קשורה ליהדות, לדת עתיקת יומין. לכן, מעולם לא נותק הקשר בין הציונות לבין הדת היהודית.

אין זה מקרה שהשם ישראל לא מופיע בהימנון. "התקוה" מזכירה תפילה יהודית הנישאת ממרחקים, הן בזמן והן במקום: "נפש יהודי הומייה... התקווה בת שנות אלפיים... ארץ ציון וירושלים". באימוץ ניסוחים כאלה הפכו קברניטי הציונות את מדינת ישראל מיום הקמתה למדינת הלכה יהודית.

הציונות ששאפה להקים "בית יהודי" ב"מולדת עתיקה" לא הביאה בחשבון שהארץ "לא ריקה". לכן אימצה את עקרון הטרנספר כשהיא מסתמכת על אותה מורשת תנ"כית עתיקה. על כך אנו למדים ממה שהיה מונח על שולחנו של בן-גוריון: "בתום השיחה ראיתי על שולחן עבודתו פסוק מספר שמות: 'לא אגרשנו מפניך בשנה אחת... מעט מעט אגרשנו מפניך, עד אשר תפרה ונחלת את הארץ'". דברים אלה חושף חיים גורי בהרצאה שנשא במכללה לביטחון לאומי ("מערכות", גיליון 359).

בן-גוריון התנגד אז בתוקף לכיבוש כל שטחי ארץ ישראל. אך התנגדותו היתה טקטית ומטעמים דמוגרפיים בלבד: "בראשית אביב תש"ט שאלתי את בן-גוריון מדוע לא כבש את כל ארץ-ישראל", מספר גורי. תשובתו היתה: "הסתבכות במרחב ערבי עוין היתה מעמידה אותנו בפני ברירה שלא היינו יכולים לעמוד בה - או גירוש מאות אלפי ערבים או קבלתם לתוכנו. הם היו הורסים את המדינה הצעירה מבפנים".

בן-גוריון השאיר את כיבוש שאר השטחים לעתיד: "כבשנו שטח גדול בהרבה מזה שנועד לנו לפי מפת החלוקה", אמר, והוסיף: "יש לנו עבודה ענקית לשניים-שלושה דורות. אחר כך נראה. ההיסטוריה לא נגמרה עדיין".

ואכן, ההיסטוריה לא נגמרה. מקץ שני עשורים פרצה מלחמת ששת הימים. זו לא רק הביאה לכיבוש "גב ההר" ולהרחבת "המותניים הצרים", אלא אף טיפחה את זרעי הפורענות של "הקשר ההיסטורי והמסורתי" עם מחוזות "המולדת העתיקה" עתירת המיתוסים התנ"כיים. רבין, רמטכ"ל אותה מלחמה, הבין באיחור רב את משמעות הברירה "שלא יכולים לעמוד בה". הפונדמנטליזם היהודי, השואף להחזיר ליושנה עטרה דתית ולאומנית, כבר היכה שורשים בהתנחלויות ובחברה הישראלית כולה.

הטענה שנשמעה בראש חוצות נגד המהלכים של רבין היתה ש"אין לו רוב יהודי", שכן הוא נסמך על תמיכת ח"כים מחוץ לשבט היהודי. רבין ניסה להציל את "המדינה היהודית" מן הברירה הנ"ל, על ידי אימוץ "ישראליות" שכוללת את האזרחים הערבים. אך צעדיו באו באיחור רב. "השד היהודי" כבר יצא מן הבקבוק.

כך קם הגולם היהודי הפונדמנטליסטי, בנפש הומייה, על יוצרו הציוני. וכך גם נרצח רבין על רקע "חילול כבוד המשפחה", ששמה נודע בישראל בתור "המדינה היהודית".

פורסם: דעות - הארץ, 9 בנובמבר 2011
*

התייחסות ותרגום כמעט מלא של המאמר הזה הופיעו במגזין המצרי "אוקטובר". ראה: אתר המגזין אוקטובר


***

For English, press here

____________________________



המולך מת, יחי המולך

רק חברה שיודעת לערוך חשבון נפש יכולה לצאת מן העבר החשוך ולצעוד בביטחה אל עתיד אחר. בלי זה היא תמשיך לשקוע בעתיד הנראה לעין באותה ביצה טובענית של אותו עבר.


סלמאן מצאלחה

המולך מת, יחי המולך

"מלך מלכי אפריקה" הוא אחד מני כתרים רבים שבהם הכתיר את עצמו מועמר קדאפי במרוצת השנים. בשבוע שעבר צפה כל העולם כיצד איבד "מלך המלכים" את עולמו ביחד עם כל כתריו. כבמחול שדים מרצדים על המרקע בסצינה הלקוחה מסרט סלולרי של העידן החדש, ירד המסך על שלטונו של הקולונל. לא גלימה ססגונית לגופו, לא מטה מוזהב בידו, לא טורבן מסוגנן ואף לא כתר לראשו. שערו פרוע היה, חולצתו קרועה ורק דם ניגר מראשו וכיסה את פניו.

מסביב "מלך המלכים" התגודדו להם מצהללים, המורדים ב"מולך" הלובי שניסה להימלט על נפשו מקץ 42 שנות עריצות. הדם שניגר מראשו לא היה זר לו. האיש, המשתייך לשבט ששמו "קדאף אל-דם", כלומר מקיז הדם, שפך במרוצת שלטונו דם רב של לובים ושל אחרים. והוא אפילו לא זכה למשפט שדה השמור לעריצים, כזה שקדם להוצאתו להורג של הרודן הרומני צ'אושסקו.

ל"מלך המלכים" קדאפי נערך משפט אחר, לפי הכללים המקובלים במדבר הערבי מדורי דורות. זהו המדבר שהאביב האמיתי מסרב להכות בו שורש. צהלות הניצחון וקריאות "אללה אכבר" סביב ה"מלך" שירד מנכסיו היו התפאורה המתאימה ל"במת התופת". לא על זעקות הבן המוקרב על במת התופת כיסו הפעם הצהלות, כי אם על גניחותיו האחרונות של ה"מולך", של האב.

ההיסטוריה הערבית לא ידעה מות-מנהיגים אחר; כמעט כל החליפים ששלטו בעולם המוסלמי מתו בצורה דומה. כל תלמיד ערבי לומד על כך בשיעורי ההיסטוריה. דוגמאות יש למכביר, למשל רציחתו של החליף השלישי של מוחמד, עותמאן בן עפאן. תיאור הרצח מופיע אצל מוחמד אל-טברי, גדול ההיסטוריונים הערבים מן המאה התשיעית. וכך מדווח ההיסטוריון: "זינק עמרו בן אל-חמק על עותמאן ורכן על חזהו בעוד רוח חיים בו, ודקר אותו תשע פעמים".

אל-טברי אף מביא ציטוטים מדברי הרוצח עצמו: "שלוש דקירות דקרתי אותו לשם שמים. אך באשר לשש האחרות, הרי שדקרתי אותו בשל כל רגשי הנקם שהיו בלבי נגדו". ולא זאת, אף זאת: המקורות מספרים לנו כי לאחר שהחליף נפח את נשמתו, השליכו אותו לערימת האשפה. הוא זכה לקבורה רק כעבור שלושה ימים תמימים, לאחר שכלבים משוטטים החלו לבתר הגופה.

כך מתנהל לו העולם הזה דורות על גבי דורות. הוא שוקע שוב ושוב בביצה השבטית החשוכה ולא מצליח לצאת ממנה. המכשלה הגדולה ביותר העומדת בפני התרבות הערבית המוסלמית היא היעדרו של מנגנון תרבותי או דתי לתיקון עצמי. על מנת להבין את ממדי המכשלה הזאת, די אם נזכיר כי מתוך אלפי המסורות המיוחסות לנביא מוחמד, אין ולו מסורת אחת הדורשת מן האדם לערוך חשבון נפש על מעשיו. ובאין חשבון נפש אין תיקון, לא לפרט ולא לחברה.

כל עוד העולם הערבי לא ישכיל להכניס ללקסיקון הפוליטי שלו מושגים כמו "נשיא לשעבר" או אף "מלך לשעבר", לא יצליח להיחלץ מן הנחשלות הכרונית שבה הוא שרוי מאות רבות של שנים. רק חברה שיודעת לערוך חשבון נפש יכולה לצאת מן העבר החשוך ולצעוד בביטחה אל עתיד אחר. בלי זה היא תמשיך לשקוע בעתיד הנראה לעין באותה ביצה טובענית של אותו עבר.
*
פורסם: דעות - הארץ, 24 באוקטובר 2011

***
For English, press here

____________

עדרי העיזים של הימין




סלמאן מצאלחה


עדרי העיזים של הימין


לא אחת נשמעת הטענה בקרב פוליטיקאים בארץ, כי כדי שהשלום יחזיק מעמד הוא צריך להיעשות בין העמים ולא בין השליטים. השימוש במונח "שליטים" עולה כאשר ישראל מוצאת עצמה בפינה והיא נדרשת על ידי אותם "שליטים" ואותם עמים לשלם את מחיר השלום. כל עוד אותם "שליטים" יושבים בשקט ומתנהגים בהתאם לציפיות הישראליות, הם לא מכונים "שליטים" כמובן, אלא הם "מנהיגים אחראים".

מיהו העם ומהו הצדק

סלמאן מצאלחה

מיהו העם ומהו הצדק

גם אם הסיסמה הנישאת בפי רבבות ברחובות ישראל באחרונה ערבה לאוזניים, הרי שאין שקר גדול ממנה. לו היו נושאיה מתבקשים להסביר על איזה "עם" מדובר, מהו ה"צדק" ובאיזו "חברה" - הרי שבמהרה היתה מתפרקת. שכן, המדינה, על מוסדותיה, מעולם לא הכירה בקיומו של "עם ישראלי". ספק אם המפגינים מכירים בקיומו. לכן דרישתם הנעלה ל"צדק חברתי", לא יכולה להתממש הלכה למעשה, בהעדר קיומו של ה"עם" שאת שמו הם נושאים לשווא.

סיסמאות שנשמעות טוב לא חסרות. מי לא רוצה "צדק חברתי"? או "שלום" או "שוויון"? מי לא נושא עיניו ל"דו-קיום"? אך מתחת לסיסמאות היפות האלה, הדברים נראים אחרת. חדשות לבקרים אנו נתקלים בדוגמאות החושפות את השקר מאחורי הסיסמאות.

הנה אדם אחד, שוודאי גדל על ערכי "הצדק החברתי" ו"השוויון" הציוני, מודי ברכה, תושב מעגן מיכאל וסגן ראש המועצה, פורש את משנתו: "לא צריך ללמד אותי מה זה סוציאליזם, אך אם חקלאי קיבל אדמות - מדוע שהוא יוותר על הנכס שהוא אמור להתפרנס ממנו?" תוהה ברכה, שמייצג שלושה יישובים בחוף הכרמל המתנגדים להרחבת הכפר ג'סר א-זרקא.

כדי לסבר את אוזניהם של נושאי דגל "הצדק החברתי", נזכיר כי הכפר ג'סר א-זרקא הוא היישוב הערבי היחיד שהותירה הציונות ה"סוציאליסטית" לאורך החוף. היישוב הזה נכלא בין הים לבין כביש החוף, בין קיסריה ומעגן מיכאל. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יכולים בוודאי להוסיף ולסבר את אוזניהם: הצפיפות בכפר היא קטסטרופלית - 7,730 נפש לקמ"ר, לעומת 321 נפש לקמ"ר בממוצע הארצי.

כדי לפתור את המצוקה מבקשת כעת הוועדה המחוזית בחיפה לספח לכפר שטחים מהיישובים השכנים ולהסיט את כביש החוף מזרחה. השטחים שיסופחו הם ממעגן מיכאל, בית חנניה וקיסריה. והנה, מתברר שתושבי שלושת היישובים מתנגדים בתוקף ל"צדק החברתי" הניבט מהתוכנית. הם כמובן בעד סיסמאות יפות של דו-קיום ושאר דברי מתיקה: "אנחנו בעד דו-קיום ושלום. למרות שיש הבדלים מנטליים, אנחנו פועלים הרבה בנושא", אמר אריה פרידמן, חבר הוועד של בית חנניה ("קיסריה, בית חנניה ומעגן מיכאל לוחצים: ג'סר א-זרקא לא תורחב על חשבוננו", מאת רויטל חובל, "הארץ" 29.8). הוא הדגיש כי "אנחנו לא מתנגדים בגלל היותם ערבים, הם שכנים טובים מאוד ואין לנו סכסוכים אתם".

בהמשך דבריו נחשפת השקפת עולמו בכל הדרה: "אבל גם בהיבט לאומי - אני מתנגד לרעיון שייקחו אדמה מיהודי ויתנו לערבי". כנראה שהצדק החברתי של אריה פרידמן ודומיו עובד אך ורק בכיוון אחד - שאדמה תעבור מערבי ליהודי. הוא אף דואג להזהיר את השלטונות כי "אם התוכנית תאושר, תהיה עזיבה גדולה. אנשים ימכרו את בתיהם והמושב יהיה בסכנה קיומית".

צריך לומר לפרידמן ודומיו, שהם כמובן "בעד דו-קיום", "בעד שלום", בעד "צדק חברתי" וכו', שהציונות האירופית חיפשה מקום במזרח התיכון. מה לעשות שבמקום הזה חיים הרבה ערבים? עם עובדות החיים האלו צריך להתמודד.

אז יפה שמעלים על נס את הצדק החברתי שהעם דורש, אולם דומה כי קודם לכן העם צריך לדרוש הגדרה ברורה: מהו הצדק ומיהו העם.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 5 בספטמבר 2011
***
For English, press here
_______________

עוד תחנה במסע הפליטות

סלמאן מצאלחה

עוד תחנה במסע הפליטות

צונאמי מדיני עתיד להתרחש בספטמבר, כך מקפידים פוליטיקאים להזהיר. ברור שהכרה במדינה פלסטינית, אם תתקבל, עתידה לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הפליטים שגדלו על חלום השיבה אל עץ התאנה, המעיין והכפר שאינם עוד. יש לזכור, כי הפלסטינים שפרצו את הגדר ברמת הגולן, כמו אלה שהפגינו ליד הגבול הלבנוני ביום הנכבה, לא הפגינו רק נגד ישראל. הם הפגינו בראש ובראשונה נגד הרשות הפלסטינית. שכן כל מאמצי הרשות בתקופה האחרונה מתנקזים לדיון באו"ם בבקשה להכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967.

עדות לשינוי בתפישת ההנהגה הפלסטינית את "זכות השיבה" נמצאת בדברי מחמוד עבאס בפורום לחינוך ולתרבות שהתכנס ברמאללה בחודש מאי. עבאס הצהיר, כי "ההנהגה הפלסטינית לא תזנח לעולם את זכות השיבה... השיבה לאדמת המולדת כדי לסיים את חיי הפליטות. משום שהמולדת היא היעד האחרון שלנו". וכדי לא להישאר מעורפל הבהיר: "השיבה היא שיבה מעשית, ולא רק סיסמה. שכן פלסטין היא שלנו, ומי שהיה מהצפון, מהמרכז או מהדרום והתגורר בכל מקום בה, הרי שבכך הוא מתגורר במולדת".

עבאס אף נתן דוגמה את עצמו: "אני, בשובי לרמאללה או לשכם, הצבתי בכך את כף רגלי על אדמת המולדת", קבע בפני הפורום. דבריו לא זכו משום מה להתייחסות בעיתונות העברית. מלבד דיווח לקוני, גם העיתונות הערבית לא התייחסה אליהם כלל.

רק ד"ר פאיז אבו שמאלה מעזה הגיב על דברי עבאס והגדירם "ליקוי מאורות פוליטי פלסטיני". שמאלה הביע פליאה על כך ש"הצהרות מסוכנות כאלה עוברות ללא תגובה מצד הפלגים הפלסטיניים", תהה: "האם זכות השיבה, ביום ציון הנכבה, הצטמצמה לשיבה לעזה ולגדה המערבית?", ואף ליגלג על דברי עבאס: "אילו היה הפירוש של שיבה לפלסטין שיבה לעזה ולגדה המערבית, היה צריך להפסיק את עבודת אונרוו"א, כל עוד מיליוני פליטים במחנות בעזה ובגדה מממשים בכך את חלום השיבה".

שמאלה גם טרח להסביר לעבאס את המשמעות האמיתית של השיבה: "זכות השיבה כפי שכל ערבי פלסטיני מבין אותה היא שיבת עבאס לצפת ושיבת יאסר עבד רבו ליפו. זוהי הזכות שצריכה להמשיך לקנן בנפש, אף אם הנסיבות הפוליטיות העכשוויות מחייבות הסכמה על מדינה פלסטינית בגבולות קווי הפסקת האש משנת 1948".

אם כך, הדיון במושג השיבה ל"מולדת עתיקה", אם בהגדרה הציונית של הארץ ואם בהגדרה הפלסטינית, חושף תהום הפעורה בין שתי התנועות הלאומיות הנאבקות על הארץ. זהו מעיין נפץ לאומי בארץ המדממת. ההתנגשות היא בין שתי תפישות לאומיות ובין שני עולמות שונים בתכלית.

לכן, גם אם תקום מדינה פלסטינית בגדה וברצועה, אין סיכוי שהפליטים יממשו בה את "זכות השיבה". כי בשונה מתפישת ה"מולדת" הציונית, הפליטים הפלסטינים לא יראו במדינה הפלסטינית "מולדת", כי אם עוד תחנה במסע הפליטות.

התמזל מזלם של הפלסטינים, שיש בארץ ממשלה ישראלית, ימנית וסרבנית. שכן לו היתה בישראל ממשלה "אנליטית", היא לבטח היתה מכינה לעולם הפתעה ומצביעה בספטמבר באו"ם בעד ההצעה להכרה במדינת פלסטין. במצב כזה, כל הקערה של הסכסוך היתה מתהפכת.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 25 באוגוסט 2011

***
For English, press here
________________

אסמא אגבארייה | איפה המיליון?


התקופה החדשה הזאת תקבור את הלאומנות הפנאטית והמלל הקיצוני של הערבים בתוך ישראל, בדיוק כמו שהיא תעשה לפנאטיות הלאומנית היהודית שנדחפת לפינה. חוסר הסובלנות וההסתגרות הלאומנית הערבית לא יביאו לנו כל ישועה אלא להפך, הם רק יבודדו את הציבור הערבי.....
---
אסמא אגבארייה | איפה המיליון?
(תפקיד הצעירים הערבים בתנועת המחאה הישראלית)

התקופה החדשה הזאת תקבור את הלאומנות הפנאטית והמלל הקיצוני של הערבים בתוך ישראל, בדיוק כמו שהיא תעשה לפנאטיות הלאומנית היהודית שנדחפת לפינה.

מאות אלפי מפגינים צועדים מאז 14 ביולי ברחבי ישראל וקוראים את אותן סיסמאות של המהפכה הערבית, באותו הטון ובאותו הקצב: "העם דורש צדק חברתי !" כשהם קוראים לבנימין נתניהו להתפטר. שתי ההפגנות של ה-30 ביולי בה השתתפו 100 אלף וזאת של ה-6 באוגוסט שבה היו לפי הערכות 300 אלף מפגינים הן ביטוי לתנועה חברתית אדירה שלא היה לה תקדים בישראל. היתה זו הפעם הראשונה שבה הרגשתי, אני, בת יפו, שהזרם האנושי ששטף את רחובות תל אביב נושא גם אותי, קשוב אלי, והקריאות שלו הן גם הקריאות שלי, ללא הבדל של לאום דת או מין, ולו רק ליום אחד.

אין זה דבר מובן מאליו שתל אביב, ניו יורק של המזרח התיכון, מאמצת את הסיסמאות של העולם הערבי, מושפעת מהמהפכות שלו, ומעלה תביעות דומות מאוד כלפי המנהיגים, שהופתעו מההתפרצות הזאת, ועדיין אינם יודעים כיצד להגיב עליה.

לאחר ההפגנה הראשונה, שנמשכה ארבע שעות והסתיימה בשעות הקטנות של הלילה, ישבתי עם אחד ממנהיגי המחאה, רגב קונטס, שסיפר לי בערבית במבטא מצרי, קצת עילגת אבל ברורה, שהם קיבלו השראה מכיכר תחריר בקאהיר. הוא אמר שהמזרח התיכון הוא הבית שלו ולא אירופה או ארה"ב. אין ספק, שתנועת המחאה החדשה מבטאת שינוי עמוק בתודעת הישראלים, שאיבדו את האמון בדמוקרטיה המזויפת ובפוליטיקאים המושחתים.

הציבור הישראלי העז לצאת לרחובות, כשהוא שם בצד את הפחד מפני פגיעה במדינתו מצד אויביה הערבים שאורבים לה, ומוותר על התירוץ האולטימטיבי שבאמצעותו משמרים את "האחדות" היהודית, הציונית, הישראלית או איך שתקראו לה, מול הים הערבי המאיים לבלוע אותה.

האמת היא, שהראשונים ששברו את מחסום הפחד והשיטה הפוליטית המסואבת, היו העמים הערבים בעצמם כאשר שמו גם הם את פחדיהם ותפישותיהם הפוליטיות הישנות בצד, וקבעו שהמשטרים הערבים, בין אם הם נאמנים לישראל או מתנגדים לה - הם האויב העיקרי. הם הבינו שהמלל הלאומי של המנהיגים בא לכסות על המטרות האמיתיות של המשטר, שהן הנצחת השלטון והשעבוד של העמים, וגזל משאבי המדינה. העמים הערבים שוב אינם קונים את הסיסמאות שמציגות את ישראל כאויב היחיד. אני לא אומרת שהערבים הפכו לאוהבי ישראל או תומכי הכיבוש המאוס והגזענות שלה, ואולם אני אומרת שהאג'נדה החברתית-כלכלית היא זאת שהזיזה מיליוני ערבים והיא זאת שדוחפת אותם להקריב את עצמם למען עתיד טוב יותר.

הצעירים הישראלים הבחינו בצלילים החדשים העולים מהעולם הערבי, שאינם הסתה עיוורת נגדם כפי שהיה בזמן שבן לאדן ונסראללה שלטו על הרחוב. זה היה רק טבעי בשבילם להזדהות עם הדרישות של הערבים לדמוקרטיה וצדק חברתי, שמהוות מכנה משותף רחב מאוד בין העמים. מעניין להזכיר מכתב ששלח אחד מהצעירים הללו, משורר תל אביבי, רועי צ'יקי ארד, לחדשות הספרות בקהיר מיד לאחר פרוץ מהפכת 25 בינואר, ובו אמר: "אני גאה להיות אזרח המזרח התיכון".

הצעירים הישראלים יצאו לרחובות על שאלה רחוקה מרחק רב משאלה של חיים ומוות: חוסר היכולת של מעמד הביניים היהודי לשכור דירה שלא לדבר על קניית רכישתה, זה מה שהביא אותם להקים אוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב, אחד הרחובות הנוצצים במדינה.

ואולם, ככל שהתרחבה המחאה, היא הלכה והקיפה גם שאלות חברתיות כלכלית אחרות איתם מתמודד הציבור הישראלי לאחר יותר משלושים שנה של אימוץ כלכלת השוק החופשי וההפרטה: יוקר המחיה, תנאי עבודה, בריאות, חינוך, זכויות הרופאים, העובדים הסוציאליים והמורים, והעובדה שרוב השכירים חיים משכר מינימום.

בהפגנה עצמה, הוצג סרטון קצר בו נראה נתניהו מתגאה ביציבות של מדינתו על רקע רעידת האדמה שמזעזעת את העולם ממזרח למערב בשל המשבר הכלכלי שפסח על ישראל. הסרטון זכה למחיאות כפיים ולווה בקריאות רועמות של המפגינים: "העם רוצה צדק חברתי", שהפכו את נתניהו למוקיון.

ואכן, היה נראה שדבר לא מאיים על היציבות המוצקה של ממשלת נתניהו הימנית, הקיצונית שבקיצונית - לא הפלסטינים, לא חזבאללה, לא איומי איראן, לא זעמו של אובמה, לא הבידוד הבינלאומי, לא החרם, לא בלעין ולא נעלין. נקודת הכוח של ממשלת נתניהו, שאפשרה לה לשרוד חרף הקפאון המדיני, היתה הצמיחה הכלכלית. בניגוד לספרד ויוון שניצבות על סף פשיטת רגל, ישראל ממשיכה ליהנות משיעורי צמיחה גבוהים ואבטלה בגובה 5.7% בלבד, בזמן שהמשכורת הממוצעת עומדת על 8,600 ₪ בחודש. ואולם, האמת המרה אותה גילו שכבות הביניים בישראל היא, שהצמיחה הזאת אינה מחלחלת למטה, אלא מתרכזת בשכבה צרה המורכבת מ-18 משפחות הטייקונים, שהפקיעו מהם את מדינתם.

עשרות אלפים התעוררו לתוך התפוגגות "החלום הישראלי", החלום של ניצחון הכסף, הרבה מאוד כסף, שיהיה מנת חלקו של זה שעובד ומתאמץ. הדוברים בשם הנוער הישראלי אומרים היום: הנה עזבנו את הפריפריה ועברנו לתל אביב, הנה יגענו ומצאנו, סיימנו לימודים אקדמיים, אנחנו שוחקים את כוחנו בשעות עבודה בלתי נגמרות, בהסכמים אישיים ללא זכויות, העיקר שנתקדם בסולם החברתי, הנה אנחנו היהודים אשכנזים ומזרחיים, בעלי המדינה הזאת ומי שמשרתים בצבאה ויוצרים את תרבותה, מגלים היום ש"אכלנו אותה", כאשר אנחנו מדשדשים באותה נקודת התחלה, ובקושי גומרים את החודש עם המשכורת שלנו.

מישהו גנב לנו את המדינה, שאיננה יותר מדינת היהודים אלא מדינת העשירים ובעלי ההון הגדולים. הטייקונים שולטים בכלכלה, קונים את הפוליטיקאים, ומוצצים את דמם של העניים ורומסים את מעמדות הביניים. החלום של עשיית כסף, הצטמצם לרכישת דירה קטנה עם שני חדרים ווילון. ואולם אבוי, גם החלום הזה הפך לבלתי ניתן להגשמה. הדגים הגדולים לא הותירו לדגים הקטנים טיפת מים להשתכשך בה.

לא, לא הכיבוש מדיר שינה מעיני הישראלים, למרות שהוא מטריד אותם, ולא מדיניות החוץ למרות שהבידוד מלחיץ אותם, איני אומרת שרובם ויתרו על הרעיון הציוני, ואולם, אני משוכנעת, שמה שדחף אותם לרחובות היא מדיניות הפנים, שהפקיעה מהם את זכויותיהם ואת המשמעות האמיתית של אזרחות, דמוקרטיה וחופש, ומסרה את משאבי המדינה לטובת האליטה הקפיטליסטית. מצבם הפך להיות דומה למצב הנוער הערבי במצרים, תוניס, סוריה, תימן, בחריין, לוב ויתר המדינות שעדיין לא התקוממו בשל אמצעי הדיכוי הברבריים שהשלטון בהם מפעיל.

הצעירים הערבים גם הם שמו בצד את מדיניות החוץ, למרות שבוודאי יש להם דעה לגביה. לא עליה יצאו מיליונים זועמים לרחובות, אלא למען העתיד והזכות לחיות בכבוד. צעירי הפייסבוק הישראלים, הרחוקים מהפוליטיקה, יוצאים נגד נתניהו והממשלות הקודמות, ויוצרים בכך את האקלים המתאים לבניית שמאל חברתי חדש. הם שוברים את המשוואה המסורתית בין "הימין והשמאל הפוליטי" שבה שני הצדדים הזדהו עם הימין הכלכלי ותמכו בהפרטה. בכך הם עושים מה שעשו צעירי מצרים כאשר שברו את המשוואה הדו צדדית "מובארכ או האחים המוסלמים", כאשר שניהם תומכים בבורגנות ובקפיטליזם. שמאל חברתי חדש מעצם טבעו יפתח פתח להעמיד את השאלה הערבית, משום שהיהודים היום סובלים ממה שהערבים סובלים ממנו כבר הרבה זמן, ולכן זהו חלון הזדמנויות ראשון מסוגו שמאפשר להם להתקשר עם הערבים בכלל ועם הפלסטינים בפרט.

ועכשיו, איפה הערבים אזרחי ישראל ברעידת האדמה הזאת? מה הם עושים כדי להשפיע עליה ולהציג באמצעותה את הבעיות והדרישות שלהם? שאלה זאת הופכת להיות דחופה במיוחד על רקע העובדה שחלק מהצעירים היהודים מצפים מאיתנו שנשפיע. בתום ההפגנה שאלו אותי כמה מהם - איך ניתן לצרף את הערבים לתנועה? ביום שלאחר ההפגנה, שלא הזכירה את המלה "ערבי", רואיין בתוכנית של לונדון וקירשנבאום בערוץ עשר אחד ממנהיגי המאבק, אסף לוי. הוא פתח את הראיון בהתנצלות על כך שלא הזכיר בנאומו את הנושא של השותפות היהודית ערבית, ואמר שהנושא הזה חשוב מאוד למארגני המחאה.

ג'וליה בוטרוס שרה "איפה המיליונים?" כשהיא מתייחסת למיליונים בעולם הערבי. המיליונים הערבים כבר יצאו, ואני שואלת - איפה המיליון? איפה מיליון הערבים בישראל? באמת מוזר שמי שהושפע ראשון מהמחאה של הנוער בעולם הערבי הם הצעירים היהודים הישראלים, בזמן שהערבים נשארים תקועים בבתיהם, ולא ברור ממה הם מפחדים, ומה יש להם להפסיד מלבד כבליהם.

התגובה הראשונה מכיוון הערבים הייתה מאכזבת, ולא הצליחה להתעלות לרמה של הבנה אמיתית של מה שקורה ומה הוא השלב ההיסטורי החדש אליו נכנסנו. מה ששמענו היו רק טענות ותלונות: הערבים סובלים יותר מהיהודים; איפה הבעיות שלנו, כמו הפקעת אדמות והחנק המכוון של הישובים הערבים, והיעדר היתרי בנייה למגורים והלאה והלאה, רשימה ארוכה של פגעי האפליה הגזענית הידועה בה מצטיינת ישראל, איפה כל הבעיות הללו ומעמד הביניים היהודי המפונק? וכמובן, לא נעדר טיעון "המחץ" שהציונות והאפליה הגזענית והכיבוש הם הבעיות הראשונות שלנו, והן אינן מועלות על ידי תנועת המחאה הישראלית.

אני חושבת שעבר זמנה של תקופת התלונות, ואין טעם להתפאר בכך שאנחנו קורבן, ושאנחנו יותר מדוכאים מאחרים, כאילו שסימן ההיכר של המסכן, היא הזהות שלנו. הגיע הזמן לצאת מהארון הסגור הערבי. תנועת המחאה הישראלית יוזמת ומציגה שינוי חברתי וכלכלי, השאלה שעל החברה הערבית לענות עליה, היא: האם אנחנו עם השינוי החברתי הכלכלי או לא? האם התנועה שדורשת צדק חברתי יכולה לפתוח עצמה בפני הציבור הערבי או לא? האם היא ימנית פשיסטית או שהכיוון שלה הוא דמוקרטי שמאלי שמתייחס גם לצדק חברתי לערבים? אם נסתכל על החלחלה שאוחזת בראשי הימין הישראלי ובמתנחלים כשהם מסתכלים על התנועה הזאת, כיצד היא מפקיעה מהם את הרחוב והאג'נדה וכותרות העיתונים, נבין שגם לנו יש מקום בתנועה. מי שמסרב להצטרף אליה, בשעה שהיא מציעה הזדמנות פז לשינוי מוחשי, גורם בכך נזק גדול לציבור הערבי.

התקופה החדשה הזאת תקבור את הלאומנות הפנאטית והמלל הקיצוני של הערבים בתוך ישראל, בדיוק כמו שהיא תעשה לפנאטיות הלאומנית היהודית שנדחפת לפינה. חוסר הסובלנות וההסתגרות הלאומנית הערבית לא יביאו לנו כל ישועה אלא להפך, הם רק יבודדו את הציבור הערבי. העם באמת רוצה בשינוי, רוצה דיור, רוצה חינוך, רוצה בריאות, רוצה עבודה ופרנסה. האם לא השאיפה לפת לחם וחופש היא שהוציאה את ההמונים הערבים לכיכרות? הגיע הזמן להתעורר ולחפש בני ברית בתוך תנועת המחאה הישראלית שמבטאת את אותה תנועה שקמה בעולם הערבי, בספרד וביוון, ומהווה בשל כך בן ברית איתן לשאלה הצודקת שלנו, וזכאית לתמיכה שלנו ושל הערבים בכל מקום. לעמים הערבים יש חלק בה ואין סיבה שלא נהיה גאים בכך שעמינו הערבים החלו להשפיע.

היום מובילים את תנועת המחאה מעמדות הביניים, בדיוק כפי שזה קורה במצרים, ומשתתפים בה זרמים שונים, חלקם שמאליים וחלקם ימניים. ואולם, המצב הזה עומד להשתנות כאשר המשבר הכלכלי יפגע גם בישראל. כל עוד אין בישראל אבטלה של 20% כמו שיש בספרד, ואין בה מיתון, התנועה תישאר מוגבלת. אבל, כאשר המצב הכלכלי יתחיל להדרדר, וזאת רק שאלה של זמן עד שזה יקרה, היא יכולה לגדול ולהתפשט כמו אש בשדה קוצים, ולהפוך למהפכה של ממש. הרגע הזה יגיע, משום שישראל אינה אי בודד מנותק מיתר העולם.

ישנם סימנים לדאגה גוברת בקרב צמרת הכלכלה הישראלית מול משבר החובות הפוקד את ארה"ב. סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות" (31 ביולי) שאם ייפגע מעמדה של ארה"ב כמנהיגת העולם, יהיו לכך השלכות מסוכנות על ישראל. הוא הדגיש את מה שמפלגת דעם אומרת במשך שנים וממשיכה להגיד, שהמצב הכלכלי העולמי הוא המפתח לשינוי מאזן הכוחות לטובת השחרור של העם הפלסטיני ולטובת שני העמים הערבי והיהודי, ליצירת חברה המושתתת על דמוקרטיה אמיתית וצדק חברתי, כחלק בלתי נפרד ממזרח תיכון חופשי מניצול.

אנחנו, בארגון העובדים מען ובמפלגת הפועלים דעם, קבענו את עמדתנו, ונטענו את אוהלנו האדום בשדרות רוטשילד בתל אביב, והיינו בין היוזמים של הקמת אוהל המחאה המשותף ליהודים וערבים בנצרת עלית. אנחנו נמצאים גם באוהל שהוקם בבקא אל גרביה. זירת הפעולה רחבה והיא מצפה לעוד ועוד יוזמות מצד הערבים כדי להשפיע ולשנות.
*
פורסם ב: אתגר, מגזין פוליטי תרבותי
______________

אלי אמינוב | זרים לנצח

אלי אמינוב | זרים לנצח

עם כל ההתרגשות סביב העצם הדלה שזרק ברק אובמה לפלסטינים ולעולם הערבי בנאומיו האחרונים, אלה דווקא "מספקים את הסחורה" לאישוש היחסים המיוחדים בין ישראל לארצו, כאשר הנשיא האמריקאי טרח לחזור ולהגדיר את זכויות היתר של "העם היהודי" בקונטקסט ההיסטורי של יחסי ישראל והמעצמות האימפריאליסטיות.

אובמה חזר על:
(א) ההכרה במדינה יהודית - כלומר במדינה שבסיסה הוא הדת היהודית, ממש כשם שבסיסה של סעודיה הוא הדת המוסלמית.
(ב) הקביעה שהמשא ומתן בין ישראל לפלסטינים יחול על בסיס הכיבוש של 1967, ולא חלילה על החלטת החלוקה משנת 1947 שישראל הפרה אותה כבר במלחמת 1948 וכבשה חלקים נרחבים ממה שהיה אמור להיות פלסטין הערבית.
(ג) השלילה (בשתיקה) של זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, קרבנות הטיהור האתני של אותה מלחמה.

במלים אחרות, המדיניות האמריקנית שוללת מכל וכל את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני ואת פתרון השאלה הפלסטינית. לעומת זאת היא מעניקה לגיטימציה מוחלטת לציונות, שהיא התנועה הקולוניאלית האחרונה של דורנו. וזאת דווקא כאשר אנשים הגונים ברחבי העולם החלו להבין את מהותה האמיתית של התנועה הזאת.

לגישה הפרו-קולוניאלית של המעצמה האמריקאית יש היסטוריה ארוכה, ומעניין שהיא אף ארוכה יותר מההיסטוריה הציונית עצמה. הרבה לפני המצאת התנועה הציונית, כאשר חלמו קברניטי האימפריה הבריטית לנגוס את סוריה ופלסטין בעדינות מן האימפריה העותמנית החולה מבלי להמיתה, כתב הלורד שפטסברי לשר המושבות הלורד פאלמרסטון הצעה לתמוך בהתישבות יהודים בפלסטין: "אם נדון על שובם לאור יישובה החדש של ארץ ישראל, נראה שזוהי הדרך הזולה והבטוחה ביותר לספק את צרכי המחוזות האלה משוללי האוכלוסין. היהודים ישובו על חשבונם הם וללא סיכון אלא לעצמם... בהיותם מנותקים מכל עמי הארץ לא יבקשו כל סימפטיות לאומיות או פוליטיות לעזרתם..." ("הציונות", אוצר התעודות הפוליטיות, מס' 47).

כך, בעיצומה של התקופה הקולוניאלית במאה ה-19 קובע הפקיד הרם של האימפריה, כי כדאי ליזום הגירת יהודים לפלסטין מפני שהיהודים שיבואו לכאן יהיו זרים באזור ולכן לא יוכלו למצוא להם בני ברית מקומיים, וכתוצאה מכך יהיו נאמנים תמיד לאימפריה שבמערב.

תזכיר זה משנת 1840 משקף אבחנה עמוקה ומתאר בצורה הברורה ביותר את מהות הקשר שעתיד להיווצר בין התנועה הציונית (שנולדה רק 50 שנה אחר כך!) ובין האימפריאליזם - קודם הבריטי ולאחר מכן יורשו האמריקני. הישראלים נדונו מראש להיות זרים לנצח במזרח ונאמנים לאימפריה שמעבר לים. אלה העובדות הפשוטות, מעבר לאידאולוגיות, לחלומות ולשקרים שבני האדם מספרים לעצמם.

הכלה שטרם נולדה
1840 היתה שנה פוריה ביותר מבחינת חזונם של בוני האימפריה הבריטית, במסגרת הסינדרום הבריטי הפילושמי שאותו כינתה ההסטוריונית ברברה טוכמן "התנ"ך והחרב". צ'ארלס הנרי צ'רצ'יל, הקונסול הבריטי בדמשק, כותב באותה שנה למשה מונטיפיורי - "שר היהודים" במיתולוגיה הציונית - כי ראוי שהיהודים יקדימו את הפתרון המדיני של שאלת סוריה ופלסטין, על ידי העלאת הנושא מרצונם החופשי כביכול, כדי ליצור בסיס לתביעות אימפריאליות בריטיות: "איני יכול להעלים ממך את רצוני האדיר ביותר לראות את אחיך היהודים, כשהם מתאמצים שוב לחדש את קיומם כעם. אני רואה את המטרה הזאת כדבר שאפשר להשיגו, אבל שניים הם התנאים ההכרחיים: ראשית שהיהודים עצמם יעוררו את העניין בכל מקום ופה אחד. שנית, שהמעצמות האירופיות תעזורנה להן בעניין זה. על היהודים לעשות את ההתחלה.."

כלומר הקונסול צ'רצ'יל (שאחד מצאצאי השושלת של הפך למנהיג חשוב במאה העשרים) קורא להקים גוף שידבר בשם היהודים בכל מקום ובקול אחד, והסיבה לכך: "מן ההכרח הוא שסוריה וארץ ישראל תועברנה תחת חסות אירופית...". כאשר את אירופה מייצגת כמובן בריטניה הגדולה.

צ'רצ'יל של המאה ה-19 אינו מסתפק בהגיגים ובבנית מגדלים באוויר. כמי שמתכנן ברצונות את חיזוק האימפריה, בה לא שוקעת השמש לעולם, הוא יורד לפרטי-פרטים ומדריך את משה מונטיפיורי, מה "צריכים היהודים להיות מוכנים ונכונים להגיד בעת שיתחילו סוף-סוף לדון בשאלה המזרחית". הוא טווה ללא מאמץ את הנראטיב "הציוני", כמעט שישים שנה לפני שתנועה זו קמה, ומכתיב למונטיפיורי את המליצות שבהן צריכים היהודים להשתמש לתועלת בריטניה, בכשרון שהיה מאפיל על גדולי התסריטאים בהוליווד:

"הנה אנו מחכים ולבנו בוער באש הרצון לשוב לארץ, שאתם מבקשים להחיותה ולשנות צורתה... רגש זה התפשט בקרבנו והיה חלק מהוויתנו, כי ארץ ישראל תובעת את בניה שישובו אליה. אנו מבקשים רק הזמנה מאת המעצמות, שבהן תלוי גורל המזרח, כדי לגשת למפעל המפואר של הצלת ארצנו האהובה מההשפעה הממיתה של שממון בן מאות בשנים, וכדי להכתיר מחדש את עמקיה ואת ראשי הריה בכל היופי והרעננות והשפע של גדולתה הקדמונית" (שם, תעודה מס' 50)

נקל לראות שהחתונה בין האימפריה הבריטית לבין מי שייצג את היהודים בטריטוריה של מזרח הים התיכון, היתה ערוכה ומוכנה על פרטיה יותר מחמישים שנה לפני שהתרחשה בפועל. אפילו נוסח הנדרים שיתחייבו ממעמד הנישואין האימפריאלי כבר נקבע; רק דבר אחד היה חסר לחתונה זו – הכלה שטרם נולדה. זוהי הכלה שתראה את אור העולם רק בשנת 1897.

חלומם של אדריכלי האימפריה הבריטית היה לקבוע נקודת משען על אדמת פלסטין, ובעזרת נקודת ארכימדס זו להפעיל ולשלוט באותם חלקים של האימפריה העותמנית השוקעת דרומית לתורכיה עצמה. נקודת משען זו חייבת היתה אם כך להתחזות למשהו שאינו האימפריה עצמה, אך קשור אליה באלפי נימים המצדיקים מעורבות בריטית גלויה בחבלי ארץ אלה. כך נקבעו מראש אותן תכונות הכרחיות שתאפשר לאימפריה שליטה באוריינט ובנתיבי המסחר היבשתיים להודו. אפילו תעלת סואץ עדיין היתה אז בגדר חלום רחוק.

למען האמת, הראשון שהעלה את הרעיון של שימוש ביהודים לשם יצירת בסיס שליטה במזרח הים התיכון היה אויבם המובהק של הבריטים, נפוליאון בונפרטה. בעת מסע הכיבוש שלו בסוריה ובמצרים הוציא נפוליאון באפריל 1799 קול קורא אל יהודי העולם וקרא להם לבוא "כעם סגולה... ולרשת את הארץ הקדושה לתבוע את זכות קיומכם כאומה בין האומות ואת הזכות הטבעית הבלתי מוגבלת לעבוד את מצוות אלוהים לפי מצוות תורתכם לעיני כל העולם". (שם, תעודה מס' 35).

באותה תקופה נפוליאון עדיין לא עמד בראש הרפובליקה הצרפתית אלא רק היה המצביא של צבאה, אך ראייתו האסטרטגית-האימפריאליסטית הקדימה את הבריטים בחמישים שנה ואת הציונים במאה שנה. היחיד שנענה למנשר היומרני היה רבה של ירושלים, ר' אהרון בן לוי, שהוציא בתגובה להודעת נפוליאון כרוז הקורא ליהודים להתחבר לבחיר ההשגחה בונפרטה ולבוא בהמוניהם לארץ הקודש. לא היו תגובות אחרות, היהודים שלא חיו בציון לא ראו שום סיבה להגר לשם. המסמך הזה, כמו מכתבי הפקידים האימפריאליים הבריטים, חושף שתי עובדות עקרוניות: המקום הרחב והעמוק שתופסים כתבי הקודש ועלילות היהודים בהם בתודעת העולם הנוצרי; והתובנה בדבר הצורך והפוטנציאל לשליטה אימפריאלית יציבה באזור, שראוי להציבה על אדנים יהודים כדי לייצר גורם אירופי זר במזרח. המסמכים האלה מתווים לנו את הכיוון שאליו תתפתח המדיניות האימפריאלית באזורנו.

"משפט העמים" - אבל לא כל העמים
כמו באגדות, הכלה אכן הופיעה. התנועה הציונית שנולדה בשנת 1897, לא השתהתה רבות לפני שהחלה לפתח ולהרכיב את מאגריה הרוחניים והפיזיים בהתאם למצגת הדנ"א הפוליטי הנדרש למשרה המתבקשת. מייסד הציונות תאודור הרצל לא פסק כל חייו לחפש נותן חסות אימפריאלי שיתמוך ברעיון הציוני "לפי משפט העמים". ביטוי דרמתי ומופשט זה, "משפט העמים", מהווה ניסוח מעורפל במתכוון להחלטת המעצמות הקולוניאליות. הרי אין הכוונה חס וחלילה להעניק זכות החלטה לעמים הנתונים לשליטתן. זהו הנוסח המלווה את הציונות מלידתה ועד היום: תנועה פוליטית השואבת את הלגיטימיות שלה מזכות הווטו האמריקאית, תוך התעלמות מהחלטות הרוב בעצרת הכללית של האו"ם.

איזכור השאיפות האימפריאליות וההמתנה לתנועה יהודית שתיקח שאיפות אלה על כתפיה, איננו ניסיון להציג את ההיסטוריה כקשר מתוכנן או כקונספירציה של מזימות מובנות מראש. נהפוך הוא, הדיון הזה בא להבליט את תקפותו של הניתוח המטריאלי של ההיסטוריה, המעדיף לעסוק באינטרסים ולא באידיאות. ניתוח זה אינו מתעלם מן האידיאות, אך ביסודו התובנה כי בני האדם אמנם עושים את ההיסטוריה שלהם אך רצונותיהם כפופים להתמודדות עם תנאי החיים הממשיים לתוכם הוטלו. תנאי חיים שאפשר לנסות להבינם ולהסתגל אליהם, או לחילופין לנסות לשנותם, לכוונם ואף לעצבם לצרכים ולדרישות.

התנועה הציונית, שנוסדה בעשור האחרון של המאה ה-19, אימצה כמושכל ראשון את ההנחה האנטישמית כי היהודים הם גורם זר בקרב האומות האירופיות. קבלת דיאגנוזה זו שללה מראש מאבק לשוויון זכויות ולשחרור חברתי באירופה שעמיה היו נתונים ברובם לשעבוד חמור, והציבה את הציונות מלכתחילה כתנועה המקדשת את הסדר החברתי הקיים ועוינת את רעיון השוויון. כך, מרגע היוולדה הציבה עצמה הציונות כאופוזיציה לתנועת המהפכה החברתית שעמדה על הפרק באירופה. לדיאגנוזה זו היתה כמובן פרוגנוזה ברורה, שנועדה להתוות את הדרך לגאולת היהודים.

את "בעיית היהודים" ניתן לפתור לדעת הציונים דרך הפרדתם מהגויים ויישובם בטריטוריה מחוץ לאירופה, בחסות מעצמה קולוניאלית כלשהי. תוכניות ההתנחלות השונות עברו דרך אתרי מטרה שונים: ארגנטינה, אוגנדה, מדגסקר ואולי פלסטינה, בהתאם לביקוש אחר מעצמת חסות מתאימה. בסופו של דבר החל המפעל הציוני להתנחל בפלסטין מפני שבאימפריה העותמנית המתפוררת ניתן למתנחלים היהודים לחסות בצל הקונסולים הזרים, שזכו ליהנות מזכויות יתר וקיוו להשתמש ביהודים לקידום האינטרסים של ארצותיהם. אולם היתה לכך סיבה נוספת, והיא יכולתם של הקולונים החדשים לבנות מסגרות יהודיות אקסלוסיביות, ללא שיתוף הילידים.

ההפרדה של יהודים מן האחרים היא הפרוגרמה האמיתית של התנועה הציונית. פרוגרמה הנשענת על המיתוס בדבר קיומו של עם יהודי נבחר, נצחי ומיוחד, מעבר לתנאים היסטוריים קונקרטיים, מעבר למקום ולזמן. בשמו של מיתוס זה התנחלה התנועה בפלסטין ההיסטורית, כדי להוות "חומה בצורה של אירופה בפני הברבריות האסייתית".

כאשר אימצה התנועה הציונית את עמדת האנטישמים הקלאסים שטענו כי היהודים מהווים גורם זר בקרב האומות האירופיות, היא ניסתה להציג זאת באופן שנראה לה חיובי: היהודים אמנם מהווים גורם זר בקרב העמים (כטענת האנטישמים), אך זאת אך ורק משום שהם מהווים בעצמם עם. השימוש במונח "עם יהודי" או "אומה יהודית" נעשו תוך בילבול מכוון, ונועד לשמש ציר אידיאולוגי חדש לאותם אנשים ממוצא יהודי אשר נטשו את דת אבותיהם בהשפעת ההשכלה, נטו ללאומנות המודרנית והפכו לחילוניים. מתוך החשש מהתבוללות של אותן שכבות, כלומר מנטישה מוחלטת של הדת היהודית, נטלה על עצמה הציונות את התפקיד של מיופת כוח היסטורית של יהדות ההלכה. היא נטלה את מושגי היסוד של ההלכה היהודית המשיחית, חילנה אותם, והלבישה אותם בלבוש מודרני. מושגים כמו הארץ המובטחת, גאולת הקרקע, ייחוד עם ישראל עוינות כלפי גויים, העם הנבחר ועוד, הפכו להיות הבסיס התת- הכרתי הקולקטיבי של היהודים הציונים.

כיום, לאחר שבמשך תקופה ארוכה הפכה אמונה זו לנחלת רובם המכריע של יהודי ישראל, ואף של חלק מיהודי העולם, קשה אולי להאמין בכך, אך רוב רובם של יהודי העולם דחו תפיסה זו לחלוטין. לוסיאן וולף לדוגמה, מנהיג יהודי בריטניה אמר בתגובה להחלטות התנועה הציונית: "כל חיי נלחמתי נגד דעות אלה כדעות אנטישמיות ועתה מופיעות הן כציונות". ואכן, הראשונים שתמכו בתנועה הציונית היו האנטישמים. בין שתי מלחמות העולם כוסו קירות הבניינים בערים רבות באירופה בסיסמאות "יהודים לפלסטינה" ולא ניתן היה לנחש אם נכתבו אלה על ידי פעילים ציונים או אנטישמים. וכמובן, מי שאימץ את טיעוני התנועה הציונית באופן מוחלט היו הנאצים. הם השמידו גם יהודים שהתנצרו, כמאמר הפתגם התלמודי "ישראל שחטא ישראל הוא".
*
____________________

מביא את הסעיף

סלמאן מצאלחה

מביא את הסעיף

ח"כ אבי דיכטר מ"קדימה" יזם, יחד עם 40 חברי כנסת ממפלגות שונות, הצעת חוק יסוד חדשה, שמגדירה את ישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי". הצעת החוק כוללת כמה סעיפים שהם, אם להשתמש בביטוי עממי, "מביאים את הסעיף".

מתברר יותר ויותר, כי הכנסת הזאת, על כל חלקיה, היא הכי פופוליסטית מבחינה לאומנית, והכי פונדמנטליסטית מבחינה דתית. עכשיו רוצים להחליף את המנטרה הבלתי אפשרית, "יהודית-דמוקרטית", במשהו חדש.

ברור שכוונת הצעת החוק של דיכטר היא לשלול זכויות טבעיות של האזרחים הערבים בארץ. בנימין נתניהו היטיב להגדיר את הסוגיה בנאום שנשא בדצמבר 2003 בכנס הרצליה: "יש לנו בעיה דמוגרפית. אבל היא לא ממוקדת בערבים הפלסטינים בשטחים, אלא בערביי ישראל". מלים בוטות יותר נשמעו מפי גדעון עזרא, שכיהן כשר לביטחון פנים: "יש אזרחים ערבים במדינת ישראל. זו הצרה הכי גדולה שלנו. תגמור עם עזה, תגמור עם יהודה ושומרון, נשארת עם הצרה הכי גדולה".

חיזוק לגישה מגיע מהסעיף השולל את המעמד הרשמי מן השפה הערבית, שפתם של 20% מאזרחי המדינה. ידוע שפוליטיקאים בארץ אוהבים מאוד להידמות לאירופה. ובכן, מן הראוי להביא לידיעתם איך נוהגת אירופה. פינלנד היא מדינה אירופית ומתקדמת לכל הדעות. ישנו מיעוט שוודי בפינלנד והוא מונה רק 5% מכלל האוכלוסייה. בפינלנד זו, אדם אינו יכול להיות עובד ציבור אם הוא איננו דובר שוודית.

אך, דומה כי "הצרה הכי גדולה" דוחפת את המחוקקים להכניס עוד סעיף גזעני בהצעת החוק, המאפשר הפרדה דתית ולאומית לקיום "התיישבות קהילתית נפרדת", והיא גם זו שדוחפת את המחוקקים לשקוע עוד ועוד בתוך הבוצה הדתית-פונדמנטליסטית.

ישראל הולכת ומשתלבת יפה מאוד במרחב. החוק המוצע מצרף אותה למועדון המדינות ה"נאורות", דוגמת איראן, סעודיה או סודאן. שכן, ההצעה באה להכפיף את החקיקה בכנסת ואת השופטים בישראל למשפט העברי ול"מורשת ישראל", בניסיון לקבע את ישראל כמדינת-הלכה חשוכה על פי חוק יסוד. שכן, במונח "מורשת ישראל" מסתתרת לה מורשת דתית-הלכתית. במורשת הדתית הזאת, בדומה לכל מורשת מונותאיסטית אחרת, לא אחת כלולות הלכות שאפשר לכנותן תועבה מוסרית, שנוגדות בתכלית את ההכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות אדם.

העיסוק התכוף בשאלות האלה לא מעיד על חוסן, אלא להיפך. החולשה הזאת מקורה בכיבוש של 1967. מצד אחד, הכיבוש הלך והתארך והלך והעמיק באמצעות "מפעל הגזל הציוני" שנקרא התנחלויות. מצד שני, הדמוגרפיה בין הים לירדן לא קפאה על שמריה. לכן, לא פלא שהצעת החוק נוסחה בשיתוף וביוזמת המכון לאסטרטגיה ציונית. ללמדנו שהראש הציוני ממשיך להמציא לנו פטנטים.

וכך, בהעדר אופק לפתרון לאומי בארץ, הקערה מתהפכת. לא ירחק היום שבו נתחיל להשתמש בשפה "הציונית" הידועה לשמצה - רק הפעם במהופך. הפעם נתחיל לדבר על "המגזר היהודי", או על "בני המיעוטים" - היהודים כמובן. אני אף ארחיק לכת ואכניס לשימוש את הביטוי "נכבדים יהודים". ראו, הוזהרתם!
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 10 באוגוסט 2011
***
For English, press here
_____________

חבר, אתה מפגר

סלמאן מצאלחה

חבר, אתה מפגר
(מאחורי הקלעים של השמאל ה״יהודי-ערבי״)

ב-26 ביולי פירסמתי בעיתון ״הארץ״ רשימה שנשאה את הכותרת ״זה שמאל, זה?״, ובה התייחסתי לדברים שכתב מוחמד נפאע, מזכ״ל מק״י, ושאותם פירסם באתר חד״ש בשפה הערבית.

לא שיערתי בנפשי שמאמר אחד שנזרק לאוויר נפל כאבן באגם הקפוא שנקרא ״שמאל יהודי-ערבי״ או ״מפלגה יהודית-ערבית״. האבן שזרקתי ניפצה את שכבת הקרח הדקיקה שכיסתה עליו וחשפה דברים נסתרים. מתברר, כי הנוף של האגם היה בסך-הכל טעות אופטית. שכן, אין מדובר באגם פסטוראלי כלל וכלל. נהפוך הוא, זוהי ביצה רדודה שהמים עמדו בה שנים רבות.

עם פרוץ ההתקוממות הערבית, בהתחלה בתוניסיה ולאחר מכן במצרים, פצחו במק״י ובחד״ש בשירי הלל לעמים הערבים המתקוממים. אולם, ראה איזה פלא! כאשר ניצוץ ההתקוממות עבר לסוריה, לפתע נאלמו דום במק״י וחד״ש. והרי בהשוואה למשטר התוניסאי והמשטר המצרי, בולטת לעיני כל הרצחנות והשטניות של המשטר הסורי דווקא. הנשיא התוניסאי שברח, כמו גם הנשיא מובארק שעומד למשפט בקהיר, יכולים להיחשב ״האם תרזה״ לעומת הרצחנות של משטר הבעת’ הסורי.

מזה חודשים טובח משטרו השבטי של אסד ללא רחמים באזרחים הסורים המתקוממים ודורשים חירות. ומה עושים בחד״ש? מצטרפים לתעמולה השקרית של המשטר הסורי. בבטאון מק״י, כמו גם באתר חד״ש בשפה הערבית, המכונים ״שמאל יהודי-ערבי״ - לא ימצא הקורא מלים של אמפטיה עם העם הסורי המתקומם נגד המשטר הדכאני והרצחני הזה. הקורא גם לא ימצא דיווחים על הטבח שמבצע המשטר בבני העם הסורי מזה חודשים. כשכל העולם צופה במעשי הזוועה שמבצע המשטר הזה, במק״י ובחד״ש עסוקים בשאלה אחרת: ״השאלה המרכזית היום היא איך להרחיק את סוריה מסכנת התוקפנות האימפריאליסטית במסווה של סיסמאות ‘דימוקרטיות’ מהתלות.״ (מתוך: מאמר מערכת של בטאון מק״י בערבית - 7.8.2011).

על הרקע הזה מותר, אם כן, ואף חובה לשאול: זה שמאל, זה?
***
חיים ברעם ו״הערווה המוסרית והרעיונית״:
ידידי (באמת), חיים ברעם, מיהר להגיב במאמר ״יש שמאל יהודי-ערבי״ (הארץ, 1 באוגוסט 2011), ובו זקף לעצמו כושר הבחנה של יחידי סגולה שהצליחו ״להבחין בערוותה המוסרית והרעיונית״ של הרשימה שפירסמתי בהארץ.

ראשית, מן הראוי היה לאיש שמאל כמו חיים ברעם, להקדיש ולו מעט זמן כל השנים האלה כדי ללמוד את השפה הערבית, שפתו של חצי השמאל ה״יהודי-ערבי״ הזה. כיוון שחיים ברעם לא טרח לעשות כן ואיננו יודע ערבית, הרי שאיננו מוסמך לדון בשאלות העולות מדברים הנכתבים בשפה הערבית על-ידי חבריו ב״שמאל״ הזה.

חיים ברעם, וכנראה מתוך תקינות פוליטית, מתאמץ למצוא נסיבות מקלות לדבריו של מזכ״ל מק״י: ״נפאע שגה כשהצטייר כתומך משטר הרודנות הרצחני בסוריה״, ומוסיף בסוף המאמר: נפאע צריך להקפיד שעמדותיו לא יתפרשו כתמיכה בסוריה ובמשטר המרושע השורר שם.״

צודק ברעם בתארו את המשטר של אסד כ״משטר הרודנות הרצחני בסוריה״. הוא גם צודק כשהוא אומר: ״צפון קוריאה היא תועבה״. אך, שוב ושוב הוא מנסה למלט את חברו ל״שמאל היהודי-ערבי״, בכך שהוא מוסיף: ״לא נאמר שהוא תומך, חלילה, במשטרי הרשע בסוריה, באיראן או בקוריאה (והם משטרי רשע, שלא תהיה טעות)״, חוזר ברעם ומדגיש את יחסו ואת עמדותיו, הנכונות יש לומר, בנוגע למשטרים אלה.

יחד עם זאת, אוכל לסבר את אוזניו של חיים ברעם שמינה את עצמו לחשוף את ״הערווה המוסרית והרעיונית״. ובכן, נפאע לא חושב שהוא ״שגה״. ועל כן, איננו צריך ״להקפיד שעמדותיו לא יתפרשו...״ וגו’. אלו הן בדיוק עמדותיו של נפאע. לא מדובר כאן בטעות סופר. לא מדובר בטעות דפוס ולא בפליטת קולמוס. נהפוך הוא, זוהי מהות הפולמוס.

הניסוחים החריפים שבהם משתמש ברעם, ובצדק, בתארו את ״משטרי הרשע בסוריה, באיראן או בקוריאה״, לא הופיעו מעולם בפירסומי מק״י או חד״ש בשפה הערבית. נהפוך הוא, מן הדברים המתפרסמים בערבית אפשר לשמוע נימה הפוכה.

מזכ״ל מק״י חוזר, וביתר שאת, על אותם הדברים במאמר חדש שפירסם בסוף יולי: ״לא בושה בכלל שצפון קוריאה, איראן, סוריה וההתנגדות הלבנונית [ = חזבאללה] תקיימנה שיתוף פעולה ביניהן כדי להדוף את המתקפה האמריקאית-ישראלית-סעודית. אנו מברכים על שיתוף הפעולה הזה נגד כל תוקפנות. ואנו מייחלים הצלחה לאיראן, צפון-קוריאה וההתנגדות, כל התנגדות... ומייחלים שיעמוד להן הכוח נגד התקפנות האמריקאית-הישראלית... אנו מייחלים הצלחה גם באפגניסטאן הכבושה ובעיראק הכבושה. 


ואם כך הם פני הדברים, יואיל נא חיים ברעם ויסביר לנו, היכן נמצאת ״הערווה המוסרית והרעיונית״?

זאת ועוד. חיים ברעם ממשיך במאמרו לנפק תירוצים ל״חבר״ נפאע: ״סדר העדיפויות של נפאע הגיוני בהחלט. האזרחים הערבים אינם יכולים לשנות את המצב בצפון קוריאה, באיראן או אפילו בסוריה. תפקידם להילחם כאן לשחרור בני עמם בפלסטין ולשוויון זכויות מלא בישראל״.

כאמור, לו ידע ברעם לקרוא ערבית היה בודאי רואה כי ה״חבר״ נפאע חושב אחרת. שכן, נפאע ממשיך במאמרו הנ״ל ומתייחס לציבור הערבי בארץ, וכך הוא כותב: ״מחובתו של הציבור הערבי כאן, הן כערבי והן כפלסטיני, לשים את כל כובד משקלו במערכה ההסברתית והפוליטית נגד האויבים האלה...״.


לאור דבריו של מזכ״ל מק״י, מן הראוי, אם כן, שחכמי השמאל היהודי-ערבי יתכנסו תחת קורת גג אחת ויתחילו לדבר בשפה ״מוסרית ורעיונית״ אחת, הן בערבית והן בעברית.
***

גדעון ספירו ו״הגדה השמאלית״:
איש השמאל הותיק גדעון ספירו מפרסם את טוריו ורשימותיו, בין השאר, באתר ״הגדה השמאלית״ ששמו מעיד עליו. בטורו האחרון הוא אף זכה לתגובה ״יהודית-ערבית״ במאמר חתום ע״י שניים: ד"ר עופר כסיף, חבר הוועד המרכזי של מק"י ועו"ד איימן עודה, מזכיר חד"ש.

אם להשתמש בניסוחיו של ידידי, חיים ברעם, הרי ש״רק מעטים הצליחו להבחין״ בערוותו המוסרית והרעיונית״ של אתר ״הגדה השמאלית״. רק חדי עין יבחינו בהערה המתנוססת בראש המאמר. המערכת של ״הגדה השמאלית״ הכניסה בראש הדף את ההערה הבאה: ״עדכון: נוסף קטע בסוף המאמר "זה שמאל זה?". משונה, לא? 


מהו הסיפור מאחורי ההערה הזו?
גדעון ספירו, כאמור, מפרסם את רשימותיו באתר ״הגדה השמאלית״ וגם באתרים אחרים. ואת הרשימה הזו הוא פירסם גם באתר ״מגזין הכיבוש״. הרשימה של ספירו התפרסמה במלואה ב״מגזין הכיבוש״ ואפשר לבקר באתר כדי לקרוא את הרשימה השלמה.

מה קרה, אם כן? הסיפור פשוט. העורך (או עורכים) של ״הגדה השמאלית״ פסלו לגדעון ספירו את הקטע המתייחס לרשימה שלי ב״הארץ״. הם טענו בפניו טענות שונות ומשונות, כגון: שאין להסתמך על עיתון ״הארץ״ ועוד דברים שונים ומשונים כאלה ואחרים.

לאחר דין ודברים והתכתבויות בין ספירו לבין העורכים, כמו גם האיומים שהשמיעו אנשים הגונים במערכת כי הם יתפטרו מהמערכת אם לא יוחזר הקטע, נאותה בסופו של דבר המערכת להוסיף את הקטע שנפסל. זוהי, אם כן, סיבת ההערה שהוספה בראש הרשימה. ואם להשתמש בניסוחיו של חיים ברעם, הרי ש״רק מעטים הצליחו להבחין בערוותה המוסרית והרעיונית״.

זאת ועוד. חובה לומר, כי בפסילת הקטע מרשימתו של גדעון ספירו נהג אתר ״הגדה השמאלית״ המתהדר בסיסמה ״במה ביקורתית לחברה ותרבות״, בחוסר ביקורת ובחוסר תרבות, בלשון המעטה.
***
ולסיום, הנה עוד בדיחה ״מוסרית ורעיונית״:
חבר אחד שלי, מותיקי השמאל הירושלמי שמצביע לחד״ש כל השנים, חשב לתומו להשתמש בשירות התגובות שמאפשרת ״הגדה השמאלית״ על מנת להשתתף בשיח. הוא כתב תגובה ב- 6 באוגוסט ושלחה לאתר. הוא אף קיבל הערה: ״התגובה שלך ממתינה לאישור״.
עד לרגע זה הוא מחכה לאישור פירסום תגובתו. 


ייתכן, כי שוב נתגלעו חילוקי דעות במערכת ״הגדה השמאלית״ סביב התגובה של חברי. ואולי הם שלחו אותה לחבר קים ג’ונג איל בצפון קוריאה כדי לקבל אישור לפירסום.

ועד שיתקבל האישור המיוחל מה"חבר" הצפון-קוריאני, אוכל רק לומר לחברי הירושלמי: חבר, אתה מפגר.
*
__________________

גדעון ספירו | זה שמאל זה?

גדעון ספירו מגיב על דבריו של מזכ"ל מק"י: ”אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים בכדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד“ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים...“

גדעון ספירו | זה שמאל זה?

ד“ר סלמאן מצאלחה הוא משורר ומתרגם בעל טור בעיתון ”הארץ“. סלמאן ניחן בכישור נדיר בישראל. הוא מצוי לפני ולפנים בתרבות היהודית והערבית. הוא שולט בשתי השפות ברמה של שפת אם.

בטורו האחרון (26 ביולי 2011) תחת הכותרת לעיל, הוא מדווח לקוראיו על דברים שכתב מוחמד נפאע, מזכיר המפלגה הקומוניסטית, באתר המפלגה בערבית. המפלגה הקומוניסטית, המרכיב הדומיננטי בחד`ש, גאה בהיותה יהודית ערבית. אני מעריך מאד עובדה זו. וכך כתב: ”הדיקטטורה הסורית, הצפון קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט“ו וכל המשת`פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ“.

זהו סגנון המחזיר אותנו עשרות שנים אחורה לעידן הסטליניסטי, כאשר הסיסמה הייתה ”מוטב לטעות עם ברית מועצות מאשר לצדוק בלעדיה.“

איש לא יכול לטעון נגדי כי אני חוסך שבטי מהכיבוש הישראלי או האמריקאי (בעיראק, בויטנאם) אבל להעדיף את הדיקטטורה הצפון קוריאנית המרעיבה את עמה, האיראנית בה הומוסקסואליות היא פשע ותולה את מתנגדיה בכיכר העיר, או הסורית הטובחת באזרחיה, על פני הכיבוש הישראלי או האמריקאי זו עמדה מאד לא שמאלית. אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים בכדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד“ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים.
*
פורסם ב- מגזין הכיבוש
***
For English, press here
_________________________

חיים ברעם | יש שמאל יהודי-ערבי

בתגובה על "זה שמאל זה?",

חיים ברעם | יש שמאל יהודי-ערבי

אני משוכנע שמאמרו של סלמאן מצאלחה ("זה שמאל זה?", "הארץ" 26.7) החניף לקוראים היהודים וחיזק את הדעה הקדומה, הרווחת ממילא, שרוב האזרחים הערבים הם לאומנים, ושאפילו בחד"ש ובמק"י פשה הנגע. אין דבר יותר נוח לעם מדכא מאשר לקבל חיזוקים לצדקנותו, המופנית נגד המדוכאים. ידידי מצאלחה ניפק כדרכו רשימה רהוטה שרק מעטים הצליחו להבחין בערוותה המוסרית והרעיונית.

מצאלחה טוען ש"השמאל אמור לגשר על הפער והמתח הלאומי באמצעות הצבת אג'נדה אזרחית". מכמה התבטאויות של מזכ"ל מק"י מוחמד נפאע הוא מסיק ששמאל כזה "איננו קיים". נפאע שגה כשהצטייר כתומך משטר הרודנות הרצחני בסוריה, אבל צדק באומרו: "לעולם לא נכנע לזנות הישראלית שמנסה להציג את ישראל כקורבן".

סדר העדיפויות של נפאע הגיוני בהחלט. האזרחים הערבים אינם יכולים לשנות את המצב בצפון קוריאה, באיראן או אפילו בסוריה. תפקידם להילחם כאן לשחרור בני עמם בפלסטין ולשוויון זכויות מלא בישראל. הואיל וממשלות ישראל וארצות הברית משתפות פעולה ביניהן כבר יותר מ-40 שנה כדי לשמר ולקיים את הדיכוי, נפאע רואה במאבק בהן את חזות הכל.

תפקידו של השמאל איננו לגשר על פני פערים באמצעות אג'נדה אזרחית. זהו תפקידה המסורתי של הבורגנות השמרנית-הליברלית. השמאל אמור להילחם על הצדק והשוויון, נגד הדיכוי ונגד הכוחניות ההגמונית בזירה הבינלאומית. מאבק לאומי של עם מדוכא הוא בבת עינו של השמאל; הלאומנות של הפונדמנטליסטים בארצות הברית ובישראל, שנועדה להנציח אפליה ודיכוי, היא פסולה. המהפכנים הקובנים האמינו שהרגש הלאומי באמריקה הלטינית הוא דלק למאבק האנטי-אימפריאליסטי. זה היה נכון אז וזה נכון גם היום.

לכן אין סימטריה בין הלאומנות של מתנחל בקדומים לבין זו של תושב עזה. הטרור נגד אזרחים הוא פסול בכל מקרה, אבל האחדות הלאומית בעזה נועדה לשחרור הפלסטינים מכיבוש וממצור; האחדות הלאומית בשם "הציונות" נועדה להנציח את הכיבוש וליצור כאן מדינת אפרטהייד.

הייחוד של חד"ש הוא בכך שהאזרחים הערבים התומכים בתנועה, מזדהים עם השאיפות הלאומיות של בני עמם, אבל פוסלים לא רק טרור, אלא גם את שלילת זכויות היהודים כאן. גם מצאלחה יודע, והוא מודה בכך בחצי פה, שבחד"ש חינכו לאחווה יהודית ערבית לא רק בבת ים ובתל אביב, אלא גם בסכנין, בנצרת ובטייבה.

בציטטה שמצאלחה מביא בשם נפאע, לא נאמר שהוא תומך, חלילה, במשטרי הרשע בסוריה, באיראן או בקוריאה (והם משטרי רשע, שלא תהיה טעות). הוא רק גורס שעל השמאל היהודי-הערבי המאוגד בחד"ש, "להתעסק יותר" במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי. זוהי דעתם של כל אנשי השמאל הסוציאליסטי.

צפון קוריאה היא תועבה, אבל אסור שהיא תשמש לישראלים רדיקלים טובים כתירוץ להצביע בעד מרצ - שיוצאת נגד כל המלחמות אחרי שהן הסתיימו - במקום לחד"ש, שממזגת קו חברתי ופוליטי שראוי לתמיכה רחבה. נפאע צריך להקפיד שעמדותיו לא יתפרשו כתמיכה בסוריה ובמשטר המרושע השורר שם. אבל התעלמותו של מצאלחה מתפקידן של ישראל וארצות הברית בזירה האזורית והעולמית, מסייעת לאויבי השמאל והשלום במדינה.

*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 1 באוגוסט 2011
***
For English, press here
*
קרא את התגובה לדבריו של חיים ברעם: חבר, אתה מפגר
____________________

איפה השמאל הערבי?


זה שמאל זה?

סלמאן מצאלחה

איפה השמאל הערבי?

אין שמאל בלי ערבים, קובע עודה בשאראת ("הארץ", 19.7), ומוסיף: "אילו תשעת הח"כים של סיעת חד"ש ושל הסיעות הערביות היו מתאחדים בהצבעה על חוק החרם, כי אז ההפרש לטובת תומכי חוק החרם היה גדל מתשעה ל-20 מנדטים".

אמנם נכון, אין שמאל בלי ערבים, אך סיסמה זו היא חצי אמת. השמאל אמור לגשר על הפער והמתח הלאומי באמצעות הצבת אג'נדה אזרחית החוצה גבולות אתניים עדתיים. השאלה המתבקשת היא, האם קיימת אג'נדה שמאלית כזאת בקרב הערבים בארץ? שכן כדי שיהיה שמאל אמיתי בישראל צריך גם להתקיים שמאל ערבי כלשהו. דומה, כי שמאל כזה איננו קיים.

יפה עשה בשאראת כשניסה להבדיל בין חד"ש, מפלגתו, לבין יתר הסיעות הערביות. שכן חד"ש במהותה היא מפלגה יהודית-ערבית, שהמפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) עומדת במרכזה. עם זאת, לא יוכל בשאראת להתכחש לכך, שחד"ש איבדה מכבר את ייחודה בנוף הפוליטי הישראלי, וראשיה, במיוחד בצד הערבי שלה, אינם עסוקים בבירור רעיוני חברתי ופוליטי, כי אם בסיסמאות ובתחרות פופוליסטית לאומנית עם יתר הזרמים הקיימים במגזר הערבי.

עדות בולטת לכך היא דברי מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהתפרסמו בשפה הערבית באתר חד"ש. צריך לקרוא את הדברים כדי להבין לאן הידרדרה המפלגה שהתיימרה בעבר להיות יהודית-ערבית ונושאת דגל אזרחי וחברתי מתקדם. מזכ"ל מק"י יוצא בלא בושה להגנת משטר הרודנות הרצחני הסורי: "לעולם לא ניכנע לזנות הישראלית שמנסה להציג את ישראל כקורבן", הוא כותב לקוראיו בערבית, ומוסיף, "עלינו להתעסק יותר במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי ולא בהתקפה על המשטר הסורי... הדיקטטורה הסורית, הצפון-קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ".

הנה כי כן, המפלגה האמורה לשאת את הדגל השמאלי מציבה את עצמה בשוחה אחת עם האיאתוללות החשוכים של איראן, עם הדיקטטורה של צפון-קוריאה - מהמשטרים האפלים עלי אדמות - ועם המשטר השבטי הרצחני של בשאר אסד, הטובח כבר חודשים ארוכים באזרחים סורים ומשסף את גרונם של מבקשי חירות ורודפיה.

האם אפשר לכרוך את "פניני" מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית עם אג'נדה שמאלית כלשהי? מסופקני. דומה, כי חוץ משנאה עיוורת לאמריקה ולישראל, שנהפכה בעשורים האחרונים למעין דת ערבית עממית פופוליסטית, אין לו דבר להציע, וודאי שלא סדר יום אשר שמאל אמיתי אמור להציג בפני יהודים וערבים בארץ.

בשאראת מגיע למסקנה נכונה במאמרו: "רק ברית בין הערבים לבין הכוחות השפויים בקרב היהודים יכולה להוות סכר מפני ההידרדרות לפשיזם... צריך להעניק לאזרח הערבי מן השורה את ההרגשה שיש לו סיבה טובה ללכת להצביע; שיש לו בעלי ברית". אכן, ברית של שפויים - ערבים ויהודים - יכולה לשמש סכר שיחסום את הפשיזם המתרגש על הארץ. אולם דומה, כי דברי מזכ"ל מק"י שהובאו כאן לא רק שאינם מעידים על שפיות, אלא גם אינם מותירים שום סיבה לאזרח ערבי או יהודי מן השורה להצביע למפלגה שאיש בעל תפישות כאלה הוא המורה הרוחני שלה.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 26 ביולי 2011
***
For English, press here
__________________

הרב קובי וייס | הצד ההומניסטי שבדת

הרב קובי וייס | הצד ההומניסטי שבדת

בתגובה על "כביסה מלוכלכת והרב ליאור" ("הארץ", 4.7)

מבורכת היא התופעה, ולמרבה הצער נדירה, שכותב ערבי מחליט להשתתף בדיאלוג על הזהות היהודית. ראוי גם ונכון לעמוד על הצדדים ביהדות, שמייצגים רבנים קיצוניים דוגמת כותבי "תורת המלך". עם זאת, ההוגים היהודים שמצאלחה מציין אינם תמצית היהדות.

ואולם, עיקר הבעייתיות במאמר היא שהוא פועל בדיוק את הפעולה ההפוכה מזאת הנדרשת. הוא מדגיש את הפרשנויות שאותן הוא חפץ למנוע. כל זאת בשעה שיש ביהדות ובאיסלאם קריאות הפוכות, המבטאות הומניזם ואהבת אדם.

אמירה כמו: "המונותיאיסטים אוהבים מאוד לשפוך דם" - מסוכנת, כי היא מלבה את האש ולא מכבה אותה; מייצרת מציאות יותר משהיא מתארת מציאות.

האם סבור מצאלחה, שקריאות כאלה יגרמו לסגירת המסגדים ובתי הכנסת? ברור שהן רק יגרמו למאמין להתבצר בעמדתו ואף להקצין. כל סוציולוג של התרבות יודע להסביר את החשיבות הזהותית, הקהילתית, הנורמטיבית והרוחנית הנרחבת של הדת, שממנה מתעלמת העמדה האנטי-דתית הגורפת.

לעומת הגישה הדוחה את הדת מכל וכל, הדרך היעילה, המוסרית והנכונה היא חיזוק הגורמים הפנים-דתיים המרובים, הקוראים לסובלנות ולקיום הדדי בכבוד של הדמוקרטיה לצד הדת, תוך כדי גינוי הקריאות ההפוכות.

כל הדתות עוברות תהליכים פנימיים בעקבות שינויים בזמן ובסביבה והדגשת פרשנויות לכאן ולכאן. גם בתגובה למכתב הרבנים, שקראו לא להשכיר דירות לערבים, יצאה האולטרה אורתודוקסיה היהודית, מתוך רגישות לחברה שבה אנו חיים.

דווקא על מי שאינו מאמין חלה החובה לחזק מבחוץ את אלה המאמינים ופועלים בתוך הדתות פנימה, למען הדגש חזור והדגש את מה שמובן מאליו לכל מאמין אמיתי: "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום" (פרקי אבות).

* הרב קובי וייס חבר בשומרי משפט - רבנים למען זכויות אדם
***
פורסם: מכתבים למערכת - הארץ, 8 ביולי 2011
_________________________________

על חופש היצירה בעידן הלאומי


סלמאן מצאלחה

על חופש היצירה בעידן הלאומי


מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מְדִינָה, לֹא גְבוּלוֹת
בְּטוּחִים לִי, אוֹ צָבָא שֶׁשּׁוֹמֵר יוֹם
וָלַיְלָה עַל חַיֵּי חַיָּלָיו. וְאֵין קַו
צִבְעוֹנִי שֶׁמָּתַח גֶנֶרָל מְאֻבָּק בְּשׁוּלֵי
נִצְחוֹנוֹתָיו. מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מוֹעָצָה
מְחוֹקֶקֶת, פַּרְלָמֶנְט מְפֻקְפָּק, שֶׁנִּקְרָא
בְּטָעוּת כְּמִשְׁכָּן נִבְחָרִים. מִכֵּיוָן
שֶׁאֵינֶנִּי בֵּן לָעָם הַנִּבְחָר, וְאֵינֶנִּי
גַּם מֻכְתָּר עֲרָבִי. לֹא יָבוֹא אִישׁ אֵלַי
בְּטַעֲנוֹת שָׁוְא שֶׁאֲנִי, כִּבְיָכוֹל,
אָנַרְכִיסְט חֲסַר אָב שֶׁיּוֹרֵק לַבְּאֵר
שֶׁאֵלֶיהָ מְסֻבִּים בְּנֵי הָעָם בְּחַגֵּיהֶם.
צוֹהֲלִים עַל קִבְרֵי אֲבוֹתֵיהֶם.
מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי פָטָלִיסְט, אוֹ חָבֵר
בְּאִרְגּוּן מַחְתַּרְתִּי שֶׁבּוֹנֶה כְּנֵסִיּוֹת,
מִסְגָּדִים וּבָתֵּי-כְּנֶסֶת בִּלְבָבוֹת הַיְּלָדִים,
שֶׁיָּמוּתוּ בְּוַדַּאי עַל קִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם.
מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי שׁוּם קַבְּלָן חֲפִירוֹת
אוֹ סוֹחֵר בְּעָפָר, לֹא אֻמָּן מַצֵבוֹת
מְמָרֵק האנְדַּרְטוֹת לְתִפְאֶרֶת הַמֵּתִים.
מִכֵּיוָן שֶׁאֵין לִי שׁוּם מֶמְשָׁלָה, עִם
אוֹ בְּלִי רֹאשׁ, וְאֵין שׁוּם יוֹשֵׁב רֹאשׁ
שֶׁעוֹמֵד עַל רֹאשִׁי. אֲנִי יָכוֹל, בִּנְסִבּוֹת
מְקִלּוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה, לְהַרְשׁוֹת לִפְעָמִים
לְעַצְמִי, לִהְיוֹת בֶּן-אָדָם,
קְצָת חָפְשִׁי.

*

מתוך: אחד מכאן, עם עובד 2004.

***
For English, press here
_____________________




כביסה מלוכלכת והרב ליאור

סלמאן מצאלחה

כביסה מלוכלכת והרב ליאור

אקדים ואומר: בהיותי מבני נח שעבר על כל מיני איסורים, אני צפוי לכל מיני מיתות שונות ומשונות. הבחירה המוצעת לאלה שכמותי היא אחת משלוש מיתות: מיתה בסיף, מיתה בסקילה או מיתה בחניקה. כך גוזר עלי הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות: "כל מיתת בני נח בסיף, אלא אם כן בעל אשת ישראל נערה מאורסה, ייסקל. ואם בעלה אחר שנכנסה לחופה קודם שתיבעל, ייחנק".

אני נדרש לסוגיה זו בעקבות הסערה התורנית, תרתי משמע, שעלתה לכותרות בעקבות המעצר או התשאול של הרב הסורר, דב ליאור, שלא התייצב לחקירה למרות תחנוניהם החוזרים ונשנים של אנשי המשטרה ורשויות החוק.

אינני יודע על מה הרעש ומה מקור הפליאה. כל הדברים הגזעניים המיוחסים לרב כזה או אחר, או לשייח כזה או אחר, אינם חדשים. כל המעיין בחומר ההלכתי של הדתות המונותאיסטיות יכול בנקל לעמוד על שורש הבעיה.

המונותאיסטים לא רק אוהבים להיכנס לחדרי המיטות של הבריות; הם לא רק נדחפים לקיבותיהם בחיפוש אין-סופי אחר דבר מה שחדר לשם ללא רשות; הם לא רק שמים רעלה, בורקה או שביס על ראשיהן של הנשים החסודות, המתפללות לחסידות שתבואנה ותבאנה לעולם את פרי בטנן. מונותאיסטים בכל הדתות ובכל הזרמים, אוהבים מאוד לשפוך דם, הרבה דם, ויש לומר זאת. חובה להציג את האמת במערומיה.

ישנם בעלי כוונות טובות, אם כי הם תמימים לחלוטין, שממהרים לשלוף פסוקים כגון "ואהבת לרעך כמוך" וכיוצא באלה. כוונתם להמתיק את הגלולה בהצגת פן חיובי כלשהו של הדת. אך הם שוכחים כי ה"רעך" שמדובר עליו כאן הוא אך ורק היהודי. הפסוק (ויקרא י"ח, י"ט) מצווה: "לא תקם ולא תטר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך". יש לאהוב "כל אחד מישראל... שהוא רעך בתורה ובמצוות. אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה, מצוה לשנאותו", לדברי הרמב"ם בהלכות דעות.

שלא לדבר על המשפט "חביב אדם שנברא בצלם", המצוטט ללא הרף כהוכחה, כביכול, להומניות כלשהי במונותאיזם בכלל וביהדות בפרט. גם כאן הרי אין מדובר אלא על היהודי. על פי חז"ל, רק ישראל נקראים אדם "ואין אומות העולם קרויין אדם".

הרב אברהם יצחק הכהן (הרא"ה) קוק, מסביר את הדברים לצאן מרעיתו בצורה משכנעת: "ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ועמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה". מה יש להוסיף על הדברים הנלבבים האלה?

כל גדולי ההלכה מחזיקים בתפישה הזאת. רק לשם הדגמה, הנה ההסבר של רבי יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל): "שלמות הבריאה שהוא לאדם בפרט, הוא לישראל ולא לאומות". לכן, הוא מוסיף: "מדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים בלתי מדברים".

ואם כך הם פני הדברים, מדוע אם כן נטפלים פוליטיקאים ואחרים המתיימרים להיות שומרי חוק לרב הנערץ על הציונות הדתית? הרב ה"נאור" הרי לא המציא את הגלגל, הוא רק תלה את הכביסה המונותאיסטית המלוכלכת בראש חוצות. הואיל והפוליטיקאים הפופוליסטים מתהדרים בבגדים המלוכלכים בהופעותיהם המתוקשרות ובכל אירוע מזדמן (עיין ערך: יהודית דמוקרטית), הרי שהרב משול בעיניהם למי שמוציא דיבתם רעה.

אשר על כן צריך לומר בפה מלא: הטומאה המוסרית מצויה בתורות המונותאיסטיות החשוכות. ועד שיבינו כל אותם המתיימרים להיות בני תרבות, הן באזור הזה והן בעולם כולו, לא נראה אור בקצה המנהרה.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 4 ביולי 2011

***
For English, press here
For French, press here
_______________

אגי משעול | שני שירים

אגי משעול | שני שירים

הנשר

עַל הַשְּבִיל מָצַאתִּי
גְוִיַּת נֶשֶר

טְפָרָיו נִסְגְרוּ עַל שְאֵרִית אֲוִיר
נִסּוּ לְהֵאָחֵז בְּמַשֶּהוּ.

מִנּוֹצוֹתָיו הַנָּעוֹת בָּרוּחַ תָּלַשְתִּי שָלֹש –
מִשְחָק לַחֲתַלְתּוּל הֶחָדָש.

***

כלב נובח

כֶּלֶב נוֹבֵחַ בַּלַּיְלָה
נְבִיחוֹת חַדּוֹת הַמִּתְעַגְּלוֹת וּמִתְאַרְכוֹת
לִיבָבָה.
הַיְּבָבָה נִמְתַּחַת אֶל הַיָּרֵחַ.
הַכֶּלֶב הַמְּיַבֵּב לְשָם
אֵינוֹ יוֹדֵעַ.
גַּם הָאָדָם הַמַּאֲזִין לוֹ
אֵינוֹ יוֹדֵעַ.
הַגּוּף הַיּוֹרֶה אֶת הַיְּבָבָהָ
יוֹדֵעַ.
הַיְּבָבָה יוֹדַעַת.

***

אבו חכימה | אלגיות לזין

אבו חכימה | אלגיות לזין
(שני שירי קינה לזין שבא בימים)

תרגם והוסיף דברים: סלמאן מצאלחה

איכה זה

אֵיכָה זֶה יִתְקַנֵּא בִּי הַשָּטָן,
עַל שְנֵי הַמַּדְוִים שֶנִּגְּעוּ בִּי -
הַמֻּרְסָה, הַנַּזֶּלֶת -
בְּרֹאשִי וּבְגוּפִי?

הַלְוַאי הֵם הָיוּ בּוֹ, אַף
אוֹסִיף עוֹד דָבָר לָאָדוֹן:
נָכוּתוֹ שֶל הַזַּיִן
שֶאֵינֶנּוֹ יָכֹל עוֹד עֲמֹד.

כְּשֶאֶבְרֵי הַבְּרִיּוֹת נֵעוֹרִים
לַמִּשְגָּל, הוּא מַצִּיעַ
לְעַצְמוֹ רַק אֶחַד
מִן הַשְּנַיִים-אֲשָכִים.
וְנוֹפֵל כָּךְ לִישֹן.

***

עת ינום

עֵת יָנוּם בְּכַף הַיָּד
שֶל עַלְמָה. עֵת הוּא
נָד, מתְנוֹעֵעַ.
בְּלִי שֶזּוֹ אָף תַּרְגִּיש
בַּקָּלָה שֶבַּתְּחוּשָה.

הוּא נִדְמָה לְגוֹזָל
בֶּן-יוֹמַיִם, שֶזּוֹקֵף אֶת
רֹאשוֹ אֶל הוֹרָיו.
וְאוּלָם בִּמְהֵרָה
הוּא נִתְקַף בְּחֻלְשָה.

***

אבּו חכּימה הוא כינויו של המשורר העבאסי ראשד אבן אסחאק שנולד בעיר כופה בשלהי המאה השמינית (מ. 854 לספירה). הוא שירת בחצרו של עבדאללה בן טאהר, מושל ח’וראסאן, והיה עד למלחמת הירושה העקובה מדם שהתנהלה בין אל-אמין לבין אל-מאמון לאחר הסתלקותו של הח’ליף הארון אל-רשיד. הוא אף התייחס לכך בזילזול באחד השירים.

אולם המוניטין שיצאו למשורר אבו חכימה מקורם בנושא המיוחד שלו הקדיש את רוב רובה של שירתו - האימפוטנציה המינית. המשורר עצמו העיד על כך שהפניה אל חיבור שירים בנושא הזה נועדה להציבו במעמד מיוחד במינו בשירה הערבית. כאשר השמיע לו חבר אחד שני בתי שיר בנושא, הוא ענה לו בהתרברבות, כי בנושא הזה אין מי שידמה לו בין המשוררים הערבים: “חיי אללה, אין לי שותפים בז’אנר הזה, ונושא זה הוא נושא מיוחד לי בלבד. נדרתי נדר לא לומר עוד דברים בנושא זה.”

מספרים גם, כי הוא הקדיש את חייו לז’אנר הזה בגלל סיבה אחרת. בתקופה שבה שירת בחצרו של אסחאק אבן אבראהים אלמוצעבי, מושל בגדאד מטעם הח’ליף אל-מאמון, המושל האשים אותו בקיום יחסים עם אחד מהנערים שלו. משום כך הוא פנה לחיבור שירים בנושא הזה במטרה להרחיק מעליו כל סוגי ההאשמות האלה.
______________________

הנכבה שלא מדברים עליה


סלמאן מצאלחה ||

הנכבה שלא מדברים עליה


בימים אלה אני נזכר משום מה באירועי ספטמבר השחור שהתרחשו בירדן בשנת 1970. אז, תחת הלחץ של הצבא הירדני, היו לוחמים פלסטינים שבחרו לברוח ולהסגיר את עצמם דוקא לכוחות צה"ל בבקעת הירדן.

סינדרום הלבנה

כך היה, כך הווה:
במכון ויצמן עוד לא מצאו תרופה למחלה...

סלמאן מצאלחה || סינדרום הלבנה

בכפרים הערבים תמיד ידעו כי האלוהים אוהב את היהודים. לא משום שהם המציאו אותו ומאז הם מסרבים לחלוק אותו עם שאר הבריות. גם לא משום שהעבידו אותו בפרך כל השבוע על בריאת העולם, אלא על כך שהוא העניק להם את יום השבת לקדשה. לא סתם מנוחה קלה אלא שבתון מוחלט. לערבים כאן יש ראיה חותכת לאהבת האל את בני ישראל. הסימן המובהק ביותר לכך הוא כפי שיודעים לספר זקני הערבים בגליל שחובר לו יחדיו בצימרים ובמצפים מעוררי צמרמורת, הוא כי בעונת החורף הגשם יורד כמעט תמיד בימי החול, והנה תמיד לפתע כבמטה קסמים הגשם מפסיק לרדת בשבת. ומשהשבת פורצת השמש זורחת וקרניים חמימים לוטפים את הגבעות ונוקשים על כותרות הפרחים להתעורר מתרדמתם. או אז, כל ביתא ישראל נושא את מטלטליו, על טף וזקן וחיית מחמד אל הגבעות המוריקות במחוזות הגליל ושאר פינות בהן מתחבא מוחמד ואחמד.

וכך, בפרוס שנת יובל החמישים למדינת היהודים, אפשר לסכם את הקשר בין שני עמי הארץ (אולי עדיף עמי הארצות) במלת קסם אחת: לַבַּנֶה. כל ידיעתו של היהודי המצוי על הערבים בארץ מתמצאת בלבַּנֶה. לא שהלבנה חלילה איננה ראויה לכבוד הראוי. הרי מקומה לא נפקד מ"תקומת" הערוץ הממלכתי שהקדיש לה זמן אוויר יקר ללימוד הילכות ניגוב הלבנה בפרק הדן ב"תנומת" ערביי ישראל בחמישים שנות...

ועכשיו, אני רוצה לחשוף בפניכם סוד אישי. האמת, אני מתחיל לשנוא את הלבנה. ובמעמד זה אני מביע התנצלות בפני הפרות, העזים והכבשים על כך שאני עם תנובתן של חיות אלה פשוט גמרתי. אמנם לקח לי זמן להיגמל, ומדי פעם הייתי מתגנב וטובל בסתר פת לחם בלבנה ושמן זית, אך השתדלתי שאיש לא יבחין בי טובל ולבנה בידי. וכל זאת משום שכבר מאסה נפשי בתגובות של הישראלי המצוי באביב שקם עלינו לכלותינו. לא רוצה לשמוע על רקפות, ואיש לא יכריח אותי לאהוב את אוכמניות הבר, וגם בית דין לא יעזור, איריס הגלבוע הוא שנוא נפשי. וכל זאת מדוע? כל הפריחה האביבית הזאת היא היא אשר הביאה אותי עד הלום.

ובכן, איך תבחין בסינדרום הלבנה אצל הישראלי המצוי? בעונות השנה האחרות קשה מאוד לשים את האצבע על התופעה. רק באביב פורצים הסימפטומים החוצה ובמלוא שמנוניותם. כך זה הולך: כאשר מישהו פותח בשיחה ואומר לך: תשמע בשבת האחרונה טיילנו בצפון, איזה יופי היה, אתה צריך להידרך. כי ישר אחר כך הוא מתחיל למנות מיני הצמחים שהוא פגש. לבטח, הוא לא יפסח על איריס הגלבוע, או על הכלניות הידועות לשמצה. הוא יזכיר בלי ניד עפעף את אוכמניות הבר ולא ישכח עוף השמיים וחיית השדה. ואז הוא עוצר לרגע, ואתה אומר לעצמך: הנה זה בא, ולא תטעה. זה בדוק. כי ישר יבוא משפט המחץ שלא ישאיר שום ספק שהוא אכן סובל מהסינדרום. בעיניים זורחות ובריר נוטף הוא יוסיף: ונכנסנו לכפר ערבי. זהו זה, אתה יכול לפסוק בבטחה כי הבן אדם הזה חולה ללא תקנה. איזה לבּנה, איזה שמן-זית ואיזה זיתים, יפצח כמי שרוצה לשתף אותך בהתפעלותו. אך רק עד כאן, כי בזה מסתכמת שיחתו וידיעותיו על הערבים בארץ. כעת הוא יכול לעבור לנושא אחר, בורסה למשל, או לאן הוא עומד לנסוע בקיץ לראות עולם.

במשכן הנשיא, כבר נדבקו בסינדרום הלבנה והזיתים. ובמכון ויצמן עוד לא מצאו תרופה למחלה.
......................
רשימה זאת התפרסמה ב“מעריב“, אביב 1998
______________________

תבוסה ספרותית

כך היה בשנת 1991:
שלטון הפחד בעולם הערבי מובא לידי ביטוי בין השאר, באמצעים ספרותיים, רטוריים. זה היה בעבר, וזה קורה גם בימינו אלה....

סלמאן מצאלחה || תבוסה ספרותית

גברת הברזל של הממלכה המאוחדת ירדה מן הבמה הפוליטית בגלל מס הגולגולת שהוטל על הבריטים. עשרות אלפי הגולגולות שהוטלו במדבר הערבי בעשור האחרון לא זיזו ”מנהיג“ ערבי מכסאו. מנהיגים ערבים לא יורדים מהשלטון, גם אחרי שהם יורדים מנכסיהם ומאמללים את עמיהם. מנהיגים ערבים ישליטו פחד, עד שיבוא המתנקש. וראו זה פלא, הירידה מהנכסים מעלה באופן פאראדוקסאלי את קרנה של הרטוריקה הערבית, שממילא הגיעה גם קודם לכן לשיאים.

במה חטאנו?
האומה הערבית, שעבדכם נמנה עם שורותיה, היא אומה ספרותית, וכאן טמון המפתח להבנת התבוסה האחרונה. כאן טמון המפתח לכל התבוסות הערביות, אך איש לא נתן את דעתו על כך. בין שלל המלים הערביות המשמשות למשגר טילים, המלה ”מנצה“, כלומר ”במה“, היא המוצלחת ביותר, כיוון שהיא זורקת אור על מקורה של התבוסה. הבמה הערבית שימשה מאז ומעולם זירת התכתשות בין המשוררים. זו היתה גם הבמה של השליטים ךהחדיר חד בלב האנשים על-ידי נאומים חוצבי להבות.

והשקר הוא ערך עליון
בביקורת השירה הערבית הקלאסית רווחה לה הדעה המסתכמת באמירה: ”מיטב השיר כזבו“. הכזב (המטאפורי) היווה קריטריון עליון לקביעת מידת הטיב של שיר מסוים. השירה והנאומים הערביים היו בעבר, והם גם היום, מקור לא אכזב בעיצוב התודעה הערבית מן האוקיאנוס האטלאנטי ועד למפרץ הפרסי. בחברה הערבית הקדומה, וגם בעת החדשה, השירה, כלומר הרטוריקה, היתה הכלי להנצחת דברי ימי הערבים. הערבים האמינו, כי למלים יש כוח מאגי, והן נשארות לנצח. וכך גייסו המשוררים את משלח ידם, בשל טובות הנאה בין השאר, למען האדרת שמם של שליטים.

והשלטון הוא שלטון הפחד
שלטון הפחד בעולם הערבי מובא לידי ביטוי בין השאר, באמצעים ספרותיים, רטוריים. זה היה בעבר, וזה קורה גם בימינו אלה.

כל תלמיד ערבי משנן, בין שאר השינונים בבית-הספר, את מוסר השלטון בלימודי הספרות שלו. וכך אומר זיאד בן אביה בעיר בצרה (בשנת 665), לאחר שנתמנה כמושל עיראק על-ידי הח‘ליף האשון לבית אומייה. הוא נתבקש על-ידי הח‘ליף להשליט סדר בחבל הארץ שגעש: ”אני נשבע באלוהים, כי אני עומד להעניש את האדון על העבירה שביצע משרתו, ואת הנשאר על העבירה שביצע זה אשר נסע, ואת הנאמן מביניכם על העוון שביצע זה הלא נאמן, עד יפגוש האיש מכם ברעהו ויאמר לו: הצל נפשך סעד, הרי סעיד הלך לעולמו, עד אשר תתיישרו עם השלטון“.

וכה אמר מושל אחר, אחיו של הח‘ליף, לאחר שנתמנה כמושל מצרים: ”הו אנשי מצרים, זמן רב אנו מושלים בכם על-ידי חודי החניתות ולהבי החרבות, עד שנהיינו משולים לעצם בגרונכם ומוגלה בעיניכם... דעו לכם כי את שלטוננו נשליט על בשרכם לפני לבכם... נהגו בתבונה אף אם אתם מסתירים את הרע, וכי אתם עומדים לקצור את מה שאתם זרעתם. ואת מבטחי אני שם באלוהים, והוא יהיה לעזרי“.


אך הנאום שכמעט כל ילד ערבי התחנך עליו בבתי-הספר הוא נאומו של אלחג‘אג‘, שאותו הפנה לאנשי עיראק:

הו אנשי עיראק, האנשים הפוסחים על שתי הסעיפים. אני רואה לנגד עיני ראשים שבשלו והגיעה עת הקטיף, ואני הוא הבעלים“, וגו‘. וכיצד לומדים את זה בשיעורי הספרות, ומה מסבירים על הנאום? להלן מספר פנינים:
 

”אלחג‘אג‘ רצה שלשונו תהיה כמו חרבו המנגחת את המתמרדים. לשם כך הוא השתמש בנאומו באיומים ובהפחדות. נאומו חזק מבחינת המשמעויות, מבחינת הדימויים, ומבחינת המבנה. המשמעויות החזקות מושגות על-ידי ריבוי איזכור המוות, המכות והרצח“, סוף ציטוט. דורות על גבי דורות מתחנכת החברה הערבית על המליצה ועל הרטוריקה, תוך הזנחה של המוסר ושל האתיקה. הרטוריקה הערבית מבטיחה הרים וגבעות להמונים הערבים היושבים בתחתית הסולם החברתי.

בציטוט הבא, מספר לימוד ערבי המיועד לבתי-הספר התיכוניים, ושאחד העורכים שלו הוא חוסיין לא סדאם, הנחשב בעיני האינטלקטואלים הערבים לאביר הספרות הערבית, נאמר כך:

”הערבי הוא מטבעו צח לשון, אהבת האמירה מולדת בו, כאשר הוא נואם מתאהב הוא בדברי עצמו ומאריך בנאום, וכאשר הוא מקשיב מתאהב הוא בשפת הנאום ומבקש לשמוע עוד...“.

כך זה בעבר הרחוק. וכך קורה גם בעת החדשה.

התודעה השירית הזאת. תודעת השקר, ממשיכה להתקיים בחברה הערבית בת-זמננו. המשוררים והנואמים של אותם ימים הם אמצעי התקשורת של ימינו. אמצעי תקשורת אלה ממשיכים להלל את השליטים, מבלי משים לעצם טיבם של אותם שליטים. העקרון המנחה, ”מיטב אמצעי-התקשורת הערביים כזבם“, ממשיך לשלוט בכיפה.

כל מנהיג ערבי, כמוהו כשאר בני המזרח, לבטח התחנך על-פי המורשת הזאת. ועל כן ראשי השבטים הערביים, הקרויים ראשי מדינות, עלולים לגרור עם שלם, עמם שלהם, לאבדון, בשל נאום, ושימוש ברטוריקה ובמטאפורה, כמו ”אם המערכות“, או ”נהרות הדם בהם ישחו הכופרים“. אמצעי-התקשורת הערביים, כמו האינטלקטואלים הערבים, ממשיכים לתת לשקר לחגוג; הם מגייסים את העט החמום שלהם להפצת השקר. כך אוחזת ההתלהבות הספרותית בלבם של אנשי המזרח, ומבקשים עוד, וכך נשבים המנהיגים הערבים, וגם אחרים בידי הרטוריקה של עצמם, ומספקים לעמים עוד ועוד. כך גם הופכת כווית לענף השב אל המקור שלו (נהרס גם החוטר וגם עץ האם). וכך הפכה ישראל לעלה תות יבש שאיש לא יבחין בו.

מי שיחפש את מקור התבוסות בעולם הערבי, ימצא אותו בספרות. הבדיה הספרותית היא חלק מניהול המדיניות הערבית. הרטוריקה היא אורח חיים. ועל כן כל קשר בין מה שמספקים הנואמים ואמצעי-התקשורת הערביים, החל מהרדיו והטלוויזיה וכלה בעתונות, ובין האמת הוא מקרי בהחלט.

הרטוריקה מספקת חלומות. היא נותנת לחברה הערבית להתרפק על תפארת רומנטית מן העבר הרחוק. תפקידה של הרטוריקה משול לתפקידם של סדרות טלוויזיה זולות. אך כגודל הציפייה מהרטוריקה, כך גודל התבוסה.

זרעי התבוסה הבאה ינבטו בנחשולי השירה והנאומים הלאומיים (שלבטח ידברו על הניצחון, ההיסטורי כמובן, חגיגה של בדיה שכבר החלה) שישטפו בתקופה הקרובה את העולם הערבי.

וכיצד תהיה למזרח תקומה?
א. יש צורך דחוף ביותר בהפרדת הספרות (הבדיה, השקר, הכזב) מן המדינה.
ב. בניית חברה שוויונית, פתוחה, דמוקראטית עם ערכים הומניים.
ג. הקמת מרכזי גמילה מרטוריקה.
בלא שיושגו הדברים האלה, תמשיך הסכנה לעמוד בפתח. והסכנה המרחפת על עמי המזרח איננה מן הנשק הלא קונבנציונאלי, אלא נישאת על כנפי הנשק הלא רציונאלי.


פורסם בשבועון ”כל העיר“, 15 במארס 1991
___________________


אבּו נואס | את אהובי הלב מדמה

ארכיון

 

אבו נואס ||

את אהובי הלב מדמה


אֶת אֲהוּבִי הַלֵּב מְדַמֶּה,
כָּךְ פָּנָיו
מִתְכַּסִִים עֲקֵבוֹת שֶל דִּמְיוֹן
הַנּוֹתֵן בִּלְחָיָו אוֹתוֹתָיו.


עֵת יִפְקֹד חֲלוֹמִי, אֶפְצְעֶנּוּ.
מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי
כִּי הַגּוּף
מֵחֲלוֹם כָּךְ יִדְאַב.

אֶת אֲהוּבִי הַלֵּב יְלַטֵּף.
וְיִלְחַץ עַד כְּאֵב אֶת כַּפּוֹת יָדָיו,
עַד הוֹתֵר הוּא אֶת הַפֶּצַע
בְּפִרְקֵי אֶצְבְּעוֹתָיו.
*

מערבית: סלמאן מצאלחה


אבו נואס הוא הכינוי שבו התפרסם המשורר אלחסן בן האני (757-814 לספירה). הוא נולד באהואז שבאיראן, התחנך בבבצרה וכעבור זמן שם את פעמיו לבגדאד בירת הח'ליפות העבאסית, והתקרב לחצרו של הארון אלרשיד. ובתקופתו של הח'ליף אל-אמין נעשה משורר החצר. אבו נואס היה ההולל והנהנתן שבמשוררים הערבים של ימי הביניים. לא אחת, אגב, הואשם בנטיות גזעניות כלפי הערבים יושבי המדבר ובהעלאה על נס את התרבות הפרסית הנשגבת בהשוואה לתרבות הערבית המדברית.

החלק ההומוסקסואלי בשירתו הוסתר שנים רבות, אף-על-פי ששיריו ההומוסקסואלים הם מפסגות שירתו, ומן היפים שבשירה הערבית בכלל.
*
פורסם ב"תרבות וספרות", 1988
______________________

אובמה כרפורמטור ערבי

סלמאן מצאלחה

אובמה כרפורמטור ערבי
אם נתעלם מההתייחסות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הרי שנאומו האחרון של נשיא ארה"ב ברק אובמה לעולם הערבי היה נאום של רפורמטור ערבי. הדברים היו צריכים להיאמר על ידי מנהיג ערבי, שראוי לשאת את התואר "מנהיג".

אף שהעולם הערבי זכה בעצמאות מדינית לפני שנים רבות, הרי ש"במקומות רבים העמים לא זכו בחופש", כדברי אובמה. ובמלים אחרות, כל ה"עצמאויות" האלה לאחר נסיגת הקולוניאליזם היו לא יותר מאחיזת עיניים. שכן, "במדינות רבות מדי, רוכז הכוח בידי מעטים", כדברי הנשיא.

שנים רבות של "עצמאות" ערבית לא הביאו עמן שגשוג או חופש. שליטים מושחתים ומדכאים העשירו את כיסיהם והעבירו את השלטון המושחת והמדכא לבאים אחריהם, אם בהפיכות חצר ואם בהורשה.

ההפגנות ההמוניות בעולם הערבי אכן מצביעות יותר מכל על "ערגה לחופש שהצטברה במשך שנים", כדברי אובמה. ערגה זאת לחופש היא דבר מהותי בטבעו של האדם באשר הוא. בזכות הגלובליזציה ובזכות ההתפתחות הטכנולוגית והפצת המידע - שערי העולם המודרני נפתחו. צעירים ערבים בתוניס, קהיר, דמשק ועוד ערכו השוואות עם חייהם של צעירים במקומות אחרים בעולם, וגם אצלם הצטברה במשך שנים הערגה לחיים כבני אדם חופשיים כמו צעירי לונדון, פאריס, טוקיו וניו יורק.

מנגד, אוכלוסיית העולם הערבי הלכה ותפחה ללא כל תכנון והחינוך דרך במקום ושקע בעולם האתמול, מתרפק על עבר מדומיין. השליטים ומקורביהם המשיכו לדכא את העמים ולהתעשר על חשבונם. אוניברסיטאות כושלות הוציאו לשוק מיליוני בעלי תעודות, ללא כל אפשרות של תעסוקה יצרנית. דו"חות בינלאומיים מצביעים זה שנים על כך שאין ולו אוניברסיטה ערבית אחת ברשימת 500 האוניברסיטאות הטובות בעולם.

לכן, אין להתפלא על כך שהיצוא של העולם הערבי, המונה מאות מיליונים, שווה ליצוא של מדינה קטנה כשווייץ. שליטי העולם הערבי נחו על זרי הנפט והגז. אך כל תנופת הפיתוח במדינות אלה גם היא אחיזת עיניים. שכן, כל האנשים שעומדים מאחוריה, החל מחברות הנפט, מדענים ומהנדסים וכלה בפועלי הבניין שבונים את גורדי השחקים והאיים המלאכותיים, אינם ערבים.

הפופוליזם שלט בכיפת השיח הערבי. לא רק השליטים בגדו בעמיהם. גם שכבת האינטליגנציה שיתפה פעולה עם השליטים, בתמורה לפירורים שקיבלה. על כגון אלה נאמר במסורת ערבית ידועה: "אם תראה חכם הלכה מרבה להתדפק על דלתו של השליט, דע לך כי הוא גנב". ואכן, אלה גם אלה הסיטו את הדיון וייחסו את תחלואי העולם הערבי לקולוניאליזם ולמערב, ואף לישראל ש"הפכה למוצא היחיד המקובל להתבטאות פוליטית", כדברי אובמה.

אחת הסיבות המרכזיות לתחלואים הכרוניים של העולם הערבי היא היחס לנשים. החברה הערבית, השבטית-גברית, חסמה את דרכן של הנשים ובכך שיתקה את מחציתה. ואכן, "ההיסטוריה מראה שמדינות משגשגות יותר ושוחרות שלום יותר כאשר הנשים בהן מועצמות", אמר בצדק אובמה.

לו מנהיג ערבי כלשהו היה נושא את הנאום בשפה הערבית לקהל ערבי, היו ערבים ודאי אומרים: הנה, קם לנו "קינג" ערבי. לעת עתה, אמנם יש לנו קינגים, נשיאים, סולטאנים ונסיכים בשפע, אך מלך כמרטין לותר עוד לא קם לנו.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 25 במאי 2011
***
For English, press here
___________________
במרחב
  • בימים ההם בזמן הזה

    בטרם מעלים האיסלאמיסטים את תפארת העבר על ראש שמחתם, יש אם כן להזכיר להם שהשגשוג המדעי והתרבותי אז התרחש דווקא בזכות הקפיצה מעל משוכת האיסלאם האורתודוקסי השמרני…


    המאפיה השבטית

    כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה…

    כל הפרטים

  • האור מגיע ממערב

    ”אינטלקטואלים” מוסלמים משננים במשך דורות שכל האמת והידע מצויים בקוראן. מי שמחזיק בתפישה כזאת, כמו חמור, מובטח לו שיישאר לעד מאחור…


    על האורה בקצה הג׳ורה

    אפשר להירגע. מה שאירע בתוניסיה לא עתיד לחזור על עצמו במדינות ערב האחרות. אמנם, הפלת דיקטטור על ידי התקוממות עממית מפיחה רוח חדשה, ואולי אף שביב של תקווה, בקרב רבים באזור, אבל מכאן ועד לחגיגות...

    כל הפרטים

בארץ
  • ערבי בכל ניידת

    היחסים בין הציבור הערבי לשלטון המרכזי לא יכולים להמשיך להתנהל במתכונתם הנוכחית, המעוותת. השלטונות חייבים להפנים את העיקרון של אזרחות שווה לכלל האזרחים, על כל המשתמע מהדבר...

    ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל.

    כל הפרטים
  • נחשפה ערוות השמאל

    השיח הפוליטי בקרב מה שמכונה בטעות "שמאל" בישראל הוא שיח עקר, שלא ישנה את המצב הקיים. מדברים שפורסמו לאחרונה ב"הארץ" על ידי כותבים הנמנים עם מחנה השמאל כביכול, מצטיירת תמונה עגומה. השיח תחום בגבולות אתניים יהודיים.

    ספסרי הדת

    הנה נודע לנו באחרונה, כי בספרי הלימוד שבהם משתמשים בזרם הממלכתי־הדתי מצנזר משרד החינוך פרקים העוסקים ברביית האדם. זאת, מתוך היענות לבקשות מצד מערכת החינוך הממלכתית־הדתית.
  • ערבי, דבר ערבית

    גם הערבים מזלזלים בשפת אמם ונותנים יד לדחיקתה מהמרחב הציבורי. עדות לכך ניבטת מכל פינה ביישובים הערביים. השלטים והמודעות המתנוססים על בתי עסק ומשתלטים על הנוף העירוני הם כמעט על טהרת השפה העברית.

    יהודית ודגנרטית

    אפשר להירגע. לא תקום כאן מדינה דו־לאומית. הטעם לכך פשוט: בשטח שמשתרע בין הים לירדן אין שני לאומים מגובשים לצורך ריקוד הטנגו הזה.
ישראל-פלסטין
  • תש״ח בערבית

    הרטוריקה היא סם ההזיות שהערבים הורגלו ליטול מימים ימימה. את הרטוריקה הזאת הם חובשים כמגבעות מליציות ושוכחים שהיא משמשת משתיק־שכל על ראשיהם.

    כל הפרטים

  • בעקבות המופתי

    מכיוון ששמו של המופתי, חאג׳ אמין אל־חוסייני, התגלגל באחרונה על לשונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, החלטתי לנצל את השהות בברלין כדי להתחקות אחר עקבותיו של ״הצורר״ הפלסטיני...

    כל הפרטים

מגרות
  • על קופים וחזירים

    ויהי כאשר ישבו בני ישראל במדין ויאסור עליהם אללה ביום השבת את הדגים: הן דיג והן אכילה. ויהי כאשר באה השבת ויבואו הדגים על כל סוגיהם, ובא מקרל, ובאה דניס, ובא לברק, ובאו אלתית ואספמיא אל חוף ימם. ויהי בצאת השבת וישובו כל הדגים כולם אל לב ים, ולא שזפו עיני בני ישראל עוד דג, קטן כגדול, עד לבוא השבת הבאה. והיה כדבר הזה ימים רבים.
  • רצח לשם כבוד

    אין ישוב ערבי, בארץ או בחוץ לארץ, שלא ידע רציחות על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". אינטלקטואלים ערבים רפי שכל מנסים להמעיט מחומרת המעשים האלה בטיעונים שונים, לרבות השוואת רצח על "כבוד המשפחה" ל"רצח על רקע רומנטי"...

ארכיון

 
תרגומים
  • מרטין נימלר

    בַּהַתְחָלָה בָּאוּ אֶל הַקּוֹמוּנִיסְטִים
    וְלֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי,
    כִּי לֹא הָיִּיתִי קוֹמוּנִיסְט;

    כל הפרטים

  • בלקרישנא סאמא

    מִי שֶׁאוֹהֵב פְּרָחִים, יֵשׁ לוֹ לֵב כֹּה רָגִישׁ.
    מִי שֶׁלֹּא יָכֹל לִתְלֹשׁ אֶת כּוֹתַרְתָּם,
    לוֹ וַדַּאי לֵב אָצִיל.

  • שרון אולדס

    אֵיךְ הֵם עוֹשִֹים אֶת זֶה, אֵלֶּה הָעוֹשִֹים אַהֲבָה
    לְלֹא אַהֲבָה? יָפִים כְּמוֹ רַקְדָּנִים
    מַחֲלִיקִים אֶחָד עַל גַּבֵּי הַשֵּׁנִי כְּגוֹלְשִׁים
    עַל קֶרַח, אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם נְעוּצוֹת זֶה
    בְּגוּפוֹ שֶׁל זֶה, פְּנֵיהֶם
קולות באפלה
  • תגובות אחרונות

  • מבחר נושאים