סלמאן מצאלחה || 

ישראל כמדינה ערבית

לפני שנים רבות, בהיותי תלמיד תיכון, גיליתי שישראל היא בסך הכל עוד מדינה ערבית באזור. לפחות בכל הקשור להתנהלותה עם האזרחים הערבים. מאז עמדתי על דעתי, תיעבתי את המשטרים בארצות ערב והיחס שלי אל "ישראל הערבית" השתנה בהתאם.

בעולם הערבי, בשונה מבישראל היהודית-דמוקרטית, לא מדברים על משבר העיתונות בעידן הדיגיטלי. בהקשר הזה, כלכלת השוק מעולם לא שיחקה תפקיד שם. רוב העיתונים הערביים, של טרום ה"אביב" וגם לאחריו, מקבלים מימון ממשלתי ומהווים שופר של השלטון. הנה למשל, כאשר בא לשכונה מנהיג חדש במצרים גם עורכי העיתונים התחלפו. העניין כל כך פשוט.

אני נדרש לשאלת "ישראל הערבית" בעקבות ההזמנה, שפירסמה חטיבת התוכניות בערבית של רשות השידור, ובה היא מבקשת להגיש לה הצעות לסרטים דוקומנטריים לרגל יום העצמאות ה-65 של מדינת ישראל. בהודעה נאמר, שהסרטים צריכים להיות "תואמים את מטרות השידור הציבורי בערבית". ללמדנו שלשידור הציבורי "בערבית" יש מטרות מיוחדות. הנושאים המבוקשים מפורטים באתר הרשות: "ירושלים - העיר שחוברה לה יחדיו" ו"ישראל כמדינת עלייה". ואם למישהו יש עוד ספק, הנה כותרת נוספת המבטיחה סרטים מרתקים: "ישראל רוצה שלום" ו"ישראלים ויהודים בעלי שם", שיספרו לצופה הערבי על תרומתם לאנושות. הרשות אף מחפשת סרטים שיציגו "אתרים היסטוריים בארץ ישראל", וכדי שלא יהיו אי-הבנות מוסיפה בסוגריים: "אתרים היסטוריים בארץ הקודש והזיקה הישראלית אליהם". זאת כדי שלא יבוא מישהו, חלילה, ויספר על אתרים חשובים לערבים, אף אם הם אזרחים "שווי זכויות", כמאמר ההסברה הציונית. הסרט המופק עוד עלול לספר על מסגד אל-אקצה, או על רמלה בתקופת השושלת האומיית - ואז אנה אנו באים?

"ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל. בהיותנו תינוקות ערבים של בית רבן נאלצנו לשיר לרגל יום העצמאות שירי הלל למדינת ישראל. הנה תרגום חופשי של שורות החקוקות בוודאי בזיכרונם של בני גילי: "בחג עצמאותנו ציפורים פצחו בשיר. שמחה רבה פשתה בארץ - הן בעמק הן בגיא, הן בכפר והן בעיר". אנחנו, כמובן, שרנו ומחאנו כפיים כשמסביבנו, הן בעמק והן בגיא, עוד שלט הממשל הצבאי.

מורים ומפקחים ערבים שיתפו פעולה עם תוכניות הלימודים. שכן, לא מערכת פדגוגית אזרחית היתה מופקדת על מינוי סגל ההוראה אלא מערכת ביטחונית היושבת מאחורי הקלעים ומאשרת ופוסלת מינויים. כל זאת, כדי "שתדע כל אם ערבייה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המחנכים הראויים לכך". הימים ההם, אני מקווה, חלפו לבלי שוב.

עוד בתיכון חטאתי בכתיבת שירים. הייתי שולח לתוכניות הספרות בקול ישראל בערבית, והשירים היו מוקראים. יום אחד קיבלתי מכתב מרשות השידור ובו נתבקשתי על ידי "האח הגדול" לחבר שירים שיוקראו לרגל יום העצמאות. כך גיליתי את "מדינת ישראל הערבית" וכך נותק הקשר בינינו.

למקרא ההצעות לסרטים שמבקשת רשות השידור להפיק עכשיו לא אחטא לאמת אם אומר, כי "ישראל הערבית" עדיין חיה ובועטת. הגיע הזמן שאיים שלטוניים אלה - בנוסח שלטונות ערב - יפורקו.

*

פורסם: דעות-הארץ, 23 בספטמבר 2012

***