כל הצפורים מוליכות לרומא

סלמאן מצאלחה ||
כל הצפורים מוליכות לרומא

ילד הייתי בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת‮, ‬ותמימות לא חסרה לי בימים ההם‮. ‬אף פעם לא העליתי על דל דעתי הערבית ולו בדל רעיון או מחשבה על כוונותיהן הנסתרות של להקות הצפורים שהיו נוחותות במטעי-הזיתים של כפר אל-מע'אר המשקיף על ימת-הגליל בהתקרב עונת המסיק‮. ‬

כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו‮, ‬יצאו אנשי הכפר ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי הזיתים‮, ‬מקור מחייתם העיקרי בימים ההם‮. ‬אולם‮ ‬עד שהיו אנשי הכפר מגיעים אל המטעים‮, כבר היו ‬הצפורים מספיקות להתפטם בפרי השמנוני‮, ‬ואחר-כך היו עפות ונוטלות עמן צידה לדרך‮. ‬עננת הצפורים היתה ניתקת מצמרות הזית‮ים, ‬מטפסת במעלה הגבעות השמיימה ומתעופפת צפונה ומערבה עד היעלמה מאחורי אופק‮. ‬וכך‮, ‬מדי שנה בשנה ומדי עונה בעונה, חזרו הלהקות על הרגליהן‮, ‬סעדו את ליבן והתעופפו להן מערבה לשמע הרעשנים של אנשי הכפר, שלא פעם תיבלו את רעשיהם בקולות נפץ שיצאו מרובי-ציד דו-קניים‮. ‬גם אנחנו‮, ‬כילדים‮, ‬זכינו לשמור על שרשרת המזון‮, ‬וסעדנו את ליבנו מבשרן של הצפורים השחורות‮.

עונות רבות של מסיק נקפו ולהקות רבות של צפורים זרמו במטעים‮, ‬עד שבגרתי ושמתי את פעמי לירושלים לקנות בה דעת וחכמה‮. ‬אך‮, ‬בצד החכמה שהעניקה לי ירושלים פרחה התמימות אל מחוזות רחוקים ולא שבה מעולם‮. ‬והנה אני‮, ‬כעבור שנים‮, ‬מוצא את עצמי מפליג לי שוב ושוב במסעות חיפושים אחרי אותה תמימות‮, ‬אחרי אותו גן-עדן אבוד‮.

אני אומר "מפליג לי"‮, ‬אך עבור מי שחי בירושלים קשה לו להשתמש בביטוי השאוב מעולם הים‮. ‬ירושלים רחוקה מן הים התיכון מרחק שעת נסיעה‮, ‬וההפלגה ממנה יכולה להיות רק על כנפי המטאפורה‮. אף-על-פי-כן‮, ‬למי שבכל-זאת מתעקש להפליג‮, ‬יכולים דפי הספרים לשמש לו מפרשים‮. ‬ריח הדפים המצהיבים של ספרים עתיקים משול לריחות העולים מן הים‮, ‬ועם כל הפיכת דף נוצרת רוח‮. ‬המלים הן גלי ים רחב-ידיים, וככל שאתה הופך דפים כך הרוח מתחזקת ונושאת אותך אל עולמות קסומים‮. 


כה רבה היתה פליאתו של מארק טווין שבא מקצות מערב‮, ‬באמצע המאה התשע-עשרה‮, ‬ונחת בעיר הזאת‮. ‬את שראו עיניו בירושלים הנציח בדפי יומנו‮: ‬‮”‬נראה לי שכל הגזעים‮, ‬הצבעים והלשונות שישנם עלי-אדמות מיוצגים בין ארבעה-עשר אלף התושבים שחיים בירושלים‮. ‬בלואי סחבות‮, ‬עליבות‮, ‬עוני ועזובה הם הסמלים המציינים את נוכחות השלטון המוסלמי‮... ‬הגידמים‮, ‬המשוגעים‮, ‬העוורים והנכים שאתה נתקל בהם בכל פינה יודעים רק מלה אחת‮, ‬בשפה אחת‮, ‬המלה הנצחית‮: ‬בקשיש‮. ‬ירושלים היא עיר עצובה‮, ‬מדכאת ונטולת חיים‮. ‬לא הייתי רוצה לחיות כאן‮”.‬‮ (‬מארק טווין‮, 9681‬‮).

אך‮ ‬להבדיל ממארק טווין הריני חי מזה שלושה עשורים בירושלים‮. ‬והנה עוד לילה עגמומי יורד עכשיו על העיר והחושך האופף אותה בתחילת המיליניום השלישי דומה כי ירד עליה מזמן אחר ומעולם אחר‮. ‬ממסורת המצטטת את עבדאללה אבּן עבאס‮, ‬בן-דודו של הנביא מוחמד ואחד הבולטים שהעבירו מסורות על הנביא ועל האסלאם הקדום‮, ‬אנו למדים כי‮ ‬‮”‬כל שכיות החמדה של בית-אלמקדס‮, ‬היא ירושלים‮, ‬ירדו מגן העדן‮. ‬אך אלרוּם‮, ‬הרומאים‮, ‬הניחו עליהן את ידיהם‮, ‬נטלו אותן והעבירון אל עיר שלהם הנקראת רומיה", ‬היא רומא‮. ‬ועוד מסופר ש‬הרוכב היה מגמא לאורן של שכיות החמדה האלו "מרחק חמישה לילות רכיבה‮”‬‮, ‬ולא היה יודע חושך מהו‮.

בחשיכה הירושלמית הזאת אני תוהה ‬איך זה מסופר במאה השביעית לספירה על שכיות-חמדה שנלקחוו מירושלים לרומא להפיץ בה את אורן למרחק של חמישה לילות רכיבה‮, ‬ואני לא יכול לברוח מן המחשבה על אור אחר‮. ‬כלום אין אלה הם הדים של מסורות שהדהדו במזרח על שכיות-החמדה של ירושלים, אשר בשנת ‮07 ‬לספירה נבזזו על-ידי הרומאים‮? ‬והאור הזה מהו אם לא אור מנורת הזהב הטהור שהוארה בשמן-זית‮, ‬ואשר זכר העברתה לרומא הונצח בתבליט שעל שער טיטוס‮? ‬אלפיים שנה עברו מאז, ואני יושב לי עתה‮, ‬במרחק שנות-אור מן השכיות שנבזזו מן המזרח כדי להאיר לעיר הרומאים‮.


עכשיו שוב עונת מסיק‮, ‬ושוב עונת הפקת שמן מידפקת בשער‮. ‬בלילה ירושלמי חשוך מתמיד אני מנסה לפלס את דרכי בנבכי העבר הרחוק‮. ‬כן,‮ ‬העבר‮, ‬כי אנו במזרח‮ ‬מחפשים תמיד את עתידנו בעבר‮, ‬אולי משום שיותר מדי עבר יש לנו כאן‮. ‬כן‮, ‬אנו במזרח צועדים קדימה, אך עינינו מקובעות בראשינו מאחור‮. ‬ וכך‮ ‬אנו נופלים וקמים ונופלים וקמים בלי לדעת לעצור לרגע ולסובב את הראש קדימה‮.

אנשים רבים נעו בין מזרח ובין מערב‮, ‬אם בעתות מלחמה ואם בעתות שלום‮. ‬וכמו שהמזרח נראה קסום בעיני מי שבאו מעבר לים ונחתו בחופיו‮, ‬הציצו ונפגעו‮, ‬או שגנבו ממנו אור והפיצו במערב‮, ‬כך גם תמיד קסם המערב לאנשי המזרח שדרכה רגלם על האדמה האירופאית מעבר לים‮.

במאה התשיעית לספירה‮, ‬מצטט אל-וליד בן מֻסלם‮, ‬איש דמשק‮‮ ‬ובן-חסות בחצר הח'ליפות האומיית‮, ‬מדברי אחד הסוחרים שהפליגו בים התיכון במסעות מסחרם‮. ‬הסוחר מספר‮: ‬‮”‬רכבנו על הים והספינה הטילה אותנו אל חופי ממלכת רומיה, היא רומא‮. ‬ שלחנו אגרת אל אנשי רומא לאמור‮: ‬עמכם חפצים אנו לסחור‮. ‬אנשי רומא שלחו אלינו שליח, ואנו יצאנו בלווייתו לעבר רומא‮. ‬בדרך עלינו על גבעה ועוד גבעה ועוד הר‮, ‬עד שראו עינינו רואות במרחק-מה שטח ירקרק שרוע לפנינו כעין פני הים‮. ‬משראינו מה שנגלה לעינינו נשאנו את שם האלוהים לאמור‮: ‬אללה אכבר‮‮, ‬כלומר‮, ‬אלוהים הוא הרם והנשגב מכול‮. ‬השליח‮, ‬שנדהם למשמע קריאותנו‮, ‬שאל לפשר הדבר‮: ‬מדוע אמרתם אללה אכבר‮? ‬ואנו ענינו לו‮: ‬זה הים‮, ‬ומסורת היא לנו מדורי-דורות לשאת את שם האלוהים הרם בראותנו את הים‮. ‬השליח לא ידע את נפשו למשמע תשובתנו ופרץ בצחוק‮. ‬לאחר שנרגע‮, ‬אמר‮: ‬'אין זה הים כלל וכלל‮, ‬אלה הם הגגות של רומא‮, ‬שהרי כל גגותיה מכוסים לוחות עופרת יצוקה‮'”.‬

כאשר התייחסו סופרים ערבים בימי-הביניים לרומאים‮ ‬הם התכוונו, בעצם, לצדו הצפוני של הים התיכון ולחבלי-הארץ של ממלכות הנוצרים‮, ‬שהרי‮: ”‬ארץ הרומאים היא הארץ ממנה נושבת הרוח המערבית‮... ‬והיא משתרעת מאנטיוכיה ועד סיציליה‮... ‬והרומאים כולם נוצרים‮...”, ‬כדבריהם‮.

אך‮, ‬לא רק הגגות של רומא בילבלו את דעתם של אנשי המזרח‮. ‬כאשר נכנסו אלה פנימה וסבבו ברחובות ובשווקים‮, ‬בארמונות ובקתדראלות, וראו את עבודות האמנות שרומא משופעת בהן‮, ‬אם בפיסול ואם בציור‮, ‬לא יכלו שלא להתפעל ממראה עיניהם‮. ‬בדומה למארק טווין‮ ‬שבו גם הם למזרח והעלו על הכתב את חוויותיהם‮. ‬עדות למידת ההתפעלות נחקקה במלים שלא נס ליחן עד היום‮. ‬על הרומאים נכתב‮:‬‮ ‬‮”‬הם אנשי מלאכה וידע ברפואה‮, ‬ובין אומות העולם‮ ‬הם נחשבים טובים ביותר בכל הקשור למלאכת הציור‮. ‬המצייר שלהם מצייר אדם ואינו פוסח על שום פרט ממנו‮. אין ‬הוא מסתפק בכך‮, ‬וברצותו הוא עושה אותו צעיר וברצותו עושה אותו זקן‮, ‬וברצותו יעשהו בא-בימים‮. ‬ולא די בכך‮, ‬אם רצונו בכך הוא יעשה אותו יפה-תואר‮, או צוחק‮ ‬ואף בוכה‮. ‬והוא מבדיל בין הצחוק מתוך שמחה לאיד לבין הצחוק מתוך בושה‮, ‬בין צחוק מתפקע לבין חיוך‮, ‬בין צחוק איש שמח לצחוקו של משוגע‮”.

מאות-שנים עברו מאז נשאו הסוחרים הערבים את שם האלוהים נוכח גגות הים ושכיות-החמדה של רומא‮. ‬עתות שלום ועתות מלחמה חלפו מאז עד שהגענו עד הלום כדי לדבר על הים התיכון כאגן של תרבויות שהעשירו זו את זו‮. ‬ אולם‮ ‬דומה כי ככל שהנושא הזה עולה לדיון‮ ‬כך נחשפת האמת העמוקה המסתתרת מאחורי מתק-השפתיים‮. ‬העלאת הנושא הזה לדיון שוב ושוב חושפת את השסע העמוק הקיים בין מזרח למערב‮, ‬בין צפון לבין דרום‮.

השסע הזה אינו חדש כלל וכלל‮. ‬יש להתדפק על שערי המיתוס ולנבור בנבכיו כדי ללמוד משהו על קשרי-הגומלין בין תרבויות הים התיכון‮. ‬‮ ‬מן המיתוס הערבי שהיה נפוץ בימי-הביניים יכולים אנו ללמוד דבר מה על האגן המשוסע הזה‮. ‬ בעבר הרחוק, מספרת האגדה, לא היה הים התיכון הזה שאנו מסובים סביבו ומנסים לדבר בשבחו קיים כל-עיקר‮. ‬הים הזה נוצר כתוצאה של מאבק בין צפון לבין דרום‮. ‬סופר ערבי מימי-הביניים פורס בפנינו את סיפור היווצרותו של הים‮, ‬וכך הוא כותב‮: ‬‮”‬קראתי בלא מעט ספרים המספרים על דברי-ימי מצרים וארצות המגרב‮, ומהם למדתי ‬כי לאחר שעברו הפרעונים מן הארץ שלטו אחריהם מלכים משושלת בני דלוכה‮. ‬בין המלכים האלה היו שני המלכים דרכון בן מלוטס‮, ‬וזמטרה‮. ‬ושני מלכים אלה ניחנו ברוב חכמה‮ ורבה היתה ‬עוצמתם‮, ‬והם עסקו גם במאגיה‮. ‬הרומאים חפצו להכניע את ממלכת מצרים‮, ‬להשתלט על ארצם ולמלוך במקומם‮. ‬אך מלכי מצרים אלה מצאו להם תחבולה ודרך להתגונן מן הרומאים‮. ‬הם פרצו פירצה באוקיינוס הגדול שבמערב‮, ‬הוא ים המחשכים‮ ‬(בחר אל-טֻ'למאת)‮. ‬נחשולי המים שפרצו מים-המחשכים שטפו והטביעו ארצות וממלכות פורחות ‬עד אשר הגיעו אל חופי ארץ אל-שאם‮, ‬היא סוריה במזרח‮, ‬ועד חבלי הרומאים בצפון‮. ‬ ומאז הפך הים חוצץ בין ארץ הרומאים לבין ארץ מצרים‮”.

אם כן‮, ‬היות והמיתוס חושף את הזרמים התת-קרקעיים של הלך הרוח השולט בתודעה העממית של החברה בה הוא נוצר‮, ‬למדים אנו כי ים זה נוצר לחצוץ בין הצפון שרוצה להשתלט לבין הדרום המתגונן‮. ‬משנפרדו דרכי צפון ודרום והים חצץ ביניהם‮ ‬נפרדו גם תפיסות-העולם שלהם‮. ‬במשך הדורות הפך להיות חוצץ בין הפרט לבין השבט‮, ‬בין חופש הפרט בצדו הצפוני לבין העריצות השבטית לאורך חופיו הדרומיים והמזרחיים‮. ‬הים התיכון הוא כיום קו הגבול שמפריד בין ענב לתמר‮, ‬בין ענב המשתבח עם הזמן לבין תמר כמוצר של כאן ועכשיו שלא משאיר זכר אחריו‮. או שמא נאמר, בין היין לבין האַין‮.‬

מאבק זה בין צפון לדרום ומזרח יצר בעבר גם מיתוס ערבי אחר שמסביר את כוח-עמידתם של הרומאים מול אויביהם‮. ‬המסורות הערביות מוסיפות לספר לנו‮ ‬כי‮ ”‬סביב מושב המלך ברומא מאה עמודים מכוסים זהב‮, ‬ועל כל עמוד ניצב פסל נחושת של איש האוחז בידו פעמון שעליו נחרת שמה של אומה מסויימת‮. ‬כל הכתובות האלה הן כתובות מאגיות‮. ‬ואם היה מלך ממלכי האומות האלו זומם ויוצא בכוונה לפלוש לממלכת רומא‮, ‬היה פסלה של אומה זו מתנועע‮, ‬והפעמון היה מצלצל‮. ‬כך יכלה ממלכת רומא לקלוט את המזימה‮, ‬להתכונן לקראתה ולהתגונן מפניה‮”.

אך ממלכת רומא‮, ‬כסמל לעולם המערבי‮, ‬לא רק התגוננה כי אם תקפה‮, ‬כבשה וניצלה את הדרום והמזרח משך דורות על דורות‮. ‬עדות ליחסו של המערב כלפי המזרח ניתנת בדבריו של גרימס‮, ‬שהגיע לארץ-הקודש ורשם את חוויותיו‮: ”‬לא פסחתי על שום הזדמנות ליצור רושם חזק אצל הערבים‮, ‬בסיוע הנשק האמרקאי והאנגלי‮, ‬כדי שיבינו את הסכנה שבתקיפת אחד הפראנג‘ים המזוינים‮, ‬ואני חושב שהפיקו את הלקח‮” (‬מארק טווין‮, 9681). ‬האם השתנה משהו מאז‮?‬

סתיו ‮חדש ‬יורד על ירושלים‮. ‬עונת המסיק ממשמשת ובאה ואני הופך עוד דף ועוד דף ומפליג על סיפון הספרים עד שאני מגלה שלא רק שכיות-החמדה והאור של המזרח הובלו לרומא‮. ‬עכשיו אני מגלה כי גם הזיתים של כפר אל-מע'אר באותם ימים של תמימות נטלו הצפורים במקוריהן וברגליהן והביאום עמן לרומא‮. ‬המיתוס הערבי חושף בפניי את מעלליהן של אותן להקות שנחתו במטעי הזיתים‮. ‬בתיאורים של רומא שהעלו הסוחרים הערבים על הכתב נכתב‮: ”‬ומול הכנסיה ככר גדולה מוקפת חומות ובמרכזה עמוד נחושת שעליו ניצב פסל זהב של צפור שחורה שעל חזהּ כתובת מאגית‮‬‮ ‬ובמקור שלה זית‮, ‬ועוד זית בכל רגל משתי רגליה‮. בהגיע עונת המסיק‮, מצייצת ‬הצפור הזאת ואז מגיעות כל הצפורים בנות-מינה מכל רחבי תבל כשהן נושאות במקוריהן וברגליהן שלושה זיתים ומטילות את הזיתים על ראש הפסל‮. ‬שערי הככר הזאת נעולים ושומרים נאמנים מוצבים עליהם‮. ‬ כאשר הככר מתמלאת זיתים ועונת המסיק תמה‮ ‬נאספים הנאמנים וכובשים את הזיתים‮, ‬ומפרישים למלך ולפטריארכים ולאישים במעמדם את חלקם‮ ‬ושאר השמן משמש לתאורה בעשישיות ובפנסים במקומותיהם‮. ו‬כל שמנה רומא בא בזכות הכתובת הזאת, הקמיע הזה‮”.‬

סתיו ‮חדש ‬יורד על ירושלים‮. העלים המצהיבים בספרים העתיקים נושרים להם ברוח ונערמים בפאתי מדבר. ואני יושב לי במזרח חשוך-המרפא ולבי יוצא אל השמן שידע להאיר את קצה המערב.
בעבר הרחוק, המצהיב והולך, נכרתו בריתות-שלום בין המערב למזרח‮. ‬בימים ההם ידע המערב לעניק מתנות למזרח‮ ‬כשם שהמזרח ידע גם הוא להעניק רבות למערב‮. ‬אולם לעתים היו אלה מתנות מסוג אחר‮, ‬מתנות שהשפעתן נשארה מאות רבות של שנים‮: ”‬כשכרתו קבאד‮' [מלך פרס]‮ ‬וקיסר‮ [מלך הרומאים] ‬שלום ביניהם‮, ‬שלח קיסר לקבאד' מתנות הרבה‮. ‬בתוך השאר העניק לו פסל עשוי זהב של שפחה-זמרת‮. ‬באשמורת מסויימת בלילה קולות זימרה היו יוצאים מפסל השפחה. כה ערבו קולות הזימרה לאוזני השומעים עד שהיתה שלווה אופפתם ותרדמה היתה נופלת עליהם‮...”.

‬דומה כי התרדמה שהפיל המערב על המזרח בכפפות של שפחה-זמרת נמשכת הרבה שנים. כה עמוקה התרדמה עד שאין עמי האיזור מצליחים להתעורר ממנה‮. אם יתעוררו, עלולים הם עוד לבקש שיוחזרו להם הזית, השמן והאור.
***

המאמר פורסם ב- "קשת החדשה", גליון 19, אביב 2007
_______

ערבית, לחץ כאן.
איטלקית, לחץ כאן.
______________

שיתופים:


להגיב בפייסבוק :

0 תגובות::

הוסף רשומת תגובה