שיר בית

סלמאן מצאלחה

שִיר בַּיִת

בַּיִת רִאשׁוֹן

בֵּית-אַבָּא בַּיִת עֲרַבִי, בַּיִת טוֹב.
בֵּית יִרְאָה, בֵּית שֶמֶשׁ. בֵּית בַּד,
בֵּית זֶרַע,
בֵּית לֶחֶם,
בֵּית-אִילָן.

געגועים לירושלים

בעקבות ספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל".


סלמאן מצאלחה ||


געגועים לירושלים


ימים רבים עברו מאז שהגעתי לירושלים בשנות השבעים הראשונות. אחרי כל השנים האלה למדתי כי מניין השנים האלה ייחשב כהרף עין בהשוואה לימיה הרבים של העיר הנופלת וקמה, נופלת וקמה כמו בובה שמרכז הכובד שלה נמצא בתחתיתה. ימיה הרבים של ירושלים הם קיסמה והם הקללה הרובצת עליה מאז שנתקדש עפרה, מאז שנתקדשו אבניה.

אני נוסע למזרח ירושלים וחושב ביני לבין עצמי כי העיר הטעונה בכל כך הרבה עבר, איך תמצא לה פנאי לחשוב על העתיד. אך לא העיר, לא העפר ולא האבנים הם שעשו את ירושלים מה שהיא. רק האנשים שהציבוה במרכז הווייתם. ומרגע שעשו כך היא השתלטה עליהם. היא לפתה אותם חזק ומאז היא לא נותנת מנוח.

פעם נהגתי להסתובב אחוז קסם בתוך הסמטאות האפלוליות של העיר העתיקה. אני מודה, זמן רב לא עשיתי את זה. אני חולף בשער שכם, ומוצא כי שוטרי משמר הגבול שעמדו בפתח השער בשנות השבעים ממשיכים לעמוד באותו מקום. כאילו הכיבוש עצר מלכת.

אחרי כתריסר שנים פרצה האינתיפאדה גם במזרח ירושלים, והעיר שחוברה לה באספלט ובטון, ברובה וכידון, שוב נפרדו דרכיה, אך הפעם לא לשלום. דם זרם ברחובות ירושלים, ערבים ויהודים קיפחו את חייהם על מזבח קידוש האבנים והעפר, מי הכובש ומי הנכבש, במלחמת השבטים הנאבקים על העבר.

פעם חלם זיאד אבו זיאד על שלום, והוא ממשיך לחלום על שלום בירושלים: "אבל קודם כל שיהיו הפלסטינים עם משוחרר. זה דבר ראשון. שנחזור לארצנו. שנחזור לירושלים... אולי במרחק מאתיים מטר משער שכם. בלב ירושלים הוא אומר לי את המלים האלה. מה מוזר", מסכם עמוס עוז את המיפגש שלו עם זיאד אבו זיאד במערכת העיתון "אלפג'ר" במזרח ירושלים. העיתון שבק חיים והפסיק להופיע, וזיאד אבו זיאד מסתובב כבר עם דרכון פלסטיני בכיס וטס במחלקה הראשונה, כחבר נבחר במועצה הפלסטינית.

הגעגועים לירושלים של אותם ימים הם געגועים לשליטה על ירושלים. הנה הוא עלי אלח'לילי, משורר פלסטיני ועורך מוסף התרבות באותם הימים, כותב בימים ההם בעודו יושב בלב ירושלים: "בראשיתו של יום מעונן / לפני, וגם אחרי צלאח א-דין / כמו כל האנשים כולם, / שוב ושוב נתגעגע / לירושלים הערבית, / ירושלים של מעלה / ירושלים שנשתכחה / וירושלים החקוקה בכל ספר וספר. / אנו מתגעגעים וחולפים בסמטאות הקסומות / האם אנחנו כאן?" (מתוך: "יום מעונן", ירושלים 1984). הוא חולף בתוך סמטאותיה, נוגע באבניה - וממשיך להתגעגע אליה. ה"האם אנחנו כאן" הוא המפתח להבנת הסיטואציה. כל עוד אינך שליט בה, אתה לעולם תתגעגע לירושלים. ירושלים זאת, יותר משהיא חושפת את סיבוכיה, היא חושפת יום יום ושעה שעה את תסביכי אוהביה, וליתר דיוק מאהביה. כאשר היא נענית להם, הם מפנים לה עורף ומזניחים אותה. הם לעולם ירצו אותה בלתי-מושגת, כי רק כך, כשהיא חלק מפנטאזיה, הם ימשיכו לחפש אחריה, להתחנן אליה ולהתפלל אליה, וגם לכתוב לה שירים.

כמה מידידיי הטובים הם יהודים חילוניים. אחד מאלה אף אפשר להגדיר אותו כחילוני אדוק מאוד. לפני שבוע הצליח להדהים אותי כאשר פנה אליי, ספק ברצינות ספק בצחוק: "אתם הפלסטינים יכולים לעשות מצווה גדולה, במקום להתעסק בכל מיני שטויות, לכו לחפש את המחבוא של הפרה האדומה ותעלימו אותה". כנראה שאפילו את העבודה הזאת רוצים שהערבים יעשו בשבילם. כמובן, שהדבר איננו מציק כלל וכלל. אני נזכר בדבריו בעודני מדבר עם יהודי חרדי על ראש גבעה המשקיפה על העיר העתיקה. אתה נראה לי כמי שמעיף מבט של פרידה מירושלים המזרחית, אני אומר לו. מדוע? הוא שואל בתמיה. הפלסטינים, אני אומר, מקימים מדינה ובירתה ירושלים המזרחית. מרוב דיבורים על כך, בסוף זה יקרה, הוא משיב, לא מצליח להסתיר את הצער למשמע דבריי.

הוא מבקר בכותל, ברובע היהודי לעתים רחוקות עובר בשוק העיר העתיקה, וחולם על כך שיהיו יהודים עשירים שיקנו הרבה חנויות בשוק. "אי-אפשר לעשות טראנספר בכפייה", הוא אומר. צריך לקנות בתים ולעשות את הדברים על-פי החוק", הוא ממשיך. "קברניטי המדינה הם כה עלובים. בכלל, היה צריך לקבוע עובדות בהר הבית עוד בשנת ששים ושבע, כמו שעשו בכותל. הר הבית זהו פצע. פצע כואב מאוד. כל הממשלות טעו אז בששים ושבע. הם טעו בכך, שלא קבעו עובדות בשטח ישר אחרי המלחמה. היו צריכים להשתלט על מחצית מהר הבית המקום הזה הוא קודש-הקודשים של היהודים, בעוד שאצל הערבים הוא בדרגה שלישית".

אז מה יהיה? שאלתי. רק להתפלל. כל הזמן להתפלל שהפיצוץ שיבוא יתפוס אותנו בעמדה טובה יותר. "הפרה האדומה היא סימן לכך שאנו נמצאים קרוב מאוד לביאת המשיח. תהיה רעידת אדמה חזקה מאוד, שתהרוס את הכל, ואז יירד בית-המקדש שלם ומוכן מן השמים". אתה לא חושב שאתה פסיכי? אני שואל אותו. והוא עונה לי: זה עניין של אמונה. ואני מעיף מבט לעבר העיר העתיקה, כמי שרוצה לתפוס בעיניו עוד תמונה בטרם תקרוס תחת עול הפנטאסיות האפוקליפטיות. באיזור החי על-פי המיתוסים ומקדש הבלים, הפרה האדומה איננה סתם חיה מבויתת המניבה חלב ומהווה אטרקציה לילדים. פרה אדומה היא האקדח המופיע במערכה הראשונה במחזה האימים. אני נזכר בדבריו של חברי החילוני, וחושב לעצמי, אולי יש בדבריו משהו.

כל אחד מחפש את ירושלים שלו. ברגע שהוא משיג אותה, הוא פונה לחפש אותה במקום אחר. משורר פלסטיני צעיר, שחזר גם הוא לפלסטין בעקבות הסכמי אוסלו, נדרש להרחיק את עצמו בחזרה אל גלותו בסופיה כדי לכתוב על ירושלים: "מן המרפסת שלי / אני רואה את ירושלים בשעת לילה / שבילים מובילים בדרך אליי. / תפילות לזכר הדם. / געגועים נשברים / פעמונים אלמים. / כאן נשענים החיילים / ושם הריח שלי. / כאן רחבת ריקודים שלא הושלמה / ושם ציפור לדאגה. / מן המרפסת שלי / אני רואה את ירושלים בשעת לילה / ונזכר בחבריי / שעדיין חולמים על השיבה." (ח'אלד דרוויש, מתוך: "מראות", סופיה-רמאללה 95').

והיום הוא יום ששי הראשון לחודש מאי 1997, ימי ששי של מזרח ירושלים היו נצבעים בשלל צבעים, כשאל העיר היו נוהרים הרבה פלסטינים, מן הכפר ומן העיר, מי לקיים את התפילה במסגדים, ומי לעסוק במסחר ומי את שני הדברים כשני ציפורים במכה אחת. היום, ובעקבות מדיניות הסגרים שהונהגה על-ידי השלטון הישראלי, העיר למעשה נותקה משאר הגדה. רק מעטים מורשים להיכנס לעיר, והעיר הפלסטינית הולכת ודועכת. מאז האינתיפאדה והסגרים החוזרים ונשנים נטשו רוב המוסדות את העיר. רק פה ושם אפשר למצוא עוד משהו.

במחצית הדרך בין המקום בו עמד שער מנדלבאום לבין המטה הארצי של משטרת ישראל, ברחוב צדדי, ניצב "בית אבן ערבי", לא רחוק מאותו "בית אבן ערבי" שתיאר עמוס עוז. עץ האקליפטוס המתנשא בכניסה מעל גגות השכונה הפסטוראלית, איננו מרפה ממני. הוא מחזיר אותי שנים רבות אחורה אל הכפר המשקיף על הכינרת ועל הרי גולן במזרח. אני זוכר שהושטתי את היד ונגעתי בם עוד בטרם היה שיר עברי. גם שם, בחצר בית-הספר העממי שבו למדתי, ניצב עץ אקליפטוס שם הרביצו בנו מורים ערבים, כשרים למהדרין, תורה ציונית, על התפקיד המרכזי אותו ממלא האקליפטוס בהיותו מייבש ביצות ידוע. מאז אותם ימים ייבשו הרבה מים לאורך הירדן.

"בית האבן הערבי" היפה הזה משמש זה מספר שנים גלריה, שבה מציגים אמנים פלסטינים את עבודותיהם. זהו אחד המפעלים התרבותיים היחידים שהוקמו בשנים האחרונות במזרח העיר. סולימאן מנצור, אחד הבולטים שבין האמנים הפלסטינים, מנהל את המקום. הוא יושב לשולחן עמוס ניירות ומעשן בשרשרת. הוא נראה לי טרוד ממשהו. אני שואל אותו: מה העניינים? הוא משיב כי הוא טרוד בזמן האחרון בעניין המגורים. מנצור הוא תושב ירושלים רק שבשנים האחרונות מצא את עצמו מתגורר מחוץ לעיר, כמו רבים מתושביה הפלסטינים של ירושלים. מדיניות הטראנספר הזוחל הולכת ונותנת את אותותיה על-פני העיר הערבית. הבנייה הערבית מוגבלת, ובדרך כלל היא בנייה פרטית שעברה משך כל השנים דרך המסננת של טדי קולק. בשנים האחרונות דומה כי החורים במסננת של יורשו הולכים ונסתמים. כשיש סגר, אומר מנצור, אמא שלו, הגרה במרחק כמה מאות מטרים, לא יכולה לבקר אותו, כי הוא מחוץ לירושלים. זהו המפגש עליו מדבר עלי אלח'לילי עם הכובש. היהודים, אומר אלח'לילי היו חיילים. אלה היהודים שהוא פגש לראשונה. ולכן, כשהוא חצה את הקו הירוק אחרי מלחמת 67', הוא גילה ילדים וזקנים, בדיוק כמו הילדים והזקנים בשכם. עכשיו הוא יושב ברמאללה, ונושא בתפקיד הממונה על מרכזי התרבות ברשות הפלסטינית.

אני שואל אותו, איך השתנה העולם אצלך בעשור האחרון? והוא עונה: שני דברים מרכזיים קרו לעם הפלסטיני בשנים האלה: ראשית כל, היתה האינתיפאדה, ואחר-כך כניסת הרשות הפלסטינית. שני דברים אלה, הוא אומר, סייעו רבות לגיבושה של הזהות הפלסטינית הנפרדת. אם הכיבוש היה נמשך, היתה סכנה של היטמעות הזהות הפלסטינית בתוך ישראל. עכשיו אנו בתהליך של בניית המדינה והזהות הפלסטינית. אני מנסה להקשות עליו ולשאול: למרות שאתה לא יכול להגיע לירושלים? והוא עונה בלי היסוס: כן, למרות זאת. אנחנו נדבר על ירושלים, והיא תהיה בירת פלסטין, כפי שהיא בירת ישראל. אני מסתובב בתערוכה המוצגת באלוואסטי שבמזרח ירושלים, ושוב מוצא את עצמי מול שער של העיר שחוברה לה, כשהמסגדים במרכזו. ברקע ממשיך קולו של הזמר המצרי עבד אלווהאב להסתלסל בקול פלסטין: "שוב נפגשו דרכינו וכל חלומותינו התגשמו".

יום ששי היום, ואני בדרכי למזרח ירושלים. ואין ולו פיסת ענן אחת בשמים מאותם עננים שבשירו של אלח'לילי שרב כבד ירד על העיר וברדיו ממהרים להזהיר מהבערת זרדים בחורשות ובפארקים, כי האש עלולה להתפשט במהירות. מאז השריפה שהשתוללה בשנה שעברה, דואגים להזכיר זאת במהדורות החדשות. אני אומר לעצמי, אין סכנה שתפרוץ אש פתאומית בירושלים, כי הרי כמעט ולא נשארו זרדים בעיר. האספלט והבטון וגושי האבנים הולכים ומשתלטים וסוגרים על העיר מכל הכיוונים. ואם האש תתפשט בירושלים, היא תבוא מהאש הבוערת בעצמות היבשות שמתחת לפני האדמה. מנהרה אחת כבר הציתה תבערה, ורק בקושי היא כובתה. שם לוחשת אש התמיד שעתידה לטרוף את המזרח התיכון כולו. אני דוחק הצדה את המחשבות האפוקליפטיות וחוצה את הקו שבעבר חיבר-חצה בין שני חלקי נפשה של העיר הסכיזופרנית.

"בית האבן הערבי הישן" שבו שכנה מערכת העיתון "אלפג'ר" ("השחר"), עדיין עומד על תלו. ה"שחר" שאמור היה להפציע דומה כי התמהמה. עלטה עדיין אופפת את המקום הניצב לא הרחק משער שכם. רק הרעש המונוטוני של השאון המגיע מכביש מספר 1 מפר את הנימנום שהולך וכובש את העיר המזרחית בשעה כה מוקדמת בערב. כמו היה לקו מתח גבוה, המזמזם בלב היער. ולא רק את השלווה הוא מפר, כי אם הוא חוצה לשניים את העיר שחוברה לה יחדיו. זהו הכביש המסמל יותר מכל את היותה עיר חצויה. שם, ליד הרמזורים, ניצבים כל בוקר גברים המציגים את נחת זרועם, "עֶרְכַּת הסַּבָּל" בידיהם, והסבל בעיניהם. ילדים מהר חברון אורבים לרמזור האדום כדי להציע את מרכולתם לנהגים שממתינים לאור הירוק שיוביל אותם תוך דקה אל לב-לבו של הקו הירוק, היישר אל לבה של העיר המערבית. זוהי עיר אחרת, יש האומרים - תוססת עד השעות הקטנות של הלילה.

לא פשוט בירושלים הערבית. כולם נושאים אליה את עיניהם. אבל ברגע שנוגעים בה, הם נוטשים אותה לנפשה והולכים אל מערב ירושלים. "לא היה בתוכנית שלי לבקר בירושלים, מכיון שידעתי כי מזה כמה חודשים לא קל להגיע אליה למי שאינו ישראלי מלידה, או למחזיק באזרחות ישראלית. אך אחותי הפעלתנית שהקדימה אותי לבקר ברמאללה שנה קודם לכן, הדגישה כי ביקור בארץ בלי לראות את ירושלים ייחשב לביקור חסר." הוא עובר ברחוב צלאח א-דין: "הרחוב האחרון בירושלים, ומייד נזכרתי ברחובנו האחרון בפאכהאני, ביירות. ודומה כי נגזר עלינו להיות תמיד ברחובנו האחרון. אולם האם אנו עתידים לאבד את רחובנו האחרון פעם נוספת?" וכך הולכת החבורה אל המצפים להשקיף על העיר העתיקה. הם צופים ומטיילים, אך לא נכנסים לעיר העתיקה, תחת זאת הם עוברים למערב העיר בתחושה: "כמה משונה ומכאיב להיכנס לירושלים, פוחדים. ולאחר כל השנים, איזה מין הרגשה ביודעך כי אתה בעל המקום האמיתי, והנה אתה נכנס כמו גנב בלילה!" הוא חותם את היומן: "וכך מצאתי כי התכוונתי למשהו והגעתי למשהו אחר. התכוונתי לבקר באל-קצא, בכניסיית הקבר, לצעוד על המרצפות העתיקות של הוויהדלרוסה, ומצאתי את עצמי משוטט במדרחוב הישראלי? האם לעובדה הזאת יש משמעות?" (מתוך: יומן: מספר שעות בירושלים" מאת רסמי אבו עלי, סופר פלסטיני, התפרסם באלחיאת", לונדון, 21 בדצמבר 1996). וירושלים זאת מצטיירת בעיני הפלסטינים כאילו נפלה מהמטוס של אוסלו באמצע הלילה הפלסטיני. ורק אלוהים לבדו יכול להציל אותה. ובמשחקי מלחמות הקודש של האלוהים, לא יהיו מנצחים שישוטטו ברחובותיה. יותר מכל היא תידמה לעיר אסורה. רק חורבות ואבנים, אשר אוהביה החליטו להציבם כגלעד. שורות שורות של תיירים, בני כל הלאומים, יבואו להביט על העיר אשר אכלה את יושביה, יהודים כערבים.

אני מסתובב בירושלים ויותר ויותר היא נראית לי כערימה של זרדים יבשים. או גן חיות מיתולוגיות. עמוסה בלי הכר בהיסטוריה. יותר מדי עבר וזיכרון יש בעיר הזאת. מרוב עבר קשה לראות את העתיד. אני מעיף מבט אחרון על העיר, ומבחין בעשן ההולך ומיתמר מעל גגותיה. פעם נוספת התקדרו השמים מעל ירושלים. גשם במאי זה דבר נדיר בעיר הזאת אני מנגב מעל פניי את טיפות הגשם, ולפתע נראו לי כמו דמעות.
___
בעקבות ספרו של עמוס עוז, פה ושם בארץ ישראל.
המאמר התפרסם במוסף יום העצמאות: ידיעות אחרונות, 11 במאי 1997
***
For English, press here.

הילדה מעזה


סלמאן מצאלחה

הילדה מעזה

הַיַּלְדָה מֵעַזָּה 
בּוֹנָה קִנֵּי צִפֳּרִים
מִנּוֹצוֹת הַיָּם. 
וְהָעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי הַחוֹמָה 
מַסְתִּיר בְּעֵינָיו מַחְרֹזֶת
מֵעֲלֵי זִכָּרוֹן. 

בַּחֲלוֹף הָרְחוֹב מִתַּחַת 
לְצַעֲדֵי הַבַּר,
אַגָּדוֹת בּוֹקְעוֹת בַּקִּנִּים.
יְלָדִים מִתְרוֹצְצִים 
בְּתוֹךְ צֶבַע הַדִּמְדוּמִים.
לוֹקְטִים אֶת הַקּוֹל הַחֲרִישִי 
מֵחוֹלוֹת הַמִּדְבָּר.

לְעֵת עֶרֶב, הַמַּחְרֹזֶת נִפְרֶמֶת
מִן הָעֵינַיִם, מַרְטִיבָה 
אֶת דֶרֶך הַיָּם.
הַלַּיְלָה
 שוֹלֵחַ אֶת הַחִיּוּךְ
אֶל הַגָּלוּת. 
 הַמּשוֹרֵר,
אֶת נִשְמָתוֹ נוֹפֵחַ.


מתוך: ריש אלבחר (נוצות הים), הוצאת זמאן, ירושלים 1999
***
לערבית, לחץ כאן.
לאנגלית, לחץ כאן.
לצרפתית, לחץ כאן.
לגרמנית, לחץ כאן.

הקרב על העיר העתיקה

סלמאן מצאלחה || 

הקרב על העיר העתיקה

לא קשה לומר, כי האינתיפאדה הבאה תפרוץ במהרה בימינו. גם שם יש לה כבר: "אינתיפאדת אלקודס". חסד משמיים זומן לפלסטינים בבחירות האחרונות בישראל ונתניהו עלה לשלטון, וכך ניצבו הפלסטינים אל מול האמת הישראלית כפי שהיא. בגבעת הקפיטול הישראלית לא קיימת יותר אותה חבורה של פולטיקאים ומדינאים ממולחים שהיו מסוגלים למכור אפילו חול לסעודים, מים למצרים ובקלאווה לסורים. עכשיו ניצבת ההנהגה הפלסטינית מול האמת הפשוטה. ירצו, יאכלו אותה; לא ירצו, גם יאכלו אותה. וכשהפלסטינים יאכלו אותה, גם הישראלים יאכלו מרורים, שלא לדבר על המזרח-התיכון. כך הולכת ממשלת ישראל ותופסת לה נישה מאוד מסוכנת, ממשלה זו הפכה לפצצה מתקתקת, שחובה לנטרל אותה במהרה.

הנוסטאלגיה כמחלה

סלמאן מצאלחה

הנוסטאלגיה כמחלה

נתחיל בחדשות הטובות: זוהה הנגיף התוקף את מוחו של האדם במצב של חולשה המתרחשת בזמן ובמקום. לנגיף הזה ניתן שם הקוד: נוסטאלגיה. אולי אין זה המקום לרדת לעובי הקורה בבירור תולדותיו של הנגיף, אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע בודאות: נוסטאלגיה ואמפוטנציה הולכות יד ביד.

צאו וראו את כל אלה המתרפקים על עבר לוט בערפל כרונולוגי כבד. בחינה מדוקדקת של מצבם תצביע על אי-נוחות של קיומם כאן ועכשיו. אי-נוחות זאת יכולה להיות אנדיבידואלית, והיא יכולה להיות גם שבטית ולאומית. המילון יאמר שהמושג מקורו ביוונית: (נוסוס = מחלה + אלגוס = כאב), ויסביר את המונח בעברית של ימינו כגעגועים עזים לבית, למולדת או לעבר. ובכן, האם די בכך? כמובן שלא. הנוסטאלגיה היא מחלה כי היא זכרון סלקטיבי של אדם ושל עם. האם אי מי מכם רבותי מעלה בדמיונו כל געגוע לאיזה חצבת עברית ראשונה, או שמץ של כיסוף כלשהו לאיזה שחפת מן הימים ההם, שלא לדבר על עגבת תיכונה?

זכרונות של עגבים דוקא יש, והרבה. כשגבר או אישה מזדקנים (אין זה משנה אם הם באים בימים או שזהו רק מצב נפשי, גם אין זה משנה אם הם משתייכים לעם ישראל, או שמא הם נמנים על בני ישמעאל), רק תפארת הנעורים עומדת מול עיניהם, תפארת ה"היו זמנים". החולשה ה"אורגאנית" יוצרת ואקום מפחיד, אז מה עושים? התשובה היא: בשביל מה יש זכרון, אם לא למטרה הזאת? וכך רבותי, תפארות העבר אינן קיימות אלא במוחותיהם הקודחים של אימפוטנטים מאונס.

ועם הנוסטלגיה האינדבידואלית הזאת עוד אפשר להסתדר איכשהו. לא כך המצב עם נוסטאלגיה קיבוצית, כלומר לאומית. יהיו כאלה שיתמהו, היש חיה כזאת? ובכן, ישנה חיה כזאת, ועוד איך ישנה. אל הערכה הנוסטאלגית שהמילון מספק אפשר להוסיף עוד אי אלה בונבונים, ליתר דיוק "בּומבּ-ונים": געגועים למיתוסים, לאידיאות או אל ערכים מן העבר הרחוק, וכאן הדבר מתחיל להיות מסוכן, כי אז הופכת הנוסטאלגיה להיות האמא החוקית של הפונדמנטליזם. כאשר עמים מואסים בהווה המורכב ולא רואים כל זיק של תקווה לעתיד, ובמלים אחרות, כאשר אינם יכולים להעביר את הנוסטאלגיה ממשבצת העבר למשבצת התקווה לעתיד, או אז עולים על הדרך המובילה אל העבר החשוך, אל החור השחור שקשה, אם לא בלתי אפשרי להשתחרר ממנו.

המלחמה בנוסטאלגיה לאומית עוברת דרך יצירת ההווה כנוסטאלגיה עתידית, או לחלופין, את העתיד כהווה שראוי להתקיים כאן ועכשיו. בסופו של דבר, רק החיים כאן ועכשיו ואולי התקווה לעתיד יביאו מזור לתחלואי הנוסטאלגיה הפונדמנטליסטית. הנוסטאלגיה הלאומית הופכת להיות פולחן העבר ופולחן ערכי העבר, פולחן של זמנים ומקומות, ולא של האדם באשר הוא כזה. זמנים היסטוריים ומקומות היסטוריים של האבות המייסדים. פולחן האבות המיתולוגיים האלה סופו שיכרה קבר לבנים, ודי לחכימא. לא מלכות השם ומלכות ישראל, כמאמר עמים אחדים, ולא האיסלאם הוא הפתרון, כמאמר עמים אחרים, יביאו להגלדת הפצעים של כאן ועכשיו.

כל עוד העמים שרויים בצער עצמי, הווה אומר אימפוטנציה רוחנית, הרי שהם זוכרים רק את עצמם בלבד, ורק זיקפתם הלאומית שלהם לבדה עומדת לנגד עיניהם. כל החוויות הקיומיות שלהם הן חוויות אגוצנטריות שמשכיחות מלבם את הטוב הקיים על הארץ, והקיים גם בכוח בעמים אחרים, גם אם הם שכנים המתגוררים באותו בית דירות שנקרא "ארץ ישראל" מחד, ופלסטין מאידך. רק ע"י נטישה של אגואיזם לאומי, הניזון מעבר מיתולוגי, נסללת הדרך אל השלווה האמיתית. ואיש תחת גפנו לא תהיה רק סיסמה של משוררים הוזים בוואקום האין-אונות העכשווי, אלא אורח חיים לעתיד אחר.

על שום כך, יש להכריז מלחמת חורמה נגד הנוסטאלגיה החשוכה הזאת. יש לעקור את העבר ופולחן העבר מן הלב. ובמלים אחרות, לבטל את העבר כמשהו ערכי שראוי שיתקיים בימינו. רק בשעה מופלאה זאת של ביטול העבר בנפשו של עם כזה או אחר יוכל אורו הרוחני, ולא רק הרוחני, של העתיד לזרום אל תוכם של עמים ולמלאם בשימחה. רק אז ילכו כולם, גם ערבים וגם יהודים, זקופי קומה.

_______________

המאמר התפרסם בשבועון ”כל העיר“, 26 באפריל, 1996

***

על הכבוד הערבי האבוד



סלמאן מצאלחה

על הכבוד הערבי האבוד


המונהח "כראמה", כבוד בערבית, הוא מונח חדש יחסית, ואין הוא קיים כלל בהיסטוריה הערבית, לא הקדומה ולא של ימי הביניים.

"כראמה" במקור הינו מונח המצביע על מעשה נסים, כגון ריפוי, ושבוצע ע"י חסידים וצופים מוסלמים שנחשבו לבעלי רמה רוחנית גבוהה. אך לא למשמעות הארכאית הזאת מתכוונים כאשר מדברים על ה"כראמה" הערבית. כי הרוח הפכה מזמן למשהו ארכאי בעולם הערבי. ה"כראמה" בהוראתה החדשה, משולה בעצם לארגון גג, המכיל בתוכו מספר מרכיבים שכל פגיעה במי מהם תיחשב לפגיעה בכבוד.


בין המרכיבים האלה אפשר למנות: "מרואה" - גבריות; "ערצ'" - כבוד האישה (בהוראה מינית בלבד), "ארצ'" - אדמה; "עז" - עוז; "נסב" - ייחוס. הכוח, בין השאר, נמהל עם נדיבות וסלחנות - "כרם", או "לסלוח מעמדה של כוח", כמאמר הפתגם הערבי. תכונה זאת הופכת להיות אחד התארים של האלוהים בתודעה האיסלאמית.

אך הערך שיכול לענות על כל אלה, והוא אולי המהותי מבין כולם, זהו ערך החירות, חירות האדם וכל מה שהיא אוצרת בתוכה. החירות לא רק שלי, אלא אולי חשוב מכך, חירותו של האחר. פעם הידהד, ברחבי הממלכה הערבית, קולו של מנהיג אומה: "כיצד זה שיעבדתם את בני האדם, כאשר הוריהם ילדום לחופש?"

רק כך, כאשר הערך של החירות הוא במרכז, מקבל מושג הכבוד את משמעותו השלמה.

מדוע כבודנו הערבי נרמס, ומי האחראים לכך?
לא קל לענות על השאלות המכובדות האלה. אך אם נעיף מבט על תמונות מספר שעלו ממלחמת המפרץ, אולי נוכל לתפוס קצה חוט שיובילנו לתשובה, אם לא מלאה, אזי לפחות חלקית.

תמונה אחת היא תמונת כניעתם של החיילים העיראקים, ובעצם התמונה של החיילים הנושקים לידי ולרגלי חייל אמריקאי. תמונה שניה היא תמונת החיילים שנכנעים ומיד מריעים לבוש (ששעה אחת קודם לכן היה שליחו של השטן בעיניהם). והתמונה השלישית היא של טורי השריון המוכה במנוסתו מכווית, ומה שהוא חשף - ביזה של תכשיטים, מכשירי אלקטרוניקה, צעצועי ילדים, ואף צלחות חרסינה.

כל ערבי המכבד את עצמו חייב לעמוד אל מול התמונות האלו ולתהות על מקורה של התופעה. אפשר לנהוג כמנהגה של בת יענה ולטמון את הראש בחול. מי שיבחר בדרך זאת ימצא הרבה מאוד חול שיכסה את ראשו ואת גופו. החום שייפלט מן החולות הערביים המתלהטים, יעניק, לבטח, הרגשה של בית חם. אולם חמימות זאת תתפזר לכל עבר עם כל משב רוח (אם תרצו, סופה) במדבר. אבל אפשר גם אחרת. לא עוד מלאכת טיוח של עובדות ואמיתות, כי הכבוד הוא גם לדבוק באמת. הכבוד הוא גם להכות על חטא.

בשלוש התמונות האלה חבויה ההוראה האבודה של ה"כראמה" הערבית. צבא הבוזז צעצועי ילדים וצלחות חרסינה הוא צבא שלא יכול לנצח. צבא כזה הוא צבא שהובס עוד לפני שהספיק לירות ירייה אחת.

ומדוע החיילים האלה משפילים את עצמם בצורה כזאת?
הם עושים את זה מפני שהם לא התחנכו או לא חונכו על שמירת ערך חיי האדם. זה עלול לקרות לכל החיילים של כל העמים אם לא יחונכו על שמירת ערכי האדם.
החיילים האלה, כבודם נרמס גם קודם לכן, אף עוד לפני הפלישה לכווית. הם גדלו והתחנכו במשטר של טרור ופחד, וכבודם נרמס בארצם הם עוד בטרם יישלחו לרמוס את כבודם של הכוויתים.

אין חיץ שיפריד בין משפיל למושפל. מי שאנס, הרס והשפיל בכווית, הפך בעצמו מעצם מעשהו לאדם שפל, וההשפלה כבר נטבעה בו. כל חייל בכל עם ובכל מקום, אם באסיה ואם באירופה, אם באפריקה או באמריקה, אם בכווית או בשכם, בחברון ובעזה, שמבצע מעשים של השפלת אדם כלשהו, לא ייתכן שיהיה קיים אצלו שום מושג על כבוד.

חייל שכבודו לא נרמס קודם לכן, לא היה מריע לבוש מיד עם כניעתו. חייל שכבודו היה עמו קודם לכן, היה נכנע ויושב בשקט.

ומי אחראי לרמיסה של הכבוד הערבי?
בנוסף על גורמי החוץ למיניהם השגורים בפי כולם, יש לתלות את האשמה ככתם על מצחם של האוחזים ברסן השלטון בעולם הערבי מהאטלנטי עד הפרסי.

ראשי השבטים הערביים, הקרויים ראשי מדינות, משליטים טרור ופחד על אזרחיהם. הם שוללים מן ההמונים הערביים את חירותם, ובכך בעצם הם שוללים מהם את כבודם. כל שלטון של עריצות, בכל מקום בעולם, שולל בעצם את כבוד האדם. כל שלטון כזה הוא שלטון מובס, כי חירות האדם חזקה היא מכל קלגס.

מי עוד אחראי לרמיסה של הכבוד הערבי?
אלה הם המשכילים והאינטלקטואלים הערבים הרואים חצי תמונה ותולים את כל האסונות הנוחתים על העמים הערביים בגורמים חוץ-ערביים. אינטלקטואלים ערביים שלא זועקים נגד הפשעים שבוצעו בכווית בידי צבא ערבי, ושלא זועקים נגד הפרות זכויות האדם בארצותיהם, אינטלקטואלים המעדיפים להסתודד תחת כנפי שליטים עריצים, במרוקו ובעיראק, בדמשק ובריאד, ולהעדיף טובות הנאה חומריות זמניות על פני ערכים הומניים אוניברסאליים ונצחיים, אחראים הם, לא פחות, להמשך רמיסתו של הכבוד הערבי.
***

המאמר התפרסם בעתון "הארץ", 27 במארס, 1991
*
עוד באותו נושא, מאת המחבר:
בעברית:
"רצח לשם כבוד", הארץ, 27 באוקטובר 1995
"הגבר הערבי הוא הבעיה; האישה היא הפתרון", אילאף, 2004
"קודש הקודשים הערבי", הארץ, פברואר 2010

בערבית
:

"על כבוד ותועבה", כל-אלערב, יולי 1994
"מדוע הגבר הערבי רוצח את האישה?"
, אילאף, יולי 2005

______

צפירת הרגעה

 

סלמאן מצאלחה

צפירת הרגעה


מזמן לא צחק אמיר צחוק בריא כל כך, לא כל שכן למשמע הודעה מטעם פיקוד העורף. כשזרועותיו פעלו בכל החזיתות הוא למד על בשרו, על בשרה של הארץ, את משמעות ההוויה היהודית. ככל שהרבה לענות אותה, כן רוותה נחת וכן פרצה ביללות שמחה שפילחו את הדממה.

הג'ינים יצאו עם שחר



סלמאן מצאלחה

הג'ינים יצאו עם שחר


קולות שונים ומשונים
עולים בערבוביה בשלהי הקיץ הזה. בימי חודש הרמדאן שזה עתה התדפק על שערי העיר, קולות לא מסונכרנים של מואזינים מפלחים את השמיים. כל קול, בדרכו שלו, עולה מן ההקלטות המושמעות ברמקולים שהוצבו על צריחי המסגדים הפזורים בעיר הערבית. למשמע שלל הקולות האלה פורצים לפתע פעמוני הכנסיות במחול צלילים מתחרה שהולך ומתעצם, עד שגם אלה הולכים ונאלמים ומפנים מקום לקולות אחרים שעולים מן הטבע המנסים בדרכם להשתלב בסימפוניה הבלתי גמורה של העיר.

דומה כי האצטרובלים שדמו לעטלפים תלויים על ענפי העץ החלו מתפקעים, אולי מצחוק הפעם, למשמע הקולות המשונים שנישאו באוויר החם. איש לא נוגע בעטלפים, שכן חל איסור על התנכלות להם כיוון שהם סייעו בכיבוי השריפה בעיר, כדברי האגדה. כשהלהבות אחזו בבית המקדש עפו העטלפים אל הים וביקשו רשות ליטול ממימיו כדי להגיע אל ירושלים ולכבות את האש. ואם לא די בצחוק העטלפים המתפקעים על העץ, הרי כשכל זה נגמר ונראה היה כי דממה יורדת על העיר, לפתע נכנסו לפעולה קולות הדחפורים החוצבים ומכים בסלעים ברעש מחריש אוזניים.

אני מחפש את שלמה המלך שיצווה על הג'ינים שיצילוני מעונשם של הדחפורים. שלמה המלך, על פי המסורת הערבית, העסיק את הג'ינים במלאכת בניית העיר ובית המקדש. עבודות החציבה שביצעו הג'ינים טרדו את מנוחת התושבים, ואלה לא יכלו לשאת את הרעש שחוללו הג'ינים. הם יצאו להפגין והרימו קול זעקה נגד השלטון. שלמה זימן אליו את שריו ואת הג'ינים הסרים למרותו וכינס ישיבת התייעצות. הוא פנה לג'ינים ואמר: "איזה מין ג'ינים אתם, האין באמתחתכם דרך כלשהי לחצוב בסלע בלי לעשות את הרעש מחריש אוזניים הזה?", הטיח שלמה בפניהם. "רק ג'יני אחד, שמו צַחְ'ר, שנמצא בים מרוחק מאוד יכול לסייע לך בנדון", אמר לו אחד הג'ינים יודעי הדבר. שלמה שמע את דבריו וציווה מיד להביא חיש מהר את צח'ר זה.
***
רעש ומהומה, אני נזכר,
נשמעים בעיר הזאת מאז שכף רגלי דרכה על אדמתה. שלמה המלך לא גר כאן יותר, אני אומר בלבי, ואין מי שיוריד את מפלס הרעש, אין מי שיעצור את החוצבים באבן ואין מי שיפסיק את ניסור הסלע כנסר מחשבות טורדות בנפש מסוכסכת.
לא הרחק מכאן, על ראש גבעה המשקיפה על העיר העתיקה, מתבדר לו במשב קל דגל כחול-לבן. זהו כחול-לבן אחר שבא ממרחקים, מעבר לים. רוברט ברוס, מלך סקוטלנד, מאוד רצה להגיע אל ירושלים, אך משלא עלה בידו לממש את חלומו הוא ציווה כי לאחר מותו יוטמן ליבו באדמת ירושלים, ארץ צליבתו של ישו. כשברוס הלך לעולמו, נטל האביר דוגלס את הלב והניחו בקופסת כסף, כעין ארון קבורה היאה ללב מלך, ונשא את הלב עימו. בעוד דוגלס מנהל קרבות נגד הסרצינים בספרד, הוא הטיל את הלב בקופסה לשדה המערכה באומרו: "לך ראשון, לב אמיץ, כפי שתמיד נהגת לעשות, ודוגלס יבוא אחריך". קופסת הלב נמצאה לאחר מכן מנוקבת על-ידי חניתות, הושבה לאדינברו שבסקוטלנד ושם נקבר ליבו של ברוס בכנסיה. החיילים הסקוטים שהגיעו לירושלים עם הכוחות האנגלים במלחמת העולם הראשונה לא שכחו את צוואת מלכם הנערץ והקימו כאן את הכנסיה הסקוטית על ראש הגבעה להנצחת זכר "ליבו האמיץ" של ברוס.

רק אפר ועפר,
עבר חולף ובא עבר וכך הזמן נערם שכבה מעל שכבה, דולף משמי העיר ללא מחר. דם ויזע ידעו ימיה הרבים של העיר. אולם, לא רק ימים רבים יש בעיר ירושלים, גם זרים רבים בה. אך, בשונה מערים אחרות, הזרות בעיר הזאת היא זרות אחרת. הזרות בזו העיר היא תמצית השיר. מאז ומתמיד, ואולי נכון יותר לומר מאז ולתמיד, היתה ירושלים מוקד משיכה לערב רב של סהרוריים. מכל המינים ומכל הסוגים, אם מלכים ואם פשוטי עם מכל העדות ומכל הדתות והצבעים נהרו אליה עולי הרגל. אין עוד עיר בעולם שבשמה נקשרה תופעה, שקיבלה חותמת מלומדת של הפרעה נפשית, הנקראת "סינדרום ירושלים". יש מי שבא בשערי העיר, אומרים המלומדים, וחושב שהוא מקבל כוחות נבואיים, כוחות משיחיים המבשרים על קץ הימים. כל כך הרבה ימים יש בעיר הזאת, אך אחרית עוד אין.

וכך קרה שבשנות השבעים של המאה שעברה גם אני באתי בשערי העיר הזאת כזר, אם כי עדיין לא הייתי מסוהרר. באתי אל העיר ש"חוברה לה יחדיו", כמאמר הקלישאה העברית שצמחה על רקע המלחמה הרחוקה ההיא של ראשית יוני 1967. ירושלים של הימים ההם נראתה לי מקום קסום. כל מה שזכרתי ממנה היה גג המשקיף על שער שכם ועל העיר העתיקה. היה זה לפני המלחמה ההיא ששמה העברי, ששת הימים, שואב מימי בראשית. לעומת זאת, בערבית הומצא לה מונח מיוחד "נכסה", מונח שנועד להקל ראש בתבוסה הגדולה של צבאות ערב. שכן, ה"נכסה" היא הרכנת ראש ונסיגה זמנית בטרם תבוא התקומה הערבית מחדש, וה"נכסה" תהיה כלא היתה. אך ה"נכסה" ההיא נמשכת כבר ארבעה עשורים ויותר, ועוד ידה נטויה.

בימים ההם, באתי מן הגליל הרחוק במסגרת טיול בית-ספר עממי. גדרות תיל חצצו בין מערב למזרח. המזרח היה בשלטון ממלכת ירדן, כה קרוב ורחוק היה המזרח. אנו, שארית הפליטה שנשארנו במולדת לאחר הנכּבה שהתרגשה עלינו ב-1948, עמדנו כאן במערב על הגג הכפוף לשלטון מלכות ישראל, השקפנו בפליאה על חומות העיר העתיקה, על ככר השוק השוקקת, על ההמולה בשער שכם ועל ההמון שהולך ונבלע בתוך החומה.
והנה אני מוצא את עצמי באחד מימי הקיץ, בחלוף עשור מאז אותו טיול קסום של בית-הספר, יושב לי בבית קפה במרכז העיר. פה ושם אנשים זרקו מבט חטוף על ה"קול קורא" שנשמע בתוך ההמולה, אך המשיכו בדרכם. אנשים בשלל צבעים ושפות צעדו בטבורה של העיר עד שלפתע, בתוך המולת הרחוב, נשמעת לה קריאה קצובה: "ארץ הקודש, רמאים ובני זונות...". האיש והקול מפלסים את דרכם בין ההמון, מתקרבים להם, חולפים על פניי ועולים עד ששניהם, גם האיש וגם קולו המהדהד, נעלמים להם מאחרי בניין במעלה הרחוב. רק שאריות של קול נותרו מאחור. הן נחרתו פה ושם, בדמות חיוכים מאופקים על פניהם של העוברים ושבים שהאיש והקול פילסו את דרכם ביניהם.

במרוצת השנים, ראיתי איך העיר משנה את פניה. עקב בצד אגודל הרים נחצבו, חומה ומגדל צצו להם ברקיע וחומות חדשות סגרו על העיר ועל לבבות תושביה. לא הרחק משם, עוד חופרים בעיר וחופרים. מנסים להכין תשתית מסילה לרכבת קלה, כך אומרים. לא מסילה ללבבות מניחים בעיר, כי אם מסילה לרכבת שעתידה לחצות את העיר בכבדות, רכבת שנוסעת משום מקום לשום מקום כמנסה לחבר בין מזרח לבין מערב. אך אין מזרח לעיר ואין מערב לה. רק ציר של זמן שסובב סביב לוע פעור, כסרכזת הפוכה המושכת כל הבא בשעריה פנימה, אל החור השחור ששמו ירושלים.

***
כששלמה ציווה על הג'ינים
שיביאו בפניו את הג'יני צח'ר על מנת למצוא דרך להפסיק את הרעש, אמרו הג'ינים לשלמה, כי המבצע הזה קשה מאוד. הם הסבירו כי צח'ר זה ניחן בכוח עצום, וכי ישנה רק דרך אחת להשתלט עליו ולהביאו; מאחר וצח'ר נוהג לבוא פעם בחודש אל אחד המעיינות באי מסויים כדי לשתות, הרי שלשם הבאתו יש צורך לייבש את המעיין ולהחליף את מימיו ביין. לכשיבוא, הוסיפו להסביר, הוא ישתה לשכרה וכוחו יאבד ממנו. שלמה שמע את דברי הג'ינים ברוב קשב, אחר ציווה עליהם להביא אותו בכל דרך והטיח בפניהם, כי לא מעניין אותו באיזה שיטה או תחבולה הם ינקטו על מנת לבצע את המשימה.

מספורי אגדות נבנית העיר ירושלים. בנסיון לחפש לגיטמציה מונותואיסטית לדת החדשה שצמחה במדבר, שלח האסלאם את מוחמד מחצי האי ערב עד לירושלים על גבי הבוראק, אותה בהמה, סוס מכונף שהיה שייך לשלמה המלך בכבודו ובעצמו, כדברי המסורת המוסלמית. כאן החנה מוחמד את הבוראק קשור לסלע, ומכאן עלה לשמיים. אך בשונה מן המוסלמית, המסורת היהודית לא הכניסה את משה אל הארץ המובטחת ואל העיר ירושלים, כיוון שהיכה בסלע תחת לדבר אליו. היא השאירה אותו להשקיף עליה מרחוק, שם מעל ראש ההר במדבר שמעבר לנהר.

אני פוסע לי בראש הגבעה בשכונת אבו-טור ומשקיף על העיר העתיקה ועל המדבר ההוא שמעבר לנהר. אני שולח את מבטי לשמיים בנסיון לדמיין את ארונו של אהרן שראו בני ישראל חג בשמי העיר. המסורת הערבית ידעה גם ידעה להכניס הן את משה והן את אהרן עם שאר בני ישראל אל הארץ המובטחת ואל העיר ירושלים.

הגבעה הזאת שאני עומד עליה כעת היא "טור אהרן", כדברי המסורת הערבית. עוד יודעת האגדה לספר, כי כאשר בני ישראל סגדו לעגל הזהב רצה משה לעלות לכאן ולפנות אל אלוהיו. אהרן ביקש שיתלווה אליו באומרו: קח אותי עמך, שכן אין אני בטוח שבני ישראל לא יחדשו חידושים אחריך? למרות שמשה כעס ולא אהב את הרעיון, הוא נתרצה לבסוף ולקח את אהרן עימו.

בעוד שניהם הולכים בדרך והנה חלפו שניהם על פני שני אנשים שעסקו בכריית קבר. משה ואהרן קרבו אל כורי הקבר ושאלו: של מי הקבר הזה? והכורים ענו: הקבר הזה נועד לאיש בגודל האיש הזה והצביעו על אהרן. אחר הם פנו אל אהרן: חיי אלוהיך, כנס אל הקבר כדי למדוד. אהרןפשט את בגדיו ונכנס לקבר ונשכב בו. בו ברגע אלוהים נטל את נשמת אהרן והקבר סגר עליו. משה נטל את בגדי אהרן ושב לו על עקבותיו בוכה על מות אהרן. כאשר הגיע משה אל בני ישראל בלי אהרן הם האשימו אותו כי הרג את אחיו. משה, שלא ידע איך להסביר את העלמות אחיו, פנה בתפילה ובקריאה לאלוהיו. אלוהים נענה לתפילתו של משה והראה לבני ישראל את ארונו של אהרן חג בשמיים מעל ראש ההר הזה, הגבעה הזאת.

הג'ינים יצאו לדרכם,
כפי שציווה שלמה, במטרה להביא מן המרחקים את הג'יני האימתני אליו. הם הגיעו אל המעיין שהוא נוהג לפקוד, החליפו את מימיו ביין וארבו לו שם במקום מסתור. עברו מספר ימים וצח'ר לא הופיע עד שכמעט התייאשו. בעוד הם חוככים בדעתם הג'ינית מה לעשות, והנה לפתע צץ לו משום מקום הג'יני צח'ר פוסע לו קלות בדרכו אל המעיין. אך להפתעתו הוא גילה כי במעיין זורם יין במקום מים ולא ידע מה לעשות. הוא שב על עקבותיו בלי שירווה את צמאונו. מקץ מספר פעמים בהן חזר הג'יני צח'ר אל המעיין הוא נשבר, שתה לרוויה מן היין ונפל שיכור כלוט. הג'ינים שארבו על המשמר במקום מסתור התנפלו עליו וקשרו אותו, אחר נשאו אותו אחר כבוד אל חצרו של שלמה.

בעוד להבות אש יוצאות מפיו ועשן מיתמר מנחיריו, פנה צח'ר לשלמה: הוד מלכותך, מה פשר הבאתי ממרחקים, שכן יודע אתה שאין אני בא בקהל בני האדם? שלמה שטח בפני צח'ר העשנים את התרעמות התושבים ודבר הזעקה שקמה בבעיר נוכח הרעש שיוצרים הג'ינים במלאכת חציבת הסלעים. שלמה הוסיף כי נודע לו כי רק הוא, צח'ר, יודע על דרך להוריד את מפלס הרעש. הנהן צח'ר הג'יני בראשו בעוד העשן עולה מנחיריו, אחר אמר: אתה צריך להביא קן נשרים שלם עם הביצים בתוכו, שכן אין עלי אדמות כנשר בכושר ראייתו. שלמה פנה לשריו ועוזריו וציווה לעשות כמצוות צח'ר. ואכן, הקן הובא והונח בראש הר במדבר. סביב הקן נצטוו לבנות גם קירות מזכוכית שקופה ומשוריינת.

כאשר הנשר חזר הביתה, אל מקום הקן, לא מצא את הקן והביצים. הנשר עלה לשמים וחג גבוה במרום עד אשר ראה את הקן הגנוב בראש ההר המרוחק במדבר. הוא נחת שם, אך לא הצליח לפלס את דרכו אל הקן והביצים בגין קירות הזכוכית השקופה והמשוריינת שסגרה עליו. ניסה בכל דרך להכות במקורו ובטפריו בזכוכית אך לשווא. הוא נואש והתעופף לו משם. למחרת היום שב הנשר אל מקום הקן כשהוא נושא במקורו אבן ה"סאמור". הוא חג גבוה מעל הקן והשליך את אבן הסאמור שפילחה את הזכוכית שסגרה על הקן. לאחר מכן, צלל הנשר ממרומים, נשא את הקן והתעופף לו משם. אבן ה"סאמור" שהטיל הנשר נותרה במקום. צח'ר ניגש למקום והביא את האבן לשלמה.

ירושלים הרים סביב לה.
בין ההרים ישנו הר אחד ובו מערה הדומה לבית. אנשים נהגו בעבר הרחוק לפקוד את המערה, הבית. כאשר הלילה יורד על הר הבית מאיר באור נגוהות, אף כי אין בו עששיות, לא נרות ולא אשנב, כפי שמספרת האגדה הערבית. מאז שקראתי את הסיפור הזה, אני נוהג לטייל בהרי ירושלים בחיפוש אחר המערה, הבית המואר הזה. לאחרונה מצאתי אותה ואני שומר על מיקומה בסוד ומדי פעם אני נוהג ללכת להתבודד בה. עמוק עמוק בתוך המערה יש מעיין שממנו יוצאות תעלות מתפתלות וזורמות לכל הכיוונים. בתעלות זורם נוזל מנצנץ בצבע יין. היום, עם כל הרעש הזה מסביב, גמלה בלבי ההחלטה, כי בפעם הבאה שאבקר במקום אני הולך להרוות את צמאוני מן הנוזל האדמדם, ולא איכפת לי אם כוחי יאבד ממני.

***
שלמה, שידע את שפת
בעלי החיים, ציווה על הג'ינים להביא בפניו את הנשר. שלמה דיבר אל הנשר ושאלו לפשר אבן ה"סאמור" הזאת, והיכן אפשר למצוא אותה. הנשר הסביר, כי אבן זאת נמצאת בהר גבוה מאוד, רחוק רחוק במערב. אז, פנה שלמה אל הג'ינים וביקשם לטוס מהר עם הנשר אל ההר ההוא ולהביא מן האבן המיוחדת הזאת. הג'ינים יצאו לדרכם והביא כל שיכלו לשאת מן האבן המיוחדת. יש אומרים כי זוהי אבן היהלום שבאמצעותה הג'ינים חצבו וסיתתו מאז בסלעי ירושלים בלי להרעיש ובלי להטריד את מנוחת תושבי העיר.

שלמה המלך לא גר כאן יותר, אני אומר בלבי, בעוד טרטור הדחפורים המכים בסלעי ירושלים ממלא את שמי העיר ולא נותן לי מנוח. בכדי להסיח את דעתי מן המטרד הזה כרגע, אני ניגש ומוזג לי עוד כוס יין ומצית עוד סיגריה. אני לוגם לי מן היין, אחר מניח את הגביע על אדן החלון ורואה כיצד דמעות אדמדמות זולגות להן על דפנות הזכוכית השקופה, מחליקות בחזרה על החומות כאגלי יהלומים המתמזגים אט אט עם האדום המנצנץ בשמי העיר העתיקה בשעת שקיעה.

 
אוגוסט-ספטמבר 2009


***

אנגלית, לחץ כאן.

צרפתית, לחץ כאן.
______________________

אדוניס - חלונות ספר

אדוניס



חֲלּוֹנוֹ סְפָר



אֲנִי חַי - שַבְרִירִי כְּמוֹ וֶרֶד,

קָשֶה כְּמוֹ אֶבֶן צוּר.


הַצָּמָא מְחַדֵּד אֶת אֵיבָרַי.

בְּכָל פַּעַם שֶאֲנִי מִתְעוֹרֵר
אֲנִי מוֹצֵא בֵּין זְרוֹעוֹתַי
שֶאִירִיּוֹת שֶל לַיְלָה.


מערבית: סלמאן מצאלחה

ترجمها للعبرية: سلمان مصالحة

*****

أدونيس


نوافذ على التّخوم


أعيشُ، هشًّا كوردة
وصلبًا كصوّان.

عطشي يسنّ أعضائي.

كلّما استيقظتُ من نومي
أجد بين ذراعيّ
بقيّة من اللّيل.
***

מחמוד שקיר, סיפורים קצרצרים

מחמוד שקיר

סיפורים קצרצרים

מהגר

האישה מפזמת שיר שמהדהד מתוך חריץ בדלת. "ירושלים של זהב", כאילו נאכלת בגעועיה לחיי הלילה בחוץ. השוטר, שגל העליה האחרון הביא אותו, מצהיר בצעדיו הכבדים בחצר הכלא. הוא נעצר מול הצינוקים, מציץ דרך אשנבים צרים על אנשים רצועים באזיקים, אחר מתרחק מפני כובד מבטיהם החודרים מבעד החרכים. הוא פוסע בחצר ומכה על חטא. חולם על ערב שקט לחופיו של ים רחוק עם אישה אותה יפגוש באקראי בדרך.

האישה מפזמת לה שיר בתוך אשנב בדלת, אחר מרימה קולה: "הו השוטר המנצח, תן לי סיגריה, בבקשה!" הוא מהסה אותה שלא בכוונה: "תסתמי את הפה, הו זונה שבאה מעבר לים". האישה חדלה לפזם את השיר. את אמו של השוטר היא מקללת בשפת היידיש, אחר נאלמת.

הלילה יורד לאט. השוטר מתמוטט תחת עומס התפקיד, עומס הנצחון והעיניים המפלחות את האשנבים בחיפוש אחר מולדת.

***

מפגש

אמי, היקרה, באה לבקרני הערב. אני נושק לידה כהרגלי מימים ימימה. היא נושקת למצחי כהרגלה בכל פעם שאנו נפגשים לאחר פרידה ארוכה. אנו פוסעים בכיכר שבמרכזה ניצב פסלו המרשים של הנזיר. היא אינה ממהרת, כיוון שהיא סובלת מכאבים כרוניים בברכיים. בהעיפה מבט על הנשים החולפות בחצאיות מיני קצרצות, היא פולטת: "אוי להן ואבוי מעונשו של האלוהים ביום הדין". אחר כך, היא מתחילה לספר לי על היהודיות שהיא רואה בסמטאות ירושלים בעודה עושה את דרכה להתפלל במסגד אלאקצא, אחר כך מוסיפה כי הן פורקות עול, בכך שהן נושקות לחיילים בפרהסיה ובפני כל הבריות.

אנו ממשיכים, אמא ואני, אל עבר הקצה השני של הכיכר. אני אומר לה: "נלך למסעדה הרוסית לארוחת הערב". היא דוחה את ההצעה ואומרת שאיננה אוהבת את האוכל של המסעדות, אחר כך התיישבה על ספסל עץ בצד הדרך. היא הוציאה מתוך איזה צרור ככר לחם טאבון, והוסיפה כי היא הביאה אותו במיוחד, כיוון שהוא נאפה מהחיטה של הארץ. בצענו מהלחם והיא נזכרה, כי הביאה עימה גם כמה זיתים, וגם הוסיפה: "אביך עדיין זורע חיטה בשדה הפורה", והפנתה שאלה: "האם אתה זוכר את עץ הזית שאת ענפיו כירסמה העז שלנו לפני שנים? העץ ההוא", הוסיפה, "כבר עץ גדול ולידו ישנם עוד עשרה עצים".

אנו מחרישים למספר שניות, אני מבריח מבט אל עיני האמא ששקעו מעט מתחת לגבותיה. היא נראית לי חולמנית ובעיניה אני מבחין בצער עמוק. האם היא נזכרת באותה ילדה שמתה לפני עשרים שנה? או שמא מקנן בה החשש - כהרגלה - שהאבא ישכח את הגז דלוק והבית יעלה באש על כל מה שיש בו. או, שמא חוששת - כהרגלה - שתבואנה העזים של השכנים לרעות את עצינו היקרים.

היא בולעת בקושי את פת הלחם ומוסיפה בנימה של דאגה גדולה לי: "הו ילדי, שמע לעצתי, היזהר מן הבנות "החסודות" האלה"! אני מנסה להרגיע את דאגותיה ושואל אותה על שלומם של בני המשפחה. היא עונה: "לא נגיע לנחלה בחיים כל עוד החיילים האלה בקרבינו". אחר הוסיפה, "יום אחד באו באישון לילה והמטירו מכות על ראשינו, אחר שברו את שמשות הבית והשליכו חתול מת אל תוך באר המים. הם דרסו בנעליהם את שתילי העגבניות שאני משקה כל ערב, ואף הטילו את מימיהם בתוך ערוגות הנענע שאותן טיפחתי בידיי ליד הבית".

אמא מספרת סיפורים שאין להם סוף. העצב הולך ומקדיר בעיניה, אחר שואלת: "הלא תחזור אתי ארצה?" אך היא נזכרת, כי היתה פזיזה בהעלאת השאלה, ומוסיפה: "ארורים יהיו העושקים האלה אשר גירשוך". אנו המשכנו, אחרי כן, ברחוב המואר. וכמי שתחושות האשמה תקפוה היא אומרת: "שכחתי את תפילת הערבית". אני מביט אנה ואנה סביבי בעודני פוסע ברחוב פריס, ואינני רואה את אמי.ֿ אני מבין כי היא עזבה אותי והלכה להתפלל בארץ הרחוקה. אלוהים, כמה בודד אני כאן.

***

תמונה

הערפל שנחת לפתע מונע מהאישה לעמוד ארוכות בחלון, או כך לפחות טוענת האישה העומדת נפרדת מהגבר שהיא רואה ביצועיה בפעם האלף.
הערפל, שנחת לפתע, מונע מהגבר לשאת את עיניו למעלה לזמן ממושך, כי השמשות השקופות מחליפות את הרגליהן הנודעים. או, כך טוען הגבר שאינו אוהב לראות את האישה שחשב להינתק ממנה בפעם האלף.
***

מריה

מריה, שאותה הכרתי באקראי, לוקחת אותי אל לב העיר. שם שוכן הפסל שמביא ברכה לכל האוהבים. אנו מתבוננים בפסל זמן מה, אחר מתרחקים, מריה ואני, אל מסעדה עמומת אור. שם שרה מקהלה של צוענים. אני שותה יין נושן מעשי ידיהן של הפלאחיות בשדות, ונתקף עצב פתאומי.

מריה מנסה לדובב אותי, להקל עלי. היא מספרת לי על ביתה הכפרי הרחוק, שבו היא מבלה את ימי ראשון. מריה מדברת בזמן ונאלמת בזמן. ואני, העצב לא מש ממני, ובמיוחד כשמריה זאת מסתננת אל לבי בקלילות של חתולה.

אנו עוזבים את המסעדה. הולכים לנו לאט ברחובות הלילה. מתוך חלונות הראווה הרחבים מציצים מדי פעם גברים ונשים שיש להם הרבה סיפורים. מריה ואני, איננו מכירים מהם דבר.

הרכבת התחתית מתקרבת. מריה מחליטה לחזור הביתה תוך הבטחה להיפגש בבוקר שלמחרת. בבוקר, חכיתי זמן מה בלי ששערה הבלונדיני הרך ייראה באופק. חיפשתי אחריה בסמטאות העיר יום שלם ולא מצאתי אותה כדי לבשר לה על רצוני שנשאר, אני ומריה, ביחד לנצח.

***

טכס כלולות

האמא השמנה לא רצתה לבזבז את זמנה בליל הכלולות של בתה בעומדה מצותתת מאחורי הדלת, כי הרי זהו מנהג ישן שאבד עליו קלח.

האמא השמנה, התיישבה לה לטרוף את מיני המאכלים הערבים במטבח החתן שלא האריך את זמן ההתייחדות עם כלתו. הוא חסם, לפרק זמן ארוך, את דלת המטבח במלוא קומתו בטרם תבחין בו האמא השמנה. על זרועותיו הוא נשא את גופת בתה הרכה, והכריז מבלי משים, כי הוא שונא כל דבר המזכיר לו שעווה לבנה וצוננת שמעוררת את העצבים.

***

למשל

בבוקר היא שמה את פעמיה אל היריד. היא קונה ספרים כתובים בשפות שונות. העצב איננו מש ממנה, כיוון שלא פגשה איש ממכריה בכדי לאמר לו למשל, בוקר טוב.

רגליה מובילות אותה אל חדרה המטופש. העצב אינו מש ממנה, כיוון שהחדר לא שאל אותה למשל, האם לא פגשת את הבחור מאתמול באקראי, כפי שייחלת שיקרה הבוקר?

היא עומדת מול המראה, מביטה ביפי הלחיים והצוואר. הצער שוקע בליבה כי המראה, מאז שבאה לחלוק עימה את החיים, לא שברה את שתיקתה הכבדה, אף לא פעם אחת, למשל.
***

המלחמה הבאה

מי אמר שאיננו מתכוננים למלחמה הבאה? האשה תולה את הכביסה על חבלי השכנים. אטבי העץ נושכים את תחתוניה. חולמת על ימים משעממים ומעלה זכרונות.

מטאטא הרחובות של העיריה אוסף את הזבל מפינות הרחוב ומשתעל. מזג האוויר העגמומי פוצע את גרונו כרסיסי זכוכית מתנפצת. מוכר החלב אינו דואג - כל עוד הוא מקבל את המחיר בסוף החודש מהאנשים העשירים - אם החתולים הזקנים מתגנבים אל כלי הזכוכית שלא סגרו אותם טוב. מגלגלים אותם מול הדלתות הנעולות, מלקקים מהם את חלב הבוקר החם, מתכוננים ליום ארוך של פיהוק ומנוחה.

***

________
מחמוד שקיר: (נולד ב-1941 בירושלים), סופר ותסריטאי פלסטיני, חבר במפלגת העם (הקומוניסטית לשעבר). אחרי מלחמת יוני 67 הוא בילה מספר תקופות בבתי הכלא הישראליים, עד שבשנת 1975 גורש ללבנון. בשנת 1993, בעקבות חתימת הסכם העקרונות בין אש"ף לממשלת ישראל וכינון הרשות הפלסטינית, הורשה לשוב לביתו בירושלים. עם הקמת משרד התרבות הפלסטיני הוא הצטרף לצוות המשרד. הוא שימש כעורך הירחון "דפאתר ת'קאפיה" (מחברות לתרבות) שיצא לאור ע"י משרד התרבות הפלסטיני. הוא פירסם מספר קבצים של סיפורים קצרים, כמו כן מספר סיפורים לבני הניעורים, תסריטים ועוד.
________

מחמוד שקיר, סיפורים קצרים, תרגם מערבית: סלמאן מצאלחה.
محمود شقير، قصص قصيرة جدًّا، ترجمها إلى العبرية: سلمان مصالحة
***

סלווא נעיימי - שירים

שירים





 












 


מערבית: סלמאן מצאלחה
سلوى النعيمي، قصائد، ترجمها إلى العبرية: سلمان مصالحة

ויויאן אדן / שירים

ויויאן אדן

שירים

אַגָּדָה

הָיוּ לָהּ כָּל הַנְּתוּנִים הָרְגִילִים:
אַבָּא מֶלֶךְ, זָהָב הָיָה לָהּ בַּתַּלְתַּלִּים
וְחֶסֶד לֹא רָגִיל הָיָה לָהּ גַּם —
קוֹל יַמְבִּי מֻשְׁלָם.

הַאִם נָהֲגָה כַּיָּאוּת, הַאִם עָשְׂתָה טָעוּת,
עֵת הָפַךְ הַנָּסִיךְ לִצְפַרְדֵּעַ,
כְּשֶׁכָּרְעָה לְצִדּוֹ לְקַרְקֵר לַעוֹלָם?

***
הוֹרָאוֹת

אַל תָּשׁוּב עַל עִקְּבוֹתֶיךָ כְּמוֹ שֶׁבָּאתָ.
הַכֹּל הֲרֵי מַעְגָּל וְעוֹד מַעְגָּל
כְּמַטָּרָה לְחִצִּים,
גּוּף אִשָּׁה
וְעִיר טוֹבָה
שֶׁאֵינֶנָּה נְיוּ יוֹרְק.

***


גַּלְעֵד לְאִישׁ מַדָּע
לאבי

יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. אַתָּה נוֹהֵג לוֹמַר:
"בָּרוֹם הַזֶּה, שֶׁלֶג כְּלָל אֵינוֹ יוֹרֵד,"
אַךְ בְּדַרְכְּךָ גְּחָמוֹת שְׁמֵימִיּוֹת עָרְמוּ עָפָר.

מִן הַמָּטוֹס אַתָּה מַרְאֶה לִי אֵיזוֹ אֲדָמָה אֲדֻמַּת חֵמָר
וְעֶקְרוֹנִית, לִשְׂרֵפַת הַגּוּפָה לֹא הָיִיתָ מִתְנַגֵּד;
יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. אַתָּה נוֹהֵג לוֹמַר

שֶׁבְּמֻנָּחִים גֵּאוֹלוֹגִיִּים, פָּחוֹת מִיּוֹם חַיֵּי הַבָּשָׂר,
וּבְחִשּׁוּבֵי הַזְּמַן, פָּטַרְתָּ אוֹתִי כִּפְסִיק לֹא טוֹרֵד
אַךְ בְּדַרְכְּךָ גְּחָמוֹת שְׁמֵימִיּוֹת עָרְמוּ עָפָר.

שָׁמֶיךָ — גָּזִים סוֹבְבִים, הַשְּׁכִינָה — בַּעֲשַׁן הַסִּיגָר.
שִׂחַקְנוּ בְּגַן הַחַיּוֹת כְּשֶׁאִמָּא פָּרְשָׁה לִתְפִלָּתָהּ, לְהִתְבּוֹדֵד.
כֵּן, יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת. לְכַדּוּר הָאָרֶץ, אַתָּה נוֹהֵג לוֹמַר,

יֵשׁ כְּלָלִים יְדוּעִים; פְּקֻדּוֹת לָהֶן הַטֶּבַע סָר.
וְהַמָּוֶת, מוּל חֻקֵּי הַכְּבִידָה, כֹּה אָדִישׁ הוּא עוֹמֵד.
אַךְ בְּדַרְכְּךָ גְּחָמוֹת שְׁמֵימִיּוֹת עָרְמוּ עָפָר.

וּכְשֶׁהָלַכְנוּ לִרְאוֹת אֶת אָנָה פְרַנְק, הַמַּחֲזֶה הַמֻּכָּר,
לִמְבוּכָתִי כְּיַלְדָּה הִתְיַפַּחְתָּ בְּקוֹל רָם וְסוֹפֵד.
אָכֵן, בְּדַרְכְּךָ גַּחֲמָה שְׁמֵימִית עָרְמָה עָפָר.
יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. נָהַגְתָּ לוֹמַר.

***


הָאוֹרֵחַ

מִסִּבּוֹת הִיסְטוֹרִיּוֹת, הַקְּשׁוּרוֹת
לְצוּרָתוֹ שֶׁל מַדָּף יָשָׁן, אֲנִי
תָּמִיד מְקַפֶּלֶת יְצוּעַי לְמַלְבֵּן.
הָאוֹרֵחַ, בְּהַחְלִיפוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, מְרַבֵּעַ.
כֵּיוָן שֶׁאֲנִי כָּל הַיּוֹם מַקְשִׁיבָה לַחֲדָשׁוֹת,
הָרַדְיוֹ בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה תָּמִיד מְכֻוָּן לְמוּסִיקָה
קְלָסִית. מִן הַסְּתָם הוּא שִׂחֵק בַּכַּפְתּוֹר,
וַאֲנִי הִתְעוֹרַרְתִּי לְקוֹל נוֹכֵל וְקוֹל שַׁקְרָן.
הוּא הָיָה אוֹרֵחַ מְצֻיָּן, נָקִי, הַטּוֹב שֶׁאֶפְשָׁר
לַחְלֹם עָלָיו, מִתְחַשֵּׁב וּמְסֻדָּר,
אָדִיב, נָדִיב וּמֻצְנָע.
שֶׁנִּרְאָה מְכַבֵּד אֶת הַקֵּן, כִּבְיָכוֹל.
אַךְ הַסַּכִּין הֶחָבִיב עָלַי, בַּמְּגֵרָה הַשְּׁנִיָּה,
בָּהּ תָּמִיד נִשְׁאַר מֻשְׁחָז, אֵינֶנּוּ שָׁם יוֹתֵר.

***


תִּרְגּוּם

אֲנִי מְסַדֶּרֶת מֵחָדָשׁ אֶת מִלּוֹתֶיךָ מִשְּׂמֹאל לְיָמִין
מִכָּל מִינֵי סִבּוֹת שֶׁקָּשֶׁה לִי לְהָבִין.
הַאִם אַתָּה אוֹהֵב לְהַבִּיט עַל אַדְווֹת הָאֲגַם,
וְלִרְאוֹת אֵיךְ מִלּוֹתֶיךָ הוֹפְכוֹת לִפְטָמוֹת,
מֵהֶן תּוּכַל לִינֹק אֶת הֶחָלָב הַחַם
שֶׁל הַזָּרוּת הָאֱנוֹשִׁית?
וְאוּלַי שִׁנּוּי הַכִּוּוּן הוּא
בָּלֶט אַכְזָר שֶׁל בְּרֵרָה טִבְעִית?
הַמִּלִּים שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת לְחוֹלֵל
כּוֹשְׁלוֹת, נוֹפְלוֹת וְגוֹוְעוֹת.

וַאֲנִי?

אֲנִי צוֹלֶלֶת אֶל תּוֹךְ הַמִּלִּים הַשְּׁקוּעוֹת
אֵי שָׁם קָרוֹב לַנָּתִיב הַמְּקוֹרִי.
אוֹתָן אֲנִי מְמוֹלֶלֶת בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת,
עַד דֹּק מְפוֹרֶרֶת,
וּמְפַזֶּרֶת לִצְדָפוֹת תַּאַוְתָנִיּוֹת.
אַחַר כָּךְ, אֶעֱנֹד אֶת הַפְּנִינִים.
וּמִתַּחַת לְרַגְלַיִם יְחֵפוֹת, שִׁבְרֵי הַקּוֹנְכִיּוֹת
שְׁבִיל הַמּוֹבִיל אֶל דַּלְתִּי.

***


מִדְרָשׁ בְּרֵאשִׁית ב' כ'

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם,
וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".


וַיִּפֹּל בְּחֶלְקָהּ שֶׁל חַוָּה לִקְרֹא שֵׁמוֹת לַצּוֹמֵחַ,
זוּלַת הָעֵץ הַהוּא בַּגַּן — יֵשׁ לָאֵל עוֹד מֵיזָם לְפַתֵּחַ.
וַתִּקַּח חַוָּה אֶת אָדָם בְּיָדוֹ, וַתְּפָרֵט כָּל מִין וָמִין:
"זוֹ מַרְוָה, זוֹ חִטָּה, זֶה אַשּׁוּחַ, זֶה יַסְמִין."
וַיַּטֶּה אָדָם אֶת אָזְנוֹ לְהַסְכִּית, שֶׁנֶּאֱמַר — מְחַיֵּב הַנִּימוּס.
וַיֹּאמַר בְּלִבּוֹ, חָשׁוּב יוֹתֵר לִקְרֹא שֵׁמוֹת לְחַיַּת הַשָּׂדֶה.
וַיָּבוֹא פֶּתַע הַנָּחָשׁ. וַיַּרְא אָדָם, בַּהֲמֻלַּת הַגֵּרוּשׁ, מַה יָּפֶה
שֶׁשָּׁפַר גּוֹרָלוֹ לָדַעַת מַה תַּפּוּחַ, מַה תַּפּוּז!

***


נָחָשׁ

פְּעָמִים אַתָּה
נְחַשׁ הַחוֹל
עִם יַהֲלוֹמִים מְעֻרְפָּלִים
בְּמוֹרַד עַמּוּד הַשִּׁדְרָה.

מִתַּחַת לָאֶבֶן,
לְחוֹפֵי יָם הַמָּוֶת,
אֵינִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיךָ
בְּתוֹךְ הַפִּתּוּלִים.

קְפוּאָה וְדוֹמֶמֶת
אֲנִי צוֹפָה בְּךָ מְעַכֵּל
אֶת מִי שֶׁבָּלַעְתָּ לִקְרָבֶיךָ,
מְשַׁנֶּה אֶת קְטָרֶיךָ
וְחוֹמֵק עַל בֶּטֶן מְלֵאָה.

***


גְּרָנִיט

וּבְלֵיל הַגְּרָנִיט הַהוּא
כָּל אֲשֶׁר רָצִיתִי הוּא שֶׁתִּשְׂמַח.
כָּל אֲשֶׁר רָצִיתָ הוּא שֶׁתִּשְׂמַח.
כָּל אֲשֶׁר רָצִינוּ הוּא שֶׁתִּשְׂמַח.

וְאָז, בַּתֵּאַטְרוֹן הָאָפְקִי,
מָסָךְ נִפְתַּח
וְרָאִינוּ אֶת הָעִיר בַּשָּׁמַיִם.
לֹא הָיְתָה זוֹ עִיר הָאֱלֹהִים.

עִיר שְׁלֵמָה הֲפוּכָה
הִשְׁתַּלְשְׁלָה לְעֶבְרֵנוּ
בְּזֹהַר שְׁמֵי הַגְּרָנִיט.
הָרְחוֹבוֹת הַמּוּאָרִים —

קוּרֵי עַכָּבִישׁ שֶׁל מַעְגָּלִים וְקַוִּים.
וּבַמֶּרְכָּז, בַּנְּקֻדָּה הַגְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר,
מְצוּדָה הַנִּשֵּׂאת לַמְּרוֹמִים
בָּהֲקָה בְּהֶשֵּׂג יָדֵנוּ.

שָׁכַחְתָּ אֶת הָעֹנֶג
שָׁכַחְתִּי אֶת הָעֹנֶג.
שָׁכַחְנוּ אֶת הָעֹנֶג,
חֶלְקִיקִים חָפְשִׁיִּים בַּגְּרָנִיט.

תרגם: סלמאן מצאלחה
***

מתוך: משני הצדדים, הוצאת כרמל, ירושלים 2008

על קופים וחזירים

מדי פעם בפעם מובאים בתקשורת העברית דברי שטנה הנאמרים על-ידי מטיפים אסלאמיים או מובאים ציטוטים, מן העתונות או מכתובים ערביים אחרים, המדמים את היהודים לקופים וחזירים. בהתייחסות למובאות האלה תמיד נעלם מעיני הקורא העברי מקור הדימוי הזה והרקע עליו צמח.

שרון אולדס - הפין של האפיפיור

שרון אולדס || הפין של האפיפיור

תָּלוּי לוֹ עָמֹק בְּתוֹךְ גְּלִימוֹתָיו,
עִנְבָּל עָדִין בְּמֶרְכָּזוֹ שֶׁל פַּעֲמוֹן.
מִתְנוֹעֵעַ כְּשֶׁהוּא נָע לוֹ וְנָד, דַּג רְפָאִים
בְּהִלָּה שֶׁל אַצָּה כְּסוּפָה, הַשֵּׂעָר
מִתְנַדְנֵד בַּחֲשֵׁכָה וּבַחֹם - וּבַלַּיְלָה
כְּשֶֹׁיְשֵׁנוֹת עֵינָיו, מִזְדַּקֵּר לוֹ עוֹמֵד
בְּשֶׁבַח הָאֵל.

*

תרגם: סלמאן מצאלחה


The Pope's Penis by Sharon Olds,
translated into Hebrew by Salman Masalha

***


Sharon Olds || The Pope's Penis

It hangs deep in his robes, a delicate
clapper at the center of a bell.
It moves when he moves, a ghostly fish in a
halo of silver seaweed, the hair
swaying in the dark and the heat -- and at night
while his eyes sleep, it stands up
in praise of God.

***
For Arabic translation, press here.

אם תרצו, כן זו הגדה

סלמאן מצאלחה || 

אם תרצו, כן זו הגדה 
 


ואלה החוקים

וְאֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוּוּ אֻמּוֹת
הָעוֹלָם, לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת
בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם
חוֹזְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
לְמַעַן תִּירָא
אֶת הָאוּ"ם מַצִּילֶךָ,
לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקּוֹתָיו
אֲשֶׁר אָנוֹכִי מְצַוֶּךָ, אַתָּה
וּבִנְךָ וּבִתְךָ וּבְנֵי-בֵּיתְךָ
כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וּלְמַעַן
יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
וְיִשְׂמְחוּן יְלָדֶיךָ.

שני אויבים בבור אחד


סלמאן מצאלחה

שני אויבים בבור אחד

אחת הבעיות הקשות שניצבות בפני החברות הערביות, שהאסלאם עומד ביסודן, היא העדר תרבות של חשבון-נפש. בשונה מחברות אחרות, שמנגנונים של חשבון הנפש הוא יסוד מוסד בתרבותן, דבר שמאפשר תיקון עצמי, אין בחברות הערביות מנגנונים כאלה. לא הדת מספקת מנגנונים כאלה, לא המשטרים המושחתים מעוניינים במנגנונים כאלה ולא האינטלקטואלים הערביים, להוציא בודדים בלבד, מספקים את הסחורה הזו.

המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש הלך לעולמו ולא יוכל להתייחס למלחמת עזה עכשיו. אך, עוד לפני מותו פירסם דרוויש, ביולי 2008, שיר שנשא את הכותרת "תסריט מוכן מראש", שבו הוא מצייר תסריט היפותטי על שני אויבים שמוצאים את עצמם בתוך בור. האחד הוא המשורר עצמו המסמל את הפלסטיני, והשני הוא "האויב" בה"א הידיעה מבלי לציין את זהותו, מאחר והקורא יודע להקיש לבד במי מדובר.

והנה הוא הבור של עזה נפער לרווחה ושני האויבים נפלו לתוכו. והנה שוב מוצא הפלסטיני את עצמו חסר אונים מול השקר העצמי. במאמר שפורסם ביומון הפלסטיני אל-איאם, מתרעם הפובליציסט הפלסטיני האני אלמצרי על כך שתגובת הציבור הפלסטיני בגדה המערבית נוכח מימדי ההרג וההרס בעזה נראית חוורת. התגובה הזאת, בעיניו: "דומה יותר לפעולות סולידריות שמאורגנות במקומות אחרים בעולם ולא דומות לפעולות שאמורות להיות באות ממי שמשתייך לאותו עם. אפילו פעולות הסולידריות במקומות אחרים היו יותר גדולות מאשר הסולידריות אותה הביע הציבור בגדה המערבית", קובל אל-מצרי (אל-איאם, 10 בינואר 2009).

שוב ושוב עולה על פני השטח הקינה על מר הגורל הפלסטיני ללא כל נסיון לעריכת חשבון נפש אמיתי. "אנו חלשים, אנו מובסים... לכן סילחו לנו ילדינו המתים", כותב עבדאללה עוואד ושולח חיצי ביקורת לעבר המנהיגים הפלסטינים: "מדוע משעל ועבאס לא הולכים לעזה? מנהיג צריך להיות בתוך עמו. לא מסך הטלויזיה הוא המקום למנהיגים... ועד לרגע זה לא הופיע איש מהמנהיגים בין הלוחמים, בין האנשים", מתרעם עוואד (אל-איאם,8 בינואר 2009). הסופר הפלסטיני עלי אל-ח'לילי מצטער על כך שהערבים והפלסטינים נטשו בכלל את תפקיד הקורבן, וכי הם השאירו את התפקיד הזה לרוצח שיש לו כל העוצמה. "הדבר המפליא", כותב אלח'לילי הוא כי "העולם מקבל את התפיסה הישראלית הזאת." (אל-איאם, 8 בינואר 2009). אל-ח'לילי שב ומדגיש כי הוא רוצה לנצל את ה"שואה" של עזה בכדי להחזיר לפלסטיני את תפקיד הקורבן, כי זהו התפקיד המיועד לפלסטיני בעיניו אל מול הרוצחים הישראלים.

האינטלקטואל הפלסטיני היחיד שכתב ביקורת נוקבת נגד החמאס הוא חסן ח'דר. למתקפה האגריסיבית על עזה, כתב ח'דר, יש מטרות מעבר להישגים צבאיים כאלה או אחרים שיכולה ישראל להשיג. מטרתה לעשות ניסויים בדור הרביעי של הנשק ולערוך ניסויים בטקטיקות מלחמתיות חדשות. את כל התנאים למתקפה הזאת סיפק ארגון החמאס לישראל. הישראלים יודעים, כי אלוהים העניק להם במתנה אויבים אידיאלים, המרבים ברעש ורטוריקה, כתב ח'דר. "המליציה של חמאס", הוא הוסיף: "לא השאירה בני-ברית או ידידים, לא לפלסטינים ולא לעניין שלהם. ארגון החמאס עשה הכל על מנת לשכנע את כל מי שעוד לא השתכנע, כי הפלסטינים הם לאמיתו של דבר גוליית, ולכן יש צורך לטפל בהם בכוח." (אל-איאם, 6 בינואר 2009).

שורות השיר-התסריט שפירסם דרוויש לפני מותו מסתיימות כך: "כאן, במקום הזה, רוצח והרוג ישנים בבור אחד / ועל משורר אחר להמשיך את התסריט הזה / עד סופו". והנה, בעקבות המלחמה בעזה נוטל משורר פלסטיני אחר, סמיח אלקאסם שמו שמחשיב עצמו משורר לאומי - הוא אזרח ישראלי ומוצב ברשימת מועמדי הכבוד של מפלגת חד"ש לבחירות לכנסת - את התפקיד לסיים את התסריט, ובשיר שנושא את הכותרת "דרשה ליום ששי של הגאולה" הוא כותב: "אני הוא מלך ירושלים. צאצא יבוסי. לא אתה, ריצ'ארד.../ ממבואות הנגב ועד הפסגות העליונות של הגליל... / אסוף את חרבותיך, אסוף את מגיניך, ריצ'ארד / והתחל להגר. / אתה עתיד לרדת, אני לעלות... / הגיע הזמן להגר ריצ'ארד... אני הוא מלך ירושלים / השאר לי את הצלב / השאר לי את הסהר / ואת מגן דוד... / אם תרצה, חי אתה תהגר / ואם תרצה, מת אתה תהגר." (מתוך: אתר מפלגת חד"ש הישראלית, 10 בינואר 2009). נוכח הרטוריקה המזוייפת הזאת מזדקרות המלים במאמרו של חסן ח'דר כמגדלור: "צחוק הגורל הוא כי גולית המזוייף מאיים על גוליית האמיתי... ומצהיר כי סופה של ישראל קרוב, בעוד גולית האמיתי מכה בפלסטינים, מפציץ אותם ובוכה", סיכם חסן ח'דר (אל-איאם, 6 בינואר 2009). בשיר שפירסם דרוויש בעקבות ההשתלטות האלימה של חמאס על הרצועה, יש התייחסות לשקר העצמי הפלסטיני: "כמה שיקרנו כשאמרנו, שאנו יוצאים מן הכלל... להאמין לשקרים של עצמך גרוע יותר מאשר לשקר לאחרים", כתב דרוויש (אלחיאת, 17 ביוני 2007).

ברגע זה שאני כותב מלים אלו משחק הדמים עוד נמשך. דומה כי גם השחקנים וגם הקהל במקום הזה ממשיכים לדרוש יותר אקשן בטרגדיה הבלתי גמורה. משום כך, ועל מנת לסיים את התסריט הרע שנכתב על-ידי אנשים רעים במקומותינו, זקוק המקום הזה יותר מכל דבר אחר לבמאי אמיץ וחכם, לא מסוג הבמאים הציניים מן הזן שיש בהנהגה הישראלית והפלסטינית, שישים קץ לחתונת הדמים הישראלית-פלסטינית. ומאחר ואין מחזאים ובמאים חכמים במקומותינו חייב הבמאי לבוא מחוץ למקום הזה, בדמות לחץ בינלאומי כבד לסיום הכיבוש הישראלי ולהקמת מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים מאז 1967 ולדחוף את הצד הפלסטיני והערבי להפנמה אמיתית של ההכרה במדינת ישראל, על מנת לסיים את סיכסוך הדמים הזה. שאם לא כן, קרוב לודאי כי המחזה הטראגי הזה עוד ייצא לסיבוב הופעות מדמם בעולם הרחב.

ירושלים, 12 בינואר 2009

***

המאמר התפרסם בגרמנית ב- Neue Zürcher Zeitung

המאמר התפרסם בערבית ב- Middle East Transparent

המאמר בעברית עם תגובות, גם ב- הגדה השמאלית,
*
למאמר בערבית, לחץ כאן.

למאמר באנגלית, לחץ כאן.

למאמר בגרמנית, לחץ כאן.




מצד‭ ‬אחד, ‬מצד‭ ‬שני


סלמאן‭ ‬מצאלחה||


מצד‭ ‬אחד‭ ,‬מצד‭ ‬שני



יש להציג את הדברים כהוויתם ללא כחל וסרק. המצב שנוצר בחבלי ארץ זאת המשתרעת מן הים ועד הנהר, תרצו - תקראו לה ארץ ישראל, תרצו - תקראו לה פלסטין או כל שם אחר שיעלה על דל שפתותיכם, הוא טרגדיה מעשי ידי אדם בראש וראשונה, אם כי לשמיים יש יד ורגל בנדון.

מצד אחד, ארגון החמאס, ועם כל הצער שבדבר, אינו נלחם נגד הכיבוש הישראלי. כל מי שטוען אחרת חייב להביא הוכחות לטענותיו מפי דוברי ארגון החמאס עצמו. מי שטוען כי החמאס נלחם נגד הכיבוש הישראלי חייב בראש ובראשונה להציג את גבולות הכיבוש שהוא מדבר עליו. כל עוד איננו מגדיר את גבולות הכיבוש ומחזק את טענותיו בהבאת דברים מפי ארגון החמאס שנלחם נגד "הכיבוש הזה", הרי שכל דבריו יהיו בחזקת הבל הבלים בלשון המעטה.

ארגון החמאס בפלסטין, בדומה לבן-לאדן ואנשי הטליבאן שלחמו נגד הכיבוש הסובייטי באפגניסטן וזכו לעידודה וסיועה של ארה"ב, נולד בסיוע הכובש הישראלי והוא בחזקת הגולם שקם על יוצרו. החמאס זכה במשך שנים רבות לעידודם של קברניטי הכיבוש הישראלי שרצו ליצור משקל נגד לאש"ף שניהל את המאבק הפלסטיני לשיחרור לאומי. נסיון זה נעשה בעקבות הנסיון - הכישלון הקודם - של קברניטי הכיבוש, שניזונו מקונספציה מזרחנית כושלת שדחפה מספר שנים קודם לכן ליצירת אגודות הכפרים בשטחים הכבושים כדי להוות משקל נגד מול ההנהגה העירונית שהלכה בדרך של אש"ף.

ארגון החמאס, בהיותו שקוע עמוק בתוך האידאולוגיה האסלאמית, מסכן קודם כל את הלאומיות הפלסטינית וזאת מן הטעם הפשוט שהוא שולל לאומיות זאת, כמו כל לאומיות ערבית אחרת, מכל וכל. מבחינת החמאס והאידאולוגיה האסלאמית, פלסטין איננה אלא חבל ארץ כבוש השייך לאומה המוסלמית השואפת להחזיר עטרה ליושנה בדמות הח'ליפות האסלאמית הגדולה שפלסטין היא חבל זעיר ממנה. מחד גיסא, ארגון החמאס שאף עידוד מהצלחת המהפכה החומייניסטית שהלכה והתבססה באיראן, ומאידך גיסא, הוא שאף עידוד מן ה"חמאס היהודי" שנוצר בישראל בעקבות העמקת הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים לאחר מלחמת יוני 67.

מצד שני, כל המהלכים שעשתה ישראל על שלל הממשלות ששלטו כאן בעשורים האחרונים נועדו להמשך הכיבוש הישראלי, העמקתו והנצחתו על מנת למנוע כל אפשרות להקמתה של מדינה פלסטינית בשטחים. יש לציין, כי גם הסכם השלום שנאלצה ישראל לחתום עם מצרים נעשה בסופו של דבר בחריקות שיניים של הימין הישראלי חסיד הכיבושים. גם ההסכם עם מצרים נעשה, בין השאר, כדי לנטרל את המדינה הערבית הגדולה למען המשך הכיבוש בשטחים הפלסטינים. "האוטונומיה הפלסטינית" שנכללה בהסכם ההוא חשף את כוונות ישראל האמתיות. שכן, בתוכנית האוטונמיה, כפי שהבהיר מנחם בגין במאי 1979, הכוונה היתה לאוטונומיה פרסונאלית ולא טריטוריאלית. במלים אחרות, התושבים הפלסטינים ינהלו את ענייניהם שלהם, אך לא תהיה להם זכות לנהל את השטח. שכן, השטח אליבא ד"חמאס היהודי" הוא אדמת קודש יהודי שאין לשום ממשלה זכות לוותר עליו. וכך, הלך הכיבוש והעמיק, הלכו ההתנחלויות התעבו והתרבו.

וכפי שהחמאס הפלסטיני נוגד את האינטרס ה"לאומי" הפלסטיני, כך הדבר באשר ל"חמאס היהודי" הנוגד את האינטרס ה"לאומי" הישראלי. וכך, אט אט שקעו שני ה"לאומים החדשים" המתהווים על רקע הסיכסוך בתוך הביצה הדתית-לאומית הטובענית. וככל שהולכים ושוקעים בביצת ארץ-ישראל מחד ופלסטין מאידך, ככל שתובעי הבלעדיות על הביצה, כמו גם טובעיה, מתכתשים ביניהם ומטביעים עוד ועוד בני אדם תחת רגליהם הגסות.

על מנת להציל את יושבי הביצה הטובענית מן הגורל הידוע והצפוי מראש לשני הצדדים, יש צורך לעבור לתהליך של ייבוש הביצה במקום שאיש יטיל על רעהו את מימיו, ועוד בעת ששניהם מתפלשים בביצה הספוגה בדם ממילא. אמנם תהליך הייבוש אינו קל כי הוא מצריך שינוי בתודעה, שינוי בתרבות שיצרה את הביצה שאוכלת את יושביה, אך אין דרך אחרת לצאת מן הבוץ אליו נקלעו שני הצדדים. לא קברי אבות יהודים ולא קברי אבות ערבים צריכים להיות משאת נפשם של יהודים וערבים. כי מי שמקדש קברי אבות סופו שיטמון בהם את הבנים. בנים רבים, משני הצדדים, כבר בלעה הביצה הזאת ועוד לועה כרוי ופעור.

אינני חסיד הלאומנות מכל סוג שהוא. הלאומנות בעיני היא מחלה קשה של המין האנושי וכשהיא מהולה בדת המקדשת קברים היא הופכת למחלה ממארת ומדבקת, וזוהי המציאות שנוצרה בארץ לנגד עינינו.

לכן, הארץ הטובענית הזאת זקוקה להנהגה אמיצה, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני. הארץ זקוקה להנהגה ישראלית אמיצה שתפעל ברצינות, לא בגימגום ולא בקריצה, לסיום הכיבוש הישראלי בכל השטחים שנכבשו ב-67. כן, כולל מזרח ירושלים הפלסטינית. הארץ הטובענית הזאת זקוקה גם להנהגה פלסטינית אמיצה שתפעל גם היא ברצינות, לא בגימגום ולא בקריצה, לסיום הכיבוש של 67 ותדבר באומץ וכנות לבני עמה על מנת להביא להכרה הדדית בין ישראל לבין פלסטין כשתי מדינות עצמאיות על כל המשתמע מכך בחוק הבינלאומי. ברגע ששני העמים, בשתי המדינות העצאמיות, יבנו כל אחד בצד שלו מדינה חילונית ודמוקרטית ממילא לא תהיה משמעות לגבול בין שתיהן. עד אז נחכה לשני "משיחים", אתא טורק ישראלי ואתא טורק פלסטיני. עד אז, שני הצדדים חייבים להבין כי אין ארץ-ישראל השלמה ואין פלסטין השלמה, נקודה.

כל מי שאהבת הארץ כולה, על כל נופיה אתריה ויושביה, נטועה עמוק בליבו חייב לחלקהּ לישראל קטנה ולפלסטין קטנה. דוקא במקרה הזה, החלוקה היא אשר תשמור על השלם. שאם לא כן, לא תהיה זו ארץ-חיים, לא ליהודים ולא לערבים, לא לישראלים ולא לפלסטינים. שאם לא כן, רק למוות תהיה כאן מדינה משגשגת.



ירושלים,‭ ‬5‭ ‬בינואר ‭ ‬2009


‭***‬

המאמר עם תגוגבות מתפרסם גם ב-: קדמה, הגדה השמאלית


למאמר באנגלית, לחץ כאן.

למאמר בספרדית, לחץ כאן.

למאמר בפורטוגזית, לחץ כאן.



במרחב
  • בימים ההם בזמן הזה

    בטרם מעלים האיסלאמיסטים את תפארת העבר על ראש שמחתם, יש אם כן להזכיר להם שהשגשוג המדעי והתרבותי אז התרחש דווקא בזכות הקפיצה מעל משוכת האיסלאם האורתודוקסי השמרני…


    המאפיה השבטית

    כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה…

    כל הפרטים

  • האור מגיע ממערב

    ”אינטלקטואלים” מוסלמים משננים במשך דורות שכל האמת והידע מצויים בקוראן. מי שמחזיק בתפישה כזאת, כמו חמור, מובטח לו שיישאר לעד מאחור…


    על האורה בקצה הג׳ורה

    אפשר להירגע. מה שאירע בתוניסיה לא עתיד לחזור על עצמו במדינות ערב האחרות. אמנם, הפלת דיקטטור על ידי התקוממות עממית מפיחה רוח חדשה, ואולי אף שביב של תקווה, בקרב רבים באזור, אבל מכאן ועד לחגיגות...

    כל הפרטים

בארץ
  • ערבי בכל ניידת

    היחסים בין הציבור הערבי לשלטון המרכזי לא יכולים להמשיך להתנהל במתכונתם הנוכחית, המעוותת. השלטונות חייבים להפנים את העיקרון של אזרחות שווה לכלל האזרחים, על כל המשתמע מהדבר...

    ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל.

    כל הפרטים
  • נחשפה ערוות השמאל

    השיח הפוליטי בקרב מה שמכונה בטעות "שמאל" בישראל הוא שיח עקר, שלא ישנה את המצב הקיים. מדברים שפורסמו לאחרונה ב"הארץ" על ידי כותבים הנמנים עם מחנה השמאל כביכול, מצטיירת תמונה עגומה. השיח תחום בגבולות אתניים יהודיים.

    ספסרי הדת

    הנה נודע לנו באחרונה, כי בספרי הלימוד שבהם משתמשים בזרם הממלכתי־הדתי מצנזר משרד החינוך פרקים העוסקים ברביית האדם. זאת, מתוך היענות לבקשות מצד מערכת החינוך הממלכתית־הדתית.
  • ערבי, דבר ערבית

    גם הערבים מזלזלים בשפת אמם ונותנים יד לדחיקתה מהמרחב הציבורי. עדות לכך ניבטת מכל פינה ביישובים הערביים. השלטים והמודעות המתנוססים על בתי עסק ומשתלטים על הנוף העירוני הם כמעט על טהרת השפה העברית.

    יהודית ודגנרטית

    אפשר להירגע. לא תקום כאן מדינה דו־לאומית. הטעם לכך פשוט: בשטח שמשתרע בין הים לירדן אין שני לאומים מגובשים לצורך ריקוד הטנגו הזה.
ישראל-פלסטין
  • תש״ח בערבית

    הרטוריקה היא סם ההזיות שהערבים הורגלו ליטול מימים ימימה. את הרטוריקה הזאת הם חובשים כמגבעות מליציות ושוכחים שהיא משמשת משתיק־שכל על ראשיהם.

    כל הפרטים

  • בעקבות המופתי

    מכיוון ששמו של המופתי, חאג׳ אמין אל־חוסייני, התגלגל באחרונה על לשונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, החלטתי לנצל את השהות בברלין כדי להתחקות אחר עקבותיו של ״הצורר״ הפלסטיני...

    כל הפרטים

מגרות
  • על קופים וחזירים

    ויהי כאשר ישבו בני ישראל במדין ויאסור עליהם אללה ביום השבת את הדגים: הן דיג והן אכילה. ויהי כאשר באה השבת ויבואו הדגים על כל סוגיהם, ובא מקרל, ובאה דניס, ובא לברק, ובאו אלתית ואספמיא אל חוף ימם. ויהי בצאת השבת וישובו כל הדגים כולם אל לב ים, ולא שזפו עיני בני ישראל עוד דג, קטן כגדול, עד לבוא השבת הבאה. והיה כדבר הזה ימים רבים.
  • רצח לשם כבוד

    אין ישוב ערבי, בארץ או בחוץ לארץ, שלא ידע רציחות על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". אינטלקטואלים ערבים רפי שכל מנסים להמעיט מחומרת המעשים האלה בטיעונים שונים, לרבות השוואת רצח על "כבוד המשפחה" ל"רצח על רקע רומנטי"...

ארכיון

 
תרגומים
  • מרטין נימלר

    בַּהַתְחָלָה בָּאוּ אֶל הַקּוֹמוּנִיסְטִים
    וְלֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי,
    כִּי לֹא הָיִּיתִי קוֹמוּנִיסְט;

    כל הפרטים

  • בלקרישנא סאמא

    מִי שֶׁאוֹהֵב פְּרָחִים, יֵשׁ לוֹ לֵב כֹּה רָגִישׁ.
    מִי שֶׁלֹּא יָכֹל לִתְלֹשׁ אֶת כּוֹתַרְתָּם,
    לוֹ וַדַּאי לֵב אָצִיל.

  • שרון אולדס

    אֵיךְ הֵם עוֹשִֹים אֶת זֶה, אֵלֶּה הָעוֹשִֹים אַהֲבָה
    לְלֹא אַהֲבָה? יָפִים כְּמוֹ רַקְדָּנִים
    מַחֲלִיקִים אֶחָד עַל גַּבֵּי הַשֵּׁנִי כְּגוֹלְשִׁים
    עַל קֶרַח, אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם נְעוּצוֹת זֶה
    בְּגוּפוֹ שֶׁל זֶה, פְּנֵיהֶם
קולות באפלה
  • תגובות אחרונות

  • מבחר נושאים