סלמאן מצאלחה

שני אויבים בבור אחד

אחת הבעיות הקשות שניצבות בפני החברות הערביות, שהאסלאם עומד ביסודן, היא העדר תרבות של חשבון-נפש. בשונה מחברות אחרות, שמנגנונים של חשבון הנפש הם יסוד מוסד בתרבותן, דבר שמאפשר תיקון עצמי, אין בחברות הערביות מנגנונים כאלה. לא הדת מספקת מנגנונים כאלה, לא המשטרים המושחתים מעוניינים במנגנונים כאלה ולא האינטלקטואלים הערביים, להוציא בודדים בלבד, מספקים את הסחורה הזו.

המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש הלך לעולמו ולא יוכל להתייחס למלחמת עזה עכשיו. אך, עוד לפני מותו פירסם דרוויש, ביולי 2008, שיר שנשא את הכותרת "תסריט מוכן מראש", שבו הוא מצייר תסריט היפותטי על שני אויבים שמוצאים את עצמם בתוך בור. האחד הוא המשורר עצמו המסמל את הפלסטיני, והשני הוא "האויב" בה"א הידיעה מבלי לציין את זהותו, מאחר והקורא יודע להקיש לבד במי מדובר.

והנה הוא הבור של עזה נפער לרווחה ושני האויבים נפלו לתוכו. והנה שוב מוצא הפלסטיני את עצמו חסר אונים מול השקר העצמי. במאמר שפורסם ביומון הפלסטיני אל-איאם, מתרעם הפובליציסט הפלסטיני האני אלמצרי על כך שתגובת הציבור הפלסטיני בגדה המערבית נוכח מימדי ההרג וההרס בעזה נראית חוורת. התגובה הזאת, בעיניו: "דומה יותר לפעולות סולידריות שמאורגנות במקומות אחרים בעולם ולא דומות לפעולות שאמורות להיות באות ממי שמשתייך לאותו עם. אפילו פעולות הסולידריות במקומות אחרים היו יותר גדולות מאשר הסולידריות אותה הביע הציבור בגדה המערבית", קובל אל-מצרי (אל-איאם, 10 בינואר 2009).

שוב ושוב עולה על פני השטח הקינה על מר הגורל הפלסטיני ללא כל נסיון לעריכת חשבון נפש אמיתי. "אנו חלשים, אנו מובסים... לכן סילחו לנו ילדינו המתים", כותב עבדאללה עוואד ושולח חיצי ביקורת לעבר המנהיגים הפלסטינים: "מדוע משעל ועבאס לא הולכים לעזה? מנהיג צריך להיות בתוך עמו. לא מסך הטלויזיה הוא המקום למנהיגים... ועד לרגע זה לא הופיע איש מהמנהיגים בין הלוחמים, בין האנשים", מתרעם עוואד (אל-איאם,8 בינואר 2009). הסופר הפלסטיני עלי אל-ח'לילי מצטער על כך שהערבים והפלסטינים נטשו בכלל את תפקיד הקורבן, וכי הם השאירו את התפקיד הזה לרוצח שיש לו כל העוצמה. "הדבר המפליא", כותב אלח'לילי הוא כי "העולם מקבל את התפיסה הישראלית הזאת." (אל-איאם, 8 בינואר 2009). אל-ח'לילי שב ומדגיש כי הוא רוצה לנצל את ה"שואה" של עזה בכדי להחזיר לפלסטיני את תפקיד הקורבן, כי זהו התפקיד המיועד לפלסטיני בעיניו אל מול הרוצחים הישראלים.

האינטלקטואל הפלסטיני היחיד שכתב ביקורת נוקבת נגד החמאס הוא חסן ח'דר. למתקפה האגריסיבית על עזה, כתב ח'דר, יש מטרות מעבר להישגים צבאיים כאלה או אחרים שיכולה ישראל להשיג. מטרתה לעשות ניסויים בדור הרביעי של הנשק ולערוך ניסויים בטקטיקות מלחמתיות חדשות. את כל התנאים למתקפה הזאת סיפק ארגון החמאס לישראל. הישראלים יודעים, כי אלוהים העניק להם במתנה אויבים אידיאלים, המרבים ברעש ורטוריקה, כתב ח'דר. "המליציה של חמאס", הוא הוסיף: "לא השאירה בני-ברית או ידידים, לא לפלסטינים ולא לעניין שלהם. ארגון החמאס עשה הכל על מנת לשכנע את כל מי שעוד לא השתכנע, כי הפלסטינים הם לאמיתו של דבר גוליית, ולכן יש צורך לטפל בהם בכוח." (אל-איאם, 6 בינואר 2009).

שורות השיר-התסריט שפירסם דרוויש לפני מותו מסתיימות כך: "כאן, במקום הזה, רוצח והרוג ישנים בבור אחד / ועל משורר אחר להמשיך את התסריט הזה / עד סופו". והנה, בעקבות המלחמה בעזה נוטל משורר פלסטיני אחר, סמיח אלקאסם שמו שמחשיב עצמו משורר לאומי - הוא אזרח ישראלי ומוצב ברשימת מועמדי הכבוד של מפלגת חד"ש לבחירות לכנסת - את התפקיד לסיים את התסריט, ובשיר שנושא את הכותרת "דרשה ליום ששי של הגאולה" הוא כותב: "אני הוא מלך ירושלים. צאצא יבוסי. לא אתה, ריצ'ארד.../ ממבואות הנגב ועד הפסגות העליונות של הגליל... / אסוף את חרבותיך, אסוף את מגיניך, ריצ'ארד / והתחל להגר. / אתה עתיד לרדת, אני לעלות... / הגיע הזמן להגר ריצ'ארד... אני הוא מלך ירושלים / השאר לי את הצלב / השאר לי את הסהר / ואת מגן דוד... / אם תרצה, חי אתה תהגר / ואם תרצה, מת אתה תהגר." (מתוך: אתר מפלגת חד"ש הישראלית, 10 בינואר 2009). נוכח הרטוריקה המזוייפת הזאת מזדקרות המלים במאמרו של חסן ח'דר כמגדלור: "צחוק הגורל הוא כי גולית המזוייף מאיים על גוליית האמיתי... ומצהיר כי סופה של ישראל קרוב, בעוד גולית האמיתי מכה בפלסטינים, מפציץ אותם ובוכה", סיכם חסן ח'דר (אל-איאם, 6 בינואר 2009). בשיר שפירסם דרוויש בעקבות ההשתלטות האלימה של חמאס על הרצועה, יש התייחסות לשקר העצמי הפלסטיני: "כמה שיקרנו כשאמרנו, שאנו יוצאים מן הכלל... להאמין לשקרים של עצמך גרוע יותר מאשר לשקר לאחרים", כתב דרוויש (אלחיאת, 17 ביוני 2007).

ברגע זה שאני כותב מלים אלו משחק הדמים עוד נמשך. דומה כי גם השחקנים וגם הקהל במקום הזה ממשיכים לדרוש יותר אקשן בטרגדיה הבלתי גמורה. משום כך, ועל מנת לסיים את התסריט הרע שנכתב על-ידי אנשים רעים במקומותינו, זקוק המקום הזה יותר מכל דבר אחר לבמאי אמיץ וחכם, לא מסוג הבמאים הציניים מן הזן שיש בהנהגה הישראלית והפלסטינית, שישים קץ לחתונת הדמים הישראלית-פלסטינית. ומאחר ואין מחזאים ובמאים חכמים במקומותינו חייב הבמאי לבוא מחוץ למקום הזה, בדמות לחץ בינלאומי כבד לסיום הכיבוש הישראלי ולהקמת מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים מאז 1967 ולדחוף את הצד הפלסטיני והערבי להפנמה אמיתית של ההכרה במדינת ישראל, על מנת לסיים את סיכסוך הדמים הזה. שאם לא כן, קרוב לודאי כי המחזה הטראגי הזה עוד ייצא לסיבוב הופעות מדמם בעולם הרחב.

ירושלים, 12 בינואר 2009

***

המאמר התפרסם בגרמנית ב- Neue Zürcher Zeitung


המאמר התפרסם בערבית ב- Middle East Transparent

המאמר בעברית עם תגובות, גם ב- הגדה השמאלית,
*
למאמר בערבית, לחץ כאן.

למאמר באנגלית, לחץ כאן.

למאמר בגרמנית, לחץ כאן.