פלסטין אהובתי?


פלסטין מולדתי?

לו היה לפלסטינים דמיון ערבי מפותח הם היו פועלים אחרת.

 

סלמאן מצאלחה ||

פלסטין אהובתי?


לא אחת איים מחמוד עבאס שהוא עומד להתפטר, לפרק את הרשות הפלסטינית ולמסור את המפתחות לממשלת ישראל. האיומים, כרגיל, נעלמו כלא היו והוא המשיך לשבת במוקטעה ולשחק במשחקי ה״נדמה לי״ כנשיא פלסטיני. 

מנהיגים ערבים לא מתפטרים ומפנים את הזירה להנהגה חדשה. הם לעולם לא יעלו על דל שפתיהם משפט כגון ״איני יכול עוד״. קל וחומר כאשר מדובר באיש כמו אבו מאזן, שמעולם לא יצא מהמוקטעה אלא למפגשים עם מנהיגים בחו״ל. הוא לא סייר בקלקיליה ובטול כרם. הוא לא ביקר בג׳נין ולא בחברון. הוא לא הלך לבלעין להיות עם האזרחים שהפגינו נגד הגדר, כפי שעשה סלאם פיאד, שאייש לתקופה קצרה את משרת ראש הממשלה עד שהורחק. פיאד נהג כך, מכיוון שהוא בן המקום הנטוע בתוך מולדתו. לא כך הדבר עם מחמוד עבאס, שמוצאו מצפת.

הדבר קשור לתפישת המולדת בהוויה הערבית והפלסטינית. בשונה מהתפישה הציונית המרחיבה של המושג ״מולדת״, הפלסטינים תופשים את המושג באופן מצמצם. התפישה הפלסטינית תוחמת את המולדת לגבולות היישוב והשבט ותו לא. 

כדי להבין את הסוגיה הזאת כדאי לחזור ולעיין בדבריו של מחמוד דרוויש, ״המשורר הלאומי״ הפלסטיני: "אני משם. ויש לי זיכרונות. נולדתי כשאר האנשים. יש לי אמא / ובית עם הרבה חלונות. יש לי אחים, חברים, וכלא עם חלון קר..../ למדתי את כל המלים ופירקתי אותן, על מנת להרכיב מלה אחת / היא המולדת" (מתוך הקובץ "פחות ורדים"). 

ומהי המולדת של דרוויש? אין מדובר במרחב הפלסטיני כולו. מולדתו מצומצמת מאוד. בראיון שפורסם ב"ניו יורק טיימס" ב–2001 התוודה דרוויש בעניין זה: "לא הייתי בגדה המערבית קודם, לכן היא אינה מולדתי האישית. בלי זיכרונות אין קשר אמיתי עם מקום כלשהו". במלים אחרות, מולדתו של המשורר הלאומי הפלסטיני שונה מהמולדת בתפישה הציונית. המולדת הפלסטינית אישית, ומצומצמת למרחב של הכפר, החמולה והשבט. תפישה זו היא אולי המכשול הגדול ביותר העומד בפני יישוב הסכסוך הישראלי־הפלסטיני.

כל עוד הוא נושא בתואר ״נשיא פלסטין״, אבו מאזן ימשיך לשבת כאן ולהלל את שם פלסטין. אבל את השם הזה הוא יישא לשווא. מחמוד עבאס, שבא מצפת, לעולם ייתפש כזר ברמאללה ובערי הגדה המערבית. 

לכן עבאס לא יתפטר. משמעות ההתפטרות מבחינתו היא ירידה מפלסטין. הוא לא יילך לשבת ביריחו או בבקעת הירדן, כדי להפריח את שממת פלסטין. הוא לא יגיד לנוער הפלסטיני לבוא אחריו להפריח את המדבר. עבאס יודע שאם יתפטר, אין לו מה לחפש ברמאללה והוא יעזוב את פלסטין לאחת ממדינות המפרץ, אולי לירדן, כדי להיות עם משפחתו, עם מולדתו האישית, שאיננה כאן. 

לו היה לפלסטינים דמיון ערבי מפותח הם היו פועלים אחרת. במצב הנוכחי עומדות בפניהם שתי אופציות: האחת היא לזרוק את המפתחות על שולחנה של ממשלת ישראל, שתנהל את הכיבוש, ולהילחם על מדינה אחת עם זכויות שוות לכל אזרחיה. האופציה השנייה היא לארגן מחאות עממיות נגד ״מושחתי אוסלו״ הפלסטינים, שהובאו מרחוק והונחתו כהנהגה הכפופה לגחמות הישראליות. אלה צריכים לפנות את הדרך להנהגה אותנטית, הנטועה עמוק במקום. הנהגה כזאת קיימת, והיא יושבת בכלא הישראלי. הפלסטינים צריכים לבחור במרואן ברגותי לנשיא פלסטין בעודו שוהה בכלא הישראלי. הם צריכים למנות את סלאם פיאד, איש ישר ובעל מוניטין, לראש ממשלת פלסטין הכבושה. 

רק הנהגה פלסטינית הנטועה עמוק במולדתה האישית יכולה לקבל החלטות על הסכם בין פלסטין לישראל, על שלום בין שתי מדינות לאום.
*
הארץ, 17 בדצמבר 2017



For English, press here

For Arabic, press here

שלום באספמיה


סלמאן מצאלחה ||

שלום באספמיה

האמיר פייסל עם חיים וייצמן - 1918

טועים כל הטוענים נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאין לו תוכנית מדינית. מאז שנבחר לראשות הממשלה בישראל הוא צועד בדרך שהתווה לו אביו. "הציונות מיסודה היא תנועה מערבית", אמר האבא, פרופ׳ בן־ציון נתניהו, בראיון לעיתון זה והוסיף: "זוהי תנועה אשר חיה על גבול המזרח, אך פניה תמיד למערב" ("הארץ", 18.9.1998). מאז שנבחר לעמוד בראשות הממשלה לא סטה הבן, בנימין, כהוא זה מתפישה זו.

ציונות ומוסר הוטנטוטי

בשנים האחרונות, ועל רקע התנהלות הכנסת והממשלה, דומה כי חברי הכנסת והשרים לא רק "שכחו מה זה להיות יהודים", הם שכחו גם מה זה להיות ציונים.  

הטרגדיה הבלתי גמורה

אין שמאל, לא בישראל ולא בפלסטין


שמאל אמיתי במדינה מעורבת ורב־לאומית חייב לחצות את הגבולות האתניים והלאומיים. לא כך הוא הדבר עם ה"שמאל" בישראל.

התרגום: יצירה דומה ושונה בעת ובעונה


ארכיון -


על התרגום מערבית לעברית:

תרגום בצידי הדרך, עורך: ששון סומך, אוניברסיטת תל-אביב 1993



סלמאן מצאלחה ||


התרגום: יצירה דומה ושונה בעת ובעונה





מפלגת ״אין עתיד״


חפשו אותנו -

מי שמבקש להחליף את השלטון תוך הסתמכות על הקולות שלנו, חייב לשלם טבין ותקילין במשרדים ממשלתיים.

גבריאל מוקד || רב המשותף בינינו

תגובה -

 

גבריאל מוקד ||

רב המשותף בינינו


סלמאן מצאלחה שלום. שמחתי לקרוא את מאמרך "הזיה דו־לאומית" ("הארץ" 28.9). מאמרי זה, שנועד להתכתב אתך, מוקדש לזכר ידידי הגדול, המנהיג הדגול של השמאל הפלסטיני והכלל־ערבי, אמיל חביבי. בשעתו קיימתי דיאלוג רציף וידידותי אתו (וגם עם האמיל השני שאתה מזכיר, ד"ר אמיל תומא). כאן אציין מיד, כי למנהיגים אלה של שמאל פלסטיני היתה בעיני — בייחוד בהיותי ניצול שואה — אמינות רעיונית ופוליטית רבה מאוד, שהרי הם נמנו (לפחות מיוני 1941) עם התומכים המובהקים של הקואליציה האנטי־נאצית (בעוד שמנהיגים ערבים רבים, ובייחוד המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני, תמכו בהיטלר ובהשמדת היישוב היהודי בארץ). אכן, לפי עמדה שמאלית אותנטית זו, שחביבי היה הדובר המובהק שלה, זכות האומות להגדרה עצמית נובעת קודם כל משיקולים אמפיריים, שמטרתם מניעת דיכוי לאומני ונטרול סכסוך לאומי בלתי פוסק — זאת מעבר להנמקות אתיות ואסתטיות, היסטוריוסופיות או משפטיות כאלה או אחרות, תהיינה חשובות מבחינה רגשית או פורמלית ככל שתהיינה.

והנה, הרי ברור לשנינו כי בארץ הזאת, בין הירדן לים, קיימות שתי אומות — היהודית והפלסטינית — שלשתיהן זכות להגדרה עצמית לאומית. כל מי שמתעלם מזכות זו מחבל בעניין של השלום, של החיים הטובים ושל הצדק גם יחד. מבחינה זו האומה הערבית־הפלסטינית קיימת גם בלי להסתמך על זיקתה לאיסלאם (גם אם האיסלאם קשור מאוד לאפיונה, לתרבותה ולתולדותיה), וגם מעבר לקשריה עם עמי ערב בכללם, שכן נודע לה גם קיום לאומי ספציפי; והאומה היהודית בא"י (פלסטין) קיימת לא רק כענף של היהדות כדת וכתרבות דתית (למרות קשריה ההיסטוריים והעכשוויים עם היהדות כדת וכתרבות דתית), וגם איננה זהה עם תפוצות העם היהודי בעולם (למרות זיקתה אליהן). אגב, נראה לי כי שתי האומות שלנו לא נתקיימו למעשה כאן בארץ עד לפני כ–150 שנה — ודאי לא בצורתן המודרנית ורבת האוכלוסין — והן צמחו רק משלהי השלטון העותמאני (החל ב–70 השנים האחרונות שלו), וגדלו ונתגבשו ונתעצמו דווקא תוך מאבק בלתי פוסק ביניהן, שהתחיל כבר בראשית המאה ה–20.

לכן, אתה צודק, סלמאן, באומרך שכל מי שמתעלם מהמצב האובייקטיבי של קיום שתי האומות שלנו בא"י (פלסטין) ומן הזכות של שתיהן להגדרה עצמית לאומית — כל אומה במדינתה — חוטא קודם כל בחוסר ריאליות, נוסף למשוגותיו השונות מן הבחינות ההיסטוריוסופיות, האתיות והמשפטיות. ואוסיף כאן, כי צר לי שבשתי האומות מתעלמים מהזכויות הלאומיות הלגיטימיות של העם השני, ולא פעם גם מהזיקה ההיסטורית הוודאית של כל אחד משני עמינו לארץ זו. אם תסלח לי על כך שאני מותח בהקשר זה ביקורת על הנהגת הרשות הפלסטינית ואינני מסתפק בביקורת על הנהגת האומה שלי, אז תרשה לי להזכיר כי הרשות נזהרת אף מאפשרות של הכרה במדינת ישראל כביטוי להגדרה לאומית עצמית של האומה היהודית בארץ (אגב, כזאת צריכה להיות ההגדרה המדויקת, ולא ציון כללי של ישראל כ"מדינה יהודית"). נוסף לכך, ההנהגה ברמאללה מידרדרת להכחשות ילדותיות של העבר ההיסטורי היהודי, העברי או הישראלי בארץ. לְמה הדבר דומה? להכחשה מהצד הישראלי את הקיום של ערבים בארץ במשך קרוב ל–1,400 שנה (עם הפסקה קטנה בתקופת השלטון הצלבני). אגב, ברור שההכרה ההדדית בעבר היסטורי כשלעצמה רחוקה מלהעניק זכויות בעלות בלעדיות על הארץ. בכל מקרה, בוודאי שום פלסטיני לא היה שמח אם כתגובה "סימטרית" להכחשת קיומו של בית המקדש העברי בירושלים בימי הבית הראשון והבית השני, היינו טוענים מהצד הישראלי כי הכליפים הערבים, שכבשו את הארץ גם לפני שלטון בית אומיה, היו בעצם דמויות פיקטיביות, וכי גם מוחמד לא היה בגדר מציאות היסטורית ממשית, או אל־אקצה היה בעצם בית מקדש יהודי קדום. האם ניתן לשכתובי עבר מגוחכים כאלה להשפיע על פתרון הסכסוך הלאומי העכשווי ולהפריע לפתרונו? אני מניח כי שנינו נסכים שאיננו רוצים בכך.

נוסף על כך, אם אנו רוצים להיות נאמנים לעובדות וגם להגיע לפשרה היסטורית בין שתי האומות שלנו, לא ייתכן כי נוסיף לפתח נרטיב היסטורי כוזב, שעל פיו צד אחד מהשניים (ולא משנה איזה) הוא תמיד צודק וזך וטהור, ורק הצד השני אשם לגמרי. אכן, ככל שמדובר בי, זאת בדיוק הסיבה שבגללה אני דוחה במידה שווה גם את המסר של פובליציסטים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר, וגם את החזיון האווילי הלאומני־קיצוני והאנטי־מוסרי של אישים כח"כ בצלאל סמוטריץ' ודומיו. אני מצפה, אפוא, שעל פי גישתו של חביבי (שבוודאי לא היה ציוני) תראו גם אתם בצד הפלסטיני את משוגותיכם הקיצוניות לאורך השנים. למען האמת, גם אם אנו מצדנו נלחמנו בכם על עצם קיומנו, אף לא אחד משני הצדדים אינו צדיק מושלם, ואין מקום מצדנו או מצדכם לשקוע בהזיות הפוסטמודרניזם בדבר ה"אחר" האידיאלי שתמיד צודק.

בכל מקרה, סלמאן, אתה צודק באומרך שאם תהיינה לנו שתי הנהגות לאומיות אמיצות שירצו באמת להגיע לשלום, הרי השלום בוא יבוא. הרי לשתי האומות שלנו יש הרבה מה להפסיד מהמשך הסכסוך.

הבה ניטול, למשל, את ירושלים כדוגמת מופת לקלות של פשרה אפשרית. אין ספק כי לשלוש דתות ולשני עמים יש זיקות היסטוריות ועכשוויות לירושלים. אכן, גם כיום — ודאי בירושלים המורחבת — יש מאות אלפי תושבים מבני שני העמים. אין שום קושי, לפיכך, לשמור על אחדות מוניציפלית של העיר תוך קיום בירת פלסטין ברבעים הערביים של העיר (מה עוד שבעת פתרון קונפדרטיבי משני עברי הירדן, תוכל ירושלים להיות בירת הקונפדרציה המשולשת כולה, נוסף לקיום בירות ישראל ופלסטין בתוכה). לעומת זאת, סלמאן, צר לי לומר לך ששום ממשלה ישראלית (גם לא ממשלה דמיונית של מרצ) לא תוכל לקבל בחזרה את צאצאי הפליטים של 1948 לתוך "הקו הירוק" — ואין ספק כי בעיית צאצאי הפליטים תצטרך להיפתר באמצעות פיצויים (שיינתנו גם לצאצאי פליטים יהודים מארצות ערב), ושיקום נרחב במדינה הפלסטינית. אוסיף כאן, כי אין גם ספק שקיום מקומות שונים ברחבי הארץ כולה שהם בעלי ערך היסטורי רגשי לאחד משני העמים, צריך לחזק את האפשרות של שמירת קשר אתם, אך כשלעצמו איננו בסיס לתביעות טריטוריאליות.

כן ברור, כי שלום בין שתי האומות יפתח עידן של שגשוג משותף מדהים, אציין גם, כי מכיוון שהארץ קטנה מכדי שיהיה אפשר לקיים בה גבול הרמטי, הרי בכל מקרה פיתוח תיירות, טיפוח אקולוגי, פיתוח אנרגיה, כגון של גז וחשמל, מפעלי תעשייה, השקיה, וניהול ירושלים רבתי — כל אלה מחייבים שיתוף פעולה הדוק גם עם ממלכת ירדן — במסגרת קונפדרטיבית משולשת. מנגד ברור, כי כל הרעיונות הללו לא ייכונו על בסיס קלריקליזם קנאי (שדחייתו מצדנו אין פירושה אנטי־דתיות או התעלמות מאוצרות הרוח והמסורת של תרבויות דתיות). בה במידה אין ספק, כי מאבק משותף ותיאום ביטחוני נגד טרור מכל הסוגים הוא תנאי הכרחי לשלום ולשיתוף פעולה בין שני העמים.

לבסוף ברשותך, אציע לך הצעה: טוב היה לו יכולנו להקים מסגרת לא־מפלגתית של סופרים ואינטלקטואלים ישראלים ופלסטינים, לשם דיון בכל הסוגיות הללו. אולי במסגרת זו היינו נזכרים יחד גם בתרומה הרוחנית המשותפת האדירה של שתי אומותינו לתרבות העולם — תרומת שני העמים השמיים הגדולים שלנו — החל מהתנ"ך (שהשפיע גם על הברית החדשה וגם על הקוראן) וימי אכד, בבל, אשור, כנען וארם, ועד תור הזהב של תרבות ערב, ובייחוד בתקופות הכליפויות הגדולות של בית אומיה ובית עבאס, כאשר השפעת התרבות העברית על התרבות הערבית הוחלפה בהשפעה כבירה של התרבות הערבית על ההגות והשירה העברית.


פרופ' מוקד הוא עורך כתבי העת "עכשיו" ו"ג'רוזלם רוויו"
*
הארץ, 13 באוקטובר 2017


***
קרא עוד: ״הזיה דו-לאומית״



הזיה דו־לאומית


חלוקה או בוקה ומבולקה

 

סלמאן מצאלחה ||

הזיה דו־לאומית


על רקע מלחמות האזרחים בעולם הערבי נשמעות הדרישות לסיפוח השטחים הפלסטיניים לישראל (מימין), או לכינונה של מדינה דו־לאומית בארץ ישראל־פלסטין (משמאל) — כדרישות הזויות, הלקוחות מעולמם של סהרורים המנותקים מכל מה שקורה סביבם.

העדויות, שסיפקו לנו השנים האחרונות על מידת שבריריותה של "מדינת הלאום" הערבית, הופכות את ה"אזהרה" שהשמיע הנשיא הפלסטיני באו"ם — ולפיה בהעדר פתרון שתי המדינות יפנו הפלסטינים לפתרון המדינה האחת — למגוחכת. הדבר בולט במיוחד לנוכח חוסר היכולת לקיים שלטון פלסטיני אחד בעזה ובגדה המערבית. אם הערבים, עם כל הצער שבדבר, לא מסוגלים לקיים מדינת לאום אזרחית אחת ראויה לשמה, והמדינות הללו מתפרקות לגורמים על רקע דתי, עדתי ושבטי, תוך כדי ביצוע טיהורים אתניים ועדתיים — נקל להבין מה צופן לנו העתיד ב"חלקת אלוהים" הקטנה שלנו, אם לא ישכילו הנהגות שני העמים לסכור את הארץ בפני הפורענויות העתידיות.

את הזיית המדינה היהודית המקיימת משטר אפרטהייד הלכה למעשה יש לזנוח כליל. את הזיית המדינה ה"דו־לאומית" יש לדחות לימות המשיח, לימים שבהם היהודים ייהפכו לשוודים והערבים לדנים. עד להתממשות החלום באספמיה, צריך לחפש דרכים למנוע את התפרצות הפורענות. דומה, כי לאחר עשרות שנים שהושחתו על מלחמות חסרות תוחלת, שני העמים חזרו אל נקודת ההתחלה. בארץ המובטחת והמאובטחת מכף רגל ועד ראש, צריך לבנות סכר כדי לעצור את החורבן. בניית הסכר מתחילה בהפנמה של היהודים והערבים, כי רק חלוקת הארץ לשתי ישויות פוליטיות לאומיות נפרדות עשויה להביא קץ לסבל. זה לא יקרה בלי שיקומו הנהגות פוליטיות אמיצות מקרב שני העמים.

כל בר דעת מבין, שהיהודים והערבים לא יילכו מכאן. אפשר להמשיך להקיז דם עד אין קץ, אבל לאחר כל הדם, היזע והדמעות, מתישהו בעתיד כולם יתעייפו ויבינו שהמוצא היחיד הוא חזרה אל תוכנית החלוקה וההכרה בזכות ההגדרה העצמית של שני ה"עמים" בארץ הזאת.

בשנים האחרונות פשתה ברבים, הן בקרב הערבים והן בקרב היהודים, האופנה של ניגוח השמאל. צריך לשוב ולהזכיר לכל מי שמנסה להשכיח, כי הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים", שחצתה את הגבולות הבין־מפלגתיים, רשומה על שמו של השמאל היהודי־הערבי העקבי. כדאי לקרוא את הדברים שכתב ד"ר אמיל תומא, מנהיג ואידיאולוג של רק"ח ב–1976: "הדבר החשוב בניסיון לפתור את הבעיה הפלסטינית כיום הוא להכיר בזכות של שני העמים, הפלסטינים והישראלים, להגדרה עצמית ולכינון שתי מדינות עצמאיות". הדברים פורסמו באנגלית, אך הובאו גם בעברית בחוברת לרגל 90 שנה להקמת המפלגה הקומוניסטית. עוד כותב ד"ר תומא, כי כמעט 50% מ"היהודים הישראלים נולדו בישראל", וכי הם "אינם יודעים שפה אחרת או תרבות אחרת פרט לעברית. לכן אני אומר שישנו עם ישראלי — עם כל הסימנים של לאומיות".

הקומוניסטים, יהודים וערבים, דבקו וממשיכים לדבוק בעקרונות אלה לאורך השנים. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטות ועידת מק"י מ–2007: "מדינת ישראל היא מדינה יהודית, משום שהיא מבטאת את מימוש זכותו של העם היהודי בארץ להגדרה עצמית", מצטט ח"כ דב חנין באתר שלו את ההחלטה.

צד אחד במשוואת הסכסוך כבר התממש. מה שנותר הוא לסיים את הכיבוש ולממש את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית במדינת פלסטין לצד ישראל. בלי אימוץ מחדש של תוכנית החלוקה עתידה הארץ הזאת, עם יושביה, להידרדר לבוקה ומבולקה.
*
הארץ, 28.09.2017

***
For Arabic, press here

משטרת כל אזרחיה


ראשי הציבור הערבי מאשימים את המשטרה באזלת יד מול ההשתוללות ברחובות. המשטרה, מצדה, מאשימה את החברה הערבית ואת הנהגתה שאינה מסייעת לה במיגור האלימות

 

סלמאן מצאלחה ||

משטרת כל אזרחיה


האלימות משתוללת ביישובים הערביים. לא עובר שבוע בלי שנקרא על רצח אשה פה, רצח גבר שם. לעתים הפשעים נעשים בראש חוצות, לאור יום, ויש עוד עשרות מקרים של אלימות שלא מגיעים לידיעת הציבור הרחב. האלימות יכולה לפרוץ על רקע אישי, על רקע חמולתי או אף על רקע עדתי. המשטרה מגיעה למקום, פותחת בחקירה ומטילה איפול על פרטיה. במהרה המקרה נשכח, עד לאירוע האלים הבא, וחוזר חלילה. ראשי הציבור הערבי מאשימים את המשטרה באזלת יד מול ההשתוללות ברחובות. המשטרה, מצדה, מאשימה את החברה הערבית ואת הנהגתה שאינה מסייעת לה במיגור האלימות.

צריך לומר תחילה ששני הצדדים, המשטרה וראשי הציבור הערבי, צודקים בטענותיהם. עם זאת, עולות כמה תהיות באשר להתנהלות ראשי הציבור הערבי. מצד אחד, הן חברי הכנסת והן מנהיגי הציבור דורשים מהמשטרה, ובצדק, שתאסוף את הנשק הבלתי חוקי ותשליט חוק וסדר ביישובים הערביים. מצד שני, ראו זה פלא, אותם מנהיגי ציבור בדיוק עומדים על רגליהם האחוריות כאשר המשטרה מנסה להקים תחנות משטרה בתוך היישובים הערביים או מנסה לגייס שוטרים ערבים לשורותיה.

התנהלות זו של ההנהגה הערבית, על כל גווניה וזרמיה, תמוהה בלשון המעטה. משמעותה למעשה היא שאותה הנהגה רוצה ש"משטרה זרה ונטולת ערבים" תיכנס ליישובים הערביים ותשליט חוק וסדר, אך מסרבת לקבל כל אחריות על מה שקורה באותם יישובים.

יש להזכיר לכל מי שמעדיף אולי לשכוח: תפקידה של משטרת ישראל הוא להגן על האזרחים. על כל האזרחים. וכל מי שרואה את עצמו כאזרח במדינה זו ושואף לשוויון זכויות, לא יכול להתנגד לשירות של אזרחים ערבים במשטרה או להקמתן של תחנות משטרה ביישובים הערביים.

מהצד השני, המשטרה צריכה לעבור מהפכה תודעתית ולעשות הכל כדי להוכיח לאזרחים הערבים שהיא עובדת למענם, לא נגדם. דומה כי המופקדים על המשטרה בשנים האחרונות — השר לביטחון פנים, המפכ"ל והבכירים האחרים — אינם ראויים לתפקידם. ההאשמות הגורפות ודברי הבלע נגד הציבור הערבי שהפריחו באירועים שונים אינם יכולים להפיג את המתיחות הכרונית הקיימת בין הציבור הערבי למשטרה.

גם ראשי השלטון המרכזי וגם ראשי הציבור הערבי חייבים להפנים שהאזרחות מחייבת אותם. מחד גיסא, המשטרה נדרשת להשקיע מאמצים בפענוח הפשעים הפושים בסקטור הערבי, בהבאת החשודים לדין ובהענשת האשמים במלוא חומרת הדין. האזרחים הערבים משוועים להגנה מפני חמולות הפשע המשתוללות ביישוביהם. מאידך גיסא, במקום להתנגד להקמת תחנות משטרה ביישובים הערביים, על ראשי הציבור הערבי לעודד יוזמה כזאת, ואף לברך על כך שהמשטרה נכנסת ומסיירת ומשליטה חוק וסדר.

עוד דבר שיש לקחת לתשומת הלב. כדי שהאזרח הערבי יחוש כי המשטרה שייכת גם לו, המשטרה חייבת להוסיף לניידות שלה את הכיתוב "משטרה" בשפה הערבית, ורצוי מאוד שבכל ניידת כזאת יישב בין השאר גם שוטר ערבי. שוו בנפשכם כיצד היה חש אזרח יהודי לו כל ניידות המשטרה היו נושאות כיתוב בשפה זרה בלבד, ובין היושבים בהן לא היה ולו יהודי אחד.
*
הארץ, 13.09.2017
*
For Arabic, press here

ארצות הכופרים


הציווי היהודי "עשה לך רב", הופך בקרב הקהילות המוסלמיות ל"עשה לך אימאם וקנה לך מסית, שידריך אותך בנתיבות דת האיסלאם".

סלמאן מצאלחה ||

ארצות הכופרים


יש מי שמייחס את צמיחת הטרור האיסלאמי במערב לרקע הסוציו־אקונומי של קהילות המהגרים המוסלמים. ואולם, כל המעלה טענה כזאת לא יכול להסביר עובדה פשוטה אחת: אם כך, כיצד זה שקהילות מהגרים לא מוסלמים מרקע סוציו־אקונומי דומה אינן מעורבות כלל בטרור.

הרקע הסוציו־אקונומי יכול אולי להסביר דבר אחר. קהילות המהגרים המוסלמים הן ברובן מסורתיות ולא משכילות, והדת משחקת תפקיד חשוב בחייהן. בכל הקשור לענייני דת, הלכות ומסורת הן נסמכות על המטיפים במסגדים ועל הסרטונים המועברים ברשתות החברתיות. כך הם הופכים לחומר ביד היוצר, חשופים למניפולציות של המטיפים. הציווי היהודי "עשה לך רב", הופך בקרב הקהילות המוסלמיות ל"עשה לך אימאם וקנה לך מסית, שידריך אותך בנתיבות דת האיסלאם".

בעשורים האחרונים הולכים ומתרבים פסקי ההלכה הקשורים לחיי הקהילות הללו בארצות המערב. פסקי הלכה כאלה יוצאים הן מצפון אפריקה והן מהמזרח התיכון, והם נגישים לכל דורש באתרים האיסלאמיים הרבים הקיימים באינטרנט. רבים מפנים שאלות לפוסקי ההלכה ומחפשים תשובות על תהיות בנוגע לשהותם בארצות אלה, "ארצות הכופרים" לפי הטרמינולוגיה האיסלאמית.

לכן, מי שבאמת רוצה להבין על איזה רקע צומח הטרור האיסלאמי לא צריך ללכת רחוק. הכל כתוב שחור על גבי צג, ומצוי בידו של כל מחזיק סמרטפון. לשם כך צריך לדעת לקרוא ערבית ולקלוט מבין השורות את עומק הניכור השורר בין החברה הערבית והמוסלמית לחברה המערבית.

על השאלה מהו דין ההגירה לארץ לא מוסלמית כבר ניתנו פתוות רבות. כזאת היא הפתווה של אבן עתימין, מלומד סעודי, שיש לו השפעה על התנועות הסלפיסטיות: "ההיתר לשהות בארצות הכופרים מותנה בשני תנאים", קבע הפוסק: התנאי הראשון הוא, כי השוהה חייב להיות בעל ידע בענייני דתו ואמונתו, וחשוב מכך: "הוא חייב להפנים את האיבה והשנאה כלפי הכופרים ולהתרחק מהם". והתנאי השני: "הוא חייב להפגין את אמונתו ולקיים את מצוות הדת". ועוד מוסיף הפוסק: משנתקיימו שני תנאים אלה, הוא חייב לקיים את ה"דַּעְוָּה", ההטפה לאיסלאם, ולחבב את דת האיסלאם עליהם. שכן, זהו עוד סוג של ג'יהאד שהמוסלמי נדרש לבצע.

דברים דומים חוזרים בפתווה אחרת, המתפרסמת באתר "איסלאם ווב": "חל איסור על הגירה לארץ לא מוסלמית על כל מי שלא יכול לקיים בה את מצוות הדת". האיסור נובע, בין השאר, מ"הסכנות הגדולות המצפות למי שחי בקרב הכופרים, בכך שהוא חושף את ילדיו לתרבות רעה". שכן, "ידוע שבארצות הכופרים אין שליטה לאבא על ילדיו". ואולם דומה, כי החשוב מכל בעיני הפוסק קשור לאפשרות, ש"השנאה של המוסלמי כלפי הכופרים עלולה להיחלש".

זאת ועוד. בווידיאו שהפיץ לאחרונה מטיף דת סורי — פרופסור שלימד באוניברסיטה של דמשק ועבר לירדן עם פרוץ ההתקוממות הסורית — הוא חוזר ומדגיש את הסכנה הצפויה לילדי המהגרים, שעלולים לאבד את הזהות האיסלאמית. ואולם, דומה כי הדבר שהכי טורד את מנוחתו האיסלאמית קשור למעמד האשה: "לאשה במערב יש משכורת גבוהה, וזה דוחף אותה להתנהג בקשיחות כלפי בעלה", ציין המטיף, והוסיף עוד הארה: "רק בארצותינו אני מרגיש איזה ערך גדול יש בהטלת פרנסת האשה על הגבר".

אם כן, למקרא ולמשמע הפתוות וההטפות האלה בל יתפלא איש, שהקהילות המוסלמיות מסתגרות ולא מתאמצות להיטמע בתוך החברה המערבית. בל יתפלא איש גם, שהטרוריסטים יוצאים מהמסגדים שמהם נשמעות הטפות כאלו. זהו היסוד שעליו צומחת הפורענות החברתית המתבטאת בביצוע פעולות ג'יהאד, כלומר טרור, נגד אזרחי המערב, הנחשבים ל"כופרים" בעיני מורי הדרך המטיפים ומתווים את צעדי צאן מרעיתם.

לכן, זאת יש לומר: כל עוד לא יקומו רפורמיסטים מוסלמים אמיצים, שייקחו את האיסלאם ואת המסגדים לידיהם, דבר לא ישתנה. כמנהגו מימים ימימה, האיסלאם ימשיך להתעמת עם ה"כופרים", בארצותיהם, גם באמצעות טרור. וזוהי כל תורת הטרור האסלאמי על רגל אחת.
*
הארץ, 30 באוגוסט 2017

אחרית דבר



ארכיון


סלמאן מצאלחה ||

אחרית דבר

מחמוד דרוויש, זכר לשכחה, תרגום הערות ואחרית דבר: סלמאן מצאלחה, הוצאת שוקן בשנת 1989



רק שבעים


סלמאן מצאלחה

רק שבעים

                 (לאריה ארנון)

רַק שִׁבְעִים מָלְאוּ לַנַּעַר,
וְזוֹ אָכֵן סִבָּה
לְהַפְסִיק לִסְפּוֹר כָּל שַׁחַר.
אָז, סֹבּוֹ לִמְסִבָּה.

לֵךְ תַּכִין סִירִים עִם רוּתִי,
עֲלֵינוּ - הָעוּגָה.
הַמַּצָב הוּא כֹּה אַקוּטִי
הָאָרֶץ נְמוֹגָה.

הַשָּׁנִים חָלְפוּ כְּמוֹ אֶמֶשׁ.
חָלְפוּ הַנְּדוּדִים.
בָּרוּךְ הַבָּא! בַּלֵּב יֵשׁ
מָקוֹם לִבְנֵי דּוֹדִים.

חָשַׁבְתָּ עַל שַׁלוֹם, וְדֶרֶךְ
סוּגָה בַּשּוֹשָנִּים.
קִבָּלְתָּ אֶת ״תּוֹרַת הַמֶּלֶךְ״
תִּזְכֹּרֶת כִּבְשָׁנִים.

הַחֲלוֹם, אוֹתוֹ קוֹשַׁשְׁתָּ,
מִסִּפְרוֹ שֶל הַחוֹזֶה,
וְחָרַשְׁתָּ וְהוֹרַשְׁתָּ,
הִתְגַּלָּה כְּ־״זֶה־לֹא־זֶה.״


וְאִם כָּךְ, אָז בּוֹא נַגִּיד,
הַמַּצָב - אֵינוֹ וָרוֹד.
אִם לַחְלֹם עַל הֶעָתִיד,
עָדִיף אוּלַי - לִנְדֹּד.

טוֹב לַחְשֹב עַל מָחֳרָתַיִם.
זֶה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ מַחַר.
יֵשׁ תִּקְוָה, אוּלַי יֵש שְׁתַּיִם-
זִימְבַּבְּוּאֶה, אוֹ זַנְזִיבָּר.

***

הרשימה המשותקת

כל מי ששולח נציגים לכנסת, מצפה שנציגים אלה יהיו חלק מהשלטון שקובע את גורלו. לשם כך הנציגים חייבים להיות חלק מקואליציה ממשלתית, ולקבל אחריות על משרדים ממשלתיים. שאם לא כן, אין כל טעם בריצה לכנסת.

גדעון עשת || הכנסייה, החמסה והמפלגה

גדעון עשת ||

הכנסייה, החמסה והמפלגה


"בכל פעם שיש התנגשות ביניהן – עובדות לעולם לא מצליחות לגבור על אמונות. אנחנו עשויים לחשוב שהאמונות שלנו מבוססות על עובדות, אבל האמת היא שהעובדות שאנחנו מאמצים מבוססות על האמונות שלנו...אנשים לא מתים למען עובדות, אנשים מתים למען האמונות שלהם" (ג'ון וורדן, אגם הזאבים, ע' 231)

הנה סיפור שעיקרו התפרסם ב"כלכליסט". הכנסייה הרוסית השכירה נכס שבבעלותה למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) שהיא מרכיב מרכזי בחזית הדמוקרטית לשלום ושיוויון (חד"ש) השותפה ברשימה המשותפת בכנסת. הכנסייה דרשה מהמפלגה להתפנות מהנכס ולבסוף תבעה אותה בגין אי פינוי במועד. בית המשפט הכריע לטובת הכנסיה, ואף פסק לה פיצוי של  1.5 מיליון שקל. לכאורה סיפור על סכסוך נדל"ני , אך במקרה הזה קשה לברוח מהפוליטיקה.

למכר שלי היתה דירה בבעלות משפחתו בגרמניה. כאשר הקומוניסטים הגיעו שם לשלטון (בחלקה המזרחי של הארץ) הם הלאימו כל דבר שעמד – כולל הדירה. זו שימשה כדיור ציבורי כמקובל במדינה קומוניסטית. בעל הבית קיבל קדחת.
על ראשי המשטר במזרח גרמניה נאמר לא פעם שהם לא זזו סנטימטר בלי אישור ממוסקבה. מתברר שמוסקבה לא הלאימה את רכוש הכנסייה. מילא שאחרי עשרות שנות שלטון, לא הצליחו הקומוניסטים לשבור את רוח הדת. אבל אפילו את המינימום המתבקש לשיטתם – הלאמת הקניין – לא עשו. הלאמה, אילו היתה, לא היתה מצילה את מק"י מגורל ההפסד בתביעה. פוטין חובב קומוניסטים בערך כמו נתניהו. אבל גם בזה הדתיים ניצחו.

המקווה ובריכת השחיה

והם ניצחו כמעט בכל מקום בעולם. אפילו במדינה שהפרידה את הדת מהמדינה –כמו ארה"ב – תרומה לכנסייה מזכה בהטבת מס, כלומר בכסף ציבורי. קל וחומר במדינות נוצריות אחרות וכמובן במעוז היהודי-אורתודוכסי שבו המדינה מיניקה את הדת (היהודית-אורתודוכסית בלבד) עד זוב חלב.

איך זה שתכנית מתאר בעיר כוללת חובה לבנות בית כנסת בכל שכונה אבל לא מכולת או בריכת שחיה? איך זה שיש עשרות רבות יותר מקוואות (כולן במימון ציבורי) מבריכות שחיה (מיעוטן במימון ציבורי)? יש המאשימים את ה"כפייה הדתית". אך מדוע החילוניים מוותרים?
מדוע ירי בהר הבית מזעזע יותר (הן למוסלמים והן ליהודים) מאשר כל ירי אחר? מדוע באל אקצה המדינה עושה לפתע הפגנות ריבונות קיצונית עד כדי טמטום וסכנת נפשות? ובקיצור: מה יש לנו עם אלוהים.

חיי המדף של אלוהים

חייבים להודות: נכון שיש היום סמארטפונים שהם סמארט ביותר. ואו-טו-טו האוטו ייסע לבד. הגלגל נחשב להמצאה הכי מוצלחת בתולדות האנושות. אבל אין כמו ההמצאה הקרויה אלוהים. חיי המדף של ההמצאה הזו שוברים כל סקאלה.

פיסיקאי ידוע תלה בחדרו באוניברסיטה חמסה. שאלו אותו רעיו מה לאמונה התפלה הזו ולפיסיקאי שכמותך? התחלת להאמין בחמסה? השיב המדען: שמעתי שהחמסה עוזרת גם למי שאינו מאמין.
מאחורי הבדיחה מסתתרת כנראה אמת. אנחנו מתקשים לחיות עם ספק. לבטח כקבוצה. המדע והמציאות עושים הכל חוץ מלמנוע ספק. ספק הוא נישמת הקידמה. ועל אף זאת עם ספקות קשה לחיות.
לדתיים מאמינים אין ספק ולכן, במובן בסיסי ביותר, החיים שלהם נוחים יותר. לחילונים הספקנים קשה גם אם המפץ הגדול היה עובדה של ממש. החמסה הדתית היא תעודת ביטוח שעוזרת גם אם לא מאמינים בה.

ובשביל ביטוח מוכנים לשלם. ובישראל – הרבה מאוד.
*

משהו רקוב בממלכת אונו


סלמאן מצאלחה ||

משהו רקוב בממלכת אונו


"הקריה האקדמית אונו היא מודל לרב־תרבותיות". זאת היא כותרתה של מודעה גדולה שמתפרסמת בעיתונים בימים האחרונים. מדובר במעין "תגובה ציבורית מטעם", שבאה בעקבות תחקיר ב"חדשות 10" שחשף את קיומה של הפרדה יזומה בין סטודנטים יהודים לסטודנטים ערבים במוסד. בהליכי הרישום למוסד נשמעו האחראים מפנים סטודנטים ערבים אל בניין אחר, באור יהודה. הבניין הנפרד מכונה "גטו" בפי הסטודנטים.

מתברר שהדבר נודע למועצה להשכלה גבוהה, והיא אף ערכה ביקור פתע במקום. בעקבות הסיור נשלח מכתב לנשיא הקריה האקדמית אונו, שבו הובהר שהלימודים במקום אינם חוקיים. במל"ג גם קבלו על התנאים שמקבלים הסטודנטים הערבים במקום, ואף ציינו שהם גרועים בהרבה מאלה של הסטודנטים היהודים. עוד נכתב, שהקריה האקדמית אונו לא קיבלה כל אישור לפתיחת מסלול לימודים לאוכלוסייה מוגדרת וכי הבניין באור יהודה "מעולם לא אושר כבניין שבו יכולים להתקיים לימודים אקדמיים".
ה״נכבדים״ החתומים על המודעה

מי עומד מאחורי המודעה שכולה דברי הלל לקריה האקדמית אונו? מבט חטוף על שמות החותמים מביא להרמת גבה. לא פרופסורים ואנשי תרבות ערבים חתומים שם, אלא אנשים מזן אחר — "נכבדים". ואלה שמות "נכבדי ערב": הכוהן אנדראוס בחוס — הממונה הכללי של העדה היוונית־הקתולית בגליל; שייח מואפק טריף — נשיא בית הדין הדרוזי לערעורים; שייח כאמל ריאן — חבר הנהגת התנועה האיסלאמית וחבר הוועד המנהל של הקריה האקדמית אונו; שייח עבד אל־חכים סמארה — נשיא בית הדין השרעי לערעורים; האב ד"ר אליאס דאו — נשיא בית הדין לערעורים בכנסייה היוונית; שייח מוחמד זבדה — הקאדי השרעי של בית הדין ביפו.

ובכן, החותמים הם בדיוק ההוכחה שמשהו רקוב כאן. "כמי שלמדו בקריה האקדמית אונו", פותחים הנכבדים את המודעה שהוכתבה להם כנראה, "אנחנו הראשונים להעיד כי אין מוסד רב־תרבותי שמכבד את תלמידיו הערבים כפי שעושה מוסד זה". בסוף המודעה הם אף מצהירים: "אנו גאים להיות בוגרי הקריה האקדמית אונו, אשר התחילה מהפכה חשובה מאין כמותה בחברה הישראלית!"

איני יודע מה למדו החותמים, ואילו תארים אקדמיים "מכובדים" הם קיבלו מהמכללה. הגאווה הערבית שהם מפגינים בשל היותם בוגרי המכללה, על רקע פרסום התחקיר, מעידה דווקא על ההיפך ממכובדות. יש לציין כי החותמים אינם ידועים כלוחמים ללא חת בהגנה על החירות ואינם מוכרים בציבור הרחב, לא הערבי ולא היהודי, כשוחרי תרבות. דומה שלא הדאגה ל"חברה ישראלית רב־תרבותית", כלשון המודעה, היא שטרדה את מנוחתם ודחפה אותם לפרסם מודעה שעולה כסף רב. גם לא סביר שהאדונים נזעקו בעקבות השידור, וגם שילמו מכיסם את עלות המודעה כדי להעמיד דברים על דיוקם. רוב חותמי המודעה ההזויה הזאת הם אנשי דת ערבים הנושאים בתפקידים שבצדם משכורות ממשרד הדתות.

זאת ועוד, המודעה שבאה לברך יצאה מקללת. שכן, היא עוד הוכחה לקיומו של "גטו" ערבי. אחרת, כיצד אפשר להבין פרסומה של מודעה בנושא חברה ישראלית רב־תרבותית, שחתומים עליה רק נכבדים ערבים, בלי אף נכבד יהודי, לא דיין בית דין, לא רב ואף לא רבה לרפואה.

הארץ, 7.7.17


החטא הקדמון

כך הגענו עד הלום, ודומה שישראל משתלבת יפה במרחב המזרח־תיכוני הפונדמנטליסטי.

בכל איסלאמיסט יש סמוטריץ' לטנטי


אין זה מקרה, שדאעש פועל במדינות כמו עיראק, סוריה, מצרים ולוב, שנשאו בעבר את דגל הלאומיות הערבית.


אם לא יהיו שתי מדינות, לא תהיה אף מדינה


בארץ המאובטחת הזאת אין מדובר על אומה מסוכסכת בינה לבין עצמה, אלא על שני עמים

הרהורים על יובל החמסין


ארכיון


סלמאן מצאלחה

הרהורים על יובל החמסין


מעריב 1998


עיד אסתקלאל בלאדי


וכך, אט אט התחילו לצוץ שאלות ואט אט היו מתחילים לשמוע סיפורים על המלחמה שהיתה, על ההרוגים, על טבח פה ושם, על בריחה/גירוש של תושבים ועל כפרים נטושים.

קושיות לליל הסגר


רבן ישמעאל היה אומר: כל שלא אמר דברים אלו בליל הסגר לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: גזל, מצור ומרור…

נתניהו בדרכו של המופתי


במדינות נורמליות, שישראל אינה נמנית עמהן, לא אמורים להיות חילוקי דעות על רקע דתי או לאומי...

תש"ח בעיניים ערביות


הרטוריקה היא סם ההזיות שהערבים הורגלו ליטול מימים ימימה. את הרטוריקה הזאת הם חובשים כמגבעות מליציות ושוכחים שהיא משמשת משתיק־שכל על ראשיהם.

האשכנזים אשמים


אשכנזים, מזרחים וכו׳

השימוש הרווח במונח "מזרחים", המכנס תחת קורת גג אחת את כל ה"לא אשכנזים", הוא חדש. החלוקה האתנית־תרבותית בין היהודים היתה שונה לחלוטין.

השמאל הערבי תמך, עכשיו תור השמאל היהודי

מלחמת הקוממיות של השמאל

ח״כ טובי: ״אני מכיר לכם תודה מעומק הלב על כי איפשרתם לי לחוג כאן הלילה... כפי שעשו בני ארצי במולדת, את יום השנה הראשון להקמת מדינת ישראל״...

החזון הציוני של אמריקאי ממוצא ערבי


הציונות, הסבירו לערבי… מועילה לו מאד, וכי היא נושאת בכנפיה התפתחות תרבותית וחמרית.

הוזי המדינה


את ההזיות על ״מדינה אחת דמוקרטית״ צריך להשאיר לזמנים אחרים, לזמנים שבהם היהודים יהפכו שוודים והערבים יהפכו דנים.

במרחב
  • בימים ההם בזמן הזה

    בטרם מעלים האיסלאמיסטים את תפארת העבר על ראש שמחתם, יש אם כן להזכיר להם שהשגשוג המדעי והתרבותי אז התרחש דווקא בזכות הקפיצה מעל משוכת האיסלאם האורתודוקסי השמרני…


    המאפיה השבטית

    כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה…

    כל הפרטים

  • האור מגיע ממערב

    ”אינטלקטואלים” מוסלמים משננים במשך דורות שכל האמת והידע מצויים בקוראן. מי שמחזיק בתפישה כזאת, כמו חמור, מובטח לו שיישאר לעד מאחור…


    על האורה בקצה הג׳ורה

    אפשר להירגע. מה שאירע בתוניסיה לא עתיד לחזור על עצמו במדינות ערב האחרות. אמנם, הפלת דיקטטור על ידי התקוממות עממית מפיחה רוח חדשה, ואולי אף שביב של תקווה, בקרב רבים באזור, אבל מכאן ועד לחגיגות...

    כל הפרטים

בארץ
  • ערבי בכל ניידת

    היחסים בין הציבור הערבי לשלטון המרכזי לא יכולים להמשיך להתנהל במתכונתם הנוכחית, המעוותת. השלטונות חייבים להפנים את העיקרון של אזרחות שווה לכלל האזרחים, על כל המשתמע מהדבר...

    ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל.

    כל הפרטים
  • נחשפה ערוות השמאל

    השיח הפוליטי בקרב מה שמכונה בטעות "שמאל" בישראל הוא שיח עקר, שלא ישנה את המצב הקיים. מדברים שפורסמו לאחרונה ב"הארץ" על ידי כותבים הנמנים עם מחנה השמאל כביכול, מצטיירת תמונה עגומה. השיח תחום בגבולות אתניים יהודיים.

    ספסרי הדת

    הנה נודע לנו באחרונה, כי בספרי הלימוד שבהם משתמשים בזרם הממלכתי־הדתי מצנזר משרד החינוך פרקים העוסקים ברביית האדם. זאת, מתוך היענות לבקשות מצד מערכת החינוך הממלכתית־הדתית.
  • ערבי, דבר ערבית

    גם הערבים מזלזלים בשפת אמם ונותנים יד לדחיקתה מהמרחב הציבורי. עדות לכך ניבטת מכל פינה ביישובים הערביים. השלטים והמודעות המתנוססים על בתי עסק ומשתלטים על הנוף העירוני הם כמעט על טהרת השפה העברית.

    יהודית ודגנרטית

    אפשר להירגע. לא תקום כאן מדינה דו־לאומית. הטעם לכך פשוט: בשטח שמשתרע בין הים לירדן אין שני לאומים מגובשים לצורך ריקוד הטנגו הזה.
ישראל-פלסטין
  • תש״ח בערבית

    הרטוריקה היא סם ההזיות שהערבים הורגלו ליטול מימים ימימה. את הרטוריקה הזאת הם חובשים כמגבעות מליציות ושוכחים שהיא משמשת משתיק־שכל על ראשיהם.

    כל הפרטים

  • בעקבות המופתי

    מכיוון ששמו של המופתי, חאג׳ אמין אל־חוסייני, התגלגל באחרונה על לשונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, החלטתי לנצל את השהות בברלין כדי להתחקות אחר עקבותיו של ״הצורר״ הפלסטיני...

    כל הפרטים

מגרות
  • על קופים וחזירים

    ויהי כאשר ישבו בני ישראל במדין ויאסור עליהם אללה ביום השבת את הדגים: הן דיג והן אכילה. ויהי כאשר באה השבת ויבואו הדגים על כל סוגיהם, ובא מקרל, ובאה דניס, ובא לברק, ובאו אלתית ואספמיא אל חוף ימם. ויהי בצאת השבת וישובו כל הדגים כולם אל לב ים, ולא שזפו עיני בני ישראל עוד דג, קטן כגדול, עד לבוא השבת הבאה. והיה כדבר הזה ימים רבים.
  • רצח לשם כבוד

    אין ישוב ערבי, בארץ או בחוץ לארץ, שלא ידע רציחות על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". אינטלקטואלים ערבים רפי שכל מנסים להמעיט מחומרת המעשים האלה בטיעונים שונים, לרבות השוואת רצח על "כבוד המשפחה" ל"רצח על רקע רומנטי"...

ארכיון

 
תרגומים
  • מרטין נימלר

    בַּהַתְחָלָה בָּאוּ אֶל הַקּוֹמוּנִיסְטִים
    וְלֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי,
    כִּי לֹא הָיִּיתִי קוֹמוּנִיסְט;

    כל הפרטים

  • בלקרישנא סאמא

    מִי שֶׁאוֹהֵב פְּרָחִים, יֵשׁ לוֹ לֵב כֹּה רָגִישׁ.
    מִי שֶׁלֹּא יָכֹל לִתְלֹשׁ אֶת כּוֹתַרְתָּם,
    לוֹ וַדַּאי לֵב אָצִיל.

  • שרון אולדס

    אֵיךְ הֵם עוֹשִֹים אֶת זֶה, אֵלֶּה הָעוֹשִֹים אַהֲבָה
    לְלֹא אַהֲבָה? יָפִים כְּמוֹ רַקְדָּנִים
    מַחֲלִיקִים אֶחָד עַל גַּבֵּי הַשֵּׁנִי כְּגוֹלְשִׁים
    עַל קֶרַח, אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם נְעוּצוֹת זֶה
    בְּגוּפוֹ שֶׁל זֶה, פְּנֵיהֶם
קולות באפלה
  • תגובות אחרונות

  • מבחר נושאים