הציונות, הסבירו לערבי… מועילה לו מאד, וכי היא נושאת בכנפיה התפתחות תרבותית וחמרית.

סלמאן מצאלחה ||

החזון הציוני של אמריקאי ממוצא ערבי

מאה שנים עברו מאז הצהרת בלפור. מאז לא שקטה הארץ ויושביה לא זכו לימי שלום וחסד. הם ממשיכים לצעוד במנהרת החושך, משל גורלם להקזת דמם נחתם. 

״על הקמת שלום בין הערבים והיהודים בשעה זו אין מה לדבר… כי שלום מתוך רצון חופשי לא יתכן בין הערבים והיהודים״. דברים מפתיעים אלה הנשמעים מאוד אקטואלים נאמרו לפני קרוב לתשעים שנה. אלה דבריו של האמריקאי ממוצא ערבי, המשורר הנודע, ג׳ובראן ח׳ליל ג׳ובראן (1883-1931). הוא השמיע אותם בראיון לעיתון היידי ״דער טאג״ ודבריו הובאו גם בעיתון ״דבר״ מיום 20 באוקטובר 1929.

דומה כי ג׳ובראן ניחן בראיה פוליטית מפוקחת, וכבר אז הוא ידע לשים את האצבע על המשחק המלוכלך של המעצמות במזרח הקרוב. 

בראיון מצטיירת תמונה פחות מוכרת של המשורר ושל חזונו. ״אנגליה היא מדינה ענקית, ועניניה הפוליטיים עצומים. עיניה למטרה ולא לאמצעים. אנגליה אורגת את מסכתה הפוליטית והחוטים שהיא שוזרת למטרה זו — יהודים, ערבים הודים ובני זלנדיה החדשה — טפלים לגביה״.

ההסכמה של אנגליה למסור את א"י ליהודים, אומר ג׳ובראן, נועדה להקמת שלטון חסות בדומה לשלטון החסות שהקימה צרפת בלבנון. ״באותה הדרך יכלה הארץ להמסר גם לסינים וליפנים״. כיוון שמבחינתם של בני אנגליה זה ״היינו הך מי יושב בא"י כל זמן שהשטח מסביב לתעלת סואץ נמצא ברשותה ומעבר חפשי וטוב לה להודו.״

אנגליה נתנה לערבים הבטחה אחת, אך הוסיפה עוד הבטחה: ״הציונות, הסבירו לערבי… מועילה לו מאד, וכי היא נושאת בכנפיה התפתחות תרבותית וחמרית. אמרו לו, כי הציונות שואפת להפוך מדבר לארץ תרבות, כיאות לבני המאה העשרים. הערבי נתרצה. את השפע שזרם לארץ עם פעולת הציונים הרגיש הערבי מיד.״

אולם הערבים התחילו להרגיש שאנגליה מזלזלת בזכויותיהם הפוליטיות והדתיות. ״לפתע פתאום נתברר הדבר לערבים. ואם הערבי עור התעורר, לא ישקיטו אותו על נקלה״. הדים מהאינתיפאדות של אותם ימים, המאורעות שפרצו בשנת 1929 (תרפ״ט), נשמעים בדבריו של ג׳ובראן: ״מה איכפת לה לאנגליה אם יהרגו אי־אלו מאות יהודים וערבים? אלה הם חוטים בודדים במסכתה הפוליטית הגדולה… היא הניחה לערבים וליהודים למצוא בעצמם פתרון לשאלה הדתית המחודדת ולמשטר השלום בא"י. וכתוצאה מהמצב הזה בא האסון הנוכחי״. אם נחליף את אנגליה של אז בארה״ב של היום, הרי שהדברים הקשורים ליחס המעצמות לגורל הערבים והיהודים בארץ נשמעים תקפים גם כיום. 

האסון של הימים ההם הוא האסון של היום. כבר אז הגיע ג׳ובראן למסקנה - הנשמעת אקטואלית גם כיום - דרישה לשלום כפוי מבחוץ: ״השאלה היא עתה שאלה של כפיה ולא של שלום״.

דברים לא פחות מפתיעים נשמעים מפיו בהתייחסו אל התנועה הציונית: ״היהודים הכריזו לפני 35 שנים על רעיונם הציוני המופלא. בחירתם את א"י כבית לאומי היא ׳לא רק נפלאה, אלא גם טבעית׳״, מצהיר ג׳ובראן. 

אולם הוא מבקש שכיבוש הארץ ע״י הציונים יתבצע בדרכי שלום: ״אני בתור סורי, בן הקהליה הלבנונית, שאיפתי שהיהודים לא יכבשו את א"י בחרב״. ג׳ובראן גם מבקש מהמראיין לרשום מילה המילה את דבריו הבאים: ״רוצה אני שהיהודים יכבשו את א"י בשלום ובהדרגה ע"י כשרונותיהם הכלכליים ושאיפותיהם התרבותיות ולא ע"י הבטחות המעצמות האירופיות.״

״הערבי הפקח יודע, כי באשר יהודים, נמצאים שם התקדמות ותושיה. לצערי לא הצליח עדיין הנסיון, בניגוד לצפיות היהודים והערבים״, אומר ג׳ובראן. את הסיבה לכישלון הוא תולה באנגליה: ״אם תרצו לדעת את סבת אי־ההצלחה, לכו לדאונינג סטריט בלונדון ותדעוה…״. אפשר להחליף את ״דאונינג סטריט״ ב״שדרות פנסילבניה״, והרי לכם כל התורה על רגל אחת.

*