סלמאן מצאלחה
סלמאן מצאלחה ||
חתול סיאמי
עֲרָבִי
הוֹלֵךְ לְיַד הַקִּיר.
נוֹשֵׂא עַל גַבּוֹ
קֻפְסְאוֹת שִׁמּוּרִים
בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם.
הוֹלֵךְ לְיַד הַקִּיר.
נוֹשֵׂא עַל גַבּוֹ
קֻפְסְאוֹת שִׁמּוּרִים
בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם.
צעדת ירושלים
סלמאן מצאלחה ||
צעדת ירושלים
בְּלֶכְתּוֹ הָרְתוּמָה לַחֶבֶל הַמָּתוּחַ,
בֵּין הַנֶּפֶשׁ הָהוֹמָה לִתְהוֹם פְּעוּרָה
בְּשָׂפָה מִתְפַּיֶטֶת, הוּא לוֹמֵד לְהַלֵּךְ
עַל־בְּלִי־מַה כְּלוּלְיָן מֶטָפוֹרִי.
חזון אחרית
סלמאן מצאלחה ||
חזון אחרית
מִי שֶׁחוֹלֵם עַל בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, לֹא קוֹרֵא
פַּרְשָׁנוּת בָּעִתּוֹן. אֶת חַיָּיו הוּא נָדַר
לְהַשְׁבִּיחַ זַן פָּרָה אֲדֻמָּה, לֹא אָתוֹן.
איך עושה דרוזי
כך היה | ארכיון - 1992
״אני דרוזי״, סרט תיעודי של רפיק חלבי על הדרוזים בארץ ובכלל, הציג תמונה מעוותת ומאוד צרה של העדה הזאת. מה לא ראינו...
אני קול צף
בארץ ישראל־פלסטין חיים מיליוני בני אדם שלא הגדירו לעצמם את מהות הסכסוך הנמשך זה עשרות רבות של שנים.
אורלי נוי || ג׳נין ג׳נין
"מה עשית בג'נין?", שואלת אותי גם היא. ופתאום היה לי חשק גדול לענות לה על השאלה הזו באריכות.
אורלי נוי ||
ג׳נין ג׳נין
במחסום היציאה מג'נין, הבעתו העייפה והמשועממת של החייל שבודק לי את תעודת הזהות מתחלפת בהפתעה, ואחר כך בבלבול.
"אורלי? השם שלך אורלי?" הוא שואל בחשדנות גלויה. אני מאשרת לו שזה שמי. ואחרי פעמיים נוספות שהוא חוזר על השם המלא שלי, הוא שואל כמעט בתדהמה "את יהודייה?"
כן. אני יהודייה. חייל משטר האפרטהייד האמון במדים ובנשק על שימור ההפרדה לא מצליח להבין. "מאיפה את באה?", הוא שואל נדהם, שאלה שכמעט מצחיקה אותי כי אין עוד מאיפה להגיע למחסום הזה מלבד ג'נין. "מג'נין", אני עונה. ושוב הוא חוזר על השאלה, אולי בתקווה לשמוע תשובה אחרת שתחלץ אותו ממצב שבעליל לא ידע מה לעשות איתו, "את היית בג'נין?", ושוב אני משיבה בחיוב.
הוא מחליט שזה עניין למפקד ונעלם עם תעודת הזהות שלי. אחרי כעשרים דקות מגיעה חיילת אחרת שמכוונת אותי לסככת ההמתנה הסמוכה, לא לפני שהיא מנהלת חקירה קצרה מטעם עצמה. "מה עשית בג'נין?", היא משתוממת. "אני עיתונאית, דיברתי עם אנשים", אני משיבה תשובה שאמנם אין בה פרט לא נכון, אבל אין גם בהכרח קשר בין שני חלקיה.
בסככת ההמתנה, אני כבר מבינה שזה הולך לקחת זמן. כמה? אין לדעת. מדי פעם מתחלפים שם החיילים, וכל הזמן הזה אני רואה פלסטינים שחוצים ברגל את המחסום בשרוול הכלוא בתוך גדרות, וחושבת אם המראה הזה באמת לא מעורר בצעירים האלה בושה וחלחלה. אחרי כשעה, חיילת ניגשת ומודיעה לי שעכשיו מחכים בעצם למשטרה. אני יודעת שהזמן שלי עכשיו בידיים שלהם, שהם רגילים להחזיק בידיהם זמן של אחרים, ושהוא לחלוטין חסר משמעות עבורם. אז אני מודה לה על העדכון, נושמת עמוק ומציתה סיגריה. "מה עשית בג'נין?", שואלת אותי גם היא. ופתאום היה לי חשק גדול לענות לה על השאלה הזו באריכות.
להגיד לה שפגשתי אדם שלמרות שזאת היתה פגישתנו הראשונה, הוא נעשה יקר לליבי כחבר ותיק. שישבתי עם אנשים שגם אחרי עוד בוקר של פלישה ישראלית אלימה, דיברו איתי על תיאטרון ועל כבוד ועל חופש. שאישה מאירת פנים שלא הכירה אותי פתחה בפניי את ביתה ואירחה אותי ברוחב לב. שילדה יפה כמו הירח וזורחת כמו השמש שחזרה מיום הלימודים הראשון שלה בכיתה ד' בירכה אותי לשלום בנשיקות על הלחיים. שמחלון ביתם הם הראו לי את עפולה, שאליה הם לא יכולים להגיע. שביקרתי במקום שבו נרצחה שירין אבו עאקלה והרכנתי ראש מתוך כבוד ועצב ובושה.
אחרי כשעה נוספת, שתי חיילות ניגשו אלי והודיעו לי שהפעם הם "יסתפקו באזהרה", אבל שהפרטים שלי שמורים אצלם ושבפעם הבאה "זה ייגמר אחרת", ושילחו אותי לדרכי. וכמו שיצאתי מהמחסום, נזכרתי פתאום בחייל ההוא מ"תעתועון" של יצחק בן נר, החייל שמתחיל להצחין ואף רופא לא מצליח לטפל בסירחון הנורא שעולה ממנו, וחושבת אם אי פעם נצליח לשטוף מעלינו את הצחנה האיומה הזו שבתוכה אנחנו מתבוססים.
מקור
עלטה כאן שוב יורדת
סלמאן מצאלחה
עלטה כאן שוב יורדת
עֲלָטָה כָּאן שׁוּב יוֹרֶדֶת עַל הַגַּיְא וְעַל
הָהָר. וְאַתָּה צִפּוֹר נוֹדֶדֶת, בִּכְנָפֶיהָ
רוּחַ דָּר.
מנחם מילסון || חיי עם הערבית
בראשית שנת הלימודים תש"ז, ספטמבר 1946 התחלנו ללמוד ערבית בבית הספר. זה היה בשנת הלימודים השמינית, מה שנקרא אז בבית הספר הריאלי העברי בחיפה "כתה ד".
גדעון עשת || השמאל והציונות
ההיסטוריה של לפני 1948 עניה במאבקים מעמדיים נגד הבורגנות היהודית והערבית. היתה לשמאל הציוני סיסמא נהדרת: עבודה עברית ותוצרת עברית. לאמור: כן יהודית ולא ערבית
לסיה אוקראינקה || לעת ערב
לסיה אוקראינקה ||
לעת ערב
שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ, וְהַיָּרֵחַ
בְּחַלּוֹנִי כְּבָר עוֹלֶה, זוֹרֵחַ.
הִסְמִיק הַשַּׁחַק, וְגַם בְּקֶרֶב
לִבִּי הַצַּעַר נִרְדָּם בָּעֶרֶב.
הַלְּבָנָה עַל חוּצוֹת הֵאִירָה,
אֵרֵד הַגַּנָּה, אֵלֵךְ, אָשִׁירָה.
מֵרֹֹב הַיֹּפִי וְהַמַּרְגּוֹעַ,
בְּזֶה הָעֶרֶב אֶשְׁכַּח כָּל רֹעַ.
צָחוֹר כָּל בַּיִת, עֲצֵי תַּפּוּחַ,
שִׁיר הַזָּמִיר כָּאן נִשָּׂא בָּרוּחַ —
הֲיֵשׁ עוֹד אֶרֶץ כָּמוֹךְ נֶחְמֶדֶת,
ווֹהְלִין שֶׁלָּנוּ, אֵם הַמּוֹלֶדֶת!
חִבֵּק הַלַּיְלָה בָּתִּים בְּשֶׁקֶט,
כְּמוֹ אֶת יְלָדֶיהָ הָאֵם חוֹבֶקֶת.
קַלָּה הָרוּחַ, אֶת כָּל הַחֶלֶד
כָּאֵם יְלָדֶיהָ הִיא מְעַרְסֶלֶת.
תרגם מאוקראינית: שלמה קרול
לסיה אוקראינקה (לריסה קוסאץ'-קביטק, 1871-1913) - משוררת אוקראינית קלאסית, נולדה במחוז וולהין שבמערב אוקראינה, במשפחת אצולה. במשפחתה דיברו אוקראיני. לסיה קיבלה השכלה טובה, היא שלטה, מלבד אוקראינית ורוסית, גם בשפות אירופאיות רבות, כולל שפות סלאביות, וגם ביוונית עתיקה ולטינית. התחילה לכתוב שירה בגיל 13, מילדותה עסקה גם באמנות ובמוזיקה. סבלה ממחלה קשה, ממנה נפטרה בגאורגיה בגיל 42.
מקור
מנסור עבאס עומד על כתפי ענקים
אם בישראל יהיה רוב איסלאמי, היא תפסיק להיות יהודית ולא יעזור בית דין, גם אם הוא יהיה בית דין גבוה לעושק.
