מנחם מילסון || חיי עם הערבית

בראשית שנת הלימודים תש"ז, ספטמבר 1946 התחלנו ללמוד ערבית בבית הספר. זה היה בשנת הלימודים השמינית, מה שנקרא אז בבית הספר הריאלי העברי בחיפה "כתה ד".

 

מנחם מילסון ||

חיי עם הערבית

 
הנטייה שלי לערבית התגלתה בגיל מוקדם. כשהייתי בערך בן שלוש באה השכנה להתלונן בפני אמי שבנה היקר מתנהג כמי שעתיד להיות עבריין. היא שמעה אותי אומר בערבית מילים שהאוזניים תצילנה לשמען. כנראה שתוך ריב עם הילד שלה, השתמשתי בערבית,  והיא שמעה והזדעזעה. אמרתי שלושה משפטים בערבית מדוברת. זה לא הרבה, אבל אלה היו משפטים שכללו את המילים החשובות ביותר בחיים ובתרבות – אבא, אמא ודת. תסלחו לי שאינני מפרט יותר.
 
שמעתי ערבית כבר בילדותי. (אין כוונתי למילים שהרגיזו את השכנה). לא שמעתי הרבה ערבית, אך המעט ששמעתי עורר בי סקרנות ומשך אותי. לא רחוק משכונת מולדתי, בת גלים שבחיפה, פחות מקילומטר מדרום לביתנו, היה כפר דייגים, תל אלסמכּ. הוא קיים עד היום. זה היה כפר או אולי נכון יותר לומר שכונה קטנה, ממש על שפת הים, ותושביה ערבים נוצרים – יוונים קתולים – התפרנסו מדייג. מדי בוקר היו באים עם שלל הדגה למכור את הדגים בבת גלים. הייתי שומע את אמי מדברת אתם בערבית. היו שכנות שלא ידעו ערבית והיו מבקשות מאמי לדבר בשמן עם הדייגים. זה לא הפליא אותי. אמי הייתה ילידת טבריה ודיברה ערבית מילדותה עוד לפני שלמדה לדבר בעברית. גם אני רציתי לדעת ערבית. גם זאת ידעתי שהערבית שפה קרובה לעברית והקרבה שבין השפות היא דבר טבעי כי הערבים הם בני דודנו. שמעתי את סיפורי המקרא מסבתי. אלה היו הסיפורים שלפני השינה. תחילה שמעתי על אליהו הנביא, כי זה היה סיפור הקשור לנוף הנשקף מהמרפסת – מערת אליהו. בהמשך בא הסיפור על אברהם אבינו שניפץ את הפסילים בחנות של תרח אביו, ואחר כך באו הפרקים הבאים: אברהם בא לארץ, יש לו שני בנים ישמעאל ויצחק. אנחנו צאצאי יצחק, והערבים צאצאי ישמעאל. הערבים היו לא רק שכנים אלא קרובים, בני דודים.
 
אני מבקש להתייחס כאן לרובד של התודעה שהיה משותף לי ולרבים מבני דורי. כמדומני שהדברים אמורים לא רק בבני דורי ממש, אלא בבני הארץ ובמי שהתחנך בארץ ישראל מאז ראשית ההתיישבות של חובבי ציון, ועד קום המדינה.  אני מדבר על תחושת הקרבה לבני הארץ הערבים, הרצון והגעגועים ליתר קרבה והצער על הקרע שבינינו לבינם. אך טבעי היה שהרצון להכות שורשים מחדש בארץ שבעת המינים, ארץ "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", יתלווה אליו רצון להתקרב אל הערבים, ילידי הארץ, היושבים בכפריהם איש תחת גפנו ותחת תאנתו. כידוע, מצאו הדברים ביטוי בציוריהם של ליליאן, נחום גוטמן, ראובן רובין, אריה לובין, ועוד.  בעיקר אני רוצה לציין בהקשר זה את איוריו של נחום גוטמן לסיפורי התורה.  גוטמן אייר את ספרי "תורה לילד", בעריכת המחנך נחום גבריאלי, (אלה היו הספרים שמהם למדנו תורה כשהיינו בני שבע ושמונה). ולפי האיורים האלה ידענו שהנערה הפלאחית שאנו רואים שואבת מים מן הבאר נראית ממש כמו רבקה אמנו; והרועה הבדואית נראית כמו רחל אמנו; והאוהל הבדואי הוא כמו אוהלו של אברהם אבינו.  
 
הדברים השתקפו גם בזמר העברי.  הרועה המחלל לעדרו, העדרים הגולשים במדרון, אורחות הגמלים – כל אלה הופיעו בזמר העברי וקישרו אותנו בעת ובעונה אחת לשכנינו, בני דודנו הערבים ולאבותינו יושבי ארץ כנען.  לקנון ידוע חוברו מלים בעברית, בעלות זיקה כפולה כזאת, מחד גיסא לסיפורי המקרא ומאידך גיסא לבני דודנו הערבים:
  עלי עין שוקקה גמליי אבריכה / ילדתי החביבה השקותם הבטיחה
כד מים צוננים העלתה אלינו....
 
שירו של עמנואל זמיר משנת 1957 מדגים את העניין הזה:
 
ידע שור קונהו וחמור /  (גם חמור ידע) / וחמור אבוס בעליו
על כן אל נא תתמהו ידידי / לשמע אגדה / על חמור, חמור מאולף  
גאלו ללחמאר לווין / גאל: יא ללחטב יא ללעין  
 
 כך, בהינף אחד, מחבר אותנו עמנואל זמיר (מוסיקאי מחונן, בן פתח תקווה, שנהרג בתאונה בשנת 1962 והוא בן 37) עם ישעיהו בן אמוץ ועם ימי עזיהו, יותם, אחז וחזקיהו, מלכי יהודה מחד, ועם בני דודנו הערבים יושבי הארץ מאידך.    
 
אולם גם זאת ידעתי שריב שורר ביננו לבין הערבים. אלה היו ימי המאורעות. מאורעות 1936 – 1939, המרד הערבי. בראשית המאורעות הייתי בן פחות משלוש ואין לי זכרונות ממשיים מאז. אך בהמשך,  מהשנים 1937, 1938 ואילך כבר יש לי זכרונות. אתה שומע שהערבים מבעירים שדות, זורקים פצצות, יורים על אוטובוסים. יש כנופיות. השירים מאותה תקופה מספרים על הקורבנות. "חֲמִשָּׁה יָצְאוּ מוֹלֶדֶת לִבְנוֹת, חֲמִשָּׁה... יְרִיּוֹת פִּלְּחוּ אֶת הַבֹּקֶר פִּתְאוֹם... פַּטִּישִׁים בְּיָדָם, נָפְלוּ חָמֵשׁ הַגְּוִיּוֹת." (ש. שלום), והיו עוד: " בְּהַר אֶפְרַיִם בְּיָקְנְעָם יָצְאוּ שְׁנֵי רֵעִים לְעֶזְרַת הָעָם;... עַל שְׂדוֹת יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי רֵעִים צְעִירִים, ... נָפְלוּ חֲלָלִים, שׁוֹמְרִים עֲרִירִים" (דוד שמעוני). הסכסוך להט. דיברו על כך גם בבית. הורי הסבירו לי שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא באשמת הבריטים. הם מסכסכים בשיטה של "הפרד ומשול". זה היה הסבר שרווח בישוב באותם הימים. האם הורי האמינו באמת בהסבר הזה שהציגו בפנינו הילדים? אני מסופק בכך. אך בטוחני שכוונתם הייתה לטובה – שלא נחשוב שהאיבה היא איבת נצח.
אלה היו דברים שעיצבו בגיל צעיר את יחסי לערבית ולערבים.
 
בראשית שנת הלימודים תש"ז, ספטמבר 1946 התחלנו ללמוד ערבית בבית הספר. זה היה בשנת הלימודים השמינית, מה שנקרא אז בבית הספר הריאלי העברי בחיפה "כתה ד". יש לומר כאן כמה דברים על מעמד המקצוע ערבית בבית הספר הריאלי. ארתור בירם המנהל (הזקן מהריאלי) ייחס חשיבות רבה ללימוד השפה הערבית. היה כמובן הנימוק המעשי: ללמוד את שפת העם השכן. אך היו לו גם נימוקים נוספים: ללמד את הערבית כדי לתת חיזוק וביסוס ללימודי העברית, כשם שהלטינית הייתה בסיס ללימוד השפות המודרניות באירופה, וכן לפתוח פתח להכרת התרבות היהודית ערבית.
 
לכן עודד את מורי הערבית בבית הספר לכתוב ספרי לימוד שראו אור בהוצאת בית הספר. המורה אליהו חבובא – ספר לימוד ערבית למתחילים בשני חלקים, והמורה מאיר פלסנר – ספר דקדוק. בית הספר פרסם בהוצאת בית הספר מהדורה מיוחדת של הספר مختارات القراءة שנערך ע"י אבינועם ילין ולוי ביליג. שני המחברים נרצחו בידי ערבים במאורעות (ביליג באוגוסט 1936 וילין שנה אחריו). אך למרות יחס הכבוד לערבית מצד מנהל בית הספר, התלמידים התייחסו למקצוע בזלזול. שני המורים לערבית – חבובא, הדמשקאי השאמי, ופלסנר היקה – היו מטרה לבדיחות. בשנת תש"ז פלסנר כבר לא לימד בחיפה אלא בירושלים. חבובא עוד לימד, וחבריי בכתה המקבילה, ד"א, למדו עם חבובא. למזלנו, בכתה ד"ב, קיבלנו את המורה החדש לערבית שהגיע לבית הספר – קיסטר, אשר לימים נודע כאחד מגדולי חוקרי הערבית והאסלאם בעולם.  מעט מחויותיי בכיתתו של קיסטר בריאלי הבאתי בדברים על קברו ביום השלושים לפטירתו. לא אחזור כאן על הדברים, למעט מה שנוגע לסדר לימוד השפה שקיסטר נהג לפיו. תחילה כמובן השפה הספרותית תוך הקפדה רבה על הניקוד הנכון, בשנה הראשונה בלי הניקוד הסופי אך בהמשך, כבר בשנת הלימודים השניה, עם הניקוד הסופי של השם והפועל. ואף זאת, כבר בשנת הלימודים השנייה – נדרשנו לכתוב חיבור קצר בערבית.
 
לקראת סוף שנת תש"ז קיבלתי מתנה מדודתי – את המילון הערבי-עברי שיצא אז: מילון ערבי-עברי מאת דוד נויישטט (ד"ר לפילוסופיה) ופסח שוסר (מוסמך במדעי הרוח). זה היה בשבילי משהו עצום. בשנת הלימודים השניה הייתי מצויד במילון שלא היה אז בידי רוב התלמידים.
 
לקראת סוף שנת הלימודים הרביעית (בשביעית), התחיל קיסטר להכין אותנו ללימוד הערבית המדוברת. הוא הודיע לנו שנצא בקבוצות של 2 – 3, בחופשת הקיץ, לחיות כמה שבועות בכפר ערבי, כדי ללמוד לדבר ערבית. הוא הכין אותנו בכך שהסביר לנו את הכללים הראשוניים של מעבר מערבית ספרותית למדוברת: השמטת ה"תא מרבוטה", השמטת הניקוד הסופי. המליץ שנקנה ספר לימוד הערבית המדוברת למתחילים ונלמד את נטיית הפועל וגם יעץ שכאשר יש לנו "חלון" במערכת, נלך לבית המשפט לשמוע משפטים שמתנהלים בערבית.  
 
בית הספר איפשר למורה לערבית לשלוח קבוצת תלמידים לכפרים ערבים בקיץ 1950, בסך הכל שנה אחרי חתימת הסכמי שביתת הנשק. כך, בראשית יולי 1950, בחופש, הגענו שאול שקד ואני לאום אלפחם, באותם הימים הכפר הערבי הגדול ביותר בארץ. והתחלנו לדבר ערבית. כיוון שהיינו שם בימי החופש לא יכולנו ללכת לשמוע שעורים בבית הספר. הגענו ביום הלימודים האחרון והצלחנו להכיר כמה מהמורים. בהמשך נפגשנו איתם בבית הקפה שבמרכז הכפר, וכך התוודענו לעוד כמה מיושבי בית הקפה – מהם סוחרים קטנים, נציג המפלגה הקומוניסטית, וכו'. מכיוון שרצינו לדבר, דיברנו. זאת הייתה המשימה, לדבר. דיברנו על נושאים שבהם היו לנו מילים, למשל על קומוניזם מול קפיטליזם (מילים שהיכרנו מהעיתון) וגם על המקרים הפליליים שבהם היו מעורבים מאנשי אום אלפחם, אלה שנכחנו במשפטם בחיפה. אחד האנשים שאיתו התיידדנו היה שיח' תופיק עסלייה, לימים ראש בית הדין השרעי בישראל ובאותם הימים סגן מנהל בית הספר. שאול ואני הבענו בפניו משאלה ללמוד לקרוא קוראן עם תג'ויד (קריאה עם נגינה). הוא אמר שיש מי שיוכל ללמד אותנו, ושלח לנו את התלמיד המצטיין ביותר בבית הספר של אום אלפחם. זה היה נער נחמד שהיה צעיר מאתנו בשנתיים. אך או שהוא לא רצה להתמיד בעניין או שאנו לא התמדנו. תג'ויד לא למדנו. עברו 15 שנים ואני מרצה בחוג לערבית שאך הוקם בחיפה בחסות האוניברסיטה בירושלים.  ניגש אלי אחד הסטודנטים, גבר כבן שלושים,  ומציג את עצמו בפניי – הסופר והעיתונאי מחמוד עבאסי, שכבר פגש אותי – כך הוא מגלה לי – בהיותו התלמיד המצטיין באום אלפחם. אחר כך עשה מ"א בירושלים וכתב דוקטורט בהדרכת שמואל מורה ובהדרכתי.  
התקופה שעשיתי באום אלפחם הייתה לה חשיבות רבה. חזרתי כשאני מרגיש שאני יכול לדבר ערבית. ידעתי כמובן, שידיעותיי בערבית מדוברת היו עדיין מוגבלות, אך נוכחתי שאני יכול לדבר, ולהיות מובן. נוכחתי שמן הבסיס של הערבית הספרותית אני יכול לצאת ולקשור קשרי שיחה. אני עוד אומַר כמה דברים על העניין הזה: ספרותית או מדוברת? ובאיזה סדר? אך אחזור לפן האישי.
 
בשנת הלימודים תשי"ב הגעתי לאוניברסיטה למכון למדעי המזרח. האוניברסיטה שכנה בבניין טרה סנטה, והמכון היה בבניין הקטן בן שתי הקומות שמאחורי הבניין הגדול. מה פירוש המכון? לא היו משרדים למכון. היה חדר קריאה שאותו ניהל ביד רמה ד"ר מרטין פלסנר (היכרנו את שמו כמחבר ספר הדקדוק).  בחדר הקריאה של המכון התנהלו כמה מהשיעורים – הסמינרים של בנעט וגויטיין. נזקקנו באופן יום-יומי לחדר הזה, כי המכשיר החיוני ללימוד שפה – מילון – לא היה זמין אלא שם. אמנם מילון איילון-שנער היה זמין, אך הוא כבר לא הספיק. כדי להתכונן לתרגילים של בנעט היה צריך את הַוׇוא ואת מֻנְגׅ'ד ואת אלה לא היה אפשר לרכוש בחנויות. לכן היה צריך לשבת בחדר הקריאה של המכון. שם יכולת לעיין גם בלסאן אל ערב ובליין. מי שהיה לו מילון הווא – היה מלך. לאברהם ינון היה הווא והייתי הולך לחדרו ברחוב מולכו 6 והיינו יושבים בלילה ומתכוננים יחד לתרגיל של בנעט.

בספטמבר 1957 ארנונה ואני מגיעים לארה"ב, אני עומד להתחיל את לימודיי בהרווארד אצל גיב. הבאתי אתי כמה ספרים שישמשו אותי וביניהם המילון האחד שהיה לי – נוישטדט-שוסר (הוא איילון-שנער). ואני יודע שזה לא מספיק. אני שואל במשרדי המרכז ללימודי המזה"ת איפה אפשר לרכוש מילון ואומרים לי, ואני ממהר לחנות "שונהוף" (פליט יהודי מגרמניה שעסק במכירת ספרים בלשונות שאינן אנגלית) ומוצא את הווא.
 
אחזור לשאלה שאיננה מרפה מכל מי שעוסקים בערבית: איזה ערבית? ספרותית או מדוברת? או שתיהן? ואם שתיהן, באיזה סדר? זוהי שאלה שנשאלת בארץ מזה למעלה ממאה שנים, מאז החלו ללמד ערבית בבתי הספר העבריים. הדעות המושמעות בעניין הזה משקפות הנחות שונות ומשונות הן בתחום הלשון והן בתחומי הפוליטיקה והפסיכולוגיה החברתית. השאלה היא אכן מורכבת ורבת פנים, אך קצרה היריעה מלהידרש לכל אלה.  
 
ולכן אתמצת מאוד. לפני כשלושים שנה הוזמנו, אריה לוין ואני, לדיון בוועדת החינוך של הכנסת על הוראת הערבית. יושב הראש שאול יהלום מהמפד"ל  שאל בטרוניה "למה מלמדים בבתי הספר העבריים ערבית ספרותית ולא מדוברת".  חבר הכנסת תופיק טובי (ח"כ מטעם רק"ח) התערב ואמר: "טוב שמלמדים ערבית ספרותית כי חשוב שהתלמידים היהודים יכירו את תרבותנו".
 
אכן אין זה מצב קל, כאשר הפער בין לשון הכתיבה ללשון הדיבור הוא רחב ועמוק כמו בערבית (מצב שאותו הגדיר הבלשן צ'רלס פרגוסון כדיגלוסיה). חברנו המנוח חיים בלנק היה אומר: "ערבית איננה שפת אם של אף אחד". זה מצב נתון ואתו יש להתמודד. אי אפשר ללמוד הכול ויש לבחור: ללמוד את יסודות השפה התקנית, זאת המשמשת בתקשורת ממרוקו ועד עיראק ומתימן ועד צפון סוריה, או להתמקד בשפה המדוברת, כלומר בדיאלקט כלשהו? דומני שהתשובה ברורה.
יש שואלים: למה לא ללמד ערבית לַתלמידים דוברי העברית באותו סדר שבו לומד הילד הערבי את שפתו, תחילה לדבר ואח"כ לקרוא ולכתוב.
 
אינו דומה ילד בן 10 היודע קרוא וכתוב בעברית ולעיתים גם באנגלית לתינוק ערבי השומע את לשון אמו ואביו בבית. זאת ועוד, הילדים הערבים, בכל הארצות הערביות חווים משבר כשהם נכנסים לכיתה א' וצריכים ללמוד צורה שונה של הערבית. לא "סתנא שְׁוׇאי" אלא "אנתט'ר לחט'ה". האם יש טעם והצדקה להעתיק את הקשיים שחווה הילד הערבי במעבר מהעאמיה לפֻצְחׇא, ולהוסיף אותם לקשייו של דובר העברית הבא ללמוד ערבית?
ומה בדבר שילוב בין לימוד פצחא ועאמיה למתחילים באותו קורס או באותה כיתה?
אינני רוצה שתגובתי לרעיון הזה תתקבל כאמירה מלגלגת, אך האם יש מי שיעלה בדעתו לשלב את לימוד הגרמנית עם לימוד היידיש?
 
על הפער הלשוני שבין כל אחד מהלהגים של הערבית המדוברת לבין הערבית הפצחא מתווסף הפער ביוקרה. הפצחא מייצגת מורשת תרבותית וזהות. לפצחא יש יוקרה, לעאמיה אין.
מכיוון שאני יודע לדבר בערבית מדוברת וגם אוהב לדבר בערבית, אני מקווה שלא אֵחשד שגישתי ללימוד הערבית כשפה זרה מוכתבת על ידי איזה אינטרס אישי.
 
אחתום בסיפור אישי קצר, שיהלום את הכותרת של דבריי. לפני 39 שנים התמניתי על ידי ממשלת ישראל לשמש "שליש צבאי" לנשיא אנוור סאדאת בביקורו בישראל. את ההודעה על התפקיד קיבלתי ביום רביעי, 16 בנובמבר בערב. סאדאת היה אמור לנחות בנתב"ג במוצאי שבת 19 בנובמבר. שאלתי בענף משטר ונוהג של צה"ל אם הם יודעים מהי הנוסחה שבה מקבלים במסדר צבאי במצרים את פני הנשיא. לא ידעו. פניתי לאמ"ן לדסק המצרי, לא ידעו את התשובה, ובכלל היו להם דאגות אחרות. לא הייתה לי ברירה אלא להמציא נוסחה. המצאתי נוסחה בפוצחא כמובן (יוקרה כבר אמרתי) ולמדתי אותה בע"פ. מוצאי שבת, 19 בנובמבר, מול כבש המטוס המצרי עומדים הנשיא פרופ' אפרים קציר, רה"מ מנחם בגין ואנוכי. סאדאת לוחץ את ידי הנשיא וראש הממשלה בסבר פנים רציני, והנה הוא מולי ואני מצדיע ואומר:
سيدي الرئيس، أتشرف بأن أمثُلَ بين يديكم بصفتي ياورًا لكم خلال زيارتكم في بلادنا، سيدي الرئيس. (תרגום: אדוני הנשיא, אני מתכבד להתייצב בפניכם בתור שליש צבאי למשך ביקורכם בארצנו, אדוני הנשיא!)
סאדאת, מופתע, הניף את שתי ידיו כלפי מעלה וקרא: "בראבו!"

 

(דברים בכנס 90 שנים ליסוד המכון למדעי המזרח באוניברסיטה, 14.12.2016)

* מנחם מילסון הוא פרופסור אמריטוס לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית; משמש כיועץ האקדמי של מכון ממרי מאז היווסדו ומחבר המילון הערבי-עברי המקוון