5 באוקטובר 2009

צפירת הרגעה

 

סלמאן מצאלחה

צפירת הרגעה


מזמן לא צחק אמיר צחוק בריא כל כך, לא כל שכן למשמע הודעה מטעם פיקוד העורף. כשזרועותיו פעלו בכל החזיתות הוא למד על בשרו, על בשרה של הארץ, את משמעות ההוויה היהודית. ככל שהרבה לענות אותה, כן רוותה נחת וכן פרצה ביללות שמחה שפילחו את הדממה.

כשנורית צור התקשרה לאמיר לשאול לשלומו "בימים טרופים אלה" כלשונה, נשמעה בקולה נימה קצת מבודחת, אם כי לא הצליחה להסתיר בה את החרדה הגדולה שלה. "אל תשכח להביא את המסכה שלך", חזרה והזכירה לו לפני שהניחה את השפופרת והשיחה נותקה.
את נורית צור, "נושנוש" בפי החברים, הוא הכיר לפני מספר שנים. היא התגוררה אז לא רחוק מדירתו השכורה במרכז העיר, והימים היו ימי התקוממות פלסטינית עממית בשטחים הכבושים.

יום אחד הגיע אל בית הקפה השכונתי שבו נהג לשבת, אם למפגש עם חברים או סתם לעוד ישיבת הסתכלות אנתרופולוגית על באי המקום. מרחוק, בעוד הוא פוסע ברחוב, פונה ונכנס בשער גן בית-הקפה, הוא הבחין בבחורה חדשה שהצטרפה לשולחן. צחוקה נשמע מרחוק ונראתה כמי שיושבת עם חברים מימים ימימה. הוא משך כיסא משולחן סמוך והתיישב בפינת השולחן שהתפנתה לידה.

אחד החברים, הוא לא זוכר כעת אם היה זה שמעון או ניר, מיהר להציג אותו בפניה: "אמיר, נורית", אמר החבר ושב לדבר בלהט בנושא השיחה. כעבור זמן לא רב נרגעו רוחות הויכוח והשיחה עלתה על פסים יותר נינוחים. בלי לדעת לאיזה פח היא נופלת, פנתה אליו נורית ושאלה: "אמיר, הבנתי. אבל אמיר מה?"

שמעון, שאוזניו היו קרויות תמיד למתרחש סביבו, מיהר לומר לה: "אמיר בן-דוד", לקול צחוקה של החבורה. לשמעון תמיד היו הערות מן הסוג הזה למשמע שאלות אודות הבחור "הצפוני" כהגדרתו, שהגיע מרחוק והתיישב לו בעיר הקודש. "בן-דוד?", תמהה נורית ועווית קלה נראתה בשפתיה. "לא בן-דוד. בן דוֹד, אחד מבני דודינו", תיקן איציק וחיסל באחת את אי ההבנה שיצר שמעון. "אה, עכשיו אני מבינה", התגלגלה נורית בצחוק שהשתרע מאוזן לאוזן.
כשהחבורה עמדה עוד על המדרכה בדרך לפיזור ההתכנסות סיפרה נורית שגם היא כנראה הולכת נגד הזרם, בכך שגם היא עזבה את איזור השפלה ובאה לחיות בירושלים. "הפרובנציאליות של ירושלים, דוקא מתאימה לי יותר", הסבירה נורית את המעבר שלה. "הפרובנציאליות היא עניין יחסי", אמר אמיר כמי שיודע דבר וחצי דבר על פרובנציאליות.
"שם", הצביעה נורית בידה, "בקצה השני של השכונה, אני גרה עכשיו", אמרה כשנפרדו לשלום, ודומה כי כף ידה נראתה מלטפת את צמרות העצים שנעו ברוח ירושלמית קלילה.

***

בימים ההם המילה אינתפאדה כבר החלה להתאזרח בשפה העברית. באמצעי התקשורת דיברו בהתחלה על התפרעויות, ומשאלה לא פסקו ולא נראה כי השקט ישוב לשרור בשטחים הכבושים עברו להשתמש במונח התקוממות. אולם שומרי הסף של העברית מיהרו לגנות את השימוש במונח העברי, המזכיר קוממיות, על מנת לא לטמא את התקומה העברית וכדי לא לקלקל את נפש הנוער. וכך, אט אט חדרה לה המילה הערבית לשכון לבטח באוהלה של עברית. פרשן אחד, האמון על המסורת המזרחנית המנותקת בדרך כלל מן ההוויה הערבית אף הגדיל לעשות. הוא טרח לנבור במילונים ערביים והביא, בחיוך סרקסטי שנמרח על המסך, תגלית מרעישה אל קהל הצופים. לאחר ששטח את מרכולתו הנבובה הישיר מבט אל המצלמה, פער פיו ופצח בדרשה ערביסטית כמוצא שלל רב: "המשמעות המקורית של המילה אינתפאדה בערבית היא: אורגזמה של גמל", פסק הפרשן הפעלתן.

כעבור ימים, בעוד אמיר יושב עם החבורה הקבועה בבית-הקפה, פנה אליו ניר ושאל לדעתו על ה"סקופ" הלשוני שהביא הפרשן. אך אמיר, בתנועת יד אופיינית, פטר הן את הפרשן והן את הגילוי כהבלים גמורים והוסיף, כי ספק אם יש ערבי בן תמותה עלי אדמות שמכיר את המידע הזה, או שמתייחס אליו ברצינות. "הערבים של היום" פסק אמיר, "יודעים בקושי לקרוא במילונים האלה שהם לא יותר מאשר שדות בור המשמשים כרי מרעה לפרחי מזרחנים מתלמדים".

תוך כדי פרצי הצחוק שהתגלגלו באוויר בגלל הויכוח העסיסי שירד סוף סוף מרומו של עולם ונסב סביב אורגזמות של בעלי חיים, למד אמיר משהו על אורגזמות של צבי ים בגלאפגוס. שכן, ניר חזר לא מזמן נרגש ונפעם מן המראות שראו עיניו באיים הרחוקים.

"שם היו צריכים להקים את המדינה היהודית", ניסה ניר לשפוך קצת שמן על מדורת הויכוח שהלכה ודעכה לה. "ומי יבנה לנו בתים שם, מי יעבד את האדמה?" הטיח בו איציק. "נביא ערבים כמו אמיר וחבריו", אמר ניר והוסיף: "הרי אנחנו לא יכולים לחיות בלי ערבים." ולאחר השתהות קלה הוסיף: "ואז, סביר להניח שהכל יתחיל מחדש", סיכם באחת את החוויה הציונית. יותר מכל דבר אחר ניר היה נרגש בגלאפגוס מקולות הצבים המזדווגים שממלאים את הטבע הבראשיתי. ניר אוהב לדבר הרבה על מין ועל אורגזמות. הוא תמיד נהג לומר, ספק בבדיחות ספק ברצינות: "פוליטיקה עושים, על מין מדברים".

"ואיך אתה יודע להבדיל בין צב זכר לצבה נקבה?" פנה אמיר אל ניר בשאלה מתריסה. "לא יודע", ענה לו ניר והוסיף בנימה של התגרות: "ומה אומר הפלאח איש הטבע על הסוגיה הזו?" לא יכול היה אמיר לשאת את נימת הזילזול בדבריו של ניר והטיח בפניו, לקול צחוקם של שאר המסובים: "לך אל הצבה עצל, ראה דרכיה וחכם". נורית, שהתחילה גם היא לפקוד את השולחן הקבוע, נדרשה מצדה לנושא המתלהט והוסיפה נופך חדש לשיחה כשהוסיפה בחיוך: "האם צבות מזייפות אורגזמה?"

***

השנים נוקפות מהר, כנראה מכוח ההרגל, חשב אמיר בעודו לוגם מן הקפה ונושף את עשן הסיגריה שעשה את הדרך בחזרה מריאותיו אל האוויר הפתוח. השקט לא שב לשרור בארץ, כי לאמתו של דבר מעולם לא היה קיים. ועל כל אלה נוסף עכשיו עוד איום מסוג אחר שאותותיו ניבטו בכל פינה. אל התיקים התלויים על משענות הכסאות בבית-הקפה נוסף עוד אביזר, קופסת קרטון שהשתלשלה לה ברצועת פלסטיק שחורה.

החרדה ממה יילד יום היתה שונה הפעם מתקופות אחרות. בחלל האוויר ריחפו איומיו של סדאם בהשמדת חצי ישראל אם ארצו תותקף. איש לא ידע איזה הפתעות מחביא האיש ההוא מבגדאד שכבר המית אלפים מבני ארצו בגזים רעילים. בארץ דאגו מבעוד מועד לחלק מסכות אב"כ לכל התושבים ואף יעצו להם לקנות סרטי הדבקה לאיטום החלונות נוכח הצרות שעלולות לבוא ממנו.

אמיר לא חש בנוח עם כל ההיסטריה מסביב אך נאלץ, בלחץ לא כל כך מתון מצד החברים, לגשת אל נקודת חלוקת המסכות ולקבל גם הוא מסכה. בלא מעט חשש ניגש לנקודת החלוקה, קיבל הסבר קצר מחיילת צעירה על השימוש בה ונטל את קופסת הקרטון עם רצועת הפלסטיק השחורה. כשחזר הביתה הוא הניח את הקופסה בארון ולא ניסה אפילו לפתחה ולראות מה יש בתוכה.

כשהמתח הלך וגבר והמתקפה על עיראק נראתה קרובה מתמיד, אנשים נתבקשו לקחת עימם את קופסאות הקרטון לכל מקום. לא אחת נראו אנשים הולכים בעיר ומעל כתפיהם משתלשלת לה קופסת קרטון. אנשים נראו מצטופפים בתחנות אוטובוס נושאים את המסכות עימם בדרכם לעבודה או בחזרה הביתה. היו כאלה שניסו להסתיר את החרדה בתוך שקיות ניילון של מכולת והיו כאלה, דוגמת צעירות רבות, שהרחיקו לכת וצבעו את הקופסה בצבעים עליזים יותר או שציירו עליהן שלל פרחים.

***

משל היה זה לילה מושאל מן הסיפורים ירד הלילה על ירושלים. המלחמה בעיראק הרחוקה בעיצומה וטילים מכים במקומות שונים בארץ. "מדוע אני נזכר בשמעון עכשיו, ודוקא ברגע זה?" שאל אמיר את עצמו ולא היתה לו תשובה מניחה את הדעת. ככל שהשנים נקפו מצא את עצמו שוקע יותר ויותר בבדידותו. לא אחת מצא את עצמו כמי שבמטה קסמים ניתק מן הכאן ועכשיו ורוחף לו בעולמות אחרים. מחשבות טורדות עולות לפתע ומטשטשות בדרכן את העכשיו, את הכאן. "על מה אתה חושב?" שאלה נורית בנסיון לדובב אותו ולהוציא ממנו דברי כיבושין בסיטואציה שנקלעו אליה. "כלום", לחש אמיר באוזנה בנסיון נואש שלא לחשוף תחושות שעלולות להכביד על המצב, ואחר הוסיף כמה מילות עידוד: "חושב עליך, עלינו".

"ואולי אני רוצה לנקום את נקמתה של אותה פלסטינית משוחררת שלא יכלה להוריד את שמעון על הברכיים, שלא יכלה לרגשי האשמה של הציונים שדופקים פלסטינים מחד, ובוכים על כך שאינם יכולים לדפוק פלסטיניות", המשיכה המחשבה לטרוד את מנוחתו. שמעון התוודה פעם בפניו כי לא יכול היה, בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, להיענות לחיזוריה של סועאד, בתו של איש ציבור ערבי. "כשצה"ל דופק פלסטינים בלבנון, אני לא יכול לדפוק עוד פלסטינית", המתיק שמעון את סודו באוזניו המשתאות של אמיר.

"ואולי אני נזכר בשמעון עכשיו בגלל שאני מוצא את עצמי במיטתה של נורית צור, בתו של מיכאל צור, הקצין הישראלי הבכיר", הוסיפה המחשבה לטרוד את מנוחתו בעוד ידו מחליקה על כתפה, גולשת אט אט במורד מותניה, מתעקלת קלות ונחה על גבעה זעה כמי שמנסה לצייר קווי מתאר של דיונות המשתרעות באופק. "ומה עם רגשי האשמה שלי?" הוסיף אמיר להכביד על עצמו.

הוא סוקר את גופה הרך כשידו נחה על שדה ופטמה חמה מדגדגת את כף ידו. הוא רואה את הלבן בעיניה ונזכר בכתמי שלג צח הנח על פסגות הרי הצפון. הוא נושק לשפתיה שנדמות לפתע לשפתה של הכנרת. הוא יונק בתאווה מתהום פיה מי חיים ומוריד את מפלס המתח המרחף על הארץ. ידו הגולשת על מדרוני גבה משל היתה צפור שחגה ונוסקת עם גלי האוויר העולים מן השדות המוריקים, אחר נוחתת במותניים צרות בואכה שפלה צרה שהלכה והתכווצה לה בטבורה. הרחק שם בקצה המיטה נמתחת לה העקב כקפיץ שנדרך ברגע שגופו מדווח על חדירה של כוח מזויין באיזור הבולענים של ים המלח.

הנה היא כל הארץ שרועה לפניו, חשב אמיר לעצמו. הוא רק מושיט את ידו ויכול לגעת בה, למשש אותה ככל שיחפוץ, לכבוש אותה, לשחרר אותה שעל אחרי שעל בלי כל התנגדות. הנה היא, כל כך קרובה שהוא יכול לראות את הכחול בעיניה, את הזהב הגולש על כתפיה, והנה נפתחים לרווחה בפניו כל שעריה. הנה היא, כל כך קרובה וכל כך רחוקה בעת ובעונה אחת.

***

נפלאות ונפתלות דרכי הארץ, חשב אמיר לעצמו. מחשבות כאלה יכולות לצוף אפילו סתם כך בעוד ליל שימורים עם נורית צור שזה עתה מצא את עצמו שרוע במיטתה, חשוף הוא בפניה וחשופה היא בפניו. תחת להרוות את צמאונו מעינותיה, להשביע את רעבונו מפרי עץ הדעת הפורח בשדותיה, הוא מוצא את עצמו גואל עוד שעל ועוד שעל, ודומה כי עוד זרועו נטויה לדעת אותה יותר.

שקט שרר בחוץ. דממה האהילה על הבית בשכונה הפסטוראלית ורק נשימות קצובות וגניחות עם צלילים חדשים עלו בחלל חדר השינה שאותו הפכה לחדר אטום לפי הנחיות מדוקדקות של פיקוד העורף. ובעוד אמיר שקוע במלחמת השיחרור שלו, לפתע נשמעה אזעקה עולה ויורדת, עולה ויורדת, עולה ויורדת.

הפחדים של נורית מן המלחמה הזאת היו כה עזים, עד כי למשמע האזעקה היא מיהרה להרחיק אותו ממנה בטרם עלה בידו לשחרר את הארץ ולהביא לרגיעה כללית. היא זינקה מן המיטה ומיהרה לחבוש את מסיכת האב"כ ודחקה גם בו לחבוש את המסכה שלו. כאקט של שותפות גורל עימה, גם הוא חבש את שלו.

המסכה משנה את האדם, חשב אמיר בעוד עיניו עוקבות אחרי נורית הניגשת להדליק את מכשיר הטלויזיה. לפתע נראו שניהם כמו חייזרים שנחתו בארץ עלומה, בארץ הלומה.

לא עברו הרבה דקות עד שנשמעה צפירת הרגעה ושניהם מיהרו להסיר את המסכות ויכלו לנשום מעט לרווחה. אולם למרות צפירת ההרגעה, יכול היה אמיר להבחין בחרדה כלשהי שהיתה עדיין נסוכה על פניה.

"אם חס וחלילה וחס יקרה משהו נורא בארץ, האם תשמור עלי?" שאלה נורית בנימה מעט מבודחת שחשפה את החרדה הגדולה שלה. "לשמור עליך מפני מה? מפני מי?" ענה לה אמיר בשאלה. "נווו, אתה יודע. אתה עושה את עצמך לא מבין", המשיכה לדחוק בו כמחפשת אצלו תשובה.

בנסיון נואש להסיט את השיחה לעניינים אחרים כדי לא ליצור עימות ברגע של אחדות, פלט לעברה כלאחר יד: "השבת תשמור עליך, נושנוש". היא לא צחקה למשמע דבריו והמשיכה בתמיהה: "סליחה, מה זאת השטות שפלטת"? "סתם צחקתי", ענה אמיר בעוד שניהם ישובים להם חבוקים ובוהים במסך הטלויזיה, צופים בשידור החי.

"היתה נפילה באיזור המרכז. אין נפגעים", דיווח דובר פיקוד העורף בשידור חי. למשמע דברי ההרגעה, הביטו זה בזו ופרצו לפתע בצחוק עד שדמעו עיניהם וריחות שונים ומשונים של גומי עולים באפם.
***

הסיפור התפרסם במוסף "סופרים ששים", מעריב, 7 במאי 2008
_____
For English , press here.
For Malay, press here
.

שיתופים:



תגובות בפייסבוק:

0 תגובות::

הוסף רשומת תגובה

  • מזרח-תיכון

    המאפיה השבטית

    כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה…

    כל הפרטים

    למה אמריקה אוהבת מלחמות

    התנהלות המעצמות, ובראשן ארה״ב, מול איראן איננה מפתיעה; השלום במזרח התיכון הוא האויב מספר אחת של יצרניות הנשק הגדולות...

    כל הפרטים

  • ישראל-פלסטין

    תש״ח בעיניים ערביות

    הרטוריקה היא סם ההזיות שהערבים הורגלו ליטול מימים ימימה. את הרטוריקה הזאת הם חובשים כמגבעות מליציות ושוכחים שהיא משמשת משתיק־שכל על ראשיהם.

    כל הפרטים

    ישראל כמדינה ערבית

    "ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.

הקש על התמונה לשליחת דוא״ל

קלאסי

***
ג׳אז


ארכיון הצד הזה

מבחר נושאים

 

גלריה

גלריה
שקיעה בשארנקל, צרפת, אוקטובר 2017
  • מסות

    עיר הפרח המהלך

    רק העיר ירושלים מסוגלת להלֵּך על החבל הנמתח בין שדים רדומים לבין פּרח שנשכח...

    כל הפרטים

    כל הצפורים מוליכות לרומא

    כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו‮, ‬יצאו אנשי הכפר ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי הזיתים‮, ‬מקור מחייתם העיקרי בימים ההם‮.

    כל הפרטים



  • סיפור

    צפירת הרגעה

    כשנורית צור התקשרה לאמיר לשאול לשלומו "בימים טרופים אלה" כלשונה, נשמעה בקולה נימה קצת מבודחת, אם כי לא הצליחה להסתיר בה את החרדה הגדולה שלה...

    כל הפרטים


    מדרש

    על קופים וחזירים

    מדי פעם בפעם מובאים בתקשורת העברית דברי שטנה הנאמרים על-ידי מטיפים אסלאמיים או מובאים ציטוטים, מן העתונות או מכתובים ערביים אחרים, המדמים את היהודים לקופים וחזירים. בהתייחסות למובאות האלה תמיד נעלם מעיני הקורא העברי מקור הדימוי הזה והרקע עליו צמח.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.
  • שיר

    מאותו עפר

    וְשׁוּב דִּמְדּוּמִים וְשׁוּב רוּחַ יָם רְעוּדָה.
    וְלֹא הִבְהֵב בָּאֹפֶק סִימָן כָּלְשֶׁהוּ לְהֲקָלָה.
    וּכְבָר הָיָה יָדוּעַ שֶׁהָעִנְיָנִים יֵלְכוּ וְיִסְתַּבְּכוּ.
    וְהֵם אָכֵן הָלְכוּ וְהסְתַּבְּכוּ.

    כל הפרטים

  • שיר

    בחיפה, מול הים

    בְּחַיְפָה, מוּל הַיָּם, רֵיחוֹת הַמֶּלַח
    עוֹלִים מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה. וְשֶׁמֶשׁ
    הַתּוֹלָה עַל עֵץ פּוֹרֶמֶת רוּחַ.
    בְּתוֹךְ שְׁוּרַת עֵצִים טוֹבֶלֶת אֶבֶן,
    נִטְּעוּ גְבָרִים, נָשִׁים וְאֵלֶם. דַּיָּרִים
    בְּבֵית דִּירוֹת וּשְׁמוֹ מוֹלֶדֶת.

    כל הפרטים

  • שיר

    על חופש היצירה בעידן הלאומי


    מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מְדִינָה, לֹא גְבוּלוֹת
    בְּטוּחִים לִי, אוֹ צָבָא שֶׁשּׁוֹמֵר יוֹם
    וָלַיְלָה עַל חַיֵּי חַיָּלָיו. וְאֵין קַו
    צִבְעוֹנִי שֶׁמָּתַח גֶנֶרָל מְאֻבָּק בְּשׁוּלֵי
    נִצְחוֹנוֹתָיו.

    כל הפרטים