להחרים את הבחירות

ישנם גם את אלו שנמנים עם הזן הבזוי, שכל רצונו הוא להשתמש באזרחים הערבים כדי להחליף את שלטון הימין, ואחר כך לזרוק אותם.

סלמאן מצאלחה|| להחרים את הבחירות

לא ידעו, ולא יבינו

משוררי הסיכול:
לא רק לערבית צריך לתרגם את המסמך אלא, חשוב יותר, יש לתרגמו גם לעברית עכשווית מובנת לקהל הרחב. שכן מוחותיהם הקודחים של המתכננים מגלים טפח ומכסים טפחיים. ברור שבחירת שם התוכנית אינה מקרית…

סלמאן מצאלחה || לא ידעו, ולא יבינו

ברק וחוסיין מחכים לאובמה


והנה, שוב נבחרת להמשיך לשאת בתפקיד נשיא המעצמה הגדולה. העולם, לפחות בחלק הזה שלו, עדיין מצפה ממך שתזקוף את קומתך ותעשה סוף סוף את המעשה המתבקש. לא נותרו לך תירוצים. מרגע זה ואילך כל הקלפים בידיך.

סלמאן מצאלחה || ברק וחוסיין מחכים לאובמה

מבצע איראנים גדול



”עמוד ענן” - לכיוון איראן

הסיפור האיראני הוא שנמצא בראש מעייניהם. הרי שר הביטחון ברק הצהיר לא אחת על כך ש"אנחנו מתכוננים לדבר הזה"...


סלמאן מצאלחה || מבצע איראנים גדול

גדעון עשת || בין רמאללה לעזה


פלסטין חצויה. עבאס והפתח שולטים במקצת הגדה המערבית והחמאס מושל בעזה. אט אט העולם שמסביב מקבל את הפיצול הזה. השלטון בעזה נהיה מקובל יותר. עבאס וחבריו לפתח לא מייצגים את עזה ולא מדברים בשם מנהיגיה.

גדעון עשת || בין רמאללה לעזה


רות גביזון | המדינה היהודית של רבין

תגובה:
ואכן, אפשר היה להעביר את הסכמי אוסלו רק בגלל הגוש החוסם של ממשלת רבין השנייה, שהושג באמצעות המפלגות הערביות...

רות גביזון || המדינה היהודית של רבין


רבין נרצח כישראלי

סלמאן מצאלחה || 

רבין נרצח כישראלי


השנים חולפות, גם השם חולף והזיכרון מתעמעם. לא מעצמו מתעמעם הזיכרון. יש מי שדואג לכך. שבע עשרה שנים חלפו מאז אותה שבת, ארבעה בנובמבר, בכיכר שנשאה את שמם של מלכי ישראל.

ההלם שהכה בארץ ידע להצמיח רק נרות, שום דבר מעבר לכך. מרוב חיפוש אחר שלום בית יהודי בעקבות הירצחו של יצחק רבין לא ראו יותר את הרוצח, לא את שולחיו ולא את הנרצח. הכל הסתפקו בהנצחתו באותה כיכר ובקריאת רחוב פה ובניין שם על שמו.

עכשיו, אחרי הטקסים הממלכתיים, הנאומים הממלכתיים והאזכרה הממלכתית, אפשר לשוב ולקרוא לרצח בשמו. שכן, גם לקביעת יום הזיכרון הממלכתי בי"ב בחשון, לפי הלוח היהודי-העברי, יש חלק נכבד בעמעום משמעות הרצח.

צריך לשוב ולהזכיר למי שמנסה לשכוח ולמי שמתאמץ להשכיח, כי רבין נרצח בארבעה בנובמבר. הוא לא נרצח בי"ב בחשון. במלים אחרות, ראש ממשלת ישראל נרצח כישראלי. הוא לא נרצח כיהודי. רק הרוצח, כמו גם שולחיו האידיאולוגיים שנותרו מאחורי הקלעים, פעלו כיהודים והתנהלו על פי צווי הזמן היהודי.

בחברה המתנהלת על פי קודים שבטיים אין ערך ליחיד, גם אם הוא ראש ממשלת השבט. ערכו של הפרט נמדד על פי יכולתו לאמץ את הקודים השבטיים הנוקשים ולהתנהל על פיהם. כל חריגה מקודים אלה עלולה להביא לתגובה קיצונית מצד אלה שרואים בעצמם נושאי דגלו ושומרי כבודו של השבט.

החטא הציוני הקדמון היה עם הקמת המדינה. קברניטי הציונות, מימין ומשמאל, לא השכילו להפריד בין הדת היהודית לבין המדינה היהודית. כעבור שני עשורים פרצה מלחמת ששת הימים, שקירבה את השבט היהודי אל מקומות טעונים בערכים דתיים ושבטיים.

בחלוף השנים הכיבוש הלך והעמיק, ההתנחלויות הלכו והתבססו והדמוגרפיה המשיכה לדהור. האינתיפאדה הראשונה יצרה שינוי בהשקפתו של רבין, רמטכ"ל הכיבוש ב-1967. באינתיפאדה הראשונה, כשר הביטחון, הוא עסק בשבירת ידיים ורגליים של פלסטינים מתקוממים.

רבין הבין, באיחור רב, כי המשך הכיבוש של עם אחר, שממשיך להתרבות ומעמיד בסכנה את קיומה של מדינה יהודית עם רוב יהודי, הוא פלונטר קשה להתרה. לכן פנה, גם אם בהיסוס, לדרך אוסלו.

כדי להגיע ליעד הישראלי-הציוני הוא חצה את הקווים האדומים שציירו נושאי הדגל של השבט היהודי. בהקמת ממשלתו הסתייע רבין ברוב הישראלי בכנסת, כלומר, נשען על מה שמכונה "מפלגות ערביות" כרוב חוסם. האקט הזה דמה להנפת סדין אדום מול השור המועד של הפונדמנטליזם היהודי ושל היות ישראל "מדינה יהודית".

משום כך הטיח בו הימין את הטענה הגזענית שאין לו "רוב יהודי" למימוש מדיניותו. רבין, בתגובה, התחיל להשמיע בפומבי, בערוץ הממלכתי, שיח אזרחי. הוא הטיח בימין מונחים כמו גזענות ואפרטהייד.

זקני השבט התכנסו והחלו להעלות מן העבר הרחוק מושגים כמו "דין מוסר", "דין רודף" ועוד כהנה וכהנה הלכות ודרכים לטיפול בבן שסרח. רק שאלה משנית אחת נותרה פתוחה - מי יבצע את פסק דינם.

היריות נורו על ידי מי שראה את כיכר מלכי ישראל ככיכר השבת, כיכר השבט. במלים אחרות, רבין נרצח כישראלי הנשען על רוב ישראלי. כלומר, מפני שחצה את הקווים האדומים של השבט היהודי. הוא נרצח על חילול כבוד המשפחה, כבוד השבט היהודי.

השיח שבמרכזו המושג "מדינה יהודית" הלך והעמיק בשנים האחרונות. דומה כי מבחינת הימין הישראלי, רצח רבין ממשיך להשתלם.
*
פורסם: דעות-הארץ, 4 בנובמבר 2012

For English, press here


אין למי להצביע

התקשורת הציונית המגויסת יודעת לכרוך יחד את הח"כ היהודי, הכשר לכל הדעות, דב חנין ממק"י ואת הח"כ הערבי, אברהים צרצור שמו, איסלאמיסט מרע"ם, ולהכניסם לאותו סל שנקרא "המפלגות הערביות".

סלמאן מצאלחה || אין למי להצביע

והארץ שוב כמרקחה, כמאמר הקלישאה. הסומק חזר ללחייהם של פרשנים למיניהם ופוליטיקאים לזניהם. שכן, נתניהו החליט ללכת לבחירות וביבי קפץ על הסקרים המחמיאים שנקרו בדרכו ורץ לבשר לעם על המשך הדריכה במקום לעוד ארבע שנים.

ההצגה תימשך שלושה חודשים תמימים. כדאי בכל זאת לתת את הדעת על פן אחד, ליתר דיוק פנים רבים, שנעלמים מן העין בהצגה הזאת. לפני ארבע שנים, אני מודה, לא הצבעתי בבחירות. נמנעתי אז, לא מפני שאינני מאמין בדמוקרטיה אלא בגלל סיבה מאוד פשוטה; לא היה לי למי לתת את קולי. והנה, למרבה הפלא, בהתרגש הבחירות החדשות עלינו העמדה ההיא שלי מקבלת כעת משנה תוקף.

שכן משיח הבחירות שהולך ומתלהט נושבת לה שוב הרוח הרעה. הבחירות בישראל, כמו תמיד, מתנהלות כבחירות של "יהודים-דמוקרטים", כיאה למדינה ה"יהודית-דמוקרטית". מתחת לפני השיח הזה מסתתרת לה האמת המרה: לאזרח ערבי ליברל, חילוני, דמוקרט והגון אין מה לחפש בבחירות האלה. ההצגה ה"דמוקרטית" הזאת נועדה להקים ממשלות על טהרת היהודים בלבד.

כפי שהדברים נראים כרגע, גם כעבור ארבע שנים עדיין אין לי למי לתת את קולי. לעמדה זאת סיבות רבות. די אם נקשיב לשיח המפלגתי שמתפרץ בימים אלה מעל כל מרקע ומושמע בכל במה, כדי להבין את חוסר התוחלת בהצבעה. הפרשנים והפוליטיקאים החלו לערוך חישובים, להקים ממשלות ולפרק קואליציות, להכתיר איש כזה או אחר שיטפל באיום האיראני ולמנות לו עזר כנגדו פלוני או אלמוני.

בשיח ה"דמוקרטי" הזה מתעלמים מחמישית מאזרחי המדינה. שנים על גבי שנים נוהגים להכניס את כל המצביעים הערבים לסל אחד שנקרא "המפלגות הערביות". אמצעי התקשורת הולכים בעקבות מכוני הסקרים ומנציחים את הבורות בקרב הציבור הרחב.

התקשורת הציונית המגויסת יודעת לכרוך יחד את הח"כ היהודי, הכשר לכל הדעות, דב חנין ממק"י ואת הח"כ הערבי, אברהים צרצור שמו, איסלאמיסט מרע"ם, ולהכניסם לאותו סל שנקרא "המפלגות הערביות". לא צריך להזכיר שמק"י כשמה כן היא - מפלגה קומוניסטית ישראלית. הדגש במפלגה זו, מאז ומתמיד, הוא על היותה מפלגה ישראלית פטריוטית שחברים בה יהודים וערבים.

אך השקר הגדול מכולם הוא נשיאת תואר הערביות על ידי המפלגה הנקראת רע"ם - הרשימה הערבית המאוחדת. שכן מבחינת הרכבה ומהותה מפלגה זו איננה ערבית ואיננה מאוחדת כלל וכלל. ידוע שהציבור הערבי מורכב מעדות שונות - מוסלמים, נוצרים ודרוזים. אך ראו זה פלא: במפלגה זו אין זכר לשתי הקהילות הערביות - הנוצרית והדרוזית. הדבר מצביע יותר מכל על כך שזוהי בסך הכל מפלגה מוסלמית בדלנית, וכך היא נתפשת גם בעיני הציבור הערבי עצמו. הדבר מתבטא בבחירות לכנסת, שבהן לא זוכה מפלגה זו ולו בקול אחד מקולות המצביעים הנוצרים והדרוזים.

לכן, לקרוא לרע"ם מפלגה "ערבית מאוחדת" זו אחיזת עיניים ותו לא. קיומה של מפלגה כזאת, על טהרת המוסלמים והתנועה האיסלאמית, משרת מצד אחד את השלטון הציוני, שמדגיש את "יהדותה" של המדינה, ומן הצד האחר מפרק את הציבור הערבי לעדות דתיות ומנציח את הפירוד העדתי בתוכו.

אזרח ערבי חילוני, ליברל, דמוקרט והגון לא יכול להצביע למפלגות התומכות בקצב מדמשק ודומיו, כדוגמת חד"ש ובל"ד, או במפלגות איסלאמיות בדלניות כמו רע"ם. אזרח ערבי כזה גם לא יכול להצביע למפלגות ציוניות שמדירות אותו מהשלטון בארצו ובמולדתו מטעמים גזעניים. וכך, בהעדרה של מפלגה אזרחית אמיתית, אין למי להצביע בבחירות האלה.

*
פורסם: דעות-הארץ, 16 באוקטובר 2012

***
For English, press here

שחיתות מלכותית


סלמאן מצאלחה || שחיתות מלכותית

הייתכן שממשלות זרות קונות מפלגות ואישי ציבור בישראל? הדבר בוודאי נשמע לכם מושחת, הזוי ומצוץ מן האצבע - והוא אכן מושחת לכל הדעות. ואולם, השחיתות מתרחשת כאן, הרחק מעיני הציבור הרחב. הנה לכם סקופ: הוד מלכותו, המלך עבדאללה מירדן, קונה מפלגות ומנהיגים רוחניים בישראל. הדברים מתבצעים בשקט בלי שאיש ירים בתמיהה ולו שערה אחת משערות גבותיו.

שוו בנפשכם כיצד הייתם מגיבים לו הייתם קוראים באמצעי התקשורת מודעות בזו הלשון: העבודה או הליכוד, ישראל ביתנו או מרצ, ש"ס או יהדות התורה, עובדיה יוסף או כל מנהיג דתי אחר מבקשים מהחברים לפנות אליהם כדי לקבל מלגות המוענקות להם על ידי הכתר הירדני, למטרות לימודים גבוהים באוניברסיטאות הירדניות.

ובכן, זה בדיוק מה שקורה בארץ. אך מכיוון שזה קורה במגזר הערבי כבר שנים רבות, איש לא פוצה פה. ומפני שאין עיתונות ערבית ראויה לשמה בארץ, הרי שהשחיתות הזאת ממשיכה להתנהל ללא הצגת שאלות וללא בקשת תשובות.

השחיתות המלכותית חוצה מפלגות ועדות ערביות, דבר המלמד על אופיה ועל מטרותיה. כדי לסבר את אוזני הקוראים אצטט כאן חלק מהידיעות-מודעות המתפרסמות בארץ בכלי תקשורת ערביים. העיתונות של מק"י וחד"ש מנסחת את הדברים כך: "מודעה לחברי חד"ש המעוניינים ללמוד באוניברסטאות הירדניות... במסגרת מענק-החסד המלכותי הירדני". במפלגת בל"ד מסתירים את חסדי הוד מלכותו ההאשמי ומנסחים את המודעה לחברים כך: "הברית הלאומית הדמוקרטית, בל"ד, מעניקה את מלגות ירדן", והמודעה אף מפרטת את תחומי הלימוד ונוקבת במספר המקומות המוקצים לחברים.

לא רק על מפלגות פוליטיות מורעפים החסדים המלכותיים, אלא גם על מנהיגי עדות דתיות. על כך אנו למדים מהמודעה שמפרסמת המועצה הדתית הדרוזית העליונה, שבה היא מבקשת מן התלמידים המעוניינים לפנות אליה בדוא"ל, בפקס או בטלפון, כדי לקבל את מענקי החסד של הוד מלכותו.

איש אינו מעלה את השחיתות המלכותית הזאת לדיון ציבורי, ויש לי יסוד סביר להניח שהיא מתקבלת בהסכמה שבשתיקה מצד ממשלות ישראל השונות, מכיוון שהיא משרתת מטרות נסתרות אחרות של השלטון. מחד גיסא, המפלגות הפוליטיות מצטיירות בעיני הציבור כמי שדואגות לו, מה שעשוי להועיל להן בעת בחירות; באופן דומה ההנהגות ה"רוחניות", הנוחות לשלטון והמחזיקות את ברז החסד המלכותי בידיהן, מחזקות את אחיזתן ה"פוליטית" בקרב צאן מרעיתן. מאידך גיסא, באמצעות המתנות הללו קונה המלך הירדני את ההנהגות הפוליטיות והדתיות של הציבור הערבי בארץ.

השלטונות, הן בישראל והן בירדן, קונים בכך שקט. על ידי עצימת העין, השלטון הישראלי משחרר את עצמו מהלחץ של הציבור הערבי ומהמחויבות לדאוג לספק לו אפשרות ללימודים גבוהים. מן הצד השני, קונה לו בית המלוכה ההאשמי בעלי ברית בתוך המפלגות הישראליות ובחברה הערבית בארץ. השקט הזה מתבטא בכך שהעיתונות הערבית בארץ, המפלגתית והאחרת, נעדרת כל ביקורת על בית המלוכה הירדני, על המדיניות שלו ועל השחיתויות שלו.

הנזק שנגרם לציבור הערבי בארץ כפול ומכופל - השחתת ההנהגות הפוליטיות, השחתת החברה הערבית ושחרור השלטון הישראלי מן הצורך לדאוג לצעירים הערבים ולספק להם אפשרות ללימודים גבוהים. על הדממה האופפת את הסוגיה אפשר לומר: "שקט, משחדים".

פורסם: דעות-הארץ, 5 באוקטובר 2012

***
For English, press here


ישראל כמדינה ערבית

סלמאן מצאלחה || 

ישראל כמדינה ערבית


לפני שנים רבות, בהיותי תלמיד תיכון, גיליתי שישראל היא בסך הכל עוד מדינה ערבית באזור. לפחות בכל הקשור להתנהלותה עם האזרחים הערבים. מאז עמדתי על דעתי, תיעבתי את המשטרים בארצות ערב והיחס שלי אל "ישראל הערבית" השתנה בהתאם.

בעולם הערבי, בשונה מבישראל היהודית-דמוקרטית, לא מדברים על משבר העיתונות בעידן הדיגיטלי. בהקשר הזה, כלכלת השוק מעולם לא שיחקה תפקיד שם. רוב העיתונים הערביים, של טרום ה"אביב" וגם לאחריו, מקבלים מימון ממשלתי ומהווים שופר של השלטון. הנה למשל, כאשר בא לשכונה מנהיג חדש במצרים גם עורכי העיתונים התחלפו. העניין כל כך פשוט.

אני נדרש לשאלת "ישראל הערבית" בעקבות ההזמנה, שפירסמה חטיבת התוכניות בערבית של רשות השידור, ובה היא מבקשת להגיש לה הצעות לסרטים דוקומנטריים לרגל יום העצמאות ה-65 של מדינת ישראל. בהודעה נאמר, שהסרטים צריכים להיות "תואמים את מטרות השידור הציבורי בערבית". ללמדנו שלשידור הציבורי "בערבית" יש מטרות מיוחדות. הנושאים המבוקשים מפורטים באתר הרשות: "ירושלים - העיר שחוברה לה יחדיו" ו"ישראל כמדינת עלייה". ואם למישהו יש עוד ספק, הנה כותרת נוספת המבטיחה סרטים מרתקים: "ישראל רוצה שלום" ו"ישראלים ויהודים בעלי שם", שיספרו לצופה הערבי על תרומתם לאנושות. הרשות אף מחפשת סרטים שיציגו "אתרים היסטוריים בארץ ישראל", וכדי שלא יהיו אי-הבנות מוסיפה בסוגריים: "אתרים היסטוריים בארץ הקודש והזיקה הישראלית אליהם". זאת כדי שלא יבוא מישהו, חלילה, ויספר על אתרים חשובים לערבים, אף אם הם אזרחים "שווי זכויות", כמאמר ההסברה הציונית. הסרט המופק עוד עלול לספר על מסגד אל-אקצה, או על רמלה בתקופת השושלת האומיית - ואז אנה אנו באים?

"ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל. בהיותנו תינוקות ערבים של בית רבן נאלצנו לשיר לרגל יום העצמאות שירי הלל למדינת ישראל. הנה תרגום חופשי של שורות החקוקות בוודאי בזיכרונם של בני גילי: "בחג עצמאותנו ציפורים פצחו בשיר. שמחה רבה פשתה בארץ - הן בעמק הן בגיא, הן בכפר והן בעיר". אנחנו, כמובן, שרנו ומחאנו כפיים כשמסביבנו, הן בעמק והן בגיא, עוד שלט הממשל הצבאי.

מורים ומפקחים ערבים שיתפו פעולה עם תוכניות הלימודים. שכן, לא מערכת פדגוגית אזרחית היתה מופקדת על מינוי סגל ההוראה אלא מערכת ביטחונית היושבת מאחורי הקלעים ומאשרת ופוסלת מינויים. כל זאת, כדי "שתדע כל אם ערבייה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המחנכים הראויים לכך". הימים ההם, אני מקווה, חלפו לבלי שוב.

עוד בתיכון חטאתי בכתיבת שירים. הייתי שולח לתוכניות הספרות בקול ישראל בערבית, והשירים היו מוקראים. יום אחד קיבלתי מכתב מרשות השידור ובו נתבקשתי על ידי "האח הגדול" לחבר שירים שיוקראו לרגל יום העצמאות. כך גיליתי את "מדינת ישראל הערבית" וכך נותק הקשר בינינו.

למקרא ההצעות לסרטים שמבקשת רשות השידור להפיק עכשיו לא אחטא לאמת אם אומר, כי "ישראל הערבית" עדיין חיה ובועטת. הגיע הזמן שאיים שלטוניים אלה - בנוסח שלטונות ערב - יפורקו.

*

פורסם: דעות-הארץ, 23 בספטמבר 2012

***

ויויאן אדן || אביב: מצרים בטלוויזיה

ויויאן אדן || אביב: מצרים בטלוויזיה

אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת מִצְרַיִם בַּטֵֶּלֵֶוִיזְיָה
מֶרְחַק מְדִינָה אַחַת מִכָּאן.
מִחוּץ לַמָּסָךְ, בִּרְחוֹבוֹת צְדָדִיִים
מֵעֵבֶר לְחַלּוֹנוֹת מוּגָפִים וּדְלָתוֹת
אֲנָשִׁים רַבִּים מְחַכִּים.

הַטֵֶּלֵֶוִיזְיָה מַצִּיגָה אֱמֶת וְשֶׁקֶר.
רוֹאִים בַּתְּמוּנוֹת שֶׁצֻּלְּמוּ מִגָּבוֹהַ:
קָדְקֳדֵי הָאֲנָשִׁים נִרְאִים זֵהִים
כְּמוֹ עֲדָשִׁים לְמִיּוּן עַל גַּבֵּי צַלָּחוֹת.
הֵיכָן בַּעֲלִי, אָבִי, בְּנִי?
נָשִׂים וּנְעָרוֹת מְחַכּוֹת.

אָמִינָה פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַמָּתֵמָטִיקָה, אֲבָל חוֹלֶמֶת.
הִיא תִּכְתֹּב רוֹמָן עַל הַיָּמִים הָאֵלֶּה.
יִהְיֶה בּוֹ אִישׁ חֲדָשׁוֹת גָּבוֹהַּ, בְּלוֹנְדִּינִי,
בְּרִיטִי, צָרְפָתִי אוּלַי דֶּנִי.
הַגִּבּוֹרָה, אָמִינָה, תַּצִּיל אוֹתוֹ.
הִיא כַּמּוּבָן תִּהְיֶה לְאִשְׁתּוֹ.
נְעָרוֹת צְעִירוֹת חוֹלְמוֹת וּמְחַכּוֹת.

עַלִי בֵּן חָמֵשׁ. אָבִיו אוֹמֵר: לֹא,
אַתָּה לֹא יָכֹל לָבוֹא אִתִּי לַכִּכָּר.
עַלִי מְעַקֵּם אֶת הָאַף: אֲבָל אֲנִי גָּדוֹל. אֲנִי אֶקַּח מַקֵּל.
אַבָּא מִתְעַקֵּשׁ: יְלָדִים גְּדוֹלִים נִשְׁאָרִים בַּבַּיִת.
אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל אִמְּךָ וַאֲחוֹתְךָ.
עַלִי חוֹשֵׁב: כְּשֶׁאֶהְיֶה בֵּן שֵׁשׁ
גַּם אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַהְפֵּכוֹת.
יְלָדִים גְּדוֹלִים שׂוֹנְאִים לְחַכּוֹת.

בַּמִּטְבָּח בּוּשְׁרָה מְכִינָה אֶת הַתֵּה.
בֵּן – מִי הוּא? –
מְטַפֵּס עַל טַנְק וּמְחַיֵּךְ בְּתוֹדָה
לְאָחִיו שֶׁל מִישֶׁהוּ,
הַחַיָּל שֶׁנָּתַן לוֹ יָד.
מִי פָּקַד?
אֵיפֹה עָמַד?
אֲנָשִׁים זוֹרְמִים בְּמוֹרָד הָרְחוֹבוֹת.
אֲנַחְנוּ עוֹד צוֹפִים וּמְחַכִּים.

*
מאנגלית: לאור שטרנברג

פורסם: גליון כתובת מס' 6.
***
For English, press here

גמדי אוסלו

הסכמי אוסלו היו בסך הכל תרמית, אחיזת עיניים: ממשלת ישראל חיפשה דרך להמשיך את הכיבוש וסברה שהרגעת השטח, שתסס באינתיפאדה הראשונה, תועיל לכך; ההנהגה הפלסטינית חיפשה דרך לזכות שוב בלגיטימיות...

סלמאן מצאלחה || גמדי אוסלו

ב-1993 הוענק פרס נובל לשלום לשני מנהיגים אפריקאים, נלסון מנדלה ופרדריק דה קלרק. הפרס הוענק להם על כך שהביאו לסיומו של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה בדרכי שלום. שני המנהיגים האלה היו ודאי ראויים לפרס היוקרתי הזה. כעבור שנה, ב-1994, וכנראה מכוח האינרציה בוועדה האמונה על מחלקת "השלום" חילקו את הפרס בין שלושה מנהיגים מזרח תיכוניים: יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת, בשל ההסכמים שנושאים את שמה של העיר אוסלו.

הימין הפונדמנטליסטי הישראלי הכניס לשיח הציבורי את המונח "פושעי אוסלו", והדביק אותו למנהיגים ישראלים שניסו, כביכול, לקדם תהליך שלום ישראלי פלסטיני. גם נואם הכיכרות בנימין נתניהו היה שם כשהתנהל מסע השיסוי נגד "פושעי אוסלו". אני נזכר ב"פושעי אוסלו" מאחר שהזדמן לי השבוע לשהות במלון "גראנד הוטל" בטבורה של בירת נורווגיה, ונודע לי שהוא משמש אכסניה לחתני פרס נובל לשלום, המחולק בעיר זו דווקא.

כדאי להזכיר כי הסכמי אוסלו שנחתמו בין אש"ף לממשלת ישראל באו אל אוויר העולם לא בשל רצון אמיתי וכנה של המנהיגים האלה בשלום. שתי ההנהגות של שני העמים המסוכסכים חיפשו, כל אחת בדרכה, דרך מילוט מהפלונטר שנקלעו אליו לאחר כמה עשורים של חוסר הכרה הדדי. הסכמי אוסלו היו בסך הכל תרמית, אחיזת עיניים: ממשלת ישראל חיפשה דרך להמשיך את הכיבוש וסברה שהרגעת השטח, שתסס באינתיפאדה הראשונה, תועיל לכך; ההנהגה הפלסטינית חיפשה דרך לזכות שוב בלגיטימיות, אחרי התבוסה הפוליטית שנחלה בשל חיבוק התמיכה שהעניק ערפאת לסדאם חוסיין.

נתניהו, שנאם תחת כל עץ רענן נגד פושעי אוסלו, הגיע בפעם השנייה לראשות הממשלה. בהיותו תלמיד של יצחק שמיר, ממשיך נתניהו לעשות את חוסר המעש קרדום לחפור בו. לא מזמן הוא אף חזר על המנטרה של מורו ורבו על "אותו הים ואותם הערבים", אבל מתברר שהמצב הוא הפוך: הים הוא אותו הים, ממשלת ישראל היא אותה ממשלה ומה שהיה הוא מה שהווה.

חתן נובל לשלום, שמעון פרס, שהיה אחראי על הכשרת ההתנחלויות בשנות ה-70, ממשיך כעבור שנים רבות להכשיר את כל השרצים של הימין הישראלי. לא אחת הוא משמש כמעין חלון ראווה נוצץ לממשלת ישראל על שלל חבריה, שלא התכוונו מעולם לקדם כל תהליך של שלום.

סאגת אוסלו לא תמה. לפני כמה שנים, כאשר ברק אובמה נבחר לנשיא ארצות הברית, ובטרם עשה דבר כלשהו למען המטרה שלשמה נועד הפרס, מיהרו בוועדה להעניק לו את פרס נובל לשלום. הנימוקים היו בין השאר - חיזוק שיתוף הפעולה בין העמים. והנה, כעבור ארבע שנים ובמבט לאחור, גם הפרס הזה שהוענק לאובמה נראה במלוא גיחוכו.

עוד ידה של ועדת הפרס נטויה, ועל כך אפשר לומר: עוד חתני פרס נובל לשלום כאלה ואבדנו. בהשוואה לנלסון מנדלה נראים חתני הפרס מהמזרח התיכון כחבורה של גמדים. אשר על כן, הגיע הזמן לדבר על פושעי אוסלו האמיתיים. אלה הם דווקא חברי ועדת הפרס, אשר נושאים את חלום השלום לשווא ורומסים ברגל גסה את עקרונות הפרס בהעניקם אותו לאנשים שאינם ראויים לו כלל וכלל.
אוסלו
*
פורסם: דעות-הארץ, 10 בספטמבר 2012
***
For English, press here


מלחמת לבנון השלישית

מלחמת פשרה:

מקבל ההחלטות מבקש לתפוס שתי ציפורים במלחמה אחת. הראשונה, ניטרול האיום מצפון, והשנייה - החזרת איראן אל מקומה הלחיץ במזרח.

סלמאן מצאלחה || 

מלחמת לבנון השלישית


ושוב מסתובב לו גלגל מלחמה, ומתח עולה, שהרי הכל יודעים שכל שבע עד עשר שנים, כאילו מדובר באיזה חוק טבע, מתרחשת באזור המוכה הזה מלחמה חדשה ישנה. והארץ כמרקחה. זה הרושם שמתקבל ממעקב אחר מבול הפרסומים והדיווחים על ההתקדמות תוכנית הגרעין האיראנית, על מרחב חסינות ועל החוסן הלאומי הדרוש בזמנים הרי גורל אלה. דומה כי מלחמה בפתח. קשה שלא להריח את אדי הדלק באוויר. אולם הואיל ולאיש אין מידע של ממש על מה שמתרחש באמת מאחורי הקלעים, כל הפרשנויות המתפרסמות הן בגדר ספקולציות, או פרשנויות מטעם. אז הרשו גם לי להציג פרשנות ספקולטיבית, קצת אחרת.

ישראל איננה מעצמת על. ישראל איננה ארצות הברית שיכולה להצהיר על כוונתה להשתמש בכוח צבאי נגד מדינה מרוחקת בפומביות שכזאת. קל וחומר שאינה יכולה לנקוב בתאריכים כאלה ואחרים שבהם מתקפה כזאת תצא לפועל. כשהושמד הכור העיראקי הדבר נודע לאחר מעשה. כך היה גם במתקפה על הכור הסורי. כיוון שכך, רק מגלומנים חסרי תקנה, משיחים ספוגי אמונה ואידיוטים גמורים יכולים להצהיר הצהרות לוחמניות מן הסוג שאנו עדים לו בתקופה האחרונה.

ומשום כך, סביר יותר להניח שכל הדיבורים הללו על איראן נועדו להשיג שתי מטרות. האחת, להגביר את הלחץ על טהראן, והשנייה, לשמש תרגיל הסחה מבית מדרשו של "מקבל ההחלטות", שנועד להרדים זירה אחרת קרובה יותר. כלומר המטרה המסתתרת מאחורי דיבורים כאלה היא להגיע ל"מלחמת פשרה" אחרת.

מלחמת הפשרה הבאה איננה מלחמת איראן הראשונה אלא מלחמת לבנון השלישית. מצד אחד, השיח המלחמתי סביב הנושא האיראני נועד להשיג ערובות מוצקות מארה"ב לכך שהיא תטפל בגרעין האיראני. מן הצד האחר, מטרתו לגרום לה לתת אור ירוק לישראל לטפל בחיזבאללה.

לכן, לא למזרח צריכות העיניים להיות נישאות אלא לצפון. שכן רק אידיוט מבחינה אסטרטגית ירוץ להסתבך במהלך מלחמתי בקנה מידה גדול כזה נגד מטרות שנמצאות הרחק במזרח. הדבר יצריך העסקה סביב השעון של כל חיל האוויר הישראלי, בעוד העורף האזרחי חשוף לפני שליחי אותה מדינה, המחזיקים בארסנל של עשרות אלפי טילים ורקטות.

התנאים לטיפול בחיזבאללה בשלים מתמיד. קריסת המשטר הסורי מקרבת את הרגע. העילה למתקפה כזאת בלבנון מוכנה ומזומנה; בשבועות האחרונים דובר רבות על זליגת נשק כימי סורי לכל מיני גורמים בשטח, כעל קו אדום.

כאשר יבוא רגע הקריסה של המשטר הסורי, הנתמך על ידי חיזבאללה ונסראללה כשליחים נאמנים של האייתוללה, כל מכה שהארגון השיעי בלבנון יקבל מישראל תתקבל ודאי בצהלה על ידי סונים רבים, הן סורים והן אחרים. ייתכן אף שסורים רבים ירקדו על מה שנותר מגגות חומס ודרעא, ואולי אף יחלקו בקלאווה, מתוך שמחה לאידם של אלה ששיתפו פעולה עם משטר הבעת הרצחני שהפגיז והרס את עריהם, שחט את זקניהם, אנס את נשותיהם והרג ללא רחם את ילדיהם.

מקבל ההחלטות מבקש לתפוס שתי ציפורים במלחמה אחת. הראשונה, ניטרול האיום מצפון, והשנייה - החזרת איראן אל מקומה הלחיץ במזרח.
*
פורסם: דעות-הארץ, 20 באוגוסט 2012
***

העם בוחר נזק חברתי

מחאה:
את הדייסה הזאת, הנקראת בית מחוקקים וממשלה, שאתם בוחרים ומבשלים לכם שוב ושוב ביום פקודה, אתם מוזמנים לאכול לשובעה עד שהמסים והגזרות ייצאו לכם מכל החורים.

סלמאן מצאלחה || 

העם בוחר נזק חברתי

נגזר עלינו, כך נהוג לומר, לשלם את המשכורות ואת מחיר מכוניות הפאר של השרים, סגני השרים, הח"כים, ראשי הרשויות ועד אחרון הפרזיטים המנהלים לנו את החיים. לא זו אף זו. נגזר עלינו, על ידי כל האמורים לעיל, לשלם גם את ההטבות במס המוענקות לחברות, לטייקונים ולכל מיני בעלי מאה ובעלי מרפקים במסדרונות השלטון.

"אין ארוחות חינם", זרק ראש הממשלה לחלל האוויר את סיסמת הקדימון לגזירות הכלכליות החדשות. ידה של ממשלת חזית הסירוב הישראלית, מדושנת העונג, עוד נטויה לגזור גורלות של אזרחים בעתיד הקרוב. אין ארוחות חינם, קבע האיש שוודאי יודע על מה הוא שח. שכן מה מוזרה הסיסמה הזאת, כשהיא יוצאת דווקא מפי האיש שרבות דובר על מוסר התשלומים שלו בעבור כל מיני ארוחות חינם.

לא פוליטית, שבו ושיננו המושכים בחוטי המחאה החברתית. "הישראלים החדשים" היה מי שכינה את האנשים שיצאו לרחובות. אך לא ישראלים ולא חדשים הצמיחה המחאה הזאת, אלא יהודים עתיקים וציונים חדשים עם שטיקים נושנים. הם ברחו מן ה"פוליטי" כדי שיוכלו להצטופף יחד, המתנחל מחברון עם המתנכל ממגרון, המתבטל מראשון לציון עם "חסר הבית" מתל אביב צפון, ועמם גזלן האדמות הצופה על הילידים בגליל העליון והתחתון. זוהי דמותה האמיתית של המחאה החברתית, "הישראלית", כביכול.
עוד כתבות בנושא

לא צדק ולא חברתי דורשים כל אותם פעילי מחאה מקצועיים. שכן, לו צדק היו מבקשים, כיצד זה שהצדק שלהם נעצר בתוך מה שמכונה הקו הירוק מחד, והקו הכחול - היהודי - מאידך? ואם חברתי הם מבקשים לעורר, אז שיואילו נא ויסבירו להדיוטות כמונו מהי החברה הישראלית, אם בכלל קיימת חיה כזאת, שלמענה הם מבקשים צדק? צדק חברתי אינו עולה בקנה אחד עם המשך הכיבוש הישראלי. צדק אינו עולה בקנה אחד עם המשך ההתעללות הישראלית בעם שלם. כל מי שמנתק את הדרישה לצדק חברתי מן הצורך בסיום מיידי של הכיבוש הוא סייען פעיל של הכיבוש.

זאת ועוד. צדק חברתי אינו מתיישב עם המשך האפליה המובנית של האזרחים הערבים ושל היישובים הערביים בארץ הקו הירוק. לכן יש לומר בבירור וללא כחל ושרק, שכל עוד אין דרישה ברורה לסיום הכיבוש מחד, ולשוויון חברתי ואזרחי מוחלט בארץ מאידך, כזה הכולל זכויות וחובות שוות לכלל האזרחים ללא הבדל עדה, דת, גזע ומין - הרי ששום דבר טוב לא יצמח ממחאה כזאת או אחרת, לא עכשיו ולא בעתיד.

אשר על כן, הגיע הזמן לומר את הדברים בקול רם וקבל עם: אין לי שמץ של סימפטיה לנושאי סיסמאות כגון "צדק חברתי", "שוויון בנטל" ועוד כהנה וכהנה דברי מליצה מבית היוצר הציוני ודומיו. מצדי שכל מעמד הביניים הישראלי יתנפץ לרסיסים וילך לעזאזל. אוכל להוסיף, שלא תהיה נחמה גדולה מהמראה של כל המעמדות הנמוכים בערים, בכפרים, ביישובי ספר, במושבים ובעיירות פיתוח זוחלים על ארבע או מחטטים בפחי זבל.

את הדייסה הזאת, הנקראת בית מחוקקים וממשלה, שאתם בוחרים ומבשלים לכם שוב ושוב ביום פקודה, אתם מוזמנים לאכול לשובעה עד שהמסים והגזרות ייצאו לכם מכל החורים. אין לי שום סימפטיה לאנשים שלא מוכנים להקשיב, לא מוכנים ללמוד ולא מוכנים לשנות את הרגלי הבחירה הרעים שלהם.

עם בחירה אתם קוראים לעצמכם. מגיעה לכם הבחירה הזאת שלכם.
*
פורסם: דעות-הארץ, 5 באוגוסט 2012
***
For English, press here

שקר הזכויות תמורת חובות


כל הטענות בעניין זכויות תמורת מילוי חובות יהיו יקרסו מול המקרה של האזרחים הדרוזים. שכן העוול שנעשה לדרוזים הוא עניין ציוני מובנה. האי-צדק החברתי בולט לעיני כל, ורק צריך להושיט יד ולגעת בו.

סלמאן מצאלחה || שקר הזכויות תמורת חובות

לא בהפרחת השממה ידובר כאן, אלא בהשממת השיח האזרחי בישראל. רבים ורעים נוטלים חלק במלאכת כיסוי העיניים ואטימת האוזניים. שכן, אין שקר גדול יותר מזה שמוכרים פוליטיקאים פופוליסטים, תקשורת ציונית "מגויסת" ומספרי מעשיות למיניהם.

כל הקושרים בין מתן זכויות אזרחיות למילוי חובות ודאי יופתעו למקרא הדברים שיובאו להלן. לא על משתמטים חרדים ידובר, אלא על אזרחים העומדים בחובת הנאמנות למדינה הלכה למעשה. אלה הם אזרחים המתגייסים לצבא, משלמים בדם בניהם וממלאים את כל החובות זה עשרות שנים, אך לא נראה שצדק חברתי כלשהו מתדפק על דלתותיהם.

כל הטענות בעניין זכויות תמורת מילוי חובות יהיו יקרסו מול המקרה של האזרחים הדרוזים. שכן העוול שנעשה לדרוזים הוא עניין ציוני מובנה. האי-צדק החברתי בולט לעיני כל, ורק צריך להושיט יד ולגעת בו.

הדבר נעשה על ידי השלטון המרכזי באמצעות חלוקה שרירותית של שטחי השיפוט המוניציפליים, שמטרתה הדרה של האזרחים הערבים והפרדתם מן המרחב ומן האדמות השייכות להם. על ידי הענקת שטחי שיפוט נרחבים למועצות האזוריות היהודיות מונעים כל אפשרות להתפתחות עתידית של היישובים הערביים, כולל היישובים הדרוזיים, כמובן.
עוד כתבות בנושא

זאת ועוד. ידוע ששיעור לא מבוטל מהכנסותיהן של הרשויות המקומיות בא מהארנונה שמשלמים אזורי תעשייה, מפעלים, משרדים ומוסדות ממשלתיים, בסיסי צבא, בתי כלא וכיוצא באלה. והנה ראו זה פלא: כאשר אזור תעשייה גדול כמו אזור התעשייה תפן למשל מוקם בקרבת כפרים דרוזים (ג'ת, כיסרא וכפר סמיע), ממהר הראש הציוני להמציא פטנטים כיצד הארנונה לא תועבר חלילה אליהם. כך נולדה המועצה המקומית התעשייתית.

והנה עוד דוגמה. זאת של המועצה האזורית מרום הגליל. המועצה האזורית מרום הגליל חולשת על אזורים נרחבים, החל מגבול לבנון בצפון ועד טבריה בדרום, מצפת במזרח ועד לכרמיאל במערב. היא מונה כ-11 אלף תושבים, יהודים ברובם המכריע. אך מה שמנקר את העיניים הוא העובדה ששטחי השיפוט של המועצה הזאת משתרעים על פני 200 אלף דונם.

לעומת זאת, ביישוב הדרוזי מגאר שבגליל התחתון חיים 20 אלף תושבים. היישוב ממוקם באשכול השלישי בדירוג הסוציו-אקונומי, כלומר בתחתית הדירוג. ואף על פי שמספר התושבים במגאר כפול ממספר התושבים שבתחומי המועצה האזורית מרום הגליל, שטח השיפוט שלו מסתכם אך ורק ב-20 אלף דונם. כלומר, עשירית משטחי השיפוט של מרום הגליל. וכאילו אין די בכך, חלק מאדמות תושבי מגאר עצמם משויכות, כביכול, לשטח השיפוט של מרום הגליל. שיא החוצפה ממש.

וזה לא נגמר בכך. על אדמות מגאר הוקם בסיס צבאי, ובשנים האחרונות נבנה עליהן גם גם המתחם הגדול של בתי הסוהר חרמון וצלמון. מוסדות אלה כמעט נושקים לבתי הכפר, אולם משום מה תשלומי הארנונה שלהם לא מגיעים לקופת מגאר.

ובכן, העובדות בשטח זועקות לשמים. כל ממשלות ישראל עסוקות מימים ימימה בהצרת צעדי הרשויות הערביות, והעוול שנעשה ליישובים הדרוזיים, שבניהם משלמים בדם את חובותיהם האזרחיות, הוא דוגמה בולטת לכך. אז שלא יספרו לכם מעשיות על זכויות התלויות במילוי חובות.

פורסם: דעות-הארץ, 18 ביולי 2012
***
For English, press here

שתי ציפורים במצה אחת

ארכיון:

ובכל זאת, מה נשתנה הלילה הזה מאותם הלילות?

סיכה בבלון ה"שוויון בנטל"



לעתים, השימוש בדמיון המזרחי נחוץ כאוויר לנשימה. לא אחת טענתי, שהדבקת הדמיון המזרחי לערבים היא בגדר הוצאת דיבה.

סלמאן מצאלחה || 

סיכה בבלון ה"שוויון בנטל"


ביום בהיר אחד התעורר לו ראש הממשלה מעוד חלום בלהות קואליציוני וגילה את הלא ייאמן. הוא חכך בדעתו הממשלתית, עד שראה את האורה בקצה מסדרונות השלטון. לפתע נזכר, כי בכנסת ישראל מכהנים ח"כים מישמעאל שנשלחו על ידי ציבור ערבי גדול להישבע אמונים למדינת ישראל. זה כמעט שבעה עשורים, הם שוב ושוב נשלחים והם שוב ושוב נשבעים לה אמונים.

בנימין נתניהו, שגם הוא מסתובב במסדרונות הכנסת שנים רבות, לבטח ער לכך שיש בכנסת נבחרי ציבור ערבים שאינם נמנים עם מצביעי המפלגות הציוניות. אולם משום מה, הוא לא ספר את הח"כים האלה מעולם. האמת שלא רק הוא אלא כל דומיו, הן משמאל והן מימין, מעולם לא ספרו אף את המצביעים הערבים מן הזן שמצביע בארגזים חמולתיים למפלגותיהם הציוניות.

והנה לפתע, משהתסבוכת הציונית - דת או מדינה - נגלתה שוב לעיני כל, נזכר ראש הממשלה התחמן באותם שטיקים המשמשים אותו מימים ימימה. כולם צריכים להשתתף בנטל, גם חרדים וגם ערבים, הצהיר. פתאום גילה את קיומם של הח"כים הערבים, ואף דאג להרים טלפון ולשוחח אישית עם אחדים מהם, כפי שדווח.

אך אם נשתמש בפרפראזה על דברים שיצאו מפי נתניהו עצמו בהקשר אחר - הייתכן שראש הממשלה שכח מה זה להיות ציוני? לא, הוא לא שכח. כפי שהעיד עליו אביו המנוח בשיחה עם ערוץ 2: "בנימין לא תומך במדינה פלסטינית, אלא רק בתנאים שהערבים לא יקבלו לעולם. שמעתי זאת ממנו". גם כעת, בהקשר של "השוויון בנטל", ברור שכל הדיבורים על גיוס ערבים, בצורה זו או אחרת, הם דיבורי סרק שאין כל כוונה לממשם. שכן הסוגיה הזאת לא צצה רק היום. היא מלווה את המדינה מראשית דרכה.

היו דברים מעולם והם חקוקים בדברי ימי הכנסת. כידוע, המפלגה הקומוניסטית הישראלית קידמה בברכה את הקמת מדינת ישראל, ואף ראתה בה "ניצחון לכל כוחות החופש והדמוקרטיה במזרח התיכון", כדברי ח"כ תופיק טובי בנאום בכנסת ב-1949. לא זאת אף זאת. עוד ב-1950 התרעם ח"כ מאיר וילנר ממק"י בנאום בכנסת על ההתמהמהות בגיוס ערבים בהתאם לחוק שירות הביטחון.

גם חברו הערבי למפלגה טובי החרה החזיק אחריו, ואף תקף את אי-הפעלת החוק וכינה את אי-גיוס הערבים ביטוי של אפליה: "מדוע מוציאה הממשלה מכלל השירות הצבאי את האזרחים הערבים בגיל הגיוס, אף כי רבים מהם גילו נכונות למלא את חובותיהם כאזרחים התובעים ליהנות מכל הזכויות? אין ספק שזוהי אחת התופעות הבולטות של האפליה הגזעית במדיניותה של הממשלה, העומדת בניגוד לכל מאמץ לרכוש את ידידותם של ההמונים הערביים".

לעתים, השימוש בדמיון המזרחי נחוץ כאוויר לנשימה. לא אחת טענתי, שהדבקת הדמיון המזרחי לערבים היא בגדר הוצאת דיבה. שכן, לו הנציגים הנבחרים של האזרחים הערבים היו ניחנים ולו במקצת דמיון מזרחי, הרי שיכלו באבחת הצהרה אחת להוציא את הרוח הפופוליסטית מהמפרשים הציוניים. הם היו צריכים להצהיר, שהם מאמצים את נאומו של ח"כ תופיק טובי בכנסת מ-1950.

דרושה רק הצהרה אחת, סיכה אחת קטנה, כדי לחשוף את השקר הציוני המתנפח מעת לעת. או אז, נראה מה יש לאבירי "השוויון בנטל" לומר, כשהבלון הציוני השקרי יתפוצץ להם בפנים.
*
פורסם: דעות-הארץ, 8 ביולי 2012
***
For English, press here
___

מונח על קצה הלשון

ארכיון - 1992:


מה שנלקח בכוח יוחזר רק בכוח. הלאל תשרין מחפש את מקור המונח, שירד למחתרת במאה ה-19 וצץ פתאום אצל השכנים.

סלמאן מצאלחה ||

מונח על קצה הלשון

יותר משנבדלות דרכי השתן, נפתלות קורות כינוייהן. בעוד שאיבר המין הגברי, ”אֵיר”, זוקר לזכותו חיי חופש, נמצא שגור בפי כל ומככב בספרות הערבית עוד בטרם אסלאם, האיבר הנשי, ”כוס”, קיים רק במחתרת. ל”איר” שורשים המכים עמוק בתוך התרבות הערבית, בעוד שה”כוס” הוא המצאה מאוחרת.

הזין הערבי לא חש בושה להופיע בין דפי הספרות הקלאסית, אך ה”כוס” מסתתר לו מאחורי שכבות רבות של טאבו, והס מלהזכירו בשמו המפורש. לא פלא שבמקומות רבים עברה הצנזורה המילולית לפסים מעשיים בדמות המילה לנשים, ונמצאו מבצעיו כמי שכורתים את הענף עליו הם עומדים.

עד כמה שהדבר יישמע מוזר, החברה הערבית של היום היא יותר שמרנית מזו של ימי הביניים. תעיד על כך הופעתן של מילים המתייחסות לאברי המין הגבריים והנשיים בספרות של ימי הביניים והיעדרן מן הספרות המודרנית. הדבר מפליא עוד יותר, מפני שהמלים האלה לא מוצאות את דרכן אפילו למילונים ולקסיקונים. למרות היותן של מילים המציינות אברי מין, כמו פין - ”איר”, פות ”פרְג‘, מַהְבָּל, חר, כוס” ועוד, דגדגן - בַּדְ‘ר”, שהן מילים ערביות קלאסיות מהוגנות, הן אינן מוצאות את דרכן להופיע בכפיפה אחת עם מילים כמו לחרבן ולהפליץ, שהמילון הערבי הפופולרי ביותר, ”אלמוּנג‘ד”, יען כי הוא המושיע, יודע להכיל בתוכו.

קשה לדעת מהו מקור המילה, אך המילה הערבית ”כיסא” (קרא: כוסא), עם אל”ף עיצורית נהגית, המציינת סוף, זנב או אחוריים, יש משום הצבעה על כיוון. ונפל על ”כוסאו”, משמעה: נפל על אחוריו. ומכיוון שקשה לבטא אל”ף עיצורית אחרי שווא, נפלה האל”ף ונשאר ה”כוס” בלשון המדוברת כמילת סתרים, המציינת אחוריים של אשה, כשבעצם הכוונה היא למלפנים.

ה”כוס” עתיד למצוא לו מקום מכובד בלקסיקון ערבי לטיני מאמצע המאה ה-19, אך מאז נעלמו עקבותיו. למרות קיומו בכל פינה ברחבי העולם הערבי, ולמרות שהוא משמש, כאמור, בלשונם של מליונים, לא מצאה הלקסיקוגרפיה הערבית לנכון לשכנו באוהלה. ובהיותה אמונה על שמירת הכבוד, נוהגת היא ב”כוס” כבפושע מסוכן המסתובב בשכונה. אם תפנה אליה ותשאל איפה הוא, התשובה תהיה: ”לא ראיתי, לא שמעתי”, כמנהגה של בת יענה.

וכך המשיך לו ה”כוס” להסתובב מנודה, עד שבאו בני דודנו, העברים, אימצו אותו אל חיקם ויומם ולילה מגלגלים אותו בלשונם, ומאז הוא עושה חייל בעברית. כיבוש ה”כוס” הערבי על ידי המליציות המזויינות של הלשון העברית, שהחל כתוצאה ממחסור טריטוריאלי לקסיקוגרפי, הפך להשתלטות תאוותנית חסרת מעצורים על שטח הפקר שהערבית זנחה. דומה כי העברית נוהגת בו כבתוך שלה, וכנראה לא ירחק היום בו יעבור ה”כוס” הכבוש הכשרה עברית, ויתחיל לשמש ביצירה העברית במעמד של שטח משוחרר, או אפילו במעמד של נחלה היסטורית, בדיוק כמו יו”ש.

הערבים שוב נהגו בהפקרות כאשר הפקירו נחלת אבות (ליתר דיוק, אמהות) בידי התאוותנים הציונים. הערבית שוב תתחרט על הנידוי הזה, ותרצה להחזירו אל חיק המשפחה. אם לא יישבו הסופרים הערבים אל שולחן הדיונים ויגישו התנצלות על ההזנחה הפושעת של הבן החוקי של הערבית, קודם כל בפניו עצמו, הוא יסרב לחזור. על הסופרים הערבים להפשיל שרוולים ולהיות חיל החלוץ, היוצא להחזיר עטרה ליושנה, כי מה שנלקח בכוח יוחזר רק בכוח, ויפה שעה אחת קודם. אנו נרים בגאון את דגלנו: שוב אלינו ”כוס”, אבא ואמא אוהבים אותך.
*
הערה: הרשימה התפרסמה בשם בדוי - הלאל תשרין, ”הערבית נתנה לעברית את ה”כוס”, ומה קיבלה תמורתו?”, עתון תל-אביב, 5 בנובמבר 1992
___



תחת גפנו ותחת הימנונו


בטרם נגיע למימוש חזונו האוטופי של הנביא ישעיהו, ולו בזעיר אנפין, יש צורך קודם כל שהזאב והכבש יגורו כל אחד תחת גפנו ותחת הימנונו.

סלמאן מצאלחה || תחת גפנו ותחת הימנונו

יש מי שחושב כי המצב בשטחים הוא בלתי הפיך, וכי הוא מוביל למימושו של החזון/הסיוט של מדינה דו-לאומית. אכן, אין חולק על כך שהמשך הכיבוש, ומעל לכל המשך הבנייה בהתנחלויות, מסבכים עוד ועוד את המצב. אולם סיסמת המדינה הדו-לאומית היא סיסמה ריקה מתוכן. מדוע? התשובה פשוטה. כדי שיהיה צידוק להעלאתה צריכים להתקיים תנאים מקדימים, שמהם תשאב את כוחה. ובכן, הנה סקופ: עוד ארוכה הדרך למדינה שבה "יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... ופרה ודב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן", כמאמר חזון ישעיהו.

כאשר בוחנים לעומק את מצב העניינים בקרב כל סוגי הקהלים השונים והמשונים היושבים בחבלי הארץ, מגיעים למסקנה המתבקשת: לא שני צדדים למתרס הזה אלא צדדים רבים לו. שכן, בחבלי הארץ הזו קיים ערב רב של שבטים מסוכסכים ביניהם. במלים אחרות, בישראל-פלסטין עדיין לא התגבשו דיים שני הלאומים כדי להגיע למדינה הדו-לאומית.

המתחים הדתיים, התרבותיים והשבטיים קיימים הן בתוך כל אחת משתי "הקהילות המדומיינות" האלה והן אצל כל אחת מהן כלפי האחרת. אפשר לומר גם, כי המתחים בין שתי הקהילות הם הדבק המרכזי, שלא לומר היחיד, שמאחה את שברי הפסיפס האנושי בתוך כל אחת מהן.

הכיבוש שבא בעקבות מלחמת ששת הימים סיבך מאוד את העניין. למרות תוכניות הטרנספר מבית מדרשם של מנהיגים ציוניים כאלה ואחרים, הרי שהדמוגרפיה הערבית לא עצרה. יתרה מזו, הכיבוש אף דחף וסייע רבות לגיבושה של הזהות הפלסטינית אל מול הקהילה הכובשת. מן הצד השני, ככל שהכיבוש הלך והעמיק התרחשה תפנית בזהות הקהילות המכונות ישראליות.

למרבה האירוניה, הכיבוש הזה הביא בסופו של דבר לעצירת התפתחותה של הזהות הישראלית הלאומית. וכך, אל מול הדמוגרפיה הדוהרת נרקמה הסיסמה של מדינה "יהודית-דמוקרטית", כשהדגש מושם על יהודית. וכך, במקום ההגדרה הלאומית עלתה על פני השטח, ובמלוא עוצמתה, ההגדרה הקהילתית-הדתית דווקא.

מכיוון ששתי הקהילות שלובות זו בזו לטוב ולרע, הרי שכל מה שקורה בקהילה האחת משליך מיד על הקהילה האחרת. ומשהיהודיות גברה על הישראליות כמגדיר מרכזי לקהילות הישראליות, עלתה מן הצד השני האיסלאמיות כמגדיר מרכזי של הקהילות הפלסטיניות.

שתי הזהויות ה"לאומיות", הן הישראלית והן הפלסטינית, הן עדיין זהויות עובריות-מתפתחות הזקוקות לטיפוח. לכן, כדי להגיע לחזון האוטופי הדו-לאומי צריך להחזיר את שני "העמים" להיסטוריה, כדי שהעובר הלאומי יתפתח באופן טבעי.

בהיסטוריה הזאת צריך לזכור, כי הלאומיות הישראלית היא חלק אינטגרלי מהגדרת הלאומיות הפלסטינית, והלאומיות הפלסטינית היא מרכיב חשוב מאוד בהגדרת הישראליות. הלאומיות האחת מגדירה את קיומה של האחרת, ובהעדר קיום האחת מתבטל קיום השנייה כזהות לאומית מגובשת.

בטרם נגיע למימוש חזונו האוטופי של הנביא ישעיהו, ולו בזעיר אנפין, יש צורך קודם כל שהזאב והכבש יגורו כל אחד תחת גפנו ותחת הימנונו. שאם לא כן, הרי שהכתובת רשומה על הקיר: או עתיד דרום אפריקאי או עתיד בלקני מחכה לשניהם ולצאצאיהם.
*
פורסם: דעות-הארץ, 27 ביוני 2012
***

העדות לכשלון הלאומיות הערבית

העדות לכשלון הלאומיות הערבית:
אדוניס ממשיך, כמובן, ליהנות ממנעמי החופש המערבי בעיר האורות. אולם החופש של אדוניס הוא תרמית. שכן הוא מעולם לא הפנים את ערכי החופש

עוד לא אבדה נכבתנו


יש לומר בפה מלא: כל האסונות הקשורים לארץ הזאת משותפים ליהודים וערבים.

ליהודים בלבד


ממשלת אחדות ליהודים בלבד:
יש מי שיכנה זאת אקרובטיקה פוליטית מבית מדרשו של "הקוסם" בנימין נתניהו. אולם הפליק-פלאק לאחור שעשה נתניהו אינו מעיד על עוצמה.

על חשבון הברון


מן הראוי להזכיר לכל אלה המתעקשים לדבוק ב"חלוקה", כמנהג אנשי ירושלים מימים ימימה, כי "אם אין קמח אין תורה"...

ברוכים הבאים, גזענים

סלמאן מצאלחה || ברוכים הבאים, גזענים

כשכל העולם עסוק בעניינים דוחקים אחרים, מן הראוי לשוב ולהזכיר את המצב העגום של הפלסטינים ולא לתת לכיבוש הישראלי המתמשך להישכח. זוהי אכן מטרה חשובה.

אולם דומה, כי התגובה הישראלית על מפגן הפעילים ה"פרו-פלסטינים" היא תגובה היסטרית וגובלת באיוולת, אם לא גרוע מכך. שכן עד כמה שהדבר יישמע מוזר, פעילים אלה אינם כלל פרו-פלסטינים ופרו-ערבים. נהפוך הוא - יותר משהמטס הוא "ברוכים הבאים לפלסטין", כפי שכינוהו הפעילים, הוא בא להביע הזדהות עם ישראל ולהדגיש את עומק השייכות של ישראל למשפחה התרבותית שלהם.

ייתכן כי חלק מהפעילים הם אנשים טובים, נאיבים ומבקשי תיקון העולם. ייתכן גם, שחלקם באו במטרה להשחיר את פני ישראל, המושחרים ממילא. אולם אפשר לקבוע, שהעולם התרבותי, התקין פוליטית, של פעילים אלה נגוע בגזענות לא כלפי יהודים, אלא כלפי התרבות הערבית והמוסלמית דווקא. שכן נקודת המוצא של מארגני המפגן היא ההיפך הגמור מהזדהות עם סבל ערבי כלשהו.

יש שמץ של אמת במכתב הציני שהכינה ממשלת ישראל כדי למסור אותו למי שיצליח בכל זאת לנחות כאן. לו היו פעילים אלה נושאים את דגל זכויות האדם בכלל ואת הדאגה לזכויות האדם הערבי בפרט, היו בוודאי מוצאים זמן ומקום להביע את מחויבותם ה"מוסרית" בעוד מקומות באזור הזה. מטרות לא חסרות בזמן האחרון.

זה שנה ויותר בשאר אסד טובח באזרחים ערבים סורים דורשי חופש. העולם, המכונה משום מה "תרבותי", צופה בזוועה בחיבוק ידיים ואינו עושה דבר כדי לעצור את ההרג וההרס בערי סוריה. זהו העולם התרבותי שאליו משתייכים הפעילים האלה, ודומה כי הם נוהגים על פי הקודים המוסריים של העולם הזה שלהם.

מי שמחלקים את העולם ואת בני האדם לכאלה שראוי לנהוג בהם על פי כללי מוסר אוניוורסליים ולכאלה שכללים אלה אינם חלים עליהם - אינם יכולים להיקרא מוסריים. מוסר אוניוורסלי חל על כולם. מי שמוציא מהכלל הזה חטיבה אנושית כלשהי, שאינה נדרשת לנהוג על פי כללי המוסר - המוסריות שלו עצמו מוטלת בספק.

האם גזענות רב-תרבותית היא המונעת מפעילים כאלה ואחרים להפגין סולידריות עם האזרחים הערבים הסורים הנטבחים? האם, לתפישת פעילים אלה ודומיהם, משתייכות סוריה ודומותיה בעולם הערבי לעולם תרבותי אחר, שקודים מוסריים אוניוורסליים אינם חלים עליו?

פעילי זכויות אדם מן הסוג הזה, שאינם מוצאים זמן לקיים מפגני הזדהות עם אזרחים ערבים הנטבחים יום יום בארצות ערב, חושפים בחוסר המעש שלהם את הגזענות האנטי ערבית דווקא. לדידם, העולם הערבי והמוסלמי משתייך לעולם תרבותי אחר, הנוהג על פי קודים מוסריים אחרים, שאינם חלק מהמוסר המערבי הנעלה "שלנו".

בעיני פעילים כאלה, ישראל היא משהו אחר. ישראל היא חלק מהמשפחה שלהם. לכן הם באים להפגין כאן, ולא בסוריה או במדינות ערביות אחרות. לכן הכותרת הנכונה למפגן הזה ולדומיו היא "ברוכים הבאים לישראל", לא לפלסטין.
*
פורסם: "הגזענות של הפעילים" דעות-הארץ, 17 באפריל 2012
***
For English, press here
----

פטריוטים אבל מרחוק

חוק בחירות לעם הנבחר:
המניפולציה הפוליטית בולטת בהצעת החוק הזאת, ועל כן קמה לה התנגדות מצד מה שמכונה כאן "השמאל". ככלל, הדיבורים על שמאל וימין בארץ הם אחיזת עיניים, שכן לא קיים בארץ שמאל, לא יהודי ולא ערבי.

סלמאן מצאלחה || 

פטריוטים אבל מרחוק


הבחירות לכנסת בפתח וסוגיות הקשורות בהן מתחילות לרחף באוויר. לא רק פריימריס, סקרים ומפלגות חדשות צצות כפטריות חברתיות אחרי המחאה, אלא שאנו עדים גם לקידום חקיקה הקשורה לזכאות בהשתתפות בהצבעה.

באחרונה צצה יוזמה חדשה-ישנה שנויה במחלוקת. צבי האוזר, מזכיר הממשלה, פועל לקידום החוק המרחיב את זכות ההצבעה לישראלים השוהים בחו"ל. מספרם של אזרחים אלה מוערך בחצי מליון, ובמונחים אלקטורליים, כשני מנדטים מן הזן של זאב אלקין ויריב לוין (שניהם מהליכוד).

כצפוי, היוזמה מעוררת התנגדות משום שהיא מעלה חשד שיוזמיה מבקשים לקושש קולות בחו"ל בכדי לחסום כל אפשרות לשינוי השלטון. יוזמה זו דחפה קבוצה של אנשי רוח וקצינים לקרוא להפסיק את קידום החוק. בדבריהם הם מציינים כי החוק נועד לסייע למפלגות לגייס מצביעים בחו"ל, באמצעות שימוש בחוק השבות באופן שיאפשר מתן אזרחות מיידית ליהודים. "ההצבעה מחו"ל תעודד התאזרחות לצורך הצבעה", הם כתבו והוסיפו: "קבוצות יהודים מאורגנות מהגולה יקבעו משם את חיי הישראלים" (יהונתן ליס, "הארץ" 1.4).

המניפולציה הפוליטית בולטת בהצעת החוק הזאת, ועל כן קמה לה התנגדות מצד מה שמכונה כאן "השמאל". ככלל, הדיבורים על שמאל וימין בארץ הם אחיזת עיניים, שכן לא קיים בארץ שמאל, לא יהודי ולא ערבי. בצד היהודי, קשה להצביע על הבדל כלשהו בין בנימין נתניהו (ליכוד), שאול מופז (קדימה) ושלי יחימוביץ' (עבודה), בכל מה שקשור לפתרון הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. גם בצד הערבי קשה להצביע על הבדלים בין הח"כים הערבים מוחמד ברכה (חד"ש), ג'מאל זחאלקה (בל"ד) ואחמד טיבי (תע"ל).

ייתכן כי בקרב המפלגות הציוניות ישנם אנשים שמתנגדים להתאזרחות לצורך הצבעה, אך כולם ממשיכים לדבוק בהתאזרחות לצורך הפקעה, בייחוד הפקעה של אדמות של אלה המכונים במילון הציוני, "לא-יהודים". כל ההבחנה בין שלל המפלגות הציוניות מצטמצמת, אם כן, להימצאותם של קומץ אנשי ימין שהם מעט ליברליים בעניינים אזרחיים זניחים, לבין רוב מוחלט של אנשי ימין לאומנים ופונדמטליסטים. לכן יש להודות ששמאל אמיתי - מדיני, חברתי ותרבותי - קיים רק בתיאוריה. על רקע המאבק הלאומי המתמשך בארץ לא יכול להתקיים שמאל אמיתי.

צריך דמיון פורה במיוחד כדי להיאבק בהזיות של הימין. אבל אם פטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל, צריך לספק לנבלים פטריוטיות צרופה ולערער את עולמם הרוחני. ספר החוקים הישראלי משווע לחוק חשוב אחר שעוד לא חוקק. אם בבחירות עסקינן, הרי שחוק הבחירות צריך לכלול סעיף מאוד "פטריוטי": לא תהיה זכות בחירה למי שנושא דרכון זר. זאת ועוד: כל מי שנושא דרכון זר לא יהיה רשאי לבחור ולהיבחר לרשויות המקומיות ולא יוכל לשרת בשום תפקיד בשירות המדינה.

על ידי קידום חוק כזה, אפשר לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: מחד, בוחרים אנשים שנאמנותם המוחלטת היא אך ורק לאזרחים כאן. ומאידך, חושפים לעיני כל את ערוותם של כל ה"פטריוטים", המפוקפקים והמנוולים גם יחד.
*
פורסם: דעות-הארץ, 9 באפריל 2012

***
For English, press here

------

בין הפטיש לשטן

בהיותה בנו יחידו של "השטן הגדול" באזור הזה ובעל בריתו אשר אהב, ישראל משחקת במגרש של גדולים וממשיכה לבעוט בפלסטינים.

סלמאן מצאלחה || בין הפטיש לשטן

ראשית, יש להודות - במה שקשור לאיראן בנימין נתניהו צודק. שכן, מאז כינון משטר האייתוללות לא מש איזכור ישראל מלשונם של מנהיגים איראנים. הכינוי "השטן הקטן", כסמל לרשע, מודבק לה בכל הזדמנות. וכשמונח טעון כזה יוצא מפיהם של מנהיגים שעולמם הרוחני כלוא בתוך כלוב משיחי, הרי שבהכרח הוא דורש נקיטת מהלכים אקטיביים מצדם בהתמודדות עם ה"שטן", אף על פי שהוא קטן. אולם, הצדק של נתניהו בעניין איראן מסתיים כאן.

בהיותה "אופיום" להמונים נבערים, תמיד שימשה הדת כלי בידי פוליטיקאים מניפולטיביים למען השגת מטרות ארציות. המונח "רשע" שימש ב-1982 כלי בידי הנשיא האמריקאי, רונלד רייגן, כאשר כינה את בריה"מ "אימפריית הרשע". לאחר קריסת הקומוניזם הועתק המונח והודבק על מצחם של אחרים בדמות "ציר הרשע". המונח "מסע צלב" שימש כלי בידי נשיא אמריקאי אחר כתגובה נוצרית הולמת על "מסע הסהר" הטרוריסטי ב-11 בספטמבר 2001.

כל אידיאולוגיה הטוענת לאמת מוחלטת ולטוב מוחלט זקוקה לאויב אידיאולוגי כבד-משקל מנגד, כדי לפרוח. האיסלאם צמח במדבר הערבי על תשתית יהודית-נוצרית, והוא שקוע כולו בפולמוס תיאולוגי מול היהודים והנוצרים. האיסלאם במהותו הוא שילוב של מונותיאיזם יהודי ומיסיונריות נוצרית. ואם תיטול ממנו את ההתייחסויות ליהודים ולנוצרים לא יישאר ממנו מאומה. השיח האיסלאמי העכשווי מוצא בסכסוך הישראלי-פלסטיני מקבילה לעימות המוסלמי הבראשיתי עם "אהל אל-כתאב" (עם הספר), שהוא ביטוי המכיל יהודים ונוצרים על פי התפישה המוסלמית.

באשר לאיראן, אין זה מקרה שהדוקטרינה השיעית קנתה לה אחיזה בקרב העמים הפרסים. השיעה, מראשיתה, היתה פלטפורמה פנים-איסלאמית ששימשה לקידום מטרות לאומיות איראניות מול הערבים שכבשו את פרס ואילצו את תושביה להמיר את דתם. לא פלא, אם כן, שמחמוד אחמדינג'אד ומנהיגים איראנים אחרים מדגישים בנאומיהם את המונח "מילת איראן", כלומר: האומה האיראנית.

עדות לעומק האיבה ההיסטורית בין הפרסים לערבים אפשר למצוא בספרות האסכטולוגית השיעית. באחת המסורות המתייחסת להופעת ה"מהדי", המשיח השיעי, נאמר: "אוי לעריצי ערב מן העונש שקרב". שכן, עם הופעתו מחדש הוא יתחיל בטיפול בערבים דווקא: "כאשר יופיע ה'מהדי' לא יהיה בינו לבין הערבים וקורייש (שבטו של מוחמד) אלא החרב...", כפי שמספרת מסורת אחרת.

האיסלאם הערבי, הסוני, משיב מלחמה ומאשים את השיעים שקנונייה יהודית עומדת בבסיס תורתם. הוא נסמך כמובן על הספרות השיעית עצמה, שיודעת לספר גם שהמהדי "ישליט את משפט הצדק של דוד ושלמה", ולא זו בלבד אלא שכשיופיע מחדש "הוא יקרא לתפילה כשהוא נושא את שמו המפורש של אללה בשפה העברית", כמאמר מסורת אחרת. אם כן, הדברים באזור זה אינם פשוטים כלל וכלל.

בהיותה בנו יחידו של "השטן הגדול" באזור הזה ובעל בריתו אשר אהב, ישראל משחקת במגרש של גדולים וממשיכה לבעוט בפלסטינים. הכיבוש הישראלי המתמשך מספק צורך בקיומו של רשע, של שטן ושל ציפייה לצדק אלוהי. זהו הדלק שמניע את גלגלי המניפולציות מבית מדרשם של כוהני הדתות המונותיאיסטיות.

הסכסוך משמש, בין השאר, כלי מניפולטיבי בידי האיראנים להחזרת עטרה פרסית ארצית ליושנה. ועל רקע האיבה המוסלמית העתיקה ליהודים, ובאמצעות האמתלה הפלסטינית, הם זוכים באהדה בקרב המונים ערבים. המשיחיים הנוצרים והיהודים מנסים לדחוק את הקץ ולזרז את בואו של המשיח שלהם. וכך יושבת לה ישראל כ"ווילה" בצומת העימות המרכזי המקשר בין חלקי ה"ג'ונגל" המונותיאיסטי.
*
פורסם: דעות-הארץ, 28 במארס 2012
***
For English, press here

ישראל : איראן - להארכה


צריך, אם כן, לפקוח עין. כל העולם צופה בשידור המשחק. גם האוהדים השרופים במזרח התיכון ממתינים להארכה בעצבים מרוטים.

סלמאן מצאלחה ||

 ישראל : איראן - להארכה


ההסלמה בדרום היא חלק מתפישת המשחק הכוללת של מאמן נבחרת ישראל ושל עוזרו - עוד סנונית בלהק הסנוניות שלא מבשרות את בוא האביב דווקא. מטרתה לגרור את אחת מחוליות הקישור האיראניות באזור למהלך לא מחושב, וזאת על מנת לשתקה ולהוציאה מהמשחק.

המשחק העיקרי מתנהל בין ישראל לאיראן, ואם להוסיף ולשאול מונחים מעולם הכדורגל, הוא עומד להסתיים בתיקו והאוהדים שגודשים את היציעים חשים תסכול עמוק. הם לא רוצים לחזור הביתה בלי שקיבלו את מנת הריגוש הפרימיטיבי שלהם, ולכן דוחפים את השחקנים לעבור ל"כסח". הזעקה "מלחמה" מהדהדת באיצטדיון. האוהדים רוצים שעל כר הדשא המזרח תיכוני יישפך דם.

עד כה התנהל המשחק בצורה מבולבלת. איראן מוסרת בשנים האחרונות כדורי עומק לשחקני החיזוק בחוליות הקישור שלה, חיזבאללה וחמאס, ושולחת אותם לתקוף את השער הישראלי. מן העבר השני, נבחרת ישראל משחקת "בונקר" ומדי פעם יוצאת להתקפות מתפרצות. אולם למרות הפציעות היא שומרת על שער נקי. חמומי המוח ביציע הישראלי דורשים לצאת מהבונקר ולעבור למשחק התקפי, אך המממן הזר של הנבחרת - אובמה שמו, בעל המאה ולכן גם בעל הדעה - חושב אחרת. הוא דורש להמתין מעט, ובניסיון להרגיע שב ומצהיר שכל האופציות פתוחות, כולל זו ההתקפית. בינתיים הוא חושב למוטט את האיראנים באמצעות סנקציות. מן הדיווחים על ההתלחשויות בספסל הישראלי בין המאמן למממן אנו למדים, שעדיין לא התקבלה החלטה לעבור להתקפה.

עדותו של עוזר המאמן הישראלי, ברק שמו, לא מותירה ספק בדבר קיומה של תוכנית מגירה התקפית. בראיון שהעניק לרשת ב' הוא הצהיר שעדיין לא התקבלה החלטה על מעבר למשחק התקפי, אך הדגיש ש"אנחנו מתכוננים לדבר הזה". בתגובה לקולות אחרים, מפי שחקנים ומאמנים לשעבר, המזהירים מפני הפקרת השער הישראלי, הוסיף ברק באותו ראיון: "מלחמה זה לא פיקניק, אך בשום תרחיש אין לא 50 אלף ולא 5,000 וגם לא 500 הרוגים".

חייבים להתייחס ברצינות לדבריו. שכן, הממשלה הזאת אכן מתכוונת ומתכוננת "לדבר הזה". על מה נסמך ברק בהצהירו שלא יהיו 500 הרוגים? ברור שאיש אנליטי כמותו לא ישים את מבטחו אך ורק במערכות כמו "כיפת ברזל", "החץ" וכו'. נראה שנבחרת ישראל, בהנהגת נתניהו וברק, לא תעבור לשלב הבא ללא שיתוק חמאס וחיזבאללה, הקרובים לשער הישראלי.

יש מספר סימנים, שאם נהיה עדים להתרחשותם נוכל לומר שהכל מתנהל לפי תוכנית המגירה ההתקפית מול הנבחרת האיראנית: הסלמה גם בצפון היא אחד מהם. סימנים אחרים שיכולים להעיד על התקדמות רצינית בביצוע התוכנית, הם אירועים לא מוסברים קרוב לשער בשטח האיראני, למשל פיצוצים מסתוריים במאגרי הטילים ארוכי הטווח, ובייחוד אלה שיכולים לסכן את העורף הישראלי. רק על הרקע הזה אפשר להבין את הצהרתו הבוטחת כל כך של שר הביטחון.

צריך, אם כן, לפקוח עין. כל העולם צופה בשידור המשחק. גם האוהדים השרופים במזרח התיכון ממתינים להארכה בעצבים מרוטים.
*
פורסם: דעות-הארץ, 14 במארס 2012

***
For Arabic, press here

יום אסד יום בס"ד


סלמאן מצאלחה || 

יום אסד יום בס"ד

בשאר אל-אסד, הממשיך לטבוח באזרחים הסורים, הוא לא רק נשיא מדינה חשובה באזור הנקרא "עולם ערבי", אלא יותר מכל הוא הסמל הבולט ביותר לריקבון בעולם הערבי הזה.

שיר ארץ - המנון אלטרנטיווי

סלמאן מצאלחה || 

שיר ארץ

               המנון אלטרנטיווי



בֵּין הַיָּם לְבֵין כִּנֶּרֶת
אֲדָמָה שוֹתֶתֶת דָּם.

וְשִׂנְאָה בָּהּ הַעוֹבֶרֶת
מֵעָפָר לִבְנֵי אָדָם.

מג'נון לילא | הו אלי

מג'נון לילא || הו אלי
הוֹ אֵלִי אֵלִי,
הַשְוֵה-נָא אֶת הָאַהֲבָה
שֶבֵּינִי לְבֵינָהּ.

כָּךְ שֶאַהֲבַתֵנוּ תִּדְמֶה
לִשְנֵי כְּפָלִים זֵהִים.

שֶלֹּא אֶהְיֶה חַיָּב לָהּ,
וְהִיא לֹא חָבָה לִי.

*
תרגם: סלמאן מצאלחה

****



مجنون ليلى || يا رب

”فيا ربّ!
سَوِّ الحُبّ
بيني وبينها.

يكونُ كفافًا.

لا عَليَّ
ولا ليَا”.

*

החברים של אובמה

"הנשים הסעודיות לא יגיעו לגיהנום, מכיוון שאי אפשר להגיע לגיהנום פעמיים", עוד הספיק ה"כופר" לצייץ התייחסות למצב הנשים בארצו.

סלמאן מצאלחה || החברים של אובמה

אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה", גורס הפתגם. כדאי אפוא להפנות את המבט לרגע אל החברים של ברק אובמה ושל קודמיו בבית הלבן. בספטמבר 2009 סערה התקשורת סביב פרשת הקידה של נשיא המעצמה הגדולה בפני מלך סעודיה במפגש הג'י-20 (הכלכלות הגדולות בעולם). דומה, כי מאז אותה קידה אובמה מסתובב בגב כפוף מול אחד המשטרים החשוכים עלי אדמות.

אובמה, שקרא להתפטרות חוסני מובארק עם פרוץ ההתקוממות המצרית, ממלא את פיו מים, או ליתר דיוק זהב שחור, כלפי השלטון הסעודי. באחרונה דווח על פרשה הקשורה לאופי החשוך של המשטר הסעודי, יקיר המערב וישראל בכלל זה.

אתרע מזלו של עיתונאי סעודי, חמזה קשגרי שמו, שבנוסף לעבודתו בעיתון פתח חשבון טוויטר. כמה ציוצים שפירסם עלולים לעלות לו בחייו. הדברים שהעלו עליו את חמת ההמון ואת זעם הארמון קשורים ל"ערכים" דתיים של האיסלאם ושל מוחמד נביאו.

מבדיקת הציוצים שסיבכו את קשגרי מצטיירת תמונה הפוכה מזאת שמתארת אותו ככופר. מתברר, שהעיתונאי הצעיר הוא איש מאמין מאוד. יש לו רק בעיה קטנה אחת. הוא מפעיל קצת את השכל הישר ומעלה הרהורים ותהיות בכל מיני סוגיות שלטעמו עומדות בסתירה למוסר האנושי הבריא שלו.

ביום ההולדת של הנביא מוחמד כתב קשגרי: "אהבתי את המהפכנות שלך, שתמיד נתנה לי השראה. אבל אני לא אוהב את ההילה סביבך. לא אתפלל בעבורך". ועוד ציוץ: "ביום הולדתך אני רואה אותך בכל אשר אפנה. אני אומר כי אהבתי דברים בך, שנאתי דברים אחרים, ויש דברים שאף פעם לא הבנתי".

במהרה התארגנו קבוצות חברתיות, שמספר חבריהן מגיע לאלפים, ודרשו את ראשו. הוא חש מאוים, מיהר למחוק את הדברים ואף צייץ התנצלות בנוסח "דברי הוצאו מהקשרם". אבל הרוחות לא נרגעו, וקשגרי עלה על מטוס ועזב את הממלכה.

שייחים סעודים, מגיני אלוהים ושומרי הנביא מטעם עצמם, התכנסו ודנו בסוגיה הלוהטת. לאחר "דיון מעמיק" הם קבעו, שציוצי העיתונאי הם דברי "כפירה" וכי יש לשפוט אותו לפי חוקי האיסלאם הנהוגים בממלכה. במקרים כאלה, כידוע, צפוי לנאשם עונש מוות.

הסוגיה אף הונחה על שולחן המלך הסעודי בכבודו ובעצמו. זה הורה לעצור את העיתונאי, שניסה להגיע לניו-זילנד. קשגרי נעצר בחניית ביניים בשדה התעופה של בירת מלזיה. המחאות הרבות על המעצר, שארגונים בינלאומיים הפנו לשלטונות מלזיה, לא עזרו. מלזיה העבירה את קשגרי לידי אנשי ביטחון סעודים, ואלה הטיסו אותו בחזרה לסעודיה.

"הנשים הסעודיות לא יגיעו לגיהנום, מכיוון שאי אפשר להגיע לגיהנום פעמיים", עוד הספיק ה"כופר" לצייץ התייחסות למצב הנשים בארצו. כעת הוא חש על בשרו את הקושי להימלט מאותו גיהנום. כך נראים החיים בממלכת הנפט. קשגרי, שצייץ ונפגע, נמצא בידיים רעות, ממתין לגורלו.

הגיע הזמן ששוחרי חופש, הן במערב הן בערב, ישילו מעליהם מעט משכבות הצביעות הקשורה למשטר הזה. הדברים נכונים שבעתיים בנוגע לאיש היושב בבית הלבן, שקד ורקד במועדון האפוף ריחות נפט.

שוחרי החופש, באשר הם, מוכרחים להרחיק מאפם ריחות אלה ולהפגין זקיפות קומה כלפי ממלכת החושך. כפי שאובמה ידע לומר למובארק לפני שנה "עכשיו זה עכשיו", מצפים שיאמר לשלטונות הסעודיים: "די זה די!" או בשפה המובנת להם: "חלאס זה חלאס!"
*
פורסם: דעות-הארץ, 22 בפברואר 2012

***
For English, press here

אז המופתי אמר

פני ה"ביבי" כפני ה"טיבי", ואידך זיל גמור.

סלמאן מצאלחה | אז המופתי אמר

"בימים אלה ממש שותקות רוב מממשלות העולם אל מול קריאות המופתי הפלסטיני להרוג את היהודים באשר הם", אמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בנאום לציון יום השואה הבינלאומי. נתניהו הוסיף, שהוא מצומרר מן "העובדה שיש פה מורשת של שנאה והשמדה, כי המופתי הזה בא בעקבות המופתי ההוא... במקום לקרוא לשלום ולהתפייסות, קורא להשמדת היהודים באשר הם".

קדם לנתניהו נשיא המדינה, שמעון פרס, שתקף אף הוא בחריפות את המופתי של ירושלים. "דברי המופתי הם מסוכנים", אמר פרס. "והם עלולים להוביל להסלמה ביחסי יהודים-ערבים ואף לפגיעה בחיי אדם", הזהיר הנשיא.

מעניין להיווכח, כי שני אישים אלה שתקו בפרשת הספר "תורת המלך", שעסק בדיני הריגת גויים. הם ופוליטיקאים אחרים גם נאלמו דום לנוכח עצומות והתבטאויות גזעניות שיצאו מבית המדרש של "גדולי דור" כאלה ואחרים. דומה, כי מי שהיו אמורים לצאת כעת להגנת המופתי הם דווקא הרבנים שזעקו חמס וטענו שהמדינה אינה רשאית להתערב בענייני דת והלכה. ככה זה אצל חסידי המונותיאיזם האינפנטילי על כל ענפיו וגרורותיו.

מי שקורא בספרות דתית מונותיאיסטית, ולא חשוב של איזו דת, נוכח עד מהרה שהיא גדושה בין היתר בדברי תועבה מבחינה מוסרית. המסורת שציטט המופתי אכן קיימת בענף האיסלאמי של המונותיאיזם: "לא יבוא יום הדין עד אשר תילחמו ביהודים. היהודי יתחבא מאחורי אבן, והאבן תדבר: הו עבד האלוהים, הוא מוסלמי! הנה יהודי, בוא והרוג אותו!"

מסורות כאלה ואחרות הן חלק ממסורות אסכטולוגיות העוסקות באחרית הימים וביום הדין, והן קיימות גם בתרבויות אחרות. האיסלאם לא המציא את הגלגל האסכטולוגי. הוא שאב מן היהדות והנצרות והמציא מסורות כאלה ואחרות כדי לשרת את מטרותיו הארציות דווקא. כלומר: כיבושים נרחבים.

לא רק ביהודים נלחמים באחרית הימים. המסורות האלה מספרות גם, שאחרית הימים לא תבוא "עד אשר תילחמו בחוזא וכרמאן, הנמנים עם העמים הפרסיים", ובגרסה אחרת: "עד אשר תילחמו בעמים הטורקיים". וכך מתוארים העמים האלה: "אדומי פנים, פחוסי אף, צרי עיניים ופניהם עגולים ושטוחים כמגינים".

ואם המופתי הירושלמי ושאר מופתים ימשיכו לפשפש במסורות המדבריות, הרי שמצפה להם עוד הפתעה. בחורף הירושלמי הקר הזה, מי יודע אילו נעליים נועל המופתי ה"מלומד". אם היה ממשיך לקרוא באותיות הקטנות היה עלול למצוא את עצמו בצד הלא נכון. שכן המסורות מספרות עוד: "לא תבוא אחרית הימים עד אשר תילחמו באנשים שנועלים נעליים מרופדות".

בסיכומו של דבר, לא רק שהגיע הזמן להפריד את המונותיאיזם הזה מן המדינה - הן היהודית והן הערבית - אלא שהגיע הזמן להפריד אותו גם מן השיח הלאומי. שאם לא כן, הגיחוך המונותיאיסטי המסוכן ישתלט עלינו ויהרוס כל חלקה טובה שנותרה כאן.

הפוליטיקאים הקטנים המתיימרים ללמדנו "מה זה להיות יהודים" או "מה זה להיות ערבים" ימשיכו לזרוק סיסמאות חלולות לחלל הסכסוך. ובינתיים, על המצב בישראל-פלסטין אפשר לומר: לא רק ש"פני הדור כפני הכלב", אלא שפני ה"ביבי" כפני ה"טיבי", ואידך זיל גמור.
*
פורסם: דעות-הארץ, 14 בפברואר 2012

***
For English, press here

איגרת לנשיא אסד


וכך גם אתה, אדוני הנשיא. כן, לא היית אדם חופשי, ולו ליום אחד...

שיעור באפרטהייד

לא רק כבישי הפרדה אתנית בשטחים הכבושים סללה הציונות. ההפרדה האזרחית קיימת בכל פינה בארץ.

סלמאן מצאלחה | שיעור באפרטהייד

אנשי מדעי החברה יודעים ללמד סניגוריה על סקרי דעת הקהל. בעיניהם זהו כלי מדעי שבאמצעותו ניתן להעריך את רחשי הלב ולעמוד על השקפות ונטיות בזמן נתון. לצד השעשועונים האלה, שמספקים להמונים הצצה על הלכי רוח, אנו מתוודעים גם אל רחשי לבם, השקפותיהם ונטיותיהם של עורכי הסקרים עצמם.

לא רק כבישי הפרדה אתנית בשטחים הכבושים סללה הציונות. ההפרדה האזרחית קיימת בכל פינה בארץ. מכוני מחקר ואמצעי תקשורת, במודע או שלא במודע, משתפים פעולה עם ההפרדה ואף מנציחים אותה. במקביל, ימשיכו כאן ללעוס לעייפה את הסיסמה "אור לגויים". כדאי, אם כן, להשוות את המצב בארץ למה שקרה אצל אותם "גויים".

למשל, חוק מרשם האוכלוסין. בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה חויבו אזרחי המדינה להירשם על פי צבע עורם: לבן, שחור או צבעוני. בישראל אי אפשר לחייב רישום על בסיס גזע או צבע, שכן היהודים עצמם משתייכים לצבעים ולגזעים שונים - מי לבן מפולין ורוסיה ומי כהה עור מתימן ואתיופיה. בלית ברירה, נאלץ המוח הציוני להמציא פטנט ייחודי שמתאים למקום ועונה על צורכי ההפרדה, וכך נולד כאן הרישום של יהודי, ערבי, דרוזי וכו', במשרד הפנים הישראלי.

עוד חוק הפרדה שהונהג בדרום אפריקה, הקצה אזורי מחיה נפרדים לגזעים השונים. אפשר להזכיר בהקשר זה את חוק ועדות הקבלה בישראל, שכל מטרתו היא לאפשר ליישובים קהילתיים למיין את הבאים בשעריהם ולקיים הפרדה על בסיס אתני. באחרונה השתחלה המדינה גם לחדר המיטות של האזרח הערבי באמצעות "חוק האזרחות", המטיל מגבלות על נישואים של אזרחי המדינה הערבים, ועוד ידה נטויה.
עוד כתבות בנושא

עונת הבחירות בישראל מתקרבת. זו בוודאי תביא ברכה ושלמונים לכל העוסקים במלאכה, ובראשם מכוני הסקרים. מהדיווחים על הסקרים אנו למדים כי ההפרדה האתנית חיה ובועטת במכוני המחקר, וברוב כלי התקשורת הישראלית. כלי התקשורת עטים על ממצאי הסקרים. פוליטיקאים ירוצו לבדוק פופולריות בקרב עדרי המצביעים. בצר להם, פוליטיקאים חדלי שאר רוח ורפי מוח יפנו אל המרשמים שיספקו להם רופאי אליל המכונים יועצי תקשורת.

רופאי אליל אלה ידריכו את הפוליטיקאי השאפתן כיצד לזכות באהדת ההמון. בעניינים שבינו לבין קהל מריעיו ודאי יעוצו לו, שלא חשוב המצע, חשוב המופע. ככל שירבה להזיע, להתרוצץ ולהופיע על כל מרקע, כך יעלו סיכוייו להשפיע על המצביע הממוצע.

סקרי דעת הקהל מלמדים, כאמור, גם על הלכי הרוח של עורכיהם. "אם הבחירות היו נערכות היום", ידווחו לנו הסוקרים, תקבל מפלגת פלוני כך וכך מנדטים, וכך וכך מנדטים תקבל מפלגת אלמוני. בקצה הדיווח המפורט על הא ועל "דא" בתפריט המפלגות היהודיות-הדמוקרטיות, יגיע המשפט האלמותי: "והמפלגות הערביות מקבלות כך וכך מנדטים". שכן, בעיני הציונים ה"מלומדים" כל ערבי הוא אחמד, או בחזקת אחמד.

לא ברור אם כך, מדוע לבזבז זמן וכסף רב? הרי תוצאות הבחירות ידועות מראש: 110 מנדטים למפלגות היהודיות, ועשרה מנדטים למפלגות הערביות, הלא כן? הנה עוד שיעור במדעי האפרטהייד.
*
פורסם: דעות-הארץ, 30 בינואר 2012

***
For English, press here

יובל דרור | שימוש שגוי וחתרני

יובל דרור | שימוש שגוי וחתרני

במאמרו "קשים גרים לישמעאל" ("הארץ", 28.12) ציטט סלמאן מצאלחה ממאמר שפירסמתי ב-1979 בכתב העת "קתדרה" על "הגרים הרוסיים בגליל בראשית המאה העשרים". וכפי שקורה כאשר עושים במאמר שימוש פוליטי, השימוש במחקרי היה שגוי ואף קונספירטיבי.

דוד בן גוריון ואבות הציונות אכן רצו לברוא כאן יהודי חדש, אך לא הביאו "מתייהדים" בשל "המחסור ביהודים אותנטיים", כפי שנכתב. הגרים הם שיזמו את בואם לארץ ישראל אז - ממניעים אמוניים-יהודיים - ורק בהמשך התוודעו לחובבי ציון וליק"א (החברה היהודית להתיישבות) ונעשו ציונים.

היחידי ש"עט על המציאה" היה חיים מרגליות קלווריסקי (אגרונום שהיה ממונה על המושבות בצפון מטעם יק"א), שניסה להביא גרים המיומנים בעבודה חקלאית, אך הוא לא ייצג את התנועה הציונית ורוב מאמציו נכשלו.

הגרים של ראשית המאה ה-20 באו מאזורים שונים ברוסיה ונמנו עם כיתות וקבוצות שונות (על "הסובוטניקים ברוסיה: סיפורה של כת קטנטונת" - הקיימת גם כיום ורק חלק מאנשיה עלו בעשורים האחרונים לישראל - כתבה פרופ' שולמית שחר ב"זמנים", 2007 ,97).

ההסתמכות על סיפורים היסטוריים כבסיס למסקנות עכשוויות בעייתית. כך, למשל, דבריו של ד"ר הלל יפה כי לא יזיק לדם היהודי, "להתערבב קצת בדם נוצרי", נכתבו מפי אשתו, רבקה, מה שמצאלחה לא ציין. הסיפור על יעקב ניצ'ייב שצעק בשכרותו "בי ז'ידי" (הכו ביהודים), לקוח כנראה מספרו של יואב רגב, "סובוטניקים בגליל", שם הוא נכתב בהסתמך על ספר הזיכרונות של זלמן טפליצקי, "נעורים בסג'רה". לפי מצאלחה, זהו המקור ל"קריאה הנפוצה בעברית ארצישראלית איטבח אל יהוד", שהיא "המצאה ציונית שנועדה לעשות דמוניזציה של הערבי באשר הוא". התיאוריה הקונספירטיבית הזאת לא מוכחת היסטורית ואף מגוחכת.

יש די טיעונים, יהודיים ואוניברסליים, שאפשר להסתייע בהם כדי לצאת נגד קריאות וחוקים שרווחים לצערנו היום בישראל. אין צורך להידרש לגרים דווקא.
*
פרופ' דרור מלמד היסטוריה של החינוך בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב
ـــ
פורסם: דעות-הארץ, 17 בינואר 2012
***

שני עמים מפגרים

הפיגור בהבנת המציאות הלאומית, החברתית והפוליטית הביא אסונות בעבר ויביא עוד אסונות בעתיד.

באשר תהיני



סלמאן מצאלחה || 

באשר תהיני



"אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ"
וּבַאֲשֶׁר תָּהִינִי אָהִין.

עַמִּי - הַחִלּוֹנִי - עַמֵּךְ,
וְאַרְצִי - הַחוֹלָנִית -
אַרְצֵךְ.

בַּאֲשֶׁר תִּחְיִי אֶחְיֶה,
וְשָׁם כֵּן אֲסַפֵּר:

כֹּה תַּעֲשֶה אַהֲבָה לִי
וְכֹה אוֹסִיף עוֹד
לְקַטֵּר;

כִּי לֹא הַלָּשוֹן
הִיא זוֹ שֶתַּפְרִיד
בֵֵּינִי וּבֵינֵךְ.
כִּי אִם -
רַק
בַּעֲלֵךְ.
***


בארץ
  • המין האנושי

    השיח האלים חשף לא רק את עומק ההתכחשות בחברה הערבית לעצם קיומה של קהילת להט"ב בתוכה, אלא גם את עומק הפער, שאינו אפשרי לגישור…
    כל הפרטים
  • אשכנזים-ספרדים

    במפגש בין ״המנטליות הספרדית המובהקת״, ובמלים אחרות: השייכות לתרבות אתנית אחרת, נקרא לה - ערבית, לבין ״המנטליות האשכנזית המובהקת״...
    כל הפרטים
  • מלאך המוות

    שנים רבות חלפו ומלאך המוות הגיע לבסוף ליטול את נשמתו של יעקב. פנה אליו יעקב בטרוניה: הלא ביקשתי ממך לשלוח לי שליח לפני המוות ואתה הבטחת לקיים... כל הפרטים
במרחב
  • חמאס בשירות ישראל

    לו ניחנו הפלסטינים בדמיון פוליטי ומדיני פורה, הם היו בוחרים במרוואן ברגותי כיורש לנשיאות פלסטין, ובסלאם פיאד לראשות הממשלה.
  • ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע.
    כל הפרטים
 
קוראים ותגובות