עוד תחנה במסע הפליטות

סלמאן מצאלחה

עוד תחנה במסע הפליטות 

צונאמי מדיני עתיד להתרחש בספטמבר, כך מקפידים פוליטיקאים להזהיר. ברור שהכרה במדינה פלסטינית, אם תתקבל, עתידה לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הפליטים שגדלו על חלום השיבה אל עץ התאנה, המעיין והכפר שאינם עוד.

אסמא אגבארייה | איפה המיליון?


התקופה החדשה הזאת תקבור את הלאומנות הפנאטית והמלל הקיצוני של הערבים בתוך ישראל, בדיוק כמו שהיא תעשה לפנאטיות הלאומנית היהודית שנדחפת לפינה. חוסר הסובלנות וההסתגרות הלאומנית הערבית לא יביאו לנו כל ישועה אלא להפך, הם רק יבודדו את הציבור הערבי.....
---
אסמא אגבארייה | איפה המיליון?
(תפקיד הצעירים הערבים בתנועת המחאה הישראלית)

התקופה החדשה הזאת תקבור את הלאומנות הפנאטית והמלל הקיצוני של הערבים בתוך ישראל, בדיוק כמו שהיא תעשה לפנאטיות הלאומנית היהודית שנדחפת לפינה.

מאות אלפי מפגינים צועדים מאז 14 ביולי ברחבי ישראל וקוראים את אותן סיסמאות של המהפכה הערבית, באותו הטון ובאותו הקצב: "העם דורש צדק חברתי !" כשהם קוראים לבנימין נתניהו להתפטר. שתי ההפגנות של ה-30 ביולי בה השתתפו 100 אלף וזאת של ה-6 באוגוסט שבה היו לפי הערכות 300 אלף מפגינים הן ביטוי לתנועה חברתית אדירה שלא היה לה תקדים בישראל. היתה זו הפעם הראשונה שבה הרגשתי, אני, בת יפו, שהזרם האנושי ששטף את רחובות תל אביב נושא גם אותי, קשוב אלי, והקריאות שלו הן גם הקריאות שלי, ללא הבדל של לאום דת או מין, ולו רק ליום אחד.

אין זה דבר מובן מאליו שתל אביב, ניו יורק של המזרח התיכון, מאמצת את הסיסמאות של העולם הערבי, מושפעת מהמהפכות שלו, ומעלה תביעות דומות מאוד כלפי המנהיגים, שהופתעו מההתפרצות הזאת, ועדיין אינם יודעים כיצד להגיב עליה.

לאחר ההפגנה הראשונה, שנמשכה ארבע שעות והסתיימה בשעות הקטנות של הלילה, ישבתי עם אחד ממנהיגי המחאה, רגב קונטס, שסיפר לי בערבית במבטא מצרי, קצת עילגת אבל ברורה, שהם קיבלו השראה מכיכר תחריר בקאהיר. הוא אמר שהמזרח התיכון הוא הבית שלו ולא אירופה או ארה"ב. אין ספק, שתנועת המחאה החדשה מבטאת שינוי עמוק בתודעת הישראלים, שאיבדו את האמון בדמוקרטיה המזויפת ובפוליטיקאים המושחתים.

הציבור הישראלי העז לצאת לרחובות, כשהוא שם בצד את הפחד מפני פגיעה במדינתו מצד אויביה הערבים שאורבים לה, ומוותר על התירוץ האולטימטיבי שבאמצעותו משמרים את "האחדות" היהודית, הציונית, הישראלית או איך שתקראו לה, מול הים הערבי המאיים לבלוע אותה.

האמת היא, שהראשונים ששברו את מחסום הפחד והשיטה הפוליטית המסואבת, היו העמים הערבים בעצמם כאשר שמו גם הם את פחדיהם ותפישותיהם הפוליטיות הישנות בצד, וקבעו שהמשטרים הערבים, בין אם הם נאמנים לישראל או מתנגדים לה - הם האויב העיקרי. הם הבינו שהמלל הלאומי של המנהיגים בא לכסות על המטרות האמיתיות של המשטר, שהן הנצחת השלטון והשעבוד של העמים, וגזל משאבי המדינה. העמים הערבים שוב אינם קונים את הסיסמאות שמציגות את ישראל כאויב היחיד. אני לא אומרת שהערבים הפכו לאוהבי ישראל או תומכי הכיבוש המאוס והגזענות שלה, ואולם אני אומרת שהאג'נדה החברתית-כלכלית היא זאת שהזיזה מיליוני ערבים והיא זאת שדוחפת אותם להקריב את עצמם למען עתיד טוב יותר.

הצעירים הישראלים הבחינו בצלילים החדשים העולים מהעולם הערבי, שאינם הסתה עיוורת נגדם כפי שהיה בזמן שבן לאדן ונסראללה שלטו על הרחוב. זה היה רק טבעי בשבילם להזדהות עם הדרישות של הערבים לדמוקרטיה וצדק חברתי, שמהוות מכנה משותף רחב מאוד בין העמים. מעניין להזכיר מכתב ששלח אחד מהצעירים הללו, משורר תל אביבי, רועי צ'יקי ארד, לחדשות הספרות בקהיר מיד לאחר פרוץ מהפכת 25 בינואר, ובו אמר: "אני גאה להיות אזרח המזרח התיכון".

הצעירים הישראלים יצאו לרחובות על שאלה רחוקה מרחק רב משאלה של חיים ומוות: חוסר היכולת של מעמד הביניים היהודי לשכור דירה שלא לדבר על קניית רכישתה, זה מה שהביא אותם להקים אוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב, אחד הרחובות הנוצצים במדינה.

ואולם, ככל שהתרחבה המחאה, היא הלכה והקיפה גם שאלות חברתיות כלכלית אחרות איתם מתמודד הציבור הישראלי לאחר יותר משלושים שנה של אימוץ כלכלת השוק החופשי וההפרטה: יוקר המחיה, תנאי עבודה, בריאות, חינוך, זכויות הרופאים, העובדים הסוציאליים והמורים, והעובדה שרוב השכירים חיים משכר מינימום.

בהפגנה עצמה, הוצג סרטון קצר בו נראה נתניהו מתגאה ביציבות של מדינתו על רקע רעידת האדמה שמזעזעת את העולם ממזרח למערב בשל המשבר הכלכלי שפסח על ישראל. הסרטון זכה למחיאות כפיים ולווה בקריאות רועמות של המפגינים: "העם רוצה צדק חברתי", שהפכו את נתניהו למוקיון.

ואכן, היה נראה שדבר לא מאיים על היציבות המוצקה של ממשלת נתניהו הימנית, הקיצונית שבקיצונית - לא הפלסטינים, לא חזבאללה, לא איומי איראן, לא זעמו של אובמה, לא הבידוד הבינלאומי, לא החרם, לא בלעין ולא נעלין. נקודת הכוח של ממשלת נתניהו, שאפשרה לה לשרוד חרף הקפאון המדיני, היתה הצמיחה הכלכלית. בניגוד לספרד ויוון שניצבות על סף פשיטת רגל, ישראל ממשיכה ליהנות משיעורי צמיחה גבוהים ואבטלה בגובה 5.7% בלבד, בזמן שהמשכורת הממוצעת עומדת על 8,600 ₪ בחודש. ואולם, האמת המרה אותה גילו שכבות הביניים בישראל היא, שהצמיחה הזאת אינה מחלחלת למטה, אלא מתרכזת בשכבה צרה המורכבת מ-18 משפחות הטייקונים, שהפקיעו מהם את מדינתם.

עשרות אלפים התעוררו לתוך התפוגגות "החלום הישראלי", החלום של ניצחון הכסף, הרבה מאוד כסף, שיהיה מנת חלקו של זה שעובד ומתאמץ. הדוברים בשם הנוער הישראלי אומרים היום: הנה עזבנו את הפריפריה ועברנו לתל אביב, הנה יגענו ומצאנו, סיימנו לימודים אקדמיים, אנחנו שוחקים את כוחנו בשעות עבודה בלתי נגמרות, בהסכמים אישיים ללא זכויות, העיקר שנתקדם בסולם החברתי, הנה אנחנו היהודים אשכנזים ומזרחיים, בעלי המדינה הזאת ומי שמשרתים בצבאה ויוצרים את תרבותה, מגלים היום ש"אכלנו אותה", כאשר אנחנו מדשדשים באותה נקודת התחלה, ובקושי גומרים את החודש עם המשכורת שלנו.

מישהו גנב לנו את המדינה, שאיננה יותר מדינת היהודים אלא מדינת העשירים ובעלי ההון הגדולים. הטייקונים שולטים בכלכלה, קונים את הפוליטיקאים, ומוצצים את דמם של העניים ורומסים את מעמדות הביניים. החלום של עשיית כסף, הצטמצם לרכישת דירה קטנה עם שני חדרים ווילון. ואולם אבוי, גם החלום הזה הפך לבלתי ניתן להגשמה. הדגים הגדולים לא הותירו לדגים הקטנים טיפת מים להשתכשך בה.

לא, לא הכיבוש מדיר שינה מעיני הישראלים, למרות שהוא מטריד אותם, ולא מדיניות החוץ למרות שהבידוד מלחיץ אותם, איני אומרת שרובם ויתרו על הרעיון הציוני, ואולם, אני משוכנעת, שמה שדחף אותם לרחובות היא מדיניות הפנים, שהפקיעה מהם את זכויותיהם ואת המשמעות האמיתית של אזרחות, דמוקרטיה וחופש, ומסרה את משאבי המדינה לטובת האליטה הקפיטליסטית. מצבם הפך להיות דומה למצב הנוער הערבי במצרים, תוניס, סוריה, תימן, בחריין, לוב ויתר המדינות שעדיין לא התקוממו בשל אמצעי הדיכוי הברבריים שהשלטון בהם מפעיל.

הצעירים הערבים גם הם שמו בצד את מדיניות החוץ, למרות שבוודאי יש להם דעה לגביה. לא עליה יצאו מיליונים זועמים לרחובות, אלא למען העתיד והזכות לחיות בכבוד. צעירי הפייסבוק הישראלים, הרחוקים מהפוליטיקה, יוצאים נגד נתניהו והממשלות הקודמות, ויוצרים בכך את האקלים המתאים לבניית שמאל חברתי חדש. הם שוברים את המשוואה המסורתית בין "הימין והשמאל הפוליטי" שבה שני הצדדים הזדהו עם הימין הכלכלי ותמכו בהפרטה. בכך הם עושים מה שעשו צעירי מצרים כאשר שברו את המשוואה הדו צדדית "מובארכ או האחים המוסלמים", כאשר שניהם תומכים בבורגנות ובקפיטליזם. שמאל חברתי חדש מעצם טבעו יפתח פתח להעמיד את השאלה הערבית, משום שהיהודים היום סובלים ממה שהערבים סובלים ממנו כבר הרבה זמן, ולכן זהו חלון הזדמנויות ראשון מסוגו שמאפשר להם להתקשר עם הערבים בכלל ועם הפלסטינים בפרט.

ועכשיו, איפה הערבים אזרחי ישראל ברעידת האדמה הזאת? מה הם עושים כדי להשפיע עליה ולהציג באמצעותה את הבעיות והדרישות שלהם? שאלה זאת הופכת להיות דחופה במיוחד על רקע העובדה שחלק מהצעירים היהודים מצפים מאיתנו שנשפיע. בתום ההפגנה שאלו אותי כמה מהם - איך ניתן לצרף את הערבים לתנועה? ביום שלאחר ההפגנה, שלא הזכירה את המלה "ערבי", רואיין בתוכנית של לונדון וקירשנבאום בערוץ עשר אחד ממנהיגי המאבק, אסף לוי. הוא פתח את הראיון בהתנצלות על כך שלא הזכיר בנאומו את הנושא של השותפות היהודית ערבית, ואמר שהנושא הזה חשוב מאוד למארגני המחאה.

ג'וליה בוטרוס שרה "איפה המיליונים?" כשהיא מתייחסת למיליונים בעולם הערבי. המיליונים הערבים כבר יצאו, ואני שואלת - איפה המיליון? איפה מיליון הערבים בישראל? באמת מוזר שמי שהושפע ראשון מהמחאה של הנוער בעולם הערבי הם הצעירים היהודים הישראלים, בזמן שהערבים נשארים תקועים בבתיהם, ולא ברור ממה הם מפחדים, ומה יש להם להפסיד מלבד כבליהם.

התגובה הראשונה מכיוון הערבים הייתה מאכזבת, ולא הצליחה להתעלות לרמה של הבנה אמיתית של מה שקורה ומה הוא השלב ההיסטורי החדש אליו נכנסנו. מה ששמענו היו רק טענות ותלונות: הערבים סובלים יותר מהיהודים; איפה הבעיות שלנו, כמו הפקעת אדמות והחנק המכוון של הישובים הערבים, והיעדר היתרי בנייה למגורים והלאה והלאה, רשימה ארוכה של פגעי האפליה הגזענית הידועה בה מצטיינת ישראל, איפה כל הבעיות הללו ומעמד הביניים היהודי המפונק? וכמובן, לא נעדר טיעון "המחץ" שהציונות והאפליה הגזענית והכיבוש הם הבעיות הראשונות שלנו, והן אינן מועלות על ידי תנועת המחאה הישראלית.

אני חושבת שעבר זמנה של תקופת התלונות, ואין טעם להתפאר בכך שאנחנו קורבן, ושאנחנו יותר מדוכאים מאחרים, כאילו שסימן ההיכר של המסכן, היא הזהות שלנו. הגיע הזמן לצאת מהארון הסגור הערבי. תנועת המחאה הישראלית יוזמת ומציגה שינוי חברתי וכלכלי, השאלה שעל החברה הערבית לענות עליה, היא: האם אנחנו עם השינוי החברתי הכלכלי או לא? האם התנועה שדורשת צדק חברתי יכולה לפתוח עצמה בפני הציבור הערבי או לא? האם היא ימנית פשיסטית או שהכיוון שלה הוא דמוקרטי שמאלי שמתייחס גם לצדק חברתי לערבים? אם נסתכל על החלחלה שאוחזת בראשי הימין הישראלי ובמתנחלים כשהם מסתכלים על התנועה הזאת, כיצד היא מפקיעה מהם את הרחוב והאג'נדה וכותרות העיתונים, נבין שגם לנו יש מקום בתנועה. מי שמסרב להצטרף אליה, בשעה שהיא מציעה הזדמנות פז לשינוי מוחשי, גורם בכך נזק גדול לציבור הערבי.

התקופה החדשה הזאת תקבור את הלאומנות הפנאטית והמלל הקיצוני של הערבים בתוך ישראל, בדיוק כמו שהיא תעשה לפנאטיות הלאומנית היהודית שנדחפת לפינה. חוסר הסובלנות וההסתגרות הלאומנית הערבית לא יביאו לנו כל ישועה אלא להפך, הם רק יבודדו את הציבור הערבי. העם באמת רוצה בשינוי, רוצה דיור, רוצה חינוך, רוצה בריאות, רוצה עבודה ופרנסה. האם לא השאיפה לפת לחם וחופש היא שהוציאה את ההמונים הערבים לכיכרות? הגיע הזמן להתעורר ולחפש בני ברית בתוך תנועת המחאה הישראלית שמבטאת את אותה תנועה שקמה בעולם הערבי, בספרד וביוון, ומהווה בשל כך בן ברית איתן לשאלה הצודקת שלנו, וזכאית לתמיכה שלנו ושל הערבים בכל מקום. לעמים הערבים יש חלק בה ואין סיבה שלא נהיה גאים בכך שעמינו הערבים החלו להשפיע.

היום מובילים את תנועת המחאה מעמדות הביניים, בדיוק כפי שזה קורה במצרים, ומשתתפים בה זרמים שונים, חלקם שמאליים וחלקם ימניים. ואולם, המצב הזה עומד להשתנות כאשר המשבר הכלכלי יפגע גם בישראל. כל עוד אין בישראל אבטלה של 20% כמו שיש בספרד, ואין בה מיתון, התנועה תישאר מוגבלת. אבל, כאשר המצב הכלכלי יתחיל להדרדר, וזאת רק שאלה של זמן עד שזה יקרה, היא יכולה לגדול ולהתפשט כמו אש בשדה קוצים, ולהפוך למהפכה של ממש. הרגע הזה יגיע, משום שישראל אינה אי בודד מנותק מיתר העולם.

ישנם סימנים לדאגה גוברת בקרב צמרת הכלכלה הישראלית מול משבר החובות הפוקד את ארה"ב. סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות" (31 ביולי) שאם ייפגע מעמדה של ארה"ב כמנהיגת העולם, יהיו לכך השלכות מסוכנות על ישראל. הוא הדגיש את מה שמפלגת דעם אומרת במשך שנים וממשיכה להגיד, שהמצב הכלכלי העולמי הוא המפתח לשינוי מאזן הכוחות לטובת השחרור של העם הפלסטיני ולטובת שני העמים הערבי והיהודי, ליצירת חברה המושתתת על דמוקרטיה אמיתית וצדק חברתי, כחלק בלתי נפרד ממזרח תיכון חופשי מניצול.

אנחנו, בארגון העובדים מען ובמפלגת הפועלים דעם, קבענו את עמדתנו, ונטענו את אוהלנו האדום בשדרות רוטשילד בתל אביב, והיינו בין היוזמים של הקמת אוהל המחאה המשותף ליהודים וערבים בנצרת עלית. אנחנו נמצאים גם באוהל שהוקם בבקא אל גרביה. זירת הפעולה רחבה והיא מצפה לעוד ועוד יוזמות מצד הערבים כדי להשפיע ולשנות.
*
פורסם ב: אתגר, מגזין פוליטי תרבותי
______________

אלי אמינוב | זרים לנצח

אלי אמינוב | זרים לנצח

עם כל ההתרגשות סביב העצם הדלה שזרק ברק אובמה לפלסטינים ולעולם הערבי בנאומיו האחרונים, אלה דווקא "מספקים את הסחורה" לאישוש היחסים המיוחדים בין ישראל לארצו, כאשר הנשיא האמריקאי טרח לחזור ולהגדיר את זכויות היתר של "העם היהודי" בקונטקסט ההיסטורי של יחסי ישראל והמעצמות האימפריאליסטיות.

אובמה חזר על:
(א) ההכרה במדינה יהודית - כלומר במדינה שבסיסה הוא הדת היהודית, ממש כשם שבסיסה של סעודיה הוא הדת המוסלמית.
(ב) הקביעה שהמשא ומתן בין ישראל לפלסטינים יחול על בסיס הכיבוש של 1967, ולא חלילה על החלטת החלוקה משנת 1947 שישראל הפרה אותה כבר במלחמת 1948 וכבשה חלקים נרחבים ממה שהיה אמור להיות פלסטין הערבית.
(ג) השלילה (בשתיקה) של זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, קרבנות הטיהור האתני של אותה מלחמה.

במלים אחרות, המדיניות האמריקנית שוללת מכל וכל את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני ואת פתרון השאלה הפלסטינית. לעומת זאת היא מעניקה לגיטימציה מוחלטת לציונות, שהיא התנועה הקולוניאלית האחרונה של דורנו. וזאת דווקא כאשר אנשים הגונים ברחבי העולם החלו להבין את מהותה האמיתית של התנועה הזאת.

לגישה הפרו-קולוניאלית של המעצמה האמריקאית יש היסטוריה ארוכה, ומעניין שהיא אף ארוכה יותר מההיסטוריה הציונית עצמה. הרבה לפני המצאת התנועה הציונית, כאשר חלמו קברניטי האימפריה הבריטית לנגוס את סוריה ופלסטין בעדינות מן האימפריה העותמנית החולה מבלי להמיתה, כתב הלורד שפטסברי לשר המושבות הלורד פאלמרסטון הצעה לתמוך בהתישבות יהודים בפלסטין: "אם נדון על שובם לאור יישובה החדש של ארץ ישראל, נראה שזוהי הדרך הזולה והבטוחה ביותר לספק את צרכי המחוזות האלה משוללי האוכלוסין. היהודים ישובו על חשבונם הם וללא סיכון אלא לעצמם... בהיותם מנותקים מכל עמי הארץ לא יבקשו כל סימפטיות לאומיות או פוליטיות לעזרתם..." ("הציונות", אוצר התעודות הפוליטיות, מס' 47).

כך, בעיצומה של התקופה הקולוניאלית במאה ה-19 קובע הפקיד הרם של האימפריה, כי כדאי ליזום הגירת יהודים לפלסטין מפני שהיהודים שיבואו לכאן יהיו זרים באזור ולכן לא יוכלו למצוא להם בני ברית מקומיים, וכתוצאה מכך יהיו נאמנים תמיד לאימפריה שבמערב.

תזכיר זה משנת 1840 משקף אבחנה עמוקה ומתאר בצורה הברורה ביותר את מהות הקשר שעתיד להיווצר בין התנועה הציונית (שנולדה רק 50 שנה אחר כך!) ובין האימפריאליזם - קודם הבריטי ולאחר מכן יורשו האמריקני. הישראלים נדונו מראש להיות זרים לנצח במזרח ונאמנים לאימפריה שמעבר לים. אלה העובדות הפשוטות, מעבר לאידאולוגיות, לחלומות ולשקרים שבני האדם מספרים לעצמם.

הכלה שטרם נולדה
1840 היתה שנה פוריה ביותר מבחינת חזונם של בוני האימפריה הבריטית, במסגרת הסינדרום הבריטי הפילושמי שאותו כינתה ההסטוריונית ברברה טוכמן "התנ"ך והחרב". צ'ארלס הנרי צ'רצ'יל, הקונסול הבריטי בדמשק, כותב באותה שנה למשה מונטיפיורי - "שר היהודים" במיתולוגיה הציונית - כי ראוי שהיהודים יקדימו את הפתרון המדיני של שאלת סוריה ופלסטין, על ידי העלאת הנושא מרצונם החופשי כביכול, כדי ליצור בסיס לתביעות אימפריאליות בריטיות: "איני יכול להעלים ממך את רצוני האדיר ביותר לראות את אחיך היהודים, כשהם מתאמצים שוב לחדש את קיומם כעם. אני רואה את המטרה הזאת כדבר שאפשר להשיגו, אבל שניים הם התנאים ההכרחיים: ראשית שהיהודים עצמם יעוררו את העניין בכל מקום ופה אחד. שנית, שהמעצמות האירופיות תעזורנה להן בעניין זה. על היהודים לעשות את ההתחלה.."

כלומר הקונסול צ'רצ'יל (שאחד מצאצאי השושלת של הפך למנהיג חשוב במאה העשרים) קורא להקים גוף שידבר בשם היהודים בכל מקום ובקול אחד, והסיבה לכך: "מן ההכרח הוא שסוריה וארץ ישראל תועברנה תחת חסות אירופית...". כאשר את אירופה מייצגת כמובן בריטניה הגדולה.

צ'רצ'יל של המאה ה-19 אינו מסתפק בהגיגים ובבנית מגדלים באוויר. כמי שמתכנן ברצונות את חיזוק האימפריה, בה לא שוקעת השמש לעולם, הוא יורד לפרטי-פרטים ומדריך את משה מונטיפיורי, מה "צריכים היהודים להיות מוכנים ונכונים להגיד בעת שיתחילו סוף-סוף לדון בשאלה המזרחית". הוא טווה ללא מאמץ את הנראטיב "הציוני", כמעט שישים שנה לפני שתנועה זו קמה, ומכתיב למונטיפיורי את המליצות שבהן צריכים היהודים להשתמש לתועלת בריטניה, בכשרון שהיה מאפיל על גדולי התסריטאים בהוליווד:

"הנה אנו מחכים ולבנו בוער באש הרצון לשוב לארץ, שאתם מבקשים להחיותה ולשנות צורתה... רגש זה התפשט בקרבנו והיה חלק מהוויתנו, כי ארץ ישראל תובעת את בניה שישובו אליה. אנו מבקשים רק הזמנה מאת המעצמות, שבהן תלוי גורל המזרח, כדי לגשת למפעל המפואר של הצלת ארצנו האהובה מההשפעה הממיתה של שממון בן מאות בשנים, וכדי להכתיר מחדש את עמקיה ואת ראשי הריה בכל היופי והרעננות והשפע של גדולתה הקדמונית" (שם, תעודה מס' 50)

נקל לראות שהחתונה בין האימפריה הבריטית לבין מי שייצג את היהודים בטריטוריה של מזרח הים התיכון, היתה ערוכה ומוכנה על פרטיה יותר מחמישים שנה לפני שהתרחשה בפועל. אפילו נוסח הנדרים שיתחייבו ממעמד הנישואין האימפריאלי כבר נקבע; רק דבר אחד היה חסר לחתונה זו – הכלה שטרם נולדה. זוהי הכלה שתראה את אור העולם רק בשנת 1897.

חלומם של אדריכלי האימפריה הבריטית היה לקבוע נקודת משען על אדמת פלסטין, ובעזרת נקודת ארכימדס זו להפעיל ולשלוט באותם חלקים של האימפריה העותמנית השוקעת דרומית לתורכיה עצמה. נקודת משען זו חייבת היתה אם כך להתחזות למשהו שאינו האימפריה עצמה, אך קשור אליה באלפי נימים המצדיקים מעורבות בריטית גלויה בחבלי ארץ אלה. כך נקבעו מראש אותן תכונות הכרחיות שתאפשר לאימפריה שליטה באוריינט ובנתיבי המסחר היבשתיים להודו. אפילו תעלת סואץ עדיין היתה אז בגדר חלום רחוק.

למען האמת, הראשון שהעלה את הרעיון של שימוש ביהודים לשם יצירת בסיס שליטה במזרח הים התיכון היה אויבם המובהק של הבריטים, נפוליאון בונפרטה. בעת מסע הכיבוש שלו בסוריה ובמצרים הוציא נפוליאון באפריל 1799 קול קורא אל יהודי העולם וקרא להם לבוא "כעם סגולה... ולרשת את הארץ הקדושה לתבוע את זכות קיומכם כאומה בין האומות ואת הזכות הטבעית הבלתי מוגבלת לעבוד את מצוות אלוהים לפי מצוות תורתכם לעיני כל העולם". (שם, תעודה מס' 35).

באותה תקופה נפוליאון עדיין לא עמד בראש הרפובליקה הצרפתית אלא רק היה המצביא של צבאה, אך ראייתו האסטרטגית-האימפריאליסטית הקדימה את הבריטים בחמישים שנה ואת הציונים במאה שנה. היחיד שנענה למנשר היומרני היה רבה של ירושלים, ר' אהרון בן לוי, שהוציא בתגובה להודעת נפוליאון כרוז הקורא ליהודים להתחבר לבחיר ההשגחה בונפרטה ולבוא בהמוניהם לארץ הקודש. לא היו תגובות אחרות, היהודים שלא חיו בציון לא ראו שום סיבה להגר לשם. המסמך הזה, כמו מכתבי הפקידים האימפריאליים הבריטים, חושף שתי עובדות עקרוניות: המקום הרחב והעמוק שתופסים כתבי הקודש ועלילות היהודים בהם בתודעת העולם הנוצרי; והתובנה בדבר הצורך והפוטנציאל לשליטה אימפריאלית יציבה באזור, שראוי להציבה על אדנים יהודים כדי לייצר גורם אירופי זר במזרח. המסמכים האלה מתווים לנו את הכיוון שאליו תתפתח המדיניות האימפריאלית באזורנו.

"משפט העמים" - אבל לא כל העמים
כמו באגדות, הכלה אכן הופיעה. התנועה הציונית שנולדה בשנת 1897, לא השתהתה רבות לפני שהחלה לפתח ולהרכיב את מאגריה הרוחניים והפיזיים בהתאם למצגת הדנ"א הפוליטי הנדרש למשרה המתבקשת. מייסד הציונות תאודור הרצל לא פסק כל חייו לחפש נותן חסות אימפריאלי שיתמוך ברעיון הציוני "לפי משפט העמים". ביטוי דרמתי ומופשט זה, "משפט העמים", מהווה ניסוח מעורפל במתכוון להחלטת המעצמות הקולוניאליות. הרי אין הכוונה חס וחלילה להעניק זכות החלטה לעמים הנתונים לשליטתן. זהו הנוסח המלווה את הציונות מלידתה ועד היום: תנועה פוליטית השואבת את הלגיטימיות שלה מזכות הווטו האמריקאית, תוך התעלמות מהחלטות הרוב בעצרת הכללית של האו"ם.

איזכור השאיפות האימפריאליות וההמתנה לתנועה יהודית שתיקח שאיפות אלה על כתפיה, איננו ניסיון להציג את ההיסטוריה כקשר מתוכנן או כקונספירציה של מזימות מובנות מראש. נהפוך הוא, הדיון הזה בא להבליט את תקפותו של הניתוח המטריאלי של ההיסטוריה, המעדיף לעסוק באינטרסים ולא באידיאות. ניתוח זה אינו מתעלם מן האידיאות, אך ביסודו התובנה כי בני האדם אמנם עושים את ההיסטוריה שלהם אך רצונותיהם כפופים להתמודדות עם תנאי החיים הממשיים לתוכם הוטלו. תנאי חיים שאפשר לנסות להבינם ולהסתגל אליהם, או לחילופין לנסות לשנותם, לכוונם ואף לעצבם לצרכים ולדרישות.

התנועה הציונית, שנוסדה בעשור האחרון של המאה ה-19, אימצה כמושכל ראשון את ההנחה האנטישמית כי היהודים הם גורם זר בקרב האומות האירופיות. קבלת דיאגנוזה זו שללה מראש מאבק לשוויון זכויות ולשחרור חברתי באירופה שעמיה היו נתונים ברובם לשעבוד חמור, והציבה את הציונות מלכתחילה כתנועה המקדשת את הסדר החברתי הקיים ועוינת את רעיון השוויון. כך, מרגע היוולדה הציבה עצמה הציונות כאופוזיציה לתנועת המהפכה החברתית שעמדה על הפרק באירופה. לדיאגנוזה זו היתה כמובן פרוגנוזה ברורה, שנועדה להתוות את הדרך לגאולת היהודים.

את "בעיית היהודים" ניתן לפתור לדעת הציונים דרך הפרדתם מהגויים ויישובם בטריטוריה מחוץ לאירופה, בחסות מעצמה קולוניאלית כלשהי. תוכניות ההתנחלות השונות עברו דרך אתרי מטרה שונים: ארגנטינה, אוגנדה, מדגסקר ואולי פלסטינה, בהתאם לביקוש אחר מעצמת חסות מתאימה. בסופו של דבר החל המפעל הציוני להתנחל בפלסטין מפני שבאימפריה העותמנית המתפוררת ניתן למתנחלים היהודים לחסות בצל הקונסולים הזרים, שזכו ליהנות מזכויות יתר וקיוו להשתמש ביהודים לקידום האינטרסים של ארצותיהם. אולם היתה לכך סיבה נוספת, והיא יכולתם של הקולונים החדשים לבנות מסגרות יהודיות אקסלוסיביות, ללא שיתוף הילידים.

ההפרדה של יהודים מן האחרים היא הפרוגרמה האמיתית של התנועה הציונית. פרוגרמה הנשענת על המיתוס בדבר קיומו של עם יהודי נבחר, נצחי ומיוחד, מעבר לתנאים היסטוריים קונקרטיים, מעבר למקום ולזמן. בשמו של מיתוס זה התנחלה התנועה בפלסטין ההיסטורית, כדי להוות "חומה בצורה של אירופה בפני הברבריות האסייתית".

כאשר אימצה התנועה הציונית את עמדת האנטישמים הקלאסים שטענו כי היהודים מהווים גורם זר בקרב האומות האירופיות, היא ניסתה להציג זאת באופן שנראה לה חיובי: היהודים אמנם מהווים גורם זר בקרב העמים (כטענת האנטישמים), אך זאת אך ורק משום שהם מהווים בעצמם עם. השימוש במונח "עם יהודי" או "אומה יהודית" נעשו תוך בילבול מכוון, ונועד לשמש ציר אידיאולוגי חדש לאותם אנשים ממוצא יהודי אשר נטשו את דת אבותיהם בהשפעת ההשכלה, נטו ללאומנות המודרנית והפכו לחילוניים. מתוך החשש מהתבוללות של אותן שכבות, כלומר מנטישה מוחלטת של הדת היהודית, נטלה על עצמה הציונות את התפקיד של מיופת כוח היסטורית של יהדות ההלכה. היא נטלה את מושגי היסוד של ההלכה היהודית המשיחית, חילנה אותם, והלבישה אותם בלבוש מודרני. מושגים כמו הארץ המובטחת, גאולת הקרקע, ייחוד עם ישראל עוינות כלפי גויים, העם הנבחר ועוד, הפכו להיות הבסיס התת- הכרתי הקולקטיבי של היהודים הציונים.

כיום, לאחר שבמשך תקופה ארוכה הפכה אמונה זו לנחלת רובם המכריע של יהודי ישראל, ואף של חלק מיהודי העולם, קשה אולי להאמין בכך, אך רוב רובם של יהודי העולם דחו תפיסה זו לחלוטין. לוסיאן וולף לדוגמה, מנהיג יהודי בריטניה אמר בתגובה להחלטות התנועה הציונית: "כל חיי נלחמתי נגד דעות אלה כדעות אנטישמיות ועתה מופיעות הן כציונות". ואכן, הראשונים שתמכו בתנועה הציונית היו האנטישמים. בין שתי מלחמות העולם כוסו קירות הבניינים בערים רבות באירופה בסיסמאות "יהודים לפלסטינה" ולא ניתן היה לנחש אם נכתבו אלה על ידי פעילים ציונים או אנטישמים. וכמובן, מי שאימץ את טיעוני התנועה הציונית באופן מוחלט היו הנאצים. הם השמידו גם יהודים שהתנצרו, כמאמר הפתגם התלמודי "ישראל שחטא ישראל הוא".
*
____________________

מביא את הסעיף


סלמאן מצאלחה

מביא את הסעיף 


ח"כ אבי דיכטר מ"קדימה" יזם, יחד עם 40 חברי כנסת ממפלגות שונות, הצעת חוק יסוד חדשה, שמגדירה את ישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי". הצעת החוק כוללת כמה סעיפים שהם, אם להשתמש בביטוי עממי, "מביאים את הסעיף".

מתברר יותר ויותר, כי הכנסת הזאת, על כל חלקיה, היא הכי פופוליסטית מבחינה לאומנית, והכי פונדמנטליסטית מבחינה דתית. עכשיו רוצים להחליף את המנטרה הבלתי אפשרית, "יהודית-דמוקרטית", במשהו חדש.

ברור שכוונת הצעת החוק של דיכטר היא לשלול זכויות טבעיות של האזרחים הערבים בארץ. בנימין נתניהו היטיב להגדיר את הסוגיה בנאום שנשא בדצמבר 2003 בכנס הרצליה: "יש לנו בעיה דמוגרפית. אבל היא לא ממוקדת בערבים הפלסטינים בשטחים, אלא בערביי ישראל". מלים בוטות יותר נשמעו מפי גדעון עזרא, שכיהן כשר לביטחון פנים: "יש אזרחים ערבים במדינת ישראל. זו הצרה הכי גדולה שלנו. תגמור עם עזה, תגמור עם יהודה ושומרון, נשארת עם הצרה הכי גדולה".

חיזוק לגישה מגיע מהסעיף השולל את המעמד הרשמי מן השפה הערבית, שפתם של 20% מאזרחי המדינה. ידוע שפוליטיקאים בארץ אוהבים מאוד להידמות לאירופה. ובכן, מן הראוי להביא לידיעתם איך נוהגת אירופה. פינלנד היא מדינה אירופית ומתקדמת לכל הדעות. ישנו מיעוט שוודי בפינלנד והוא מונה רק 5% מכלל האוכלוסייה. בפינלנד זו, אדם אינו יכול להיות עובד ציבור אם הוא איננו דובר שוודית.

אך, דומה כי "הצרה הכי גדולה" דוחפת את המחוקקים להכניס עוד סעיף גזעני בהצעת החוק, המאפשר הפרדה דתית ולאומית לקיום "התיישבות קהילתית נפרדת", והיא גם זו שדוחפת את המחוקקים לשקוע עוד ועוד בתוך הבוצה הדתית-פונדמנטליסטית.

ישראל הולכת ומשתלבת יפה מאוד במרחב. החוק המוצע מצרף אותה למועדון המדינות ה"נאורות", דוגמת איראן, סעודיה או סודאן. שכן, ההצעה באה להכפיף את החקיקה בכנסת ואת השופטים בישראל למשפט העברי ול"מורשת ישראל", בניסיון לקבע את ישראל כמדינת-הלכה חשוכה על פי חוק יסוד. שכן, במונח "מורשת ישראל" מסתתרת לה מורשת דתית-הלכתית. במורשת הדתית הזאת, בדומה לכל מורשת מונותאיסטית אחרת, לא אחת כלולות הלכות שאפשר לכנותן תועבה מוסרית, שנוגדות בתכלית את ההכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות אדם.

העיסוק התכוף בשאלות האלה לא מעיד על חוסן, אלא להיפך. החולשה הזאת מקורה בכיבוש של 1967. מצד אחד, הכיבוש הלך והתארך והלך והעמיק באמצעות "מפעל הגזל הציוני" שנקרא התנחלויות. מצד שני, הדמוגרפיה בין הים לירדן לא קפאה על שמריה. לכן, לא פלא שהצעת החוק נוסחה בשיתוף וביוזמת המכון לאסטרטגיה ציונית. ללמדנו שהראש הציוני ממשיך להמציא לנו פטנטים.

וכך, בהעדר אופק לפתרון לאומי בארץ, הקערה מתהפכת. לא ירחק היום שבו נתחיל להשתמש בשפה "הציונית" הידועה לשמצה - רק הפעם במהופך. הפעם נתחיל לדבר על "המגזר היהודי", או על "בני המיעוטים" - היהודים כמובן. אני אף ארחיק לכת ואכניס לשימוש את הביטוי "נכבדים יהודים". ראו, הוזהרתם!
*
פורסם: הארץ, 10.8.2011

For English, press here

חבר, אתה מפגר


סלמאן מצאלחה

חבר, אתה מפגר

(מאחורי הקלעים של השמאל ה״יהודי-ערבי״)

ב-26 ביולי פירסמתי בעיתון ״הארץ״ רשימה שנשאה את הכותרת ״זה שמאל, זה?״, ובה התייחסתי לדברים שכתב מוחמד נפאע, מזכ״ל מק״י, ושאותם פירסם באתר חד״ש בשפה הערבית.

לא שיערתי בנפשי שמאמר אחד שנזרק לאוויר נפל כאבן באגם הקפוא שנקרא ״שמאל יהודי-ערבי״ או ״מפלגה יהודית-ערבית״. האבן שזרקתי ניפצה את שכבת הקרח הדקיקה שכיסתה עליו וחשפה דברים נסתרים. מתברר, כי הנוף של האגם היה בסך-הכל טעות אופטית. שכן, אין מדובר באגם פסטוראלי כלל וכלל. נהפוך הוא, זוהי ביצה רדודה שהמים עמדו בה שנים רבות.

עם פרוץ ההתקוממות הערבית, בהתחלה בתוניסיה ולאחר מכן במצרים, פצחו במק״י ובחד״ש בשירי הלל לעמים הערבים המתקוממים. אולם, ראה איזה פלא! כאשר ניצוץ ההתקוממות עבר לסוריה, לפתע נאלמו דום במק״י וחד״ש. והרי בהשוואה למשטר התוניסאי והמשטר המצרי, בולטת לעיני כל הרצחנות והשטניות של המשטר הסורי דווקא. הנשיא התוניסאי שברח, כמו גם הנשיא מובארק שעומד למשפט בקהיר, יכולים להיחשב ״האם תרזה״ לעומת הרצחנות של משטר הבעת’ הסורי.

מזה חודשים טובח משטרו השבטי של אסד ללא רחמים באזרחים הסורים המתקוממים ודורשים חירות. ומה עושים בחד״ש? מצטרפים לתעמולה השקרית של המשטר הסורי. בבטאון מק״י, כמו גם באתר חד״ש בשפה הערבית, המכונים ״שמאל יהודי-ערבי״ - לא ימצא הקורא מלים של אמפטיה עם העם הסורי המתקומם נגד המשטר הדכאני והרצחני הזה. הקורא גם לא ימצא דיווחים על הטבח שמבצע המשטר בבני העם הסורי מזה חודשים. כשכל העולם צופה במעשי הזוועה שמבצע המשטר הזה, במק״י ובחד״ש עסוקים בשאלה אחרת: ״השאלה המרכזית היום היא איך להרחיק את סוריה מסכנת התוקפנות האימפריאליסטית במסווה של סיסמאות ‘דימוקרטיות’ מהתלות.״ (מתוך: מאמר מערכת של בטאון מק״י בערבית - 7.8.2011).

על הרקע הזה מותר, אם כן, ואף חובה לשאול: זה שמאל, זה?
***
חיים ברעם ו״הערווה המוסרית והרעיונית״:
ידידי (באמת), חיים ברעם, מיהר להגיב במאמר ״יש שמאל יהודי-ערבי״ (הארץ, 1 באוגוסט 2011), ובו זקף לעצמו כושר הבחנה של יחידי סגולה שהצליחו ״להבחין בערוותה המוסרית והרעיונית״ של הרשימה שפירסמתי בהארץ.

ראשית, מן הראוי היה לאיש שמאל כמו חיים ברעם, להקדיש ולו מעט זמן כל השנים האלה כדי ללמוד את השפה הערבית, שפתו של חצי השמאל ה״יהודי-ערבי״ הזה. כיוון שחיים ברעם לא טרח לעשות כן ואיננו יודע ערבית, הרי שאיננו מוסמך לדון בשאלות העולות מדברים הנכתבים בשפה הערבית על-ידי חבריו ב״שמאל״ הזה.

חיים ברעם, וכנראה מתוך תקינות פוליטית, מתאמץ למצוא נסיבות מקלות לדבריו של מזכ״ל מק״י: ״נפאע שגה כשהצטייר כתומך משטר הרודנות הרצחני בסוריה״, ומוסיף בסוף המאמר: נפאע צריך להקפיד שעמדותיו לא יתפרשו כתמיכה בסוריה ובמשטר המרושע השורר שם.״

צודק ברעם בתארו את המשטר של אסד כ״משטר הרודנות הרצחני בסוריה״. הוא גם צודק כשהוא אומר: ״צפון קוריאה היא תועבה״. אך, שוב ושוב הוא מנסה למלט את חברו ל״שמאל היהודי-ערבי״, בכך שהוא מוסיף: ״לא נאמר שהוא תומך, חלילה, במשטרי הרשע בסוריה, באיראן או בקוריאה (והם משטרי רשע, שלא תהיה טעות)״, חוזר ברעם ומדגיש את יחסו ואת עמדותיו, הנכונות יש לומר, בנוגע למשטרים אלה.

יחד עם זאת, אוכל לסבר את אוזניו של חיים ברעם שמינה את עצמו לחשוף את ״הערווה המוסרית והרעיונית״. ובכן, נפאע לא חושב שהוא ״שגה״. ועל כן, איננו צריך ״להקפיד שעמדותיו לא יתפרשו...״ וגו’. אלו הן בדיוק עמדותיו של נפאע. לא מדובר כאן בטעות סופר. לא מדובר בטעות דפוס ולא בפליטת קולמוס. נהפוך הוא, זוהי מהות הפולמוס.

הניסוחים החריפים שבהם משתמש ברעם, ובצדק, בתארו את ״משטרי הרשע בסוריה, באיראן או בקוריאה״, לא הופיעו מעולם בפירסומי מק״י או חד״ש בשפה הערבית. נהפוך הוא, מן הדברים המתפרסמים בערבית אפשר לשמוע נימה הפוכה.

מזכ״ל מק״י חוזר, וביתר שאת, על אותם הדברים במאמר חדש שפירסם בסוף יולי: ״לא בושה בכלל שצפון קוריאה, איראן, סוריה וההתנגדות הלבנונית [ = חזבאללה] תקיימנה שיתוף פעולה ביניהן כדי להדוף את המתקפה האמריקאית-ישראלית-סעודית. אנו מברכים על שיתוף הפעולה הזה נגד כל תוקפנות. ואנו מייחלים הצלחה לאיראן, צפון-קוריאה וההתנגדות, כל התנגדות... ומייחלים שיעמוד להן הכוח נגד התקפנות האמריקאית-הישראלית... אנו מייחלים הצלחה גם באפגניסטאן הכבושה ובעיראק הכבושה. 


ואם כך הם פני הדברים, יואיל נא חיים ברעם ויסביר לנו, היכן נמצאת ״הערווה המוסרית והרעיונית״?

זאת ועוד. חיים ברעם ממשיך במאמרו לנפק תירוצים ל״חבר״ נפאע: ״סדר העדיפויות של נפאע הגיוני בהחלט. האזרחים הערבים אינם יכולים לשנות את המצב בצפון קוריאה, באיראן או אפילו בסוריה. תפקידם להילחם כאן לשחרור בני עמם בפלסטין ולשוויון זכויות מלא בישראל״.

כאמור, לו ידע ברעם לקרוא ערבית היה בודאי רואה כי ה״חבר״ נפאע חושב אחרת. שכן, נפאע ממשיך במאמרו הנ״ל ומתייחס לציבור הערבי בארץ, וכך הוא כותב: ״מחובתו של הציבור הערבי כאן, הן כערבי והן כפלסטיני, לשים את כל כובד משקלו במערכה ההסברתית והפוליטית נגד האויבים האלה...״.


לאור דבריו של מזכ״ל מק״י, מן הראוי, אם כן, שחכמי השמאל היהודי-ערבי יתכנסו תחת קורת גג אחת ויתחילו לדבר בשפה ״מוסרית ורעיונית״ אחת, הן בערבית והן בעברית.
***

גדעון ספירו ו״הגדה השמאלית״:
איש השמאל הותיק גדעון ספירו מפרסם את טוריו ורשימותיו, בין השאר, באתר ״הגדה השמאלית״ ששמו מעיד עליו. בטורו האחרון הוא אף זכה לתגובה ״יהודית-ערבית״ במאמר חתום ע״י שניים: ד"ר עופר כסיף, חבר הוועד המרכזי של מק"י ועו"ד איימן עודה, מזכיר חד"ש.

אם להשתמש בניסוחיו של ידידי, חיים ברעם, הרי ש״רק מעטים הצליחו להבחין״ בערוותו המוסרית והרעיונית״ של אתר ״הגדה השמאלית״. רק חדי עין יבחינו בהערה המתנוססת בראש המאמר. המערכת של ״הגדה השמאלית״ הכניסה בראש הדף את ההערה הבאה: ״עדכון: נוסף קטע בסוף המאמר "זה שמאל זה?". משונה, לא? 


מהו הסיפור מאחורי ההערה הזו?
גדעון ספירו, כאמור, מפרסם את רשימותיו באתר ״הגדה השמאלית״ וגם באתרים אחרים. ואת הרשימה הזו הוא פירסם גם באתר ״מגזין הכיבוש״. הרשימה של ספירו התפרסמה במלואה ב״מגזין הכיבוש״ ואפשר לבקר באתר כדי לקרוא את הרשימה השלמה.

מה קרה, אם כן? הסיפור פשוט. העורך (או עורכים) של ״הגדה השמאלית״ פסלו לגדעון ספירו את הקטע המתייחס לרשימה שלי ב״הארץ״. הם טענו בפניו טענות שונות ומשונות, כגון: שאין להסתמך על עיתון ״הארץ״ ועוד דברים שונים ומשונים כאלה ואחרים.

לאחר דין ודברים והתכתבויות בין ספירו לבין העורכים, כמו גם האיומים שהשמיעו אנשים הגונים במערכת כי הם יתפטרו מהמערכת אם לא יוחזר הקטע, נאותה בסופו של דבר המערכת להוסיף את הקטע שנפסל. זוהי, אם כן, סיבת ההערה שהוספה בראש הרשימה. ואם להשתמש בניסוחיו של חיים ברעם, הרי ש״רק מעטים הצליחו להבחין בערוותה המוסרית והרעיונית״.

זאת ועוד. חובה לומר, כי בפסילת הקטע מרשימתו של גדעון ספירו נהג אתר ״הגדה השמאלית״ המתהדר בסיסמה ״במה ביקורתית לחברה ותרבות״, בחוסר ביקורת ובחוסר תרבות, בלשון המעטה.
***
ולסיום, הנה עוד בדיחה ״מוסרית ורעיונית״:
חבר אחד שלי, מותיקי השמאל הירושלמי שמצביע לחד״ש כל השנים, חשב לתומו להשתמש בשירות התגובות שמאפשרת ״הגדה השמאלית״ על מנת להשתתף בשיח. הוא כתב תגובה ב- 6 באוגוסט ושלחה לאתר. הוא אף קיבל הערה: ״התגובה שלך ממתינה לאישור״.
עד לרגע זה הוא מחכה לאישור פירסום תגובתו. 


ייתכן, כי שוב נתגלעו חילוקי דעות במערכת ״הגדה השמאלית״ סביב התגובה של חברי. ואולי הם שלחו אותה לחבר קים ג’ונג איל בצפון קוריאה כדי לקבל אישור לפירסום.

ועד שיתקבל האישור המיוחל מה"חבר" הצפון-קוריאני, אוכל רק לומר לחברי הירושלמי: חבר, אתה מפגר.
*
__________________

גדעון ספירו | זה שמאל זה?

גדעון ספירו מגיב על דבריו של מזכ"ל מק"י: ”אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים בכדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד“ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים...“

גדעון ספירו | זה שמאל זה?

ד“ר סלמאן מצאלחה הוא משורר ומתרגם בעל טור בעיתון ”הארץ“. סלמאן ניחן בכישור נדיר בישראל. הוא מצוי לפני ולפנים בתרבות היהודית והערבית. הוא שולט בשתי השפות ברמה של שפת אם.

בטורו האחרון (26 ביולי 2011) תחת הכותרת לעיל, הוא מדווח לקוראיו על דברים שכתב מוחמד נפאע, מזכיר המפלגה הקומוניסטית, באתר המפלגה בערבית. המפלגה הקומוניסטית, המרכיב הדומיננטי בחד`ש, גאה בהיותה יהודית ערבית. אני מעריך מאד עובדה זו. וכך כתב: ”הדיקטטורה הסורית, הצפון קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט“ו וכל המשת`פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ“.

זהו סגנון המחזיר אותנו עשרות שנים אחורה לעידן הסטליניסטי, כאשר הסיסמה הייתה ”מוטב לטעות עם ברית מועצות מאשר לצדוק בלעדיה.“

איש לא יכול לטעון נגדי כי אני חוסך שבטי מהכיבוש הישראלי או האמריקאי (בעיראק, בויטנאם) אבל להעדיף את הדיקטטורה הצפון קוריאנית המרעיבה את עמה, האיראנית בה הומוסקסואליות היא פשע ותולה את מתנגדיה בכיכר העיר, או הסורית הטובחת באזרחיה, על פני הכיבוש הישראלי או האמריקאי זו עמדה מאד לא שמאלית. אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים בכדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד“ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים.
*
פורסם ב- מגזין הכיבוש
***
For English, press here
_________________________

חיים ברעם | יש שמאל יהודי-ערבי


בתגובה על "זה שמאל זה?",

חיים ברעם | |

יש שמאל יהודי-ערבי


אני משוכנע שמאמרו של סלמאן מצאלחה ("זה שמאל זה?", "הארץ" 26.7) החניף לקוראים היהודים וחיזק את הדעה הקדומה, הרווחת ממילא, שרוב האזרחים הערבים הם לאומנים, ושאפילו בחד"ש ובמק"י פשה הנגע. אין דבר יותר נוח לעם מדכא מאשר לקבל חיזוקים לצדקנותו, המופנית נגד המדוכאים. ידידי מצאלחה ניפק כדרכו רשימה רהוטה שרק מעטים הצליחו להבחין בערוותה המוסרית והרעיונית.

מצאלחה טוען ש"השמאל אמור לגשר על הפער והמתח הלאומי באמצעות הצבת אג'נדה אזרחית". מכמה התבטאויות של מזכ"ל מק"י מוחמד נפאע הוא מסיק ששמאל כזה "איננו קיים". נפאע שגה כשהצטייר כתומך משטר הרודנות הרצחני בסוריה, אבל צדק באומרו: "לעולם לא נכנע לזנות הישראלית שמנסה להציג את ישראל כקורבן".

סדר העדיפויות של נפאע הגיוני בהחלט. האזרחים הערבים אינם יכולים לשנות את המצב בצפון קוריאה, באיראן או אפילו בסוריה. תפקידם להילחם כאן לשחרור בני עמם בפלסטין ולשוויון זכויות מלא בישראל. הואיל וממשלות ישראל וארצות הברית משתפות פעולה ביניהן כבר יותר מ-40 שנה כדי לשמר ולקיים את הדיכוי, נפאע רואה במאבק בהן את חזות הכל.

תפקידו של השמאל איננו לגשר על פני פערים באמצעות אג'נדה אזרחית. זהו תפקידה המסורתי של הבורגנות השמרנית-הליברלית. השמאל אמור להילחם על הצדק והשוויון, נגד הדיכוי ונגד הכוחניות ההגמונית בזירה הבינלאומית. מאבק לאומי של עם מדוכא הוא בבת עינו של השמאל; הלאומנות של הפונדמנטליסטים בארצות הברית ובישראל, שנועדה להנציח אפליה ודיכוי, היא פסולה. המהפכנים הקובנים האמינו שהרגש הלאומי באמריקה הלטינית הוא דלק למאבק האנטי-אימפריאליסטי. זה היה נכון אז וזה נכון גם היום.

לכן אין סימטריה בין הלאומנות של מתנחל בקדומים לבין זו של תושב עזה. הטרור נגד אזרחים הוא פסול בכל מקרה, אבל האחדות הלאומית בעזה נועדה לשחרור הפלסטינים מכיבוש וממצור; האחדות הלאומית בשם "הציונות" נועדה להנציח את הכיבוש וליצור כאן מדינת אפרטהייד.

הייחוד של חד"ש הוא בכך שהאזרחים הערבים התומכים בתנועה, מזדהים עם השאיפות הלאומיות של בני עמם, אבל פוסלים לא רק טרור, אלא גם את שלילת זכויות היהודים כאן. גם מצאלחה יודע, והוא מודה בכך בחצי פה, שבחד"ש חינכו לאחווה יהודית ערבית לא רק בבת ים ובתל אביב, אלא גם בסכנין, בנצרת ובטייבה.

בציטטה שמצאלחה מביא בשם נפאע, לא נאמר שהוא תומך, חלילה, במשטרי הרשע בסוריה, באיראן או בקוריאה (והם משטרי רשע, שלא תהיה טעות). הוא רק גורס שעל השמאל היהודי-הערבי המאוגד בחד"ש, "להתעסק יותר" במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי. זוהי דעתם של כל אנשי השמאל הסוציאליסטי.

צפון קוריאה היא תועבה, אבל אסור שהיא תשמש לישראלים רדיקלים טובים כתירוץ להצביע בעד מרצ - שיוצאת נגד כל המלחמות אחרי שהן הסתיימו - במקום לחד"ש, שממזגת קו חברתי ופוליטי שראוי לתמיכה רחבה. נפאע צריך להקפיד שעמדותיו לא יתפרשו כתמיכה בסוריה ובמשטר המרושע השורר שם. אבל התעלמותו של מצאלחה מתפקידן של ישראל וארצות הברית בזירה האזורית והעולמית, מסייעת לאויבי השמאל והשלום במדינה.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 1 באוגוסט 2011


***

For English, press here

*

קרא את התגובה לדבריו של חיים ברעם: חבר, אתה מפגר

____________________



בארץ
  • המין האנושי

    השיח האלים חשף לא רק את עומק ההתכחשות בחברה הערבית לעצם קיומה של קהילת להט"ב בתוכה, אלא גם את עומק הפער, שאינו אפשרי לגישור…
    כל הפרטים
  • אשכנזים-ספרדים

    במפגש בין ״המנטליות הספרדית המובהקת״, ובמלים אחרות: השייכות לתרבות אתנית אחרת, נקרא לה - ערבית, לבין ״המנטליות האשכנזית המובהקת״...
    כל הפרטים
  • מלאך המוות

    שנים רבות חלפו ומלאך המוות הגיע לבסוף ליטול את נשמתו של יעקב. פנה אליו יעקב בטרוניה: הלא ביקשתי ממך לשלוח לי שליח לפני המוות ואתה הבטחת לקיים... כל הפרטים
במרחב
  • חמאס בשירות ישראל

    לו ניחנו הפלסטינים בדמיון פוליטי ומדיני פורה, הם היו בוחרים במרוואן ברגותי כיורש לנשיאות פלסטין, ובסלאם פיאד לראשות הממשלה.
  • ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע.
    כל הפרטים
 
קוראים ותגובות