סלמאן מצאלחה

עוד תחנה במסע הפליטות 

צונאמי מדיני עתיד להתרחש בספטמבר, כך מקפידים פוליטיקאים להזהיר. ברור שהכרה במדינה פלסטינית, אם תתקבל, עתידה לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הפליטים שגדלו על חלום השיבה אל עץ התאנה, המעיין והכפר שאינם עוד. יש לזכור, כי הפלסטינים שפרצו את הגדר ברמת הגולן, כמו אלה שהפגינו ליד הגבול הלבנוני ביום הנכבה, לא הפגינו רק נגד ישראל. הם הפגינו בראש ובראשונה נגד הרשות הפלסטינית. שכן כל מאמצי הרשות בתקופה האחרונה מתנקזים לדיון באו"ם בבקשה להכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967. 

 

עדות לשינוי בתפישת ההנהגה הפלסטינית את "זכות השיבה" נמצאת בדברי מחמוד עבאס בפורום לחינוך ולתרבות שהתכנס ברמאללה בחודש מאי. עבאס הצהיר, כי "ההנהגה הפלסטינית לא תזנח לעולם את זכות השיבה... השיבה לאדמת המולדת כדי לסיים את חיי הפליטות. משום שהמולדת היא היעד האחרון שלנו". וכדי לא להישאר מעורפל הבהיר: "השיבה היא שיבה מעשית, ולא רק סיסמה. שכן פלסטין היא שלנו, ומי שהיה מהצפון, מהמרכז או מהדרום והתגורר בכל מקום בה, הרי שבכך הוא מתגורר במולדת". 

 

עבאס אף נתן דוגמה את עצמו: "אני, בשובי לרמאללה או לשכם, הצבתי בכך את כף רגלי על אדמת המולדת", קבע בפני הפורום. דבריו לא זכו משום מה להתייחסות בעיתונות העברית. מלבד דיווח לקוני, גם העיתונות הערבית לא התייחסה אליהם כלל. 

 

רק ד"ר פאיז אבו שמאלה מעזה הגיב על דברי עבאס והגדירם "ליקוי מאורות פוליטי פלסטיני". שמאלה הביע פליאה על כך ש"הצהרות מסוכנות כאלה עוברות ללא תגובה מצד הפלגים הפלסטיניים", תהה: "האם זכות השיבה, ביום ציון הנכבה, הצטמצמה לשיבה לעזה ולגדה המערבית?", ואף ליגלג על דברי עבאס: "אילו היה הפירוש של שיבה לפלסטין שיבה לעזה ולגדה המערבית, היה צריך להפסיק את עבודת אונרוו"א, כל עוד מיליוני פליטים במחנות בעזה ובגדה מממשים בכך את חלום השיבה". 

 

שמאלה גם טרח להסביר לעבאס את המשמעות האמיתית של השיבה: "זכות השיבה כפי שכל ערבי פלסטיני מבין אותה היא שיבת עבאס לצפת ושיבת יאסר עבד רבו ליפו. זוהי הזכות שצריכה להמשיך לקנן בנפש, אף אם הנסיבות הפוליטיות העכשוויות מחייבות הסכמה על מדינה פלסטינית בגבולות קווי הפסקת האש משנת 1948". 

 

אם כך, הדיון במושג השיבה ל"מולדת עתיקה", אם בהגדרה הציונית של הארץ ואם בהגדרה הפלסטינית, חושף תהום הפעורה בין שתי התנועות הלאומיות הנאבקות על הארץ. זהו מעיין נפץ לאומי בארץ המדממת. ההתנגשות היא בין שתי תפישות לאומיות ובין שני עולמות שונים בתכלית. 

 

לכן, גם אם תקום מדינה פלסטינית בגדה וברצועה, אין סיכוי שהפליטים יממשו בה את "זכות השיבה". כי בשונה מתפישת ה"מולדת" הציונית, הפליטים הפלסטינים לא יראו במדינה הפלסטינית "מולדת", כי אם עוד תחנה במסע הפליטות. 

 

התמזל מזלם של הפלסטינים, שיש בארץ ממשלה ישראלית, ימנית וסרבנית. שכן לו היתה בישראל ממשלה "אנליטית", היא לבטח היתה מכינה לעולם הפתעה ומצביעה בספטמבר באו"ם בעד ההצעה להכרה במדינת פלסטין. במצב כזה, כל הקערה של הסכסוך היתה מתהפכת. 

 

פורסם: הארץ, 25.8.2011 
 

 For English, press here
________________