חזון העצומות העבשות

סלמאן מצאלחה 
 
  חזון העצומות העבשות
 
עצומת הרבנים שבאה לחזק את רב העיר צפת, שמואל אליהו, ההפגנות שנערכו נגד השכרת דירות ל"זרים" וסיסמאות כגון "בנות ישראל לעם ישראל", מגלות רק את קצה קצהו של קרחון הגזענות האפלה שהיתה רדומה ועטופה בנוצות מרופטות. גזענות זו הסתתרה שנים רבות מאחורי שיח עקר על מדינה עם "מגילת עצמאות" מכוננת של שוויון אזרחי וכו'. כל אלה שהעלו את המגילה על ראש שמחתם, היו בראש רומסיה השכם והערב בממשלה ובכנסת.
המכתב הנתעב שנחתם על ידי עשרות רבנים הוא שיא "חזון העצומות העבשות" של הגזענות הדתית, הקורמת עור וגידים בישראל. זוהי עצומה המלמדת יותר מכל כי תנועת "כך", הידועה לשמצה, לא היתה אפיזודה חולפת. היא מלמדת שהרב מאיר כהנא, מייסד אותה תנועה, לא היה עשב שוטה כלל וכלל בתוך העולם הרבני. הוא היה בן יקיר של תיאולוגיה מונותאיסטית גזענית, בדומה לשאר ענפיה של תיאולוגיה שבטית בזויה זו שצמחה באזורנו. אומרים לנו, שהציונות שאפה לשחרר עדה דתית, להעבירה מהפך תודעתי ולהופכה עם ככל העמים. כך לפחות מספרים לנו חסידיה. אז מספרים. אולם בהעיפנו מבט חטוף על מה שקרה כאן, קל להבחין בתרמית. שכן, ראו איזה פלא: מרגע שקמה המדינה היהודית היא מיהרה לדחוק את החילוניות האזרחית ואימצה לעצמה את "התקוה", הימנון שכל מהותו דתית. במלים כגון "נפש יהודי הומיה" או "עין לציון צופייה", ברור לאן נושבת הרוח. כך נוצרה לה מדינה שמה שעומד ביסוד הימנונה הוא סוג של תפילה דתית, יהודית ולא ישראלית. לשון אחר, ישראל הפכה באמצעות ההימנון למדינת "שריעה" - מדינת הלכה יהודית ולא מדינה חילונית, מודרנית ומתוקנת. לא חלפו שני עשורים מאז הקמתה של ה"מדינה היהודית", והנה מצאה עצמה ישראל, עם נפשה היהודית ההומיה, לא רק צופייה כי אם שבויה בתוך מלכודת הדבש של כיבוש ציון רבתי. וכך נגע לו השבט בעל ההימנון הדתי בזמנים ובמקומות הטעונים בעבר היסטורי ומיתולוגי. כך, לאחר מלחמת ששת הימים ההם ב-67', הסירה המדינה ה"יהודית-תיאוקרטית" את המסיכה מעל פניה, והחבל ה"יהודי-דתי" הלך והתהדק סביב צווארה המצומק של החילוניות הישראלית. התרכובת של שבטיות ודת היא תרכובת רעילה שמצמיחה רוצחים קנאים. תמהיל רעיל זה הביא לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, על שום שניסה למתוח קו מפריד בין שבטיות ישראלית לבין שבטיות יהודית. הימין, שבדרך כלל שואב את כוחו מן השבטיות הדתית, יצא לכיכרות. לפני שרבין נרצח, לא אחת הוטחה בו הטענה ש"אין לו רוב יהודי". טענה זו היא שהביאה בסופו של דבר לרציחתו על רקע חילול "כבוד המשפחה", כלומר, על רקע חילון וחילול "כבוד השבט" היהודי. הגזענות צצה ועולה על פני השטח כשחברה מאבדת את ביטחונה העצמי ופונה לחפש דרכים להתגוננות מפני השונה שנתפש כמאיים יותר ויותר. ההתגוננות מתבטאת לעתים באמצעות "כיפת ברזל" המופנית כלפי סכנה מבחוץ. איש לא מצביע על השורש העמוק המצמיח את ענפי הגזענות המלבלבים ברחובות. שורש הבעיה טמון עמוק בתוך ראשיהם של אלה שעטרתם הישנה חבויה מתחת לאותה "כיפת מרזל".
 
 * פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 27 בדצמבר 2010
 
 
***
 
 For English, press here 

תקשורת מלבה אש

סלמאן מצאלחה

תקשורת מלבה אש

לא רק אצטרובלים התבקעו, נפוצו הרחק מהעץ והציתו עוד בעירה בחורשות. גם אמצעי התקשורת פתחו אולפנים ושיגרו כתבים לשטח, שליבו עוד אש בנוסף לאש שאחזה בכרמל.

לנוכח אסון האוטובוס שעלה באש על יושביו, פינוי תושבים מבתיהם ובקשות הסיוע ממדינות אחרות, המשימה הפעם היתה לטפטף בשידור חי "מידע" שמתקבל ממקורות עלומים על קיומה של "מזימה" כלשהי. הכתבים מיהרו לדווח על מוקדי אש במקומות שונים ולהצביע, כביכול, על "יד מכוונת" מאחורי השריפות.

אבל "היד המכוונת" היא לא יד, אלא זרוע שלטונית עלומה, שטיפטפה לשדרים בשטח את ה"מידע" בניסיון נואש לטשטש את אזלת היד של השלטון המרכזי בטיפול בשריפה ולהסיח את הדעת מרשלנותו וממחדליו על ידי הפניית האשמה קולקטיבית נגד תושבי עוספיה ודלית אל-כרמל, ודרכם להאשים את כלל הציבור הערבי בשריפות. לעומת מקורות עלומים אלה, הרי שמקורות "יודעי דבר" ו"יודעי ח"ן" בחצר מרן שלפו את ברירת המחדל, המנטרה הידועה של חילול שבת, שמסבירה הכל לבורים ועמי ארצות.

על רקע הפאניקה שאחזה בכל לנוכח אזלת היד של מערך הכיבוי, התייצבו השדרים מרצונם לסוג של "מילואים תקשורתי". כל שדר, אם רשע ואם תם או שאינו יודע לשאול, שנקרתה בדרכו הזדמנות לעמוד מול המצלמה, מיהר לדווח ולהפיץ את ה"כביכול מידע" שהוא מקבל במסרונים מאותם מקורות עלומים.

התקשורת, על כל סוגיה וערוציה, מוכרחה לעשות חשבון נפש נוקב. ההתנהגות חסרת האחריות שהיינו עדים לה והתבטאה בטפטוף "מידע" בלי לטרוח לבדוק את מהימנותו היא מסוג הגחלים שימשיכו, בשוך הלהבות, ללחוש מתחת לפני השטח. גחלים אלה מלבות את אש השנאה בין יהודים לערבים, והן עתידות להצית בעירה גדולה יותר כשתיקרה ההזדמנות. וידוע, שלא חסרות לנו הזדמנויות להתפרצויות בארץ המאובטחת.

מן הצד השני, השריפה יכולה להיות הזדמנות לראשי הציבור הערבי לעשות חשבון נפש ולהפגין מנהיגות אזרחית חכמה למען הציבור שהם אמורים לייצג ולמען תושבי הארץ כולם. לא אחת ראשי הרשויות הערביות באים בטענות מוצדקות על אזלת יד של השלטון המרכזי בטיפול בצרכים של המגזר הערבי. הפשיעה הגואה ביישובים, השיעור הגדול יחסית של נהגים ערבים המעורבים בתאונות, ועוד כהנה וכהנה מחלות הדורשות טיפול שורש. הנה דרך לעודד התגייסות צעירים וצעירות ערבים לשירות אזרחי במערך כיבוי האש הארצי. שכן לשונות האש הרעה, על כל סוגיהן, כפי שראינו בימים האחרונים, מכלות כל חלקה טובה.

התגייסות למערך הכיבוי תשדר מסרים אזרחיים מסוג אחר: כולנו בסירה אחת במלחמה על שמירת הטבע. כולנו בסירה אחת במלחמה על הצלת חיים והפסקת הקטל בדרכים. גם הטבע וגם הדרכים הם של כולנו, וחובתנו לשמור עליהם לא רק למעננו, אלא גם למען הדורות הבאים.

בשירות האזרחי במערך הכיבוי יש גם היבט חינוכי לא פחות חשוב: תרומה למען הכלל, במנותק מפוליטיקה קטנה ופופוליסטית. שירות אזרחי כזה גם עשוי לפתוח לפני הצעירים והצעירות תחומי התעניינות ולימוד רבים להמשך דרכם בחיים.

אם כולם ישכילו להתכנס ולעשות חשבון נפש, אולי מעז ייצא הפעם לא רק מתוק, אלא גם עשן אזרחי לבן.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 7 בדצמבר 2010
***

For English, press here
____________________

לכל ח"כ יש שם


סלמאן מצאלחה || 

לכל ח"כ יש שם


בשעה טובה, נאחל מזל טוב לח"כ כרמל שאמה מסיעת הליכוד. מעתה ייקרא שמו בישראל כרמל שאמה-הכהן ואיש לא יטעה שוב ויחשוב, חלילה, שהוא דרוזי. נשמע לכם בדיחה? לא ולא. זו אמת לאמיתה.

היגיון ליהודים בלבד

סלמאן מצאלחה

היגיון ליהודים בלבד

שאלות קשות מעלה פרופ' שלמה אבינרי, מבקש לדון בהן ומוסיף: "דווקא מי שתומך כמוני בפתרון שתי מדינות לשני עמים ורוצה לראות שוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים, רשאי - ואולי חייב - להציגן" ("כמה שאלות לפלסטינים", "הארץ", 5.10).

ובכן, הסוגיות הקשורות לערב-רב של השבטים החיים בארץ אינן פשוטות כלל וכלל. גם הגדרת מהו עם בהקשר הזה סבוכה מאוד, משום ששני ה"עמים" נמצאים עדיין בשלבי התהוות. בהיסטוריה האנושית נעלמו להם עמים כלא היו, ובני אדם אחרים קמו להם פתאום בבוקר, הרגישו שהם עם, והתחילו ללכת ולהתקבץ במסגרות תרבותיות ופוליטיות.

השאלות שפרופ' אבינרי מבקש להציג הן קשות. אך הקושי הוא רק לכאורה. כי מקריאת טיעוניו, דומה שהוא כורת את הענפים שבהם הוא מנסה להיאחז, ענף אחר ענף. נניח כי אכן, "רוב אזרחי ישראל היהודים מבדילים בין
'מדינת ישראל' ל'ארץ ישראל'", כפי שטען. נשאלת אם כן השאלה, מדוע דרישתו מהצד השני שונה: "צריך להיות ברור - לנו ולהם - שעכו וחיפה ויפו ורמלה ובאר שבע אינן חלק מפלסטין"? אם זהו ההיגיון שהוא שם נר לרגליו, מן הדין שאותו היגיון יחול גם על הצד השני, שיבדיל בין "מדינת פלסטין" לבין "ארץ פלסטין". לפיכך, אין סתירה בין היותן של עכו, חיפה ויפו חלק מ"ארץ פלסטין", למרות שלא תהיינה חלק מ"מדינת פלסטין". בדיוק כפי שחברון תהיה חלק מ"מדינת פלסטין", ובו בזמן היא תמשיך להיות חלק מ"ארץ ישראל". כך פועל ההיגיון הבריא, וכך גם פועלים עמים בריאים במסגרת החוק הבינלאומי.

השאלה השנייה שמעלה פרופ' אבינרי גם היא בעייתית: "שאלה שנייה מופנית לאזרחי ישראל הערבים: חלק ממנהיגיהם מעדיפים לכנות את עצמם
'פלסטינים אזרחי ישראל', וזאת כמובן זכותם. אבל אי אפשר להתעלם מכך, שעם הקמת פלסטין עצמאית עשויה הגדרה זו להיראות בעייתית", הוא כותב.

נמשיך שוב לפי היגיון זה. ננסח את הדברים כהאי לישנא: השאלה מופנית ליהודים אזרחי מדינות העולם. חלק ממנהיגיהם מעדיפים לכנות את עצמם, "יהודים אזרחי ארה"ב, צרפת, רוסיה וכו'", וזאת כמובן זכותם. אבל אי אפשר להתעלם מכך שעם הקמת ישראל עצמאית עשויה הגדרה זו להיראות בעייתית. האם פרופ' אבינרי מקבל גם את הבעייתיות הזו?

ובאותו הקשר מעניין לדעת, לאיזה עם משייך פרופ' אבינרי אישים כמו בנימין ד'יזראלי, אלפונס רטיסבון והמלחין פליקס מנדלסון. לעם היהודי? ואם לא, מדוע? אפשר גם להרחיק לכת ולומר, כי לו הילד היהודי הכי מפורסם בעולם היה נוחת בנתב"ג בפעם השנייה, ומבקש לעלות ולהתאזרח בארץ, הרי ששליחיו של פרופ' אבינרי היו, במקרה הטוב, משלחים אותו בטיסה הראשונה חזרה אל מעבר לים. רק להזכיר לפרופ' אבינרי, ששמו של הילד היהודי המפורסם הזה הוא ישוע.

כנראה ששאלות כאלה לא תעלנה על הדעת מבחינתו. לכן, הוא לא ייתן עליהן את דעתו. מכל הדיון הזה עולה, כי פרופ' אבינרי מטפס שוב ושוב על ענפי העץ שאותו שתל וטיפח. אך למרבה הפלא, הוא חוזר שוב ושוב וכורת את ענפיו במו ידיו, עד כי נעשה חוטב עצים מדופלם.

יפה שפרופ' אבינרי "רוצה לראות שוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים". אך על מנת שהשוויון יהיה שלם, הוא צריך להתקיים גם בהיגיון. עד כה, ההיגיון הניבט מדבריו נשגב מבינתי.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 4 בנובמבר 2010
***
For English, press here
For Spanish, press here
______________________________

מלחמת גוג ודמגוג

סלמאן מצאלחה

מלחמת גוג ודמגוג

הנה תסריט: בבחירות לנשיאות ארה"ב נבחר אוונגליסט אדוק. בבסיס האידיאולגיה שלו עומדת הופעתו המחודשת של ה"משיח", ועל כן הוא מקדיש את כל מאמציו לדחיקת הקץ ולזירוז בואו. נשמע לכם דמיוני? לא בדיוק. רונלד רייגן וג'ורג' בוש לא היו רחוקים מתפישה כזאת.

נפלאותיה של הליגה הערבית


סלמאן מצאלחה 

נפלאותיה של הליגה הערבית 


הליגה הערבית, המאגדת 22 מדינות ערב, דנה בימים אלה בהמשך המשא ומתן בין הרשות הפלסטינית וממשלת ישראל.

עוזי אורנן: המהפכה הציונית מתה


עוזי אורנן: "על פי התיקון לחוק השבות 1970, אם יהודי, לכאורה בן 'הלאום היהודי', מקבל עליו דת אחרת – בזה הוא מוציא עצמו מכלל ה'לאום היהודי'. שהרי כך נאמר בחוק: 'יהודי הוא אדם שנולד לאם יהודיה ואיננו בן דת אחרת'".


עוזי אורנן

המהפכה הציונית מתה

פרופ' שלמה אבינרי טוען במאמרו מיום שישי 13.8.10, כי המהפכה הציונית הפכה את העדה הדתית היהודית ל"עם", כלומר לאום אשר "יש לו זכות להגדרה עצמית לאומית במסגרת מדינית". אכן המהפכה הציונית החלה במרידה בדת היהודית מתוך כוונה להפוך את הנמנים עם בני העדה ללאום נורמלי המרוכז בטריטוריה אחת. האמנם הצליחה מרידה זו? לכאורה כן, ושיאה היה בהכרזת העצמאות של ישראל. הקהילה היהודית שבארץ ישראל הקימה מסגרת מדינית עצמאית, אבל כדרך כל מדינה דמוקרטית מסגרת מדינית זו כללה לא רק יהודים, אלא כללה כל אדם הנמצא בתחום שלטונה, בין שהוא משתייך לדת היהודית בין שאינו יהודי. כך, כמו בכל מדינה בימינו, הוקם גם אצלנו לאום-מדינה, הכולל את כל האזרחים בלי הבדל דת ומוצא. על פי שם המדינה זהו הלאום הישראלי.

עם זאת, בארצות שונות בעולם קיים מאות שנים ציבור המכונה "עם יהודי". בני העם היהודי הגרים בצרפת נחשבים ומעוניינים להיחשב לבני הלאום הצרפתי, והיהודים בארצות הברית הם בשר מבשר האומה האמריקנית. ציבור יהודי רחב זה כלל לא עבר את המהפכה הציונית, והוא עד היום עדה דתית. האם ציבור היהודים בישראל גם הוא חלק מן העדה הדתית היהודית, שכאמור קיימת עד היום בעולם?
פרופ' אבינרי סבור שעל יסוד המהפכה הציונית העם היהודי "יש לו זכות להגדרה עצמית לאומית במסגרת מדינית". האמנם "העם היהודי" נהפך ללאום?

כנגד הטענה הזאת יש להזכיר חוק מרכזי בישראל האומר את ההפך. על פי התיקון לחוק השבות 1970, אם יהודי, לכאורה בן "הלאום היהודי", מקבל עליו דת אחרת – בזה הוא מוציא עצמו מכלל הלאום היהודי. שהרי כך נאמר בחוק: "יהודי הוא אדם שנולד לאם יהודיה ואיננו בן דת אחרת". בחוק זה הוגדר אפוא העם היהודי לא כלאום, אלא כעדה דתית. חבריה עשויים להיות בני לאומים שונים, להיות מפוזרים בעולם דרך קבע, ואין הם חלק מ"לאום". בכל מדינות העולם אין סתירה בין השתייכות ללאום והשתייכות לעדה דתית. היהודים בכל ארצות מגוריהם יעידו על כך. כך יכול היה להיות גם בישראל, אבל הטענה שהמהפכה הציונית הפכה את העדה היהודית ללאום יהודי פשוט איננה נכונה. המהפכה הזאת גוועה בשקט, ועל מצבתה מתנוסס חוק השבות. הדגלים הציוניים אמנם מוסיפים להתנופף ברוח, אבל הספינה שטה בכיוון ההפוך.
***
ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"
אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
אורי אבנרי, "פטריות רעילות"
לב גרינברג, "תיקון יהודי דמוקרטי"
ב. מיכאל, "עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית"
_________________


ערבי, דבר עברית


סלמאן מצאלחה ||


ערבי, דבר עברית


גבות ערביות רבות, של פוליטיקאים ופקידי חינוך פופוליסטים, תורמנה למקרא הכותרת הזאת. יחד עם זאת, מן הראוי לדון בסוגיית השפה בכובד ראש, במנותק מהרגישות הלאומית הקשורה בה.

כל החתולים של הפרופסור

סלמאן מצאלחה || כל החתולים של הפרופסור

שנים רבות סבב לו רוכל אחד נושא על גבו שק גדוש וכרז בקול שיש לו מכל טוב. מדי בוקר הוא יצא לדרכו בנסיון למכור את מרכולתו. אך, רק חדי עין ידעו מה יש בתוך השק.

יום אחד, עבר לו בעיירה "עבד כנעני" והשליך בדרכו קליפת בננה. הרוכל, שהיה כה טרוד בהסתרת תכולת השק, לא הבחין בקליפה שנזרקה. הוא דרך על הקליפה, החליק ונפל. אך, המשיך להחזיק בחוזקה בשקו ובתכולתו. לרוכל הזה יצאו מוניטין בעיירה והוא פרופסור מאוד מכובד.

לפני כחודש עוד ניסה פרופ' שלמה אבינרי בכל דרך אפשרית להסתיר מעיני כל את מרכולתו ("עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?", הארץ, 13.8.2010). כציוני חרד הוא העלה על נס את תפקידה של "המהפכה הציונית" בהפיכת היהודים עם ככל העמים. הוא אף הרחיק לכת בעריכת השוואה מופרכת בין עם יהודי לעם צרפתי.

במאמר שני שפירסם ערב ראש השנה ("בילאדי בילאדי", הארץ, 8.9.10) לא השאיר פרופ' אבינרי כל מקום לפיקפוק באשר לכוונותיו הנסתרות. כנראה ש"עצב יהודי" רגיש במעטפת ציונית נפגע קשות אצלו. עצב זה טורד מאז את מנוחתו וטורף את שנתו. הנה הוא צולע לו שוב לכיוון המכתבה, מקליד על הצג את חלום הבלהות שלו וחושף באחת את תכולת שק ה"מהפכה הציונית".

מן הראוי להתעכב תחילה על הכותרת שניתנה למאמרו. "בילאדי, בילאדי" זועקת הכותרת הערבית בתעתיק עברי, וכל זאת על מנת לפרוט על הנימים הרגישים של הקוראים העבריים במטרה להחדיר פחד קמאי לעולמם, משל היתה זו עוד קריאת קרב ערבית. חשוב שהקוראים לא יגששו באפלה וגם ראוי שיידעו מה אומרת הכותרת הערבית. שכן, בתרגום לעברית הכותרת תישמע מוכרת לכל איש ואישה בארץ הזאת. "הוי ארצי, מולדתי" אומרת הכותרת הזו ולבטח משפט זה שגור בפיו של פרופ' אבינרי ורבים אחרים. הכותרת הערבית המתועתקת נועדה לעורר בהלה באמצעות השימוש בצליל-הפרא, הצליל הערבי הלא מובן.

מקריאת מאמרו של פרופ' אבינרי מתברר גם, כי בשק שנשא על גבו משך שנים אכן יש מכל "טוב"; מרצע פה ומרצע שם, חתול פה וחתול שם ועוד כהנה ו"כהנא". פרופ' אבינרי שוטח בפני הקוראים תסריט-אימים דמיוני שבאמצעותו הוא מנסה להזהיר מפני ה"אסון" המתרגש על מדינת ישראל: "כולנו ישראלים, אזרחים שווים במולדתנו המשותפת", הוא שם בפיו של יו"ר הכנסת בישיבה עתידית מדומיינת.

השקר הציוני של פרופ' אבינרי נחשף במאמרו האחרון. הנה לפתע פרחה לה כלא היתה "המהפכה הציונית" שלו שהעלתה על נס את ההשתייכות ל"עם" היהודי, תחת ההשתייכות לדת היהודית.

כמדומני, הוא ראוי למדליה אולימפית על הפליק-פלאק המרשים לאחור שביצע בחזרתו לכור מחצבתו הדתי. שכן, הוא חושף באחת, במאמרו האחרון, את כל מה שניסה להסתיר מעיני הבריות לפני כן. לפתע, בראש מעייניו נמצאת "הרבנות היהודית", ולפתע הוא חוזר אל "בית הכנסת", אל "עם ישראל" ואל "אלוהי ישראל".

אזרחים שווים? מולדת משותפת? דמוקרטיה? שוויון ועוד כאלה דברים? הצחקתם אותו. תשכחו מזה. יותר חמים ונעים לו בחיקו ובחוקו של השטעטל היהודי.

אמנם נכון, ישנה נפש כנענית ל"עבד הכנעני" וגם היא הומייה. אך, לדידו של אבינרי, האמון על המסורת הדתית, לא דין עבד עברי כדין עבד כנעני.

עבדכם הנאמן עוד סבר לתומו ששלמה אבינרי הוא פרופסור למדע המדינה הדוגל בדמוקרטיה, שוויון, שלטון חוק ומדינה מתוקנת. טעיתי. מתברר, כי הוא בסך הכל עוד אדמו"ר יהודי פוסק הלכה.
*

For English, press here

***
ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"

אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
אורי אבנרי, "פטריות רעילות"

לב גרינברג, "תיקון יהודי דמוקרטי"
ב. מיכאל, "עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית"

___________________________

עובדיה, או עבדאללה, כי ימלוך

סלמאן מצאלחה || 

עובדיה, או עבדאללה, כי ימלוך


ימים נוראים לפנינו. ימים נוראים בעברית וימים נוראים בערבית. לא תחת גפנו יישב לו איש ולא תחת תאנתו ירבץ לו קשיש, כי אם בתורתו, "תורת המלך", תורת השנאה הפושה בישראל יהגה יומם וליל.

זה לא כבר ראינו את ההתגייסות של רבנים למען הרב יצחק שפירא, מחבר הספר "תורת המלך", שחקר את דיני הנפשות בין עם ישראל לשאר העמים, ודן בהלכות הריגת גויים בעתות שלום ובעתות מלחמה.

והנה שוב, כן שוב, קם לו הרב עובדיה יוסף, מנהיגה "הרוחני" של ש"ס, דורש ומכה בנו פעם נוספת: "שייתמו אויבינו ושונאינו, אבו מאזן וכל הרשעים האלה שיאבדו מן העולם, יכה בהם הקדוש ברוך הוא מכת דבר, בישמעאלים, בפלסטינים האלה - רשעים צוררי ישראל", כפי שצוטטו דבריו השבוע.

נפלאו ממני דרכי אנשי הדת. נפלאו ממני גם דרכי הפוליטיקאים מפה ומשם. נפלאה ממני דרך פוליטיקאי, הנוהג כדג וממלא פיו מים למשמע דברי השטנה, ונפלאה ממני דרך איש הדת, המזדחל לו כנחש ואורב לטרף קל בדרשה לקראת הימים הנוראים.

נפלאה ממני דרך פוליטיקאי גזען שאוטם את אוזניו למשמע הדברים כאן, בעוד הוא אץ לצטט על כל במה אפשרית דברים דומים מן העבר השני. נפלאה ממני דרך איש הדת הנוהג כמנאפת, בולע את דברי הבלע ומוחה פיהו, ואומר: לא שמעתי און, כמי שרוצה לומר במלים אחרות: דבריו של הרב הוצאו מהקשרם. על כגון אלה כבר נאמר כי רגזה ארץ "תחת עבד, כי ימלוך".

אני שומע את הדברים וקורא את התגובות שלא איחרו לבוא בעקבותיהם, מפה ומשם. אני לא יודע אם לבכות או לצחוק. צחוק הגורל הוא שדבריו של הרב המנאץ נשמעים כל כך מוכרים לאוזן שלי בתרגום מן הערבית. משל שמו של הרב לא היה עובדיה כי אם עבדאללה, ומשל לא היה הרב נואם, מטיף ודורש בעברית, כי אם בערבית.

מכאן נשנות הקריאות בעברית: "ייתמו שונאינו ויכה בהם הקדוש ברוך הוא מכת דבר, בישמעאלים האלה..." ומשם נשמעות, משתקפות, אותן הנאצות בערבית: "אלוהים, הכה והרוס את היהודים צאצאי הקופים והחזירים, אלמן את נשותיהם, ייתם את ילדיהם...", ועוד כהנה וכהנה פניני לשון בשמית צחה.

"אם חס וחלילה איש דת מוסלמי היה מתבטא נגד היהודים באותן מלים הוא היה נעצר מיד", מיהר ח"כ ג'מאל זחאלקה לכתוב ליועץ המשפטי וקרא לו להעמיד לדין את הרב. כנראה שהח"כ הנמרץ איננו יודע דבר וחצי דבר על מורשת הנאצות בערבית. לו היו עוצרים מיד את כל מטיפי השנאה בעברית ובערבית, כי אז היו הידיים של השב"ס הישראלי, הפלסטיני והכלל-ערבי מלאות עבודה.

לא אחת תוהים אנשים, מכאן ומשם, מהיכן כל דברי השטנה האלה באים. אך כהרגלם הם תמיד מסרבים לגעת בשורש הרע. כולם מעדיפים לטמון את הראש בחול. והחול במרחב השמי הזה הוא חול טובעני, מאוד טובעני.

ובכן, הגיע הזמן להציג את הדברים כהווייתם. אין צורך להתפתל בפרשנויות שונות ומשונות. כל דברי הבלע, הן בעברית והן בערבית, יונקים את השנאה מאותו ביב שופכין, מאותו עטין המתקרא מונותיאיזם. וכאשר בעטין זה נמהלים יחד גם אלוהים וגם קוד שבטי, הרי שרק תמהיל רעיל יוצא ממנו.

ישנו אנטידוט המבטל את השפעת הרעל הזה. צריך רק אומץ להשתמש בו. קוראים לו הפרדת הדת מהמדינה. ואם תרצו במלים אחרות, הוצאת הקדוש ברוך הוא מחוץ לחוק.
*
פורסם: הארץ, 1 בספטמבר 2010

***
For English, press here
*

יהודית? דמוקרטית?

יהודית? דמוקרטית?
(מכתבים)
"מדינה שחורה ודמוקרטית?"; "צרפתית לעומת יהודית"; "עדה יהודית, לא לאום"; "מתכון לאתנוקרטיה"; "מדינה ערבית זה בסדר?", וכו'... כותרות מכתבים למערכת "הארץ" בתגובה על הדיון בשאלה "מדינה יהודית ודמוקרטית"...


ראובן מירן: מדינה שחורה ודמוקרטית?

בתגובה על "מסעדה יהודית ודמוקרטית" מאת סלמאן מצאלחה ועל "והמדינה, היא נאמנה?" מאת ניב גורדון ("הארץ", 8.8)

שני המאמרים המעולים מתכתבים ביניהם ומשקפים, למרבה הצער, את המציאות בישראל.

המשך הגדרתה של ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית" ודחיית הגדרתה כמדינה דמוקרטית ינציחו את הסכסוך הפנימי הקיים בין אזרחיה, יהודים וערבים.

אילו היה נלסון מנדלה מגדיר את דרום-אפריקה העתידית כ"מדינה שחורה ודמוקרטית" היה האפרטהייד נמשך, או שהיה מסתיים במרחץ דמים. אבל מנדלה, בנאומו בבית המשפט שלושים שנה לפני שנבחר לנשיאות ארצו, הצהיר שהוא לוחם נגד שליטת הלבנים בשחורים ונגד שליטת השחורים בלבנים, ובעד "חזון החברה החופשית והדמוקרטית שהכל חיים בה בהרמוניה ובשוויון הזדמנויות".

ואצלנו, זה עשרות שנים, עצם המחשבה שמדינה יכולה להיות דמוקרטית בלי להיות מדינת כל אזרחיה מצביעה על פרדוקס הרה אסון.

מדינה המאמינה שהיא יכולה להיות דמוקרטית בלי שתהיה שייכת לכל אזרחיה ונאמנה להם במידה שווה - סופה שתפנה את מקומה לדיקטטורה או שתתפורר.

בנימינה

פורסם ב - 10/08/10

*****

מרים אורן: צרפתית לעומת יהודית

בתגובה על מכתב למערכת "מהות האנטי ציונות" ("הארץ", 12.8)

אורי הייטנר הגיב על מאמר של סלמאן מצאלחה, ואמר ש"כל טענתו היתה מאבדת כל ערך אילו מוקד ההשוואה היה ?מדינה צרפתית ודמוקרטית' או ?מדינה בריטית ודמוקרטית'. איש אינו טוען שיש סתירה בין צרפתיות ודמוקרטיה".

אלא ש"צרפתית ודמוקרטית" אינה דומה כלל ל"יהודית ודמוקרטית". כי כדי להיות צרפתי אדם אינו מוכרח להמיר את דתו, ואילו כדי להיות יהודי עליו להמיר את דתו לדת היהודית. ערבי יכול להיות צרפתי ולהישאר מוסלמי.

אם רוצים להשוות משהו ל"צרפתית ודמוקרטית" - יש להשוות ל"ישראלית ודמוקרטית", וזה דווקא בסדר.

קרית טבעון

פורסם ב - 16/08/10
*****



עוזי אורנן: עדה יהודית, לא לאום

בתגובה על "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?" מאת שלמה אבינרי ("הארץ", 13.8)

פרופ' שלמה אבינרי טוען במאמרו, כי המהפכה הציונית הפכה את העדה הדתית היהודית ל"עם". כמו בכל מדינה בימינו, הוקם גם אצלנו לאום-מדינה, הכולל את כל האזרחים בלי הבדל דת ומוצא. על פי שם המדינה זהו הלאום הישראלי.

עם זאת, בארצות שונות בעולם קיים מאות שנים ציבור המכונה "עם יהודי". ציבור יהודי רחב זה כלל לא עבר את המהפכה הציונית, והוא עד היום עדה דתית. האם ציבור היהודים בישראל גם הוא חלק מן העדה הדתית היהודית, שכאמור קיימת עד היום בעולם?

פרופ' אבינרי סבור שעל יסוד המהפכה הציונית, העם היהודי "יש לו זכות להגדרה עצמית לאומית במסגרת מדינית". קל לראות ש"העם היהודי" לא נהפך ללאום.

בכל מדינות העולם אין סתירה בין השתייכות ללאום והשתייכות לעדה דתית. היהודים בכל ארצות מגוריהם יעידו על כך. אבל הטענה שהמהפכה הציונית הפכה את העדה היהודית ללאום יהודי איננה נכונה.

נופית

פורסם ב - 17/08/10

*

יוסף זעירא:

מדינת ישראל עם הקמתה המשיכה לדחוק את רגליהם של ערביי ישראל ולנשלם, אך הפעם בסמכות ממלכתית. זה נעשה בדרכים שונות ומגוונות, כמו מתן תפקידים בתחום הקרקעות לגופים יהודיים ולא מדינתיים, כמו קק"ל והסוכנות היהודית, על ידי מדיניות מפלה של פקידי הממשלה, ובעיקר על ידי הפעלת שיקולי ביטחון, שקשה להתמודד עמם בשל החשאיות המוטלת עליהם.

מאז הקמתה השתמשה ישראל במנגנוני המדינה כדי להמשיך ללחוץ ולהדיר את המיעוט הערבי בישראל מאדמותיו, ממרכזי המגורים וממסלולי ההצלחה הכלכלית. למדיניות אפליה זו נוספת בשנים האחרונות הגדרת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". הגדרה זו נועדה להעניק לגיטימציה לאותה מדיניות אפליה ונישול.

כל העיסוק במושג "המדינה היהודית והדמוקרטית" לא מתמקד בתרבות היהודית, או בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, כפי שמנסה לטעון פרופ' שלמה אבינרי, אלא אך ורק בהסדרת היחסים בין עם הרוב לעם המיעוט, לטובת עם הרוב, כדי שייקל עליו להמשיך להפלות לרעה את עם המיעוט ואף לעשות זאת במסגרת חוקית, או חוקתית. וזה אמור להיות פסול בעיני כל אדם הגון, על אחת כמה וכמה אם הוא דמוקרט.


ירושלים

פורסם ב - 17/08/10

*****


פרופ' אורן יפתחאל: מתכון לאתנוקרטיה

בתגובה על "מה יש בו בשם" מאת אלכס יעקובסון ("הארץ", 19.8)

אלכס יעקובסון טוען, כי אין הבדל בין הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית, או כישראלית דמוקרטית, כי אפליית מיעוטים אפשרית בשני המקרים.

בנסותו להגן על המבנה המשטרי הבעייתי של יהודית ודמוקרטית הוא מתעלם מהבדל קריטי בגיאוגרפיה המשפטית של שני המושגים. ישראל היא טריטוריה חוקית, והגדרת המשטר כישראלי מאפשרת ליצור אזרחות שווה לכל. זכות ההגדרה העצמית המדינתית, המעוגנת בחוק הבינלאומי, היא טריטוריאלית וקשורה ביכולתו של עם ליצור מערכת שלטונית על פי רוחו בטריטוריה נתונה, ובה בלבד.

המשטר נהפך לדמוקרטי, כאשר יש אפשרות לכל תושביו להיכלל בקבלת כל הזכויות והכוח. מדינה ישראלית יכולה, אם כן, באופן תיאורטי, להכיל את כל תושביה כשווים, כי כל המקבלים אזרחות ישראלית יהיו ישראלים, בין שהם יהודים, ערבים או עולים מרוסיה.

אך יהדות, בניגוד לישראליות, אינה טריטוריאלית, אלא אתנית או דתית. מכאן שהיא אינה יכולה להיות הבסיס להגדרה עצמית מדינתית לפי החוק הבינלאומי ואינה יכולה להיות תשתית לדמוקרטיה מלאה, אלא לאתנוקרטיה.

יעקובסון מביא את דוגמת שווייץ, אבל הרי שם כל אזרחי הטריטוריה הם שווייצים, בין שהם גרמנים, צרפתים או מוסלמים. כל זאת מפני שזהות-העל של המדינה היא שווייצית-טריטוריאלית, ולא אתנית או דתית.

בניגוד לטענותיו, כמו ששווייץ היא שווייצית כך ישראל היא ישראלית, ולא יהודית. לכן הנוסחה של ישראלית ודמוקרטית אפשרית בצורה מלאה, בעוד שהנוסחה יהודית ודמוקרטית תמיד תוביל לגלישה למשטר אתנוקרטי, ותמשיך לגרום לסכסוכים אתניים ולאי יציבות מסוכנת.

באר שבע

פורסם ב - 24/08/10
*****

פרופ' חיים אבני: ארץ-ישראל מעוגנת בתודעה

בתגובה על "תיקון יהודי דמוקרטי" מאת לב גרינברג ("הארץ", 23.8)

"בניסיון להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים, הציונות חתרה לאחד אותו באמצעות שפה אחת ולרכזו בטריטוריה אחת", כותב לב גרינברג. "במקום לבחור באחת משפות היום-יום שדיברו היהודים, נבחרה שפת הקודש, העברית", הוא מוסיף.

אבל גרינברג מתעלם מהעובדה שהעברית היתה שפת התרבות הכתובה והנלמדת, שאיחדה את העם היהודי בכל תפוצותיו, בטרם היות הציונות וגם לאחר היווצרותה. הוא מתעלם מכך שהעברית היא שפת תרבותו של העם היהודי.

"גם ביחס לטריטוריה - חילונים גמורים חשבו אמנם שאפשר ליישב את היהודים באוגנדה או בארגנטינה", ממשיך גרינברג, "אבל כוח המשיכה של ארץ-ישראל הכריע".

חילונים גמורים אלה היו גם בורים גמורים לגבי הטריטוריות שעליהן הם התווכחו, וחוששני שגרינברג, המזכיר היום טיעון זה ללא הסתייגות, אינו שונה מהם. אוגנדה וכל יתר הטריטוריות הרבות שהועלו בראשית המאה ה-20 כיעד להקמת מדינה יהודית, היו שטחים בשליטת המעצמות הקולוניאליות. דעתה של האוכלוסייה המקומית שישבה בשטחים אלה לא הובאה בחשבון.

אילו אכן היינו מגיעים אליהם, לא היתה לנו אז זכות קיום כלשהי בהם. זכות כזאת בוודאי לא היתה לנו היום, בעידן הדה-קולוניזציה.

בארגנטינה, רפובליקה עצמאית, ראה רק אדם אחד - הברון מוריס דה הירש - יעד להקמת "מעין מדינה יהודית" ואף זאת ברגע היסטורי מסוים וקצר. אילו ידעו מנהיגי ארגנטינה באותו רגע היסטורי שבכך מהרהר הברון אדיר הכוח שהקים בארצם את מפעל ההתיישבות היהודית הגדול והיחיד בגולה - גורלה של יהדות ארגנטינה היה שונה לחלוטין. לעומת זאת היתה ארץ-ישראל - ועודנה - מעוגנת בתודעתם של היהודים ושל העמים הנוצריים, כצור מחצבתו של העם היהודי. לכן יכלה הציונות לטעון לזכויותינו בארץ ולזכות בהכרה בינלאומית בטענה זו.

כל זה לא בא לפגוע במעמדו של סלמן מצאלחה כאזרח שווה זכויות מלאות במדינה היהודית והדמוקרטית. ערביי ישראל ובני עמם שמעבר לגבול המיועד בין מדינת ישראל לפלסטין, אינם פטורים מחובה של הכרה והבנה של "האחרות" שלנו. רק הכרה הדדית זו תוכל להוות בסיס לדו-קיום בשלום.

ירושלים

פורסם ב - 27/08/10
*****

משה אזר: מדינה ערבית זה בסדר?

בתגובה על "תיקון יהודי דמוקרטי" מאת לב גרינברג ("הארץ", 23.8)

לב גרינברג טוען, ש"אם המדינה מוגדרת לפי דת היא לא יכולה להתייחס בצורה שווה לכל אזרחיה", ולכן צדק סלמאן מצאלחה כשטען שלא תיתכן מדינה יהודית ודמוקרטית.

ואולם, ישראל לא הוגדרה מעולם על פי הדת היהודית. במגילת העצמאות נאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". השם "מדינה יהודית" מקביל ל"מדינה ערבית" שבהחלטת החלוקה של האו"ם (החלטה 181 מ-1947), והקבלה זו מקרבת את המדינה היהודית דווקא למדינת לאום ומרחיקה אותה ממדינת דת.

אבל לא זה העיקר, כי בין כך ובין כך לא קיימת הגדרה משפטית או פוליטית, המגדירה את ישראל כמדינה דתית (מדינת הלכה). קיימים רק חוקים דתיים, שהמדינה (החילונית) אימצה לעצמה. אם יש אפליה נגד מי שאינם יהודים היא אינה נובעת מ"העובדה המצערת כי הפרויקט של חילון העם היהודי נכשל", אלא מאפליית האחר, זה שאינו משתייך לעם היהודי, או לדת היהודית, או לקבוצה האתנית היהודית.

חילון העם היהודי אינו מביא מניה וביה לדמוקרטיה, הוא רק תנאי הכרחי אך לא מספיק. לכן במקום לצאת נגד עצם האפשרות שתיתכן מדינה יהודית ודמוקרטית, על גרינברג לקרוא להפרדת הדת מהמדינה, ואזי פירושו של המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" יהיה: מדינה יהודית חילונית ודמוקרטית.

אם מרבית היהודים החילונים אזרחי ישראל מגדירים את עצמם כיהודים, גם המדינה היהודית החילונית רשאית להגדיר את עצמה כמדינה יהודית. וזאת למעשה היתה כוונת מחברי הכרזת העצמאות: הקמת מדינה יהודית חילונית (ודמוקרטית) בארץ ישראל.

חיפה

פורסם ב - 29/08/10

***

ד"ר שלמה אריאל: בין הרב יוסף לחומסקי

בהמשך לוויכוח על זהות היהודים כלאום או כקהילה דתית, ועל זכותם למדינת לאום משלהם, מן הראוי לזכור שמגילת העצמאות היא מסמך חילוני, המבסס את זכות העם היהודי להקים מדינת לאום בארץ ישראל על נימוקים היסטוריים ולא דתיים.

הדת היהודית מהווה חלק, חלק בלבד, מן המורשת התרבותית-הלאומית של העם היהודי והיא עצמה דת-לאום, שהמיתוסים, הסמלים והטקסים המרכזיים שלה מתייחסים אל היהודים כאל אומה וגם אל הקשר שלהם אל ארץ ישראל.

הזיקה ביני, אתיאיסט גמור, לבין יהודי יוצא אתיופיה, חברי היהודי המנהל אורח חיים בודהיסטי, הרב עובדיה יוסף ופרופ' נועם חומסקי, יהודי אמריקאי בן למורה לעברית - אינה זיקה דתית אלא זיקה הנובעת מהיותנו שותפים לאותה מורשת תרבותית-לאומית.


רמת גן

פורסם ב - 29/08/10

***

________
ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"

אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
אורי אבנרי, "פטריות רעילות"

לב גרינברג, "תיקון יהודי דמוקרטי"
ב. מיכאל, "עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית"
***

ב. מיכאל: עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית

ב. מיכאל

עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית

פרופסור שלמה אבינרי (הארץ 13.8.10) מתפלמס עם סלמאן מצאלחה שהלעיג על הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" והשווה אותו לביטוי "מדינה מוסלמית ודמוקרטית" (הארץ, 9.8.10).

אבינרי מחליט ללמוד מן העקיצה הזאת כאילו שולל מצאלחה את קיומו של עם יהודי ואת זכותו להגדרה עצמית, ויוצא בשצף-קצף להגנת העם, המדינה, והביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית".

אך אבינרי עושה לעצמו חיים קלים. בעיקביות נוחה ושימושית הוא מתעלם מעובדה אחת מכרעת ומהותית: מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה הסמכות הבלעדית לקבוע מי משתייך לעמָהּ, מופקדת בידיהם של כוהני איזושהי ישות מִיתִית טרנסצנדנטלית, שאינה מרבה להשתתף בשיח הציבורי, וגם אינה כפופה לשום בן-תמותה (זולת משרתיה...).

אבינרי גם מבקש להשוות בין העם היהודי בישראל לבין עמים אחרים בתבל. לדידו, "מדינה יהודית" כמוה כמדינה פלסטינית, מדינה הולנדית, מדינה פולנית, מדינה אנגלית. מדינה-מדינה ועמה. אך להשוואה הזאת אין שחר. לא קאדי קובע מיהו פלסטיני. לא הארכיבישוף מקנטרברי קובע מיהו אנגלי. לא קרדינל בוורשה קובע מיהו פולני ולא האייטולות באיראן קובעים מיהו פרסי. רק כאן, רק בישראל בוטלו כל המבחנים המקובלים להשתייכות אתנית ולאומית. לא תרבות, לא שפה, לא מקום לידה, לא רקע היסטורי, לא שותפות גורל... כל אלה לא קובעים. רק חותמת הלבלרים הקלריקליים קובעת האם אדם שייך לעם וללאום, אם לאו.

התוצאה היא פאראדוכס די מגוחך: במקום שמדינת-ישראל תממש את זכותם של יהודים להגדרה עצמית, היא הפכה למקום היחיד בתבל השולל מהם את הזכות להגדיר את עצמם. בכל שאר העולם רשאי אדם להגדיר עצמו כיהודי, וקהילות יהודיות יכולות לאוספו לחיקן בכל דרך הנראית להן. שום חוק לא מונע זאת מהן. רק בישראל הוצאה הזכות הזאת אל מחוץ לחוק.

והפאראדוכס עוד מעצים והולך כאשר מבינים כי בעוד העם היהודי בכל רחבי העולם הוא אכן עָם לכל דבר ועניין, דווקא בישראל הוא שב ונעשה לקהילה דתית בלבד. כת שהגדרתה מסורה לחלוטין בידי כלי-קודש ותעודות הכשרות שלהם.

אפשר לומר שזהו כשלונה הנורא ביותר של מה שאבינרי מכנה "המהפכה הציונית". היא התכוונה להפוך עם ללאום, וסופה שהפכה חלק מן העם לקהילה דתית.

ולכן, כל עוד לא התעשתה מדינת ישראל ועקרה מן הידיים הקלריקליות את הסמכות הבלעדית לקבוע מי משתייך לאותו עָם שאת זכותו להגדרה עצמית היא מתיימרת לממש – צודק סלמאן מצאלחה: "מדינה יהודית ודמוקרטית" הוא ביטוי מגוחך בדיוק כמו "מדינה מוסלמית ודמוקרטית".

ואם ההשוואה הזאת מעליבה את פרופסור אבינרי, הוא יכול להרהר בהשוואה הבאה: "מדינה יהודית ודמוקרטית" הוא ביטוי הגיוני ורב-תוכן בערך כמו "עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית".


ירושלים, 15.8.2010

*
ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"

אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
אורי אבנרי, "פטריות רעילות"

לב גרינברג, "תיקון יהודי דמוקרטי"
______________________________

לב גרינברג: תיקון יהודי דמוקרטי

לב גרינברג: "כמו בסיפור על משה סנה, שהעלה את טון הדיבור כי נימוקיו אינם משכנעים, מעלה פרופ' שלמה אבינרי את הטון."....


לב גרינברג

תיקון יהודי דמוקרטי

כמו בסיפור על משה סנה, שהעלה את טון הדיבור כי נימוקיו אינם משכנעים, מעלה פרופ' שלמה אבינרי את הטון ("עם פלסטיני כן ועם יהודי לא?" "הארץ", 13.8) בתשובתו לסלמאן מצאלחה ("מסעדה יהודית ודמוקרטית", "הארץ" 9.8), ותוקף אותו כגזען. ואולם, מצאלחה לא טען שאין עם יהודי ושאין לו זכות הגדרה עצמית. טענתו פשוטה: אם המדינה מוגדרת לפי דת היא לא יכולה להתייחס בצורה שווה לכלל אזרחיה, כפי שנדרש ממשטר דמוקרטי.

נכון שהציונות התכוונה מראשיתה להפוך את העם היהודי מקהילה דתית ללאום מודרני, אבל אבינרי מתעלם מהעובדה המצערת כי הפרויקט של חילון העם היהודי נכשל. אין למדינת ישראל הגדרה חוקית ליהדות חוץ מההגדרה הדתית, אין בה הכרה בזהות לאומית ישראלית המוגדרת על בסיס האזרחות, וגם אין הכרה בלאומיות עברית המוגדרת תרבותית.

ההשוואה למדינות אחרות בהן קיימת "זיקה בין הדת ללאומיות" אינה רלוונטית, מפני שבאותן מדינות יש הגדרה חילונית של המדינה והאזרחות. אפשר להיות יהודי פולני או יהודי מצרי, אבל אי אפשר להיות יהודי מוסלמי או יהודי נוצרי.

בניסיון להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים, הציונות חתרה לאחד אותו באמצעות שפה אחת ולרכזו בטריטוריה אחת. היו סביב זה ויכוחים ומאבקים, שהוכרעו לטובת שמירת הדת במרכז הגדרת הקולקטיב הלאומי. במקום לבחור באחת משפות היום-יום שדיברו היהודים נבחרה בשפת הקודש, העברית.

גם ביחס לטריטוריה - חילונים גמורים חשבו אמנם שאפשר ליישב את היהודים באוגנדה או בארגנטינה, אבל כוח המשיכה של ארץ ישראל הכריע. התנ"ך הפך מטקסט דתי ל"קושאן של הציונות", הנימוק לתביעת הבעלות על הטריטוריה. כלומר, במקום להביא לחילון היהדות, הציונות הפכה את הדת למרכז של הגדרת הזהות הלאומית והפכה את מדינת ישראל לכלי של פרויקט הגאולה הדתית, במיוחד עם כיבוש מחוזות התנ"ך וההתנחלות בהם מאז 1967.

הגדרת מדינת ישראל כדמוקרטית בלבד וביטול זכויות היתר של היהודים, אינם מנוגדים לציונות ובוודאי לא ליהדות. הזיקה ליהדות תישאר בלוח השנה ובשפה העברית, בשם המדינה וגם ברוב היהודי (אם נשכיל להשתחרר מהשליטה על הפלסטינים בשטחים).

הדמוקרטיה נשענת על ערכים אוניוורסליים של היהדות, כגון: "ואהבת לרעך כמוך", ו"חוק אחד יהיה לך ולגר". זה מחייב ניתוק בין הדת למדינה, דבר שייטיב עם שני הצדדים. כי במצב הנוכחי, לא רק הדת משחיתה את המדינה, גם המדינה משחיתה את הדת וגורמת להקצנה הלאומנית שלה.

למה אין בישראל מדינת לאום מודרנית דמוקרטית? אני חושד שהיהודים החילונים אינם מוכנים לוותר על זכויות היתר שמעניקה להם המדינה היהודית. בהעדר הגדרה אחרת ליהדות, הם מוכנים לקבל עליהם את עול הממסד הדתי ולוותר על הדמוקרטיה והשוויון. בעיני, זוהי המשמעות של המשך ההגנה הבלתי אפשרית על "מדינה יהודית ודמוקרטית".

אוי לציונות שכזאת, שמרנית ושבעה, חסרת מעוף וחזון. אחרי כישלון כל כך צורב, כדאי להתחיל לחשוב על תיקון. תיקון הוא מושג כשר, גם יהודי וגם דמוקרטי.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 23 באוגוסט 2010

***

For English, press here

***
ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"

אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
אורי אבנרי, "פטריות רעילות"
*

אורי אבנרי: כשאת אומרת לא

אורי אבנרי: "במאמרו טען [שלמה] אבינרי בלהט שישראל היא מדינה יהודית כשם ש"פולין היא מדינה פולנית ויוון היא מדינה יוונית"...

אורי אבנרי

כשאת אומרת לא
(או: פיטריות רעילות)


בימים שלפני ניצחון הפמיניזם, שרה להקת "התרנגולים" הפופולארית: "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"

שאלה זו קיבלה כבר את תשובתה. עכשיו בא לי יותר ויותר לשאול: "כשאתם אומרים ציונות, למה אתם מתכוונים?"

זוהי גם התשובה שלי, כאשר שואלים אותי אם אני ציוני.

כשאת אומרת ציונות, ולמה את מתכוונת?

בימים האחרונים צומחים אצלנו גופים להגנה על הציונות כמו פטריות אחרי הגשם. פטריות רעילות.

כל מיני מיליונרים אמריקאיים – וביניהם אילי בתי-הימורים, אלופי בתי-זונות, מלביני הון ומעלימי-מס למיניהם – המממנים גופים "פטריוטיים" בישראל, כדי שינהלו את מלחמת-הקודש ה"ציונית".

ההסתערות נערכת לאורך כל החזיתות. ארגונים אחדים שמו להם למטרה לטהר את האוניברסיטות מפוסט-ציונים. הם מאיימים בחרם-תרומות, מטילים מורא על הנשיאים והרקטורים ומהלכים אימים על פרופסורים וסטודנטים.

לאמריקאים זה מזכיר ללא ספק את תקופת-האימים של הסנטור ג'ו מקארתי, שאימלל אלפי אנשי-רוח, פרופסורים ואמנים, ודחף רבים מהם להתאבדות או לגלות. לאירופים הם עלולים להזכיר את הימים שבהם הלשינו פרופסורים "אריים" על חבריהם הבוגדים, וכאשר סטודנטים בחולצות חומות השליכו את עמיתיהם היהודים מהחלונות.

זוהי רק גיזרה אחת של ההסתערות הגדולה. יש גוף המפרסם בגאווה שהוא מעביר קורס למאות ציונים מקצועיים במטרה לטהר את "ויקיפדיה", האנציקלופדיה במקוונת, מתכנים פוסט-ציוניים, ולשתול בה ערכים ציוניים.

המושג "פוסט-ציוני" מככב בתעמולה של כל עשרות – ואולי מאות – הגופים הממומנים על-ידי המיליונרים של לאס-וגאס ודומיהם בארצות-הברית כדי להחזיר בארץ את עטרת הציונות ליושנה.

למה דווקא המושג הזה? הכוונה היא לאנשי שמאל, אבל מי שמתקיפים את "השמאלנים" מזהים את עצמם כאנשי-ימין, והרי אנשי הימין הקיצוני רוצים להיראות דווקא כאנשי המרכז הפטריוטי. זה גם לא יפה ולא נאור לדבר על פרופסורים "ליברליים" או "מתקדמים". "פוסט-ציונים" הוא המקבילה הישראלית ל"אדומים" של מקארתי ו"יהודים" של קודמיו בגרמניה. הוא מתאים לבוגדים, לקשר אימתני.

אבל מה זה "פוסט ציוני"? מדוע לא פשוט "אנטי-ציוני"?

עד כמה שאני זוכר הייתי הראשון שהשתמש במושג זה. נתתי עדות במשפט-דיבה שהגשנו, חבריי ואני, ב-1976 נגד ארגון שטען כי "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני", שאותה הקמנו אז, היא גוף "אנטי-ציוני". הסברתי לשופטת את השקפתי: שהציונות היא תנועה היסטורית, רבת אורות וצללים, שסיימה את תפקידה עם הקמת המדינה. מאז בא במקומה פטריוטיזם ישראלי. "פוסט ציונות" פירושה שאחרי הקמת המדינה החל שלב היסטורי חדש. "פוסט-ציוני" יכול להעריץ או להעריך את הישגי התנועה הציונית ו/או למתוח עליה ביקורת. הוא לא אנטי-ציוני.

השופטת קיבלה את טענתי ופסקה לטובתנו. קיבלנו פיצויים גדולים. כיום אני האדם החי היחידי בישראל שיש לו תעודה משפטית המעידה שאינו אנטי-ציוני – כמו שרק אדם ששוחרר מבית-חולים פסיכיאטרי יש לו אישור רשמי שהוא שפוי.

מאז קנה לו המושג "פוסט-ציוני" מהלכים בחוגים אקדמיים, וניתנו לו פירושים שונים ומגוונים, איש-איש וטעמו.

אבל בפי המקארתים החדשים שלנו, זה הפך להשמצה פשוטה. פוסט-ציוני הוא בוגד, עוכר-ישראל, אוהב ערבים, משרת האויב, חלק מהקשר העולמי להרס המדינה הציונית.

אבל מה זאת מדינה ציונית? ומה זאת מדינה יהודית?

שלמה אבינרי, פרופסור מכובד לפילוסופיה, פירסם באחרונה מאמר, שבו טען בלהט שישראל היא מדינה יהודית, ושהיא צריכה להיות כזאת. המאמר כבר עורר ויכוח סוער.

קיבלתי כמה מכתבי-מחאה מאנשים שחשבו, בטעות, שאני הוא המחבר. זה קורה מדי פעם. לפני שנים הזכיר השבועון הבריטי היוקרתי "אקונומיסט" את שמי במקום שמו, וניאות כעבור שבוע לפרסם "התנצלות בפני שניכם".

אבל ההבדל הוא גדול. אבינרי הוא פרופסור חשוב, חניך תורת הגל, מומחה לתולדות הציונות, מנכ"ל לשעבר של משרד-החוץ וציוני אדוק. אני, כידוע, אינני פרופסור, לא סיימתי בית-ספר יסודי, מעולם לא הייתי דובר ממשלתי ויחסי לציונות מורכב מאוד.

במאמרו טען אבינרי בלהט שישראל היא מדינה יהודית כשם ש"פולין היא מדינה פולנית ויוון היא מדינה יוונית". הייתה זאת תגובה על מאמרו של הוגה פלסטיני אזרח-ישראל, סלמאן מצאלחה, שטען כי לא יכולה להיות מדינה יהודית, כשם שלא תיתכן "מדינה מוסלמית" או "מדינה קתולית".

איך אפשר להשוות, נזעק אבינרי. הרי היהודים הם עם! ישראל שייכת לעם היהודי, שדתו היא הדת היהודית.

הגיוני, לא?

לאו דווקא. הנמשל אינו דומה למשל.

אם פולין שייכת לפולנים ויוון ליוונים, כי אז ישראל שייכת לישראלים. אבל ממשלת-ישראל אינה מכירה בקיומה של אומה ישראלית. (בתי-המשפט עדיין לא פסקו בעניין העתירה שהגשנו, ובה דרשנו להכיר בנו כבמי ששייכים לאומה הישראלית.)

אילו דרש אבינרי להכיר בכך שישראל שייכת לישראלים כמו שפולין שייכת לפולנים, היינו מוחאים לו כפיים. אך הוא טוען שישראל שייכת ליהודים. ומיד צצות שאלות עקרוניות.

למשל: איזה יהודים? היהודים שהם אזרחי ישראל? ברור שלא לכך הוא מתכוון. הוא מתכוון ל"עם היהודי" המפוזר בעולם, עם שמרבית בניו ובנותיו משתייכים לאומה האמריקאית, הצרפתית, הארגנטינית – וכן, גם לאומה הפולנית ולאומה היוונית.

ואיך הופך אדם לאמריקאי? על-ידי קבלת האזרחות האמריקאית. איך הופך אדם לצרפתי? על-ידי הפיכתו לאזרח הרפובליקה הצרפתית. איך אדם הופך ליהודי?

הה, הנה הבעיה. לפי חוקי מדינת-ישראל, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, או התגייר, ולא עבר לדת אחרת. כלומר: ההגדרה היא דתית, ורק דתית. כמו מוסלמי או קתולי. בהחלט לא כמו פולני או יווני.

יש בישראל מאות אלפי אזרחים שעלו מרוסיה ובנותיה, שאינם יהודים על פי ההגדרה הדתית. הם רואים בעצמם ישראלים לכל דבר, דוברים עברית, משלמים מסים, משרתים בצבא. אך אין הם שייכים לאותו עם יהודי, שלפי אבינרי המדינה שייכת לו. כמו מיליון וחצי האזרחים שהם ערבים פלסטינים. המדינה היהודית אינה שייכת להם, גם אם הם נהנים - לפחות להלכה - מזכויות-אזרח מלאות.

במלים פשוטות: המדינה שייכת, אליבא דאבינרי, למיליוני בני-אדם שאינם חיים בה והמשייכים את עצמם לאומות אחרות, אך אינה שייכת למיליוני בני-אדם החיים בה והבוחרים לכנסת.

מי קבע שזו "מדינה יהודית"? אבינרי, ורבים אחרים, טוענים שאופי המדינה נקבע בהחלטת עצרת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, שחילקה את הארץ בין "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית".

לא נכון.

האו"ם לא החליט על הקמת מדינה השייכת לכל היהודים בעולם, וגם לא על הקמת מדינה השייכת לכל הערבים בעולם. ועדת האו"ם, שבדקה דרכים ליישוב הסכסוך בין היהודים והערבים בארץ, פסקה (בצדק) שהפיתרון היחידי האפשרי הוא שלכל אחד משני הציבורים הלאומיים האלה תהיה מדינה משלו. ותו לא.

בקיצור: המילים "יהודית" ו"ערבית" בהחלטת האו"ם אינן מתייחס לאופי המדינות, אלא רק להגדרת הציבורים בארץ, שיקימו את המדינות. אין להן שום משמעות אחרת.

אבל פרופסור שיגיע למסקנה זו, יש להוקיעו כ"פוסט-ציוני" ולגרשו מהאוניברסיטה שלו. אליבא דמקארתים הקטנים שלנו, עצם הוויכוח על כך אסור בהחלט. אסור לחשוב. אסור לכתוב. בוודאי אסור לדבר. בכל אוניברסיטה יישבו מפקחים ציוניים, שיקבלו דיווחים על הרצאות הפרופסורים, יבדקו את פרסומיהם, ידווחו על הלשנות של סטודנטים על עמיתיהם וישמרו על טוהר אידיאולוגי. כמו ה"פוליטרוקים" – הקומיסרים הפוליטיים - בברית-המועצות. כמו ב"המהפכה התרבותית" בסין, כשאלפי פרופסורים ואינטלקטואלים אחרים נשלחו למחנות-עבודה ולכפרים נידחים.

אבל תוצאת פעולתם עלולה להיות שונה מזו שהם מקווים לה. במקום להפוך את המושג "פוסט-ציונים" למילה נרדפת לבגידה, הם עלולים להפוך את המושג "ציונות" למילה נרדפת לפשיזם, למשוש ליבם של כל המטיפים בעולם לחרם על "המדינה היהודית". כשהאוניברסיטות הישראליות תהיינה מטוהרות מהוגי-דעות שאינם הולכים בתלם, יהיה קל מאוד להחרים אותן.

כשאת אומרת ציונות, האם את מתכוונת לחזון הרצל או לפשיזם יהודי?
*
פורסם: גוש שלום, 21 באוגוסט 2010
***
For English, press here
For German, press here
***

ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"

אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
*

תקינות פוליטית של משורר

סלמאן מצאלחה

תקינות פוליטית של משורר

"המוסיקה של המגרב היא מוסיקה ענייה, מוגבלת ולא מתוחכמת", לחש באוזני מוסיקאי כורדי-טורקי בקונצרט שהתקיים בדרום צרפת בחודש שעבר במסגרת פסטיבל "קולות הים התיכון".

כיוון שאינני מצוי ברזי המוסיקה ניסיתי, בשובי לארץ, לברר את הסוגיה עם חבר, מוסיקאי פלסטיני. "אכן, זהו המצב", אישר בנחרצות את הדברים ואף הוסיף כהנה וכהנה דברי מליצה בנדון. כדי לחדד את דבריו המשיל את המוסיקה במגרב ליצירות של פלוני ואלמוני, הנמנים עם מה שמכונה "משוררים לאומיים פלסטינים", שכתיבתם מליצית, חלולה וריקה מתוכן. לו היו אמירות כאלה יוצאות מפי מבקר ממוצא אירופי, בוודאי היו חסידים שוטים של התקינות הפוליטית ששים להדביק לאומרם תווית של גזען.

נזכרתי בדברים אלה בעקבות הסערה "המזרחית" התורנית שקמה למשמע דבריו של נתן זך על מצב התרבות בארץ. הסערה חשפה טפח מהמתח הקיים בין חסידי המזרח לבין חסידי המערב. במהרה נזרקו לחלל האוויר ביטויים כמו "תרבות גבוהה", "תרבות נמוכה" ו"גזענות".

לא אחת בעבר מצאתי את עצמי צופה מן הצד בפרשות כאלה, כמי שנמצא במעמד של "ישחקו היהודים לפנינו". אך כיוון שהנושא כמדומני אינו נחלת "בני המיעוטים" במרחב הזה, כלומר היהודים, יוצאי ערב ומערב גם יחד, מן הראוי להפסיק להיות צופה פסיבי משועשע.

ההיסטוריה האנושית מראשיתה ועד ימינו ידעה עליות ומורדות בכל תחומי החיים, ובין היתר בחיי התרבות. בני אדם מכל המינים, העמים, הצבעים והגזעים יצרו בעבר ויוצרים כיום תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. אופנת התקינות הפוליטית, שמצאה לה אחיזה בחקר התרבות ובשיח הציבורי בעשורים האחרונים, חוסמת את הדרך בפני כל אפשרות של שיפוט המבחין בין טוב לרע, בין יפה למכוער ובין גבוה לנמוך.

זוהי גישה המציבה את כל מה שמוצג בדוכני התרבות על אותה סקאלה ערכית, ואף דורשת לכבד הכל. אך חסימת הדרך מכל ביקורת ושיפוט של המוצגים בשוק, היא זו שמדרדרת את התרבות האנושית, ולא להיפך.

משום כך אפשר לומר, שיש תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. לא צריך לברוח מדיון ומהתמודדות עם סוגיות כאלה. האם קשה להבין, למשל, שגזענות ואפליה משתייכות לתרבות הנמוכה, לעומת התרבות הגבוהה של שוויון בין כל בני אנוש? מיותר לציין, כי תרבות גבוהה אינה נחלת המערב לבדו, כפי שתרבות נמוכה אינה נחלת המזרח לבדו. שתי הרמות מתקיימות בכל התרבויות. המדד היחיד המבדיל בין השתיים הוא מידת העידון שהן יוצרות בנפש האדם. הגבוהה היא זו המעדנת את נפש האדם ומחדדת את שכלו, בעוד הנמוכה מוסיפה שכבות איטום על נפשו ושכלו.

כל הקלישאות שנישאו באוויר בעקבות ההערות של זך מעידות יותר מכל על העדר דיון מעמיק בנושא. הכל נשמע כמו תגובה הנשלפת מבטן מלאה מתחים תרבותיים תת-קרקעיים, שאיש אינו אוזר אומץ להציג. וכל זאת מחשש שיטיחו בו סיסמאות נבובות וידביקו על מצחו את תווית הגזען התורן.

צריך לעקור מן השורש את הטומאה המכונה תקינות פוליטית, המסתירה מאחוריה גזענות חשוכה. לא כל ביקורת, אף אם היא בוטה, מקורה בגזענות. מותר, ראוי ואף רצוי לדון בכל הנושאים. חובה לבקר, לשפוט ואף לנקוט עמדה ברורה, אף אם הדברים לא ינעמו לאוזן.

אפשר לומר, בלי להיחשב לגזען, שתרבות הרייטינג, המציצנות והידוענות, שיוצריה יוצאי מערב, משתייכת לקטיגוריה הנמוכה. באותה נשימה גם אפשר לומר, בלי להיות גזען, שהרבה מאוד ממה שמכונה שירה וזמר "מזרחיים" משתייך גם הוא לקטיגוריה הנמוכה, הן מבחינת המוסיקה והן מבחית התכנים.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 20 באוגוסט 2010
***
For English, press here

*


אלכסנדר יעקובסון: מה יש בו בשם

אלכסנדר יעקובסון: "מצאלחה קובל על כך שבמציאות הישראלית משמש לעתים הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" תירוץ לאפליה והדרה של המיעוט הערבי. ברור שהוא משמש...", בתגובה על "מסעדה יהודית ודמוקרטית" במדור מאמרים ודעות - הארץ, 19 באוגוסט 2010:


אלכסנדר יעקובסון

מה יש בו בשם

בוויכוח האינסופי על "המדינה היהודית והדמוקרטית" אין לצפות, בשלב מתקדם זה, לחידושים גדולים. איך יכולה מדינה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית? ישאל, כצפוי, השואל (למשל, סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית", "הארץ" 9.8). איך יכול דמוקרט לשלול את זכותו של העם היהודי למדינה? יענה, כצפוי, המשיב.

ואולי הבעיה אינה בזכות למדינה אלא בניסוח, "מדינה יהודית", המזמין פרשנויות אנטי-דמוקרטיות? אולי עדיף למצוא מונח אחר המבטא את אותו עיקרון? אבל הרי "מדינה יהודית" הוא ניסוח כשר למהדרין מבחינת הלגיטימיות הבינלאומית, יותר מכל ניסוח אחר: החלטת החלוקה של האו"ם היא שקבעה, ב-1947, שיש לחלק את הארץ ל"מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית", כדי לתת עצמאות לשני העמים החיים בה. ההחלטה גם דרשה משתי המדינות, היהודית והערבית, לכונן משטר דמוקרטי ולהבטיח את זכויות המיעוטים. אז איך אפשר לטעון שמדינה יהודית "בהגדרה" אינה יכולה להיות דמוקרטית? עובדה שאפשר.

מצאלחה קובל על כך שבמציאות הישראלית משמש לעתים הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" תירוץ לאפליה והדרה של המיעוט הערבי. ברור שהוא משמש. השאלה היא אם ויתור על הביטוי יקשה במשהו על האפליה. זוהי אשליה גמורה. נניח שמחקנו את הביטוי "מדינה יהודית". מה יעשה אז אותו מסעדן שמצאלחה חושד בו היום שהוא עלול להכריז על המסעדה שלו כ"יהודית ודמוקרטית" (כדי להצדיק הדרה של לקוחות ערביים)? הוא יכריז, ללא קושי, על המסעדה כ"ישראלית", המיועדת לישראלים אמיתים, לאלה המשתייכים לעם ישראל. מי ימנע ממנו לפרש כך את המונח "ישראלי"?

היום, כאשר "המדינה היהודית" מעוגנת בלקסיקון הרשמי, חסידי האפליה האתנית והכפייה הדתית שמחים כמובן לעשות בו שימוש לצורכיהם. אולם לא תהיה להם שום בעיה לעשות אותו שימוש בדיוק גם במושגים "ישראל", "ישראלי" ואף "לאום ישראלי", במידת הצורך. השם "ישראל" יכול לשאת בקלות את כל המשמעויות הלגיטימיות של הביטוי "מדינה יהודית", וגם את כל הפרשנויות הפסולות שלו.

אז אולי שורש הרע הוא בשם "ישראל" עצמו? אולי נמצא למדינה שם ניטרלי יותר - שווייץ על הירקון, למשל? אולי. בינתיים כדאי לראות מה קורה בשווייץ המקורית. על דגלה של מדינה זו מתנוסס כידוע סימן הצלב, אולם אזרחיה אינם מסתפקים בכך. באחרונה הם הלכו לקלפי, בסדר מופתי כדרכם, והצביעו ברוב מאסיבי בעד חוק האוסר לבנות צריחי מסגדים בארצם היפה. כך הם שומרים על האופי השווייצי של מדינתם. השם "קונפדרציה שווייצית" ניתן גם ניתן לפרשנות כזאת - עובדה. טועה מי שחושב שמדובר בהלכי רוח שווייציים בלבד: לפי שורה של סקרים, הסיבה לכך שלא התקבלו חוקים דומים בארצות מערב אירופיות אחרות היא שבארצות אלה קשה יותר ליזום משאלי עם. לפי אותם סקרים עשרות אחוזים מהאירופים היו רוצים לאסור גם בניית מסגדים, לא רק צריחים.

אנו רחוקים מלהיות שווייץ - אותה דמוקרטיה ותיקה, מבוססת, משגשגת ושלווה בלב אירופה. בוודאי, יש כאן לא מעט בעלי דעות קדומות, וסתם גזענים - מסעדנים ולא-מסעדנים. אבל אם נשווה את המצב שבו נמצאת שווייץ למצב שבו נמצאת מדינת ישראל, נראה שאין לנו בכלל מה להתבייש במסעדן הישראלי המצוי.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 19 באוגוסט 2010


***
For English, press here

***

ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"

שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"


שלמה אבינרי: עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?

שלמה אבינרי: "לא סלמאן מצאלחה יקבע אם היהודים הם עם או לא: זהו עניין להגדרתם העצמית.....", בתגובה על המאמר "מסעדה יהודית ודמוקרטית". דבריו מובאים כאן כפי שפורסמו ב-13 באוגוסט 2010, במדור מאמרים ודעות - הארץ:


שלמה אבינרי

עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?

כמו קוראים רבים נהניתי מן האירוניה הדקה, ההומור המושחז והמשלים הערביים המחכימים במאמרו של סלמאן מצאלחה ("מסעדה יהודית ודמוקרטית", 9.8). אבל כל אלה אינם יכולים לחפות על האי-הבנה הבסיסית שביסוד משפט הסיכום שלו: "אין מדינה יהודית ודמוקרטית כפי שאין מוסלמית ודמוקרטית". כאן קבור הכלב, אם מותר להמשיך במשלי חיות.

ביסודו של משפט זה אי-הבנה עמוקה - וטרגית - שמאפיינת הרבה עמדות ערביות ביחס לזהותה של ישראל. בתפישה הערבית המקובלת, "יהודים" מקבילים ל"נוצרים" או ל"מוסלמים". לשון אחר: הם עדה דתית, לא עם. לא רק ערבים חושבים כך ואין ספק שבמשך מאות שנים הזהות היהודית נתפשה, בעיני יהודים ולא-יהודים כאחד, כזהות דתית בעיקרה.

אך מהותה של המהפכה הציונית היא בתפישה כי היהודים הם עם, ובתור שכאלה יש להם זכות להגדרה עצמית לאומית במסגרת מדינית. את העיקרון הזה קיבלה עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, בהחלטה על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית (ולא יהודית ומוסלמית-נוצרית).

ישראל רואה עצמה כמדינת הלאום היהודי, בדיוק כפי שפולין היא מדינת הלאום הפולני ויוון היא מדינת הלאום היווני, או כפי שהמדינה הפלסטינית, כשתקום, תראה עצמה כמדינת הלאום הפלסטיני.

אין ספק: בזהות היהודית יש מרכיב דתי, הן במישור ההיסטורי והן בימינו אלה, בדיוק כפי שיש ממד דתי בזהות הלאומית הפולנית או ממד מוסלמי בזהות הלאומית הערבית (מוחמד אינו נתפש רק כנביא האיסלאם: גם ערבים-נוצרים רואים בו גיבור לאומי ערבי).

אחת הבעיות המקשות על פתרון הסכסוך הישראלי-הפלסטיני היא בדיוק סוגיה זו - הקושי של הצד הערבי להכיר בכך שהיהודים במדינת ישראל רואים עצמם כעם. זהות היא עניין של הגדרה עצמית, לא של הגדרה חיצונית. בדיוק כפי שלא היהודים יקבעו אם יש עם פלסטיני או לא (יש רבים בקרבנו שאכן טרם עיכלו את קיומו של העם הפלסטיני), לא סלמאן מצאלחה יקבע אם היהודים הם עם או לא: זהו עניין להגדרתם העצמית.

מי ששולל את זכותם של היהודים להגדיר את עצמם כעם, שולל מהם זכות אנושית בסיסית. הסירוב הערבי לקבל את ישראל כמדינה יהודית מעיד על משהו עמוק וחמור: אי-נכונות לקבל את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.

מכיוון שמדובר בזהות לאומית ולא בזהות דתית, יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, בדיוק כפי שיכולה להיות מדינה ערבית ודמוקרטית. זה, אגב, מה שכתוב בחוקתה של לבנון, מדינה ערבית שלמרות כל בעיותיה מקיימת משטר המבוסס על בחירות ועל עקרונות דמוקרטיים.

בסעיף ב' במבוא לחוקת לבנון נאמר: "לבנון היא מדינה ערבית לפי זהותה וזיקותיה". סעיף ד' קובע, כי "העם הוא מקור הריבונות והסמכות". לשון אחר: לבנון רואה עצמה כמדינה ערבית ודמוקרטית. גם החוקות של סוריה ושל מצרים קובעות כי זהותן ערבית ומשטרן דמוקרטי. וגם אם אפשר לומר, בלשון המעטה, כי יש בעיות ביחס להיבט הדמוקרטי של המשטר במדינות אלה, ברור שלמנסחי החוקות הללו לא היה ספק כי ברמת העיקרון אין סתירה בין היותה של מדינה ערבית להיותה דמוקרטית.

ובכן, "ערבית ודמוקרטית" כן, אבל "יהודית ודמוקרטית" לא? במילון שלי נודף מהבחנות כאלה ריח קצת גזעני.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 13 באוגוסט 2010
***

For English, press here

ראה: סלמאן מצאלחה, מסעדה יהודית ודמוקרטית





מסעדה יהודית ודמוקרטית

סלמאן מצאלחה 

מסעדה יהודית ודמוקרטית 

בהשוואה למדינות אחרות התברכה ישראל במספר גבוה של המצאות מדעיות. לו היו הדברים נעצרים כאן, היינו מברכים ואומרים: דיינו.

ואולם בעשורים האחרונים אנו עדים לשימוש נרחב בהמצאה הישראלית החדשה מתחום מדע המדינה. הסיסמה "מדינה יהודית ודמוקרטית". זו המצאה המשולה למנורה הידועה של יעקב מרידור, שהיתה אמורה להאיר את כל רמת גן. אך כפי שאיש לא קנה בזמנו את מנורת הפלא ההיא, לא יימצא בר דעת שיקנה את ההמצאה הפוליטית החסרת שחר הזאת. דומה שרק בישראל רותמים אבירי ה"יהודית ודמוקרטית" את שור ה"יהדות" לחמור ה"דמוקרטיה" במלאכת החריש באדמת הבורים ועמי הארצות.

רק באחרונה חזינו בהתנגשות בין השור לחמור בפרשת בית הספר ה"יהודי ודמוקרטי" בעמנואל. ואם כך המצב בבית ספר יהודי, קל לשער מה קורה כשבודקים את מצב העניינים בין יהודים לערבים.

ההמצאה הזאת לא היתה נוכחת בבולטות כזאת בשיח הציבורי הישראלי לפני מלחמת ששת הימים. היא התפתחה והגיעה לממדים מפלצתיים בגלל התמשכות הכיבוש, שהכניס את ישראל לנישה שבה הלכה ודמתה לאותו "שועל שבלע מגל" מהמשל העממי הערבי. לא רק מגל בלע השועל, אלא גם את המברג של רצועת עזה. השועל לא היה יכול לא לעכל ולא להפריש את מה שחדר לקרביו.

מכיוון שהכיבוש לא נגמר והדמוגרפיה המשיכה לדהור, החליט מי שהחליט שהגיע הזמן להיפטר מהמברג הפלסטיני שנתקע בירך הישראלית, בניתוח שכונה "ההתנתקות מעזה". ואולם המגל הדמוגרפי עדיין תקוע בבטן הרכה של השועל הישראלי.

מה שמכונה בעגה הישראלית "שמאל" נפל במודע אל תוך המלכודת שהציב לו הימין ואימץ את הסיסמה השקרית כדי לזכות לפירורי קולות מהימין ולקבל לגיטימציה שבטית יהודית. בנקודה הקריטית הזאת אירעה התפנית השבטית היהודית, שבשיאה הביאה לרצח ראש ממשלה.

יש חשיבות רבה לסדר הופעת המלים בסיסמה "יהודית ודמוקרטית", שהפכה עם השנים למנטרה המושמעת בכל דיון ציבורי. הימין מתייחס רק אל החלק הראשון של הסיסמה ודוחף את ה"שמאל" לדיון במהות ההגדרה "יהודית". את הדיון במהות המושג "דמוקרטית" מעדיף הימין לדחות למועד הוויכוח על "הסכמי הקבע" הפנים ישראליים. עד אז, ימשיך בניסיונותיו להצר את צעדי בית המשפט העליון ושאר מוסדות השלטון האמונים על שמירת הדמוקרטיה, כדי לרוקן את המושג מתוכן.

בראיון ל"מעריב" ב-2 ביולי 2010 מתרעם שמעון גפסו, ראש העיר של נצרת עלית, על השיעור הגדל של תושבים ערבים בעירו: "אסור לשכוח שנצרת עלית היא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל. היא עיר יהודית ודמוקרטית, אבל קודם כל יהודית".

דומה כי הפרחת הסיסמה בכל הזדמנות מעידה יותר מכל על העדר התכנים שבה. וכך, מרוב "יהודית ודמוקרטית", לא רואים יהודית ולא רואים דמוקרטית. לא ירחק היום, שבו נשמע על קיומה של "מסעדה יהודית ודמוקרטית", או "אופנה יהודית ודמוקרטית".

מה יעשה אפוא השועל הישראלי המבולבל שנתקע לו מגל?

הוא צריך להפנים את הנאמר בספר דברים: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". אין מדינה יהודית ודמוקרטית כפי שאין מוסלמית ודמוקרטית. דת ודמוקרטיה מעולם לא דרו בדירה אחת.

פורסם: מאמרים ודעות, הארץ, 9 באוגוסט 2010 

***
 For English, press here 
 
* תגובות: שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?" 
אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם" 
אורי אבנרי, "פטריות רעילות" 
** ראה גם: "מהות האנטי ציונות", מכתבים למערכת - הארץ.

נזר הבריאה

סלמאן מצאלחה

נזר הבריאה

אנונימי / בראשית

(א)
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

(ב)
וְהָאָרֶץ הָיְתָה
תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ
עַל-פְּנֵי תְהוֹם.
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת
עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

(ג)
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים:
יְהִי אוֹר,
וַיְהִי-אוֹר.

(ד)
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר
כִּי-טוֹב. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים
בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

(ה)
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר: יוֹם.
וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא: לָיְלָה.
וַיְהִי-עֶרֶב
וַיְהִי-בֹקֶר
יוֹם אֶחָד.

***

לולא באו מלים אלו ודומותיהן לעולם, לא היינו מגיעים עד הלום. לא היינו מבדילים בין חושך לאור ובין לילה ליום. הדברים נאמרים לא מתוך אמונה כלשהי ב"סוד" בריאה שגור בפי רבים, כי אם מתוך הבנת כוחה של מילה בלשון אדם. זהו הכוח לחרוץ, בקיר ההוויה האטום, אשנב קטן שדרכו אפשר להציץ על כל מה שעלום.

כפי שאין קיום לאובייקט כלשהו ביקום ללא התייחסות לשונית, כך הדבר לגבי הקיום האינושי. מאז ולתמיד, קיום זה הוא התאום הסיאמי של השפה.

השפה, כל שפה, היא מרכבת-השירה הדוהרת במרחבים. והשירה היא היא נזר-הבריאה של שפת האדם. היא תיקנה וממשיכה לתקן את הפגמים שנתגלו ביצירה הראשונה, הלידה הראשונה של האדם והיקום. זוהי מרכבת הפלא שמקלות לא יוכלו להינעץ בגלגליה לעוצרה, כיוון שגלגליה עשויים חומר מטאפורי, חומר חמקמק.

***


על "הליקון":
העבודה הסזיפית המושקעת מזה שני עשורים בהליקון, כתב עת המוקדש כול כולו לשירה, היא לא דבר של מה בכך. שכן, השירה היא לא רק משחקי מלים, דימויים ומטאפורות. השירה היא הביטוי המובהק ביותר לחיים.
כל גליון של הליקון הוא אנתולוגיה על נושא מסויים. הנושאים רחבים כרוחב החיים עצמם. הקולות השונים המהדהדים בגליונות על שלל הנושאים הטורדים את מנוחת האדם עלי אדמות מותחים את גבולות האני הפרטי אל מרחבי חיים אחרים. התרגומים משפות עמים אחרים פותחים צוהר על עולמות עלומים אחרים ומותחים בכך את גבול הקורא עד קצה גבול האדם באשר הוא.
חיי האדם שנמתחים בין שני הקצוות, השמחה והעצב, הלידה והמוות יוצרים דת ויוצרים שירה. כשהדת כובלת, השירה משחררת; כשהראשונה מפרידה, השניה מאחדת. הרב גוניות הזו לא רק מרחיבה דעת, כי אם היא פורצת את גבולות השפה ומאירה פינות חשוכות בעולמו הצר של הקורא. בכך היא נותנת לו הן תקוה והן נחמה. ודי בכך כדי לברך את הליקון ועורכו ברכה חמה.

***

לרגל עשרים שנה לפעילות הליקון,
פורסם ב- שירים שמחים, הליקון, גליון 89, קיץ 2010

הזדמנות לניצחון מוסרי

סלמאן מצאלחה / הזדמנות לניצחון מוסרי

בעידן התקינות הפוליטית יש החושבים שראוי להתאים כל אמירה לקהל היעד שאליו היא מופנית. אני לא נמנה עם אלה. בעיני התקינות פוליטית היא טומאה - מתק שפתיים המסתיר גזענות בוטה. יש מוסר אוניוורסלי החוצה דתות, עמים ואומות ומחייב את כל המשתייכים לחברת האדם.

כך, כשאני מדבר על גלעד שליט, למשל, אני אומר "החייל הישראלי השבוי". כן, השבוי - לא החטוף - כפי שמנסים להלעיט את דעת הקהל כאן. בישראל מעדיפים לשכוח, או שבכוונה תחילה מנסים להשכיח, את העובדה ששליט לא נחטף. הוא נשבה כחייל בפעולה צבאית שבוצעה נגד צבא, על רקע המאבק הלאומי הפלסטיני בכיבוש הישראלי שנמשך עשרות שנים. עובדה בסיסית זאת הופכת את הפעולה לפעולה לגיטימית של עם הנאבק למען שחרורו הלאומי.

עד כאן בעניין הזה, כי מכאן והלאה יש לומר דברים אחרים. פירסמתי כבר את הדברים בערבית ולקהל יעד ערבי - חשוב שיישמעו ברחוב הפלסטיני ובדעת הקהל הפלסטיני, כי הפרשה הזאת שייכת גם להם - ומן הראוי שיישמעו גם בעברית, שייקראו על ידי קוראי עברית שטופי מוח למיניהם. הדברים נוגעים גם לפלסטינים הישראלים. כן, יש יצורים כאלה שגם הם קוראים ודוברים עברית.

אין ספק - כך אני מאמין, כך אני רוצה להאמין - שהשבוי הישראלי גלעד שליט זוכה ליחס הומני מצד שוביו בעזה. כולנו מקווים שעסקת חילופי השבויים תצא לפועל במהרה, וכי השבוי הישראלי יחזור למשפחתו והשבויים הפלסטינים יחזרו למשפחותיהם.

עם זאת, שתיקת האינטלקטואלים הפלסטינים סביב הפרשה צורמת. החמאס דורש אסירים פלסטינים רבים בתמורה לשחרורו של שליט. איש לא שאל את עצמו מה אומר הדבר מבחינה מוסרית על ערכו של הפרט הערבי בעיני הערבים עצמם; כמה שווה שבוי ישראלי ביחס לשבויים ערבים או פלסטינים.

בולטת גם שתיקתם של חברי הכנסת הערבים בישראל. הם זועקים, ובצדק, על עוולות הכיבוש הישראלי ועל הסבל שהוא גורם לעם הפלסטיני, אך לא נשמעה מכיוונם שום אמירה שיש בה עמדה מוסרית ברורה בקשר לשליט. זוהי חובתם.

הם צריכים לקום ולומר בפה מלא לממשלת חמאס בעזה ולחאלד משעל, המושך בחוטים מדמשק, שיש דברים שאי אפשר לקבל אותם. הם יכולים, צריכים וחייבים לומר, כי מניעת ביקור של הצלב האדום אצל השבוי הישראלי מטילה כתם מוסרי על המאבק הפלסטיני בכלל. אם שליט הוא שבוי מלחמה, והוא אכן שבוי מלחמה, אז ודאי שהוא ראוי לכל הזכויות המוענקות לשבויי מלחמה על ידי החוק הבינלאומי.

הצד הפלסטיני, שסובל עשרות שנים מן הכיבוש הישראלי יכול לזקוף לזכותו נקודות מול הכובש, להפגין עליונות מוסרית. הוא יכול לעשות זאת בכך שיאפשר למשפחתו של שליט לבקרו, או לכל הפחות לאפשר לנציגי הצלב האדום לבקרו, כפי שהם מבקרים שבויים פלסטינים בישראל.

מעולם לא הבנתי מדוע הצד הערבי נוטש את הזירה המוסרית ומפקיר אותה לאחרים. הוא מתנהג כאילו ענייני מוסר לא נוגעים לו בכלל. מי שבוחר לנטוש את הזירה המוסרית בל יתרעם על תדמיתו הירודה בעיני העולם.

*

פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 12 ביולי 2010
***
For English, press here

*
For Greek, press here

*

Arabic article about the issue, press here



צבועי עירך קודמים

סלמאן מצאלחה

צבועי עירך קודמים

ייתכן שפני כל העולם מרוחים בצבעי צביעות בוהקים. אבל בכל זאת, מן הראוי לנו להתרכז באזור שבו אנו חיים, שכן צבועי עירך קודמים.

לפני חצי שנה, בעודה מלקקת את פצעי הביקורות שהוטחו בה מכל עבר בעקבות העופרת שיצקה בעזה, נפלה לידי ישראל הזדמנות להסברה בדמות רעש אדמה נורא שהיכה בהאיטי. ישראל מיהרה לקפוץ על ההזדמנות, והחישה לשם משלחת סיוע. וכך, בעודה מונעת מילדים בעזה עפרונות ומחברות, הזרימה שלל סיוע למדינה המרוחקת ממנה אלפי קילומטרים.

ייתכן שבימים אלה, ובעקבות פרשת המשט הטורקי, יש כאלה הנמנים עם זן הצבועים במקומותינו, שמתפללים בסתר לבם לאיזה אסון טבע שיכה במקום כלשהו בעולם, שיאפשר לשוב ולשלוף את נשק ההסברה החלוד הזה.

אך הצביעות איננה נחלתה של ישראל בלבד. נראה שרג'פ טייפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, למד היטב את לקחו ממנה: המשט הטורקי לעזה היה כל כולו מסע של יחסי ציבור. ארדואן ראה כיצד מחמוד אחמדינג'אד גורף את כל הקופה העממית הערבית ששמה פלסטין, ורצה גם הוא לשלוח יד לצלחת. הצלחת הפלסטינית-הישראלית היא צלחת פוטוגנית המעופפת ונוחתת בכל בית שעל גגו הותקנה צלחת לוויין.

והנה מדברים כעת על עוד משט "הומניטרי" למען עזה. עוד משט צביעות מתוקשר יוצא לדרך, והפעם מלבנון דווקא. לאחר שהלבנונים זקפו את קומתם הלאומית באמצעות רישום שיא גינס של צלחת החומוס הגדולה בעולם, הם פנו עתה לרשום שיא צביעות שינחת על המסכים בכל בית. כי לא עניינים הומניטריים ולא דאגה לפלסטינים טורדים את מנוחתם של כל הצבועים הללו. הם רק מחפשים ריגושים, צילומים וכותרות. שכן כפי כבר אמרנו, הזירה הישראלית-פלסטינית היא הזירה הכי פוטוגנית בעולם.

אילו היתה בלבם דאגה הומניטרית אמיתית, תושבי לבנון היו מפגינים נגד המצור האכזרי שמוטל על הפלסטינים במחנות הפליטים בלבנון זה עשרות שנים. צריך לקרוא את הדו"חות שמפרסם ארגון "אמנסטי" על מצב הפלסטינים בארץ הארזים כדי לעמוד מקרוב על האסון ההומניטרי בלבנון. את הצביעות הזאת היטיבה לנסח מתנדבת אירופאית במחנות הפליטים הפלסטיניים שם: "אתם אוהבים את הפלסטינים של עזה ושונאים את הפלסטינים שלכם", אמרה למארגני המשט הלבנוני לעזה.

מאז 48' משמשים הפלסטינים כלי משחק בידי המשטרים הערביים והאיסלאמיים. הבעיה החמירה מפני שהפלסטינים עצמם התמסרו ברצון למשחק הזה. וכך אנחנו עדים למצב שבו הלאומיות הפלסטינית, עוד בטרם קרמה עור וגידים, כבר התפצלה בין עזה והגדה, בין מצרים וסעודיה מחד לסוריה ואיראן מאידך. שלא לדבר על זן הפלסטינים האופסימיסטים בישראל, הפוסחים על שתי הסעיפים ורוקדים בכל החתונות.

כל זה קורה גם בשל העדרה של מנהיגות פלסטינית ראויה, הן פוליטית, הן חברתית והן תרבותית. הנה, גם בחלוף שישה עשורים מאז הנכבה לא השכילו הפלסטינים לבנות את עצמם כעם עם אג'נדה לאומית ברורה.

נראה שהמקום הזה, ערש המונותאיזם, ימשיך להיות כלי משחק בידי כוחות אזוריים ובינלאומיים - זירה מתוקשרת שכל צבועי העולם רצים אליה כדי לכבס את הכתמים המוסריים שדבקו בהם.
***

פורסם: מאמרים ודעות, הארץ, 24 ביוני 2010


***
For English, press here



כולם בסירה אחת

סלמאן מצאלחה

כולם בסירה אחת

המוח האנליטי שמחזיק בתיק הבטחוני הפוליטי בממשלת ה"לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי", מצא לבסוף את האורה בקצה הג'ורה. "ההסברה במבצע הייתה לקויה", אמר ברק בישיבת פורום שרי מפלגת העבודה.

מה פתאום לקויה?

הנה דובר צבא הפיראטים לישראל המאוד נמרץ ומאוד קטליטי מפציץ את התקשורת בסרטים ערוכים למשעי ובתמונות תעמולה צבעונית וזולה. אך, ככל שהדובר מפיץ יותר ויותר סרטים ותמונות, ככל שהוא משקיע את עצמו ואת שולחיו, מדינה וממשלה, בבריכת הבוץ הטובעני שקפצו לתוכה.

הדובר הנמרץ הפיץ סרט שבו כביכול מתפוצץ רימון הלם בסירת גומי של חיילי השייטת שסגרה על "מרמרה". אך, שום סרט ערוך לא יכול להלבין את הפשע הפיראטי שביצע צה"ל בלב הים התיכון. הדובר רק שכח לציין דבר אחד מאוד מאוד פשוט. רימון ההלם הזה הוא רימון צה"לי שהשליכו החיילים בנסיונם להשתלט על המהומה הגדולה שהתרחשה על הסיפון. מה לעשות שזהו אותו רימון הלם שנפל בסירת הגומי ששטה מסביב ל"מרמרה" לסגור עליה.

ככל שרואים את הסרטים ומעיינים בתמונות המופצות ע"י קברניטי "ההסברה" הישראלית, ככל שהתמונה מתבהרת יותר וחושפת את עליבותם. הנה עוד תמונה שהפיץ דובר צה"ל. ובכן, מה אנו רואים בתמונה "המחשידה"?

המוחות האנליטיים שהתעשתו חיפשו עוד ועוד מימצאים מחשידים וקיבצו אותם ביחד עם המימצאים שבתמונה הקודמת. וכך אנו מבחינים בתמונה החדשה עוד סכיני מטבח פשוטים, כמו כן אנו רואים את אותה שברייה שנלקחה מהתמונה הקודמת ונוספה לתמונה החדשה.

לאחר חיפש מדוקדק נמצאו עוד שני מרכיבים "מאוד מחשידים" בארגז הכלים של הספינה. הדובר הקטליטי של המוח האנליטי דאג להוסיף אותם ולסדר אותם בבירור בקדמת התמונה הצבעונית החדשה. קל להבחין שאלה הם שני מסורים חלודים שכנראה היו זרוקים זמן רב בארגז כלשהו מבלי שאיש נגע בהם או השתמש בהם.

אני מראה את התמונה לחברה ומסביר לה על הממצאים שלי מהתמונות.
בנימה מאוד סרקסטית היא עונה לי: איזה רשעים הטורקים האלה? הכל מתוכנן. הם ידעו כי כלים חלודים עלולים לגרום לטטנוס ומחלות רעות אחרות.

בכיתוב מתחת לתמונות שפורסמו ב-Ynet ע"י דובר צה"ל נאמר: "הפעילים על הספינה היו מצויידים בסכינים", ו"סכינים שנמצאו על הספינה, על זה לא ממש מדברים".

ועל כך נאמר: אתם צודקים. הנה דיברנו.
***

עוד באותו נושא: "תמונה ששווה 150 מלים", לחץ כאן.

תמונה ששווה 150 מלים

סלמאן מצאלחה

תמונה ששווה 150 מלים
צה"ל, צבא הפיראטים לישראל, שקיפח את חייהם של תשעה ופצע עשרות אזרחים אחרים שהפליגו במשט הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, נזקק לתועמלן כדי להפיץ מימצאים "מחשידים" ולהלבין את הפשע.

לא צריך להכביר מלים על התמונה שהפיץ דובר צה"ל. די בהעפת מבט אחד קצר על התמונה כדי ללמוד על "המוחות האנליטיים" המתחבאים בראשי קברניטיו. התמונה הופצה, כמובן, על מנת לשמש את התעמולה הישראלית לאחר שניגלו לעיני העולם כולו מימדי הפשע שבוצע בלב ים.

מה רואים בתמונה?
להלן הפירוט:
13 סכיני מטבח מסוג פשוט.
4 סכינים קפיציים פשוטים.
1 סכין (נראה כמו שברייה).
2 מברגים פשוטים.
1 מברג-טסטר חשמלי פשוט.

ובכן, מה אפשר לומר על התמונה?
בהתחשב במאות האנשים שהפליגו על סיפון האוניה הטורקית "מרמרה", נראה כי המטבח שלה האמור לשרת את מאות הנוסעים הוא מטבח עלוב למדי. קל וחומר כשמדובר בארגז הכלים שנמצא בה.

תמונת "התעמולה העלובה" חושפת צבא עלוב, כמו גם ממשלה עלובה מכף רגל ועד ראש.
***

"כולם בסירה אחת", לחץ כאן

***
For English, press here

לך אל הערבית עצל

סלמאן מצאלחה

לך אל הערבית עצל

לא אחת שומעים אנו על מצבה העגום של העברית שבפי התלמידים. במסמך שנערך לאחר קיום בחינות הבגרות האחרונות שוב התריעו על כך מפקחים בכירים במשרד החינוך. הדו"ח כלל גם המלצות למורים לשיפור המצב על ידי התמקדות בחשיבה ובניתוח, וזאת כדי לתת לתלמידים כלים להתמודדות עם המשימות מתוך הבנה עמוקה של החומר.

דו"חות והמלצות כאלה מתפרסמים מדי פעם, ולא אחת אנו נתקלים באמירות ולפיהן התלמידים מתקשים בשאלות הדורשות ניתוח והבנה, או נכשלים במילוי מטלות בשל אי הבנת מלים ומושגים, ועוד כהנה וכהנה. אך למרות כל הדו"חות, המסמכים וההמלצות שהוגשו בשנים האחרונות, לא חל כל שיפור. הם אינם מצליחים לחולל תפנית מכיוון שהם חוטאים לעיקר.

חיים ומוות ביד הלשון, אמרו חכמים. אפשר לומר כי כל היצירה האנושית, בכל תחומי התרבות, כולל המדעים המדויקים, מונחת לפתחה של השפה. השפה היא כלי החשיבה, וככל שלשונו של אדם עשירה יותר, כך החשיבה שלו עשירה יותר, ולהיפך. זאת ועוד, אין די בכך שהשפה העשירה תהיה נחלת מעטים. על העושר הלשוני, הדקדוקי והתחבירי להיות נחלת כלל התלמידים.

למה הדבר דומה? לחברה שבה העושר מצוי בידי בודדים, בעוד חלק הארי של האזרחים חי בעוני. חברה כזאת עדיין תיחשב חברה ענייה, משום שהעושר לא מחלחל לכלל חבריה. כך הדבר לגבי העושר הלשוני. ללא הנחלת העושר הלשוני לכלל החברה, אין משמעות לעושר המילוני שעומד על המדף, או נמצא בידי מעטים.

הדלדול שחל בעשורים האחרונים ברמה הלשונית של הדור הצעיר הוא בין השאר פרי הבאושים של כלי התקשורת, שהתכנים שלהם מוכתבים על ידי חברות ובעלי אינטרסים מסחריים הנוהים אחר רייטינג. כאשר קברניטי רשתות השידור שמים דגש על תוכניות מציצנות למיניהן, ובמקום להעלות על ראש שמחתם ידענים ומדענים חריפי שכל ועשירי לשון הם מציבים בקדמת הבמה ידוענים וידועניות רפי שכל ועילגי לשון, בל יתפלא איש על הרמה הלשונית הנמוכה של הנוער הנוהה אחר הבלי הידוענות.

הפער המתרחב בין עברית מדוברת לעברית תקנית דוחק את העברית לפינה דומה לזו שבה נמצאת השפה הערבית זה דורות. הכפילות הלשונית בשפה הערבית ממלאה תפקיד חשוב בעיכוב התפתחותן של החברות הערביות. שהרי כאמור, ללא עושר לשוני ושפה מדויקת לא יכולה להתקיים חשיבה עמוקה ומורכבת או יצירה כלשהי.

השפה העברית עוברת תהליך של מדבור, הדומה למדבור הלשוני שעברה הערבית. התהליך הזה מדרדר את רמת ההישגים בבתי הספר. ככל שהפער בין השפה המדוברת לשפה התקנית הולך ומתרחב, וכל עוד העושר הלשוני אינו מונחל לכלל החברה מגיל צעיר, ההישגים הלימודיים ימשיכו להידרדר.

כדי להיחלץ מן המצב העגום יש צורך בהפרחת השממה הלשונית והנחלת העושר הלשוני לכלל התלמידים והמורים בארץ, יהודים כערבים. השפה המדוברת, בין אם העברית ובין אם הערבית, לא רק שהיא גורמת לריחוק וניתוק משפת היצירה העשירה והמדויקת, אלא גם מביאה לרידוד החשיבה בכל הגילים.

לכל מי שמחפש את שורש הבעיה אפשר לומר אם כן: לך אל הערבית עצל, ראה דרכיה וחכם.
***

התפרסם: מאמרים ודעות, אתר הארץ, 16 במאי 2010

***

For English, press here.


ביקור עלוב בלוב

סלמאן מצאלחה

ביקור עלוב בלוב

משלחת ערביי ישראל שביקרה השבוע בלוב מסמלת אובדן דרך פוליטי ומוסרי גם יחד. המשלחת, שכללה נציגים מכל המפלגות, הזרמים והעדות, חשפה במסעה את עומק הבלבול הפוליטי של אלה המתיימרים לייצג את האזרחים הערבים. חבריה לא הוסיפו כבוד לא לעצמם ולא לאזרחים הערבים.

משתתפי המשלחת מתעבים איש את רעהו לא פחות משהם מתעבים את אביגדור ליברמן ודומיו במפלגות הציוניות, ולעתים אף יותר. אך ראו איזה פלא; לפתע נקבצו יחד כולם ונהרו לחסות בצל אוהלו של לא אחר מאשר האיש המסמל במשטרו יותר מכל את הפן האפל של המשטרים הערביים, את שלטון היחיד השבטי. זהו האיש הקפריזי והלא צפוי שיכול לקפוץ מדבר אל היפוכו, בלא ניד עפעף ובלא שאיש יאזור עוז לבקש הסבר פן לא יזכה לראות עוד אור יום.

לאחר שסעדו את לבם על שולחנו של המארח, נפנו חברי המשלחת לנאומי התרפסות עלובים שכללו את הסיסמאות הידועות והמוכרות עד לעייפה, וסופרלטיבים השמורים לעריצים מן הזן הנחות ביותר. הגדיל לעשות ח"כ טאלב אל-סאנע, שביקש מן העריץ ונענה מיד, שלוב תפתח את שערי האוניברסיטאות שלה לסטודנטים ערבים מהארץ. במקום לדאוג לבתי הספר ולחינוך כאן, הוא רוצה לשלוח תלמידים ערבים ללוב. לאן רוצה הח"כ הנמלץ והנמרץ לשלוח את התלמידים, ומה הם ילמדו שם? שמא למכון הלובי לננו-ריקמה? או אולי לאקדמיה הלובית למדעי המנגל? ח"כ אל-סאנע לא פירט.

אחרי דברי החנופה, הושיב אותם האח המנהיג הדגול, הוד מעלתו, "מלך המלכים" ו"קיסר הקיסרים" והרביץ בהם תורה אינפנטילית במשך כשעתיים תמימות, כפי שדווח. הוא קרא להם, בין השאר, לשאת שתיים, שלוש ואף ארבע נשים ולהוליד הרבה ילדים. וכל זאת, בלי שאיש מהם יפצה פה.

יש לומר בפה מלא: לא זו בלבד שמעשיהם של הנציגים הערבים שיוצאים למסעות התרפסות כאלה בפני עריצי ערב הם עלבון לאינטליגנציה, בביקור הם אף חוטאים למאבקם הצודק של האזרחים הערבים בישראל. נציגים אלה גורמים, במו כיתות רגליהם ובמוצא פיהם, להעמקת ההדרה האזרחית של הערבים כאן. זוהי אותה ההדרה ששנים רבות מנסים ערביי ישראל להילחם נגדה, ובצדק. כאשר הם אינם עומדים בפיתויי הזמנות שבאות מעריצים ערבים, יהיו עריצים אלה אשר יהיו, הם הופכים לכלי שרת בידי האחרונים.

למרבה הפלא, במסע נטלו חלק גם נציגי מפלגות כמו בל"ד, שחרתה על דגלה סיסמאות כמו "מדינת כל אזרחיה", או חד"ש, הדואגת להדגיש השכם והערב שהיא מפלגה יהודית ערבית. לפתע שוכחים כל הח"כים הללו שהם אלה שנשבעו אמונים למדינת ישראל בכנסת, שוכחים את מי ומה הם מייצגים. הם שוכחים שסיסמת "כל אזרחיה" כוללת גם אזרחים יהודים. הם שוכחים שהשם "מפלגה ערבית יהודית" כולל גם יהודית. הם נוטשים את הסיסמאות היפות והנכונות ואצים לחסות באוהלו של הלא-נודע.

משלחות מן הסוג הזה חושפות חוסר בגרות אזרחית, פוליטית ולאומית של ההנהגות הערביות בארץ. הן מצביעות על היתמות הנפשית, החברתית והפוליטית הכרונית שבה שרויים האזרחים הערבים והנהגתם.

המסע ללוב חשף קבל עם ועדה את עליבותם של אלה המתיימרים לייצג ולהנהיג את החברה הערבית בישראל. האזרחים הערבים ראויים להנהגה מסוג אחר - רצינית ובוגרת.

***
פורסם: מאמרים ודעות, הארץ - 29 באפריל 2010


For English, press here
ــــــــــــــــــــــــــــــــ

שלום בלי דת


סלמאן מצאלחה || שלום בלי דת

הלאומנות היא מחלה שתקפה את האדם מאז שהתקבץ בשבטים, צבעים וגזעים. משהמציא לעצמו את המונותיאיזם מצבו הלך והחמיר.

לא קל לרפא את המחלה. אפשר רק להכילה בינתיים על ידי כך שמאפשרים לכל עם תחושה של "זקיפות קומה לאומית", עד שיגיע למסקנה המתבקשת, שגם בהיותו "עם זקוף" הוא בסך הכל עוד חיה חברתית, הזקוקה לחברת עמים אחרים.

השקיעה המתמדת בבוץ ה"דתי-היסטורי" בחיפוש אחר צידוקים לקיום, היא שמוציאה את שני העמים בארץ הזאת מדעתם ומשגרת אותם אל מחוץ לכוח הכבידה ההיסטורי. שם, בחלל החיצון של ההיסטוריה, יש חללים מסוג אחר - חללים בשר ודם.

בכל זאת, יש דרך לסיים את הסכסוך ב"ארץ המאובטחת" שידעה ימים ודמים רבים. העיקרון הראשון שצריך להנחות את ראשי השבטים, הקרויים עמים במקומותינו, בדרך לפתרון הוא הכנסת שני העמים בחזרה להיסטוריה. לשם כך זקוקים הן הפלסטינים והן הישראלים להנהגה אמיצה וישרה, שכוונותיה טובות, ולא כזאת כפי שיש לנו היום, שכל עיסוקה קריצות וגלגולי עיניים.

כדי לממש את החזון יש לפרק את המוקשים של אמונה דתית, קשרים רגשיים לאתרים ומקומות ותחושה של זכות היסטורית עליהם. לשם כך צריך לדחוק את הדת על כל צורותיה וצרותיה אל מחוץ למשוואת הפתרון הפוליטי.

יש לקבוע את הקו הירוק כגבול בין שתי המדינות, ולהכריז שזהו הקו של קץ התביעות הפוליטיות של מדינת ישראל מחד, ומדינת פלסטין מאידך. קץ תביעות כזה, אין משמעו שאין ליהודים כפרטים קשר רוחני לחלקי הארץ שיהיו במדינת פלסטין, ושאין לפלסטינים כפרטים קשר רגשי לחבלי הארץ שיהיו במדינת ישראל. יהודי שיעדיף להישאר מעבר לקו הגבול, בשטחי מדינת פלסטין, יהיה פלסטיני לכל דבר. פלסטיני בישראל יהיה ישראלי לכל דבר. פלסטין תהיה מדינה ערבית, לא מוסלמית, וישראל מדינה עברית, לא יהודית. שתי השפות, הערבית והעברית, יהיו שפות רשמיות בשתי המדינות, על כל המשתמע מכך - לא במסגרת "הכר את האויב" ולא רק כאקט של רצון טוב, אלא מתוך הבנה ששתיהן חשובות להכרת הארץ, להבנתה ולאהבתה.

כל המשתעשעים בחלומות על פתרונות של ועדות פיוס ומדינה אחת נוסח דרום אפריקה, לוקים בחוסר הבנה מוחלט של ההבדל בין שני המקרים. גם השחורים וגם הלבנים בדרום אפריקה הם ברובם נוצרים, ויכולים להתכנס ולהתפייס בצל קורתה של האמונה המשותפת. לנו אין כנסייה שתכיל גם יהודים וגם ערבים. משום כך, הפיוס בארץ הזאת יכול להתממש אך ורק מחוץ למקומות התפילה. יש לזכור כי דתות בכלל, ודתות מונותיאיסטיות בפרט, אינן נוטות להתפייסות, פן יאבדו את הבסיס לקיומן.

הכתובת חקוקה על הקיר. המשך הכיבוש והדשדוש בבוץ הדתי-ההיסטורי מטביע את שני השבטים בדם. אין הוא מוביל לפתרון דרום אפריקאי אלא למצב בלקאני, אם לא גרוע מכך.

***

המאמר התפרסם: מאמרים ודעות - הארץ, 31 במארס 2010

For English, press here.

שיעור מורשת

סלמאן מצאלחה

שיעור מורשת

הנה שיעור באזרחות על מורשת ציונית שזכתה לעדנה באמצעות החלטת ממשלה.

קודש הקודשים הערבי


סלמאן מצאלחה

קודש הקודשים הערבי


בשבת שעברה נערכה בנצרת הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בחברה הערבית, ביוזמת ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית. לא בכל יום זוכות הנשים הערביות לתגבורת בדמות צועדים מכל גוני הקשת הפוליטית הערבית. טרם יבשה הדיו מעל השלטים שנישאו בהפגנה, וכבר פורסמו ידיעות על עוד אשה שנרצחה.

יש האומרים, כי רצח בחברה הערבית על רקע "חילול כבוד המשפחה" הוא עוד וריאציה של אלימות נגד נשים. אך אי אפשר להתעלם מהעובדה, כי בעוד בחברות אחרות הרוצחים הם בני זוג, המבצעים את הרצח על רקע מה שמכונה בלשון אווילית "רומנטי", הרי שבחברה הערבית נוספים גם אחים, אבות ובני דודים.


אינטלקטואלים ערבים, המתנערים מאחריות על ידי עריכת השוואה בין שתי התופעות, נופלים למלכודת, הממקמת אותם בפינה אפלה. שכן גזירת גזירה שווה בין שתי התופעות מחייבת אותם להסביר מהו "הרקע הרומנטי" של רצח אשה בידי אחיה, אביה או קרוב משפחה אחר.

כדי לעמוד על שורשי הבעיה די לעיין במאמר שפירסם השייח כמאל חטיב, סגן ראש התנועה האיסלאמית, בינואר 2007. המאמר משקף הלוך רוח הרווח בקרב שכבות רבות בחברה הערבית, מכל העדות ¬ מוסלמים, דרוזים, ובמידה פחותה גם נוצרים. חטיב תקף בחריפות את התביעה להגן על זכויות הנשים והשווה אותה למזימות קולוניאליסטיות.

דברי חטיב באו בתגובה על מאמר שכתבה עו"ד סמר חמיס מארגון "עדאלה". חמיס דיברה על דיכוי האשה הערבייה והביאה כדוגמה כפיית נישואין וייחוס קדושה לבתולים. "הקריאה לביטול הקדושה של הבתולים", כותב חטיב, "יש בה משום נעיצת פגיון והתקפה בוטה על קודש הקודשים הדתי, המוסרי והלאומי שלנו". יותר מכל התרעם חטיב על קיומו של ארגון "אצוואת" (קולות), עמותה של נשים ערביות לסביות: "איזה שירות נותנות נשים כאלה זולת ההשחתה, החורבן והפקרת המוסר של עמנו, תדמיתו וזהותו?" פוסק השייח חטיב במאמרו.

התפישה המעמיסה על כתפי האשה את כל כובד משא "הכבוד הערבי" שואבת את כוחה מהמבנה השבטי, שהוא המכשלה העיקרית בפני התפתחות החברה. שורשי הבעיה נעוצים, מצד אחד, בחוסר הבנה מוחלט של מהות הגבריות, ומהצד האחר בכך שהגבר הערבי מצוי במצב של דיכוי תרבותי, דתי, חברתי ופוליטי. הגבר הערבי המוכה גדל בתוך מבנה שבטי דכאני, שבו הוא מחפש את החוליה החלשה כדי להכותה, לדכאה ואף לרצוח אותה. כך הוא פורק את תסכוליו על ידי העמסת "כבודו האישי האבוד" על כתפי האשה.

המשמעות העמוקה של התפישה הזאת היא, שהגבר הערבי שולל מעצמו בעצמו את כבודו האישי. מאחר שנשלל ממנו גם כבודו החברתי, התרבותי והפוליטי הוא מוצא, בדרך מפותלת ואף פחדנית, תחליף להפגנת כבודו הגברי בדמות סוג נחות ביותר של הפגנת עליונות כלפי האשה הערבייה.

כדי לחולל שינוי יש צורך במהפיכה תודעתית, שמטרתה שחרור הגבר הערבי מהדיכוי שבו הוא שרוי. החינוך, הן בבית והן בבית הספר, צריך להעביר את התפישה ולפיה הכבוד נובע מן הפרט עצמו. כבודו האישי של הפרט קשור אך ורק בו, ואין לפרט אחר כל קשר לכבוד הזה. תפישת הכבוד הגברי המעוותת היא שמביאה הרס על החברה הערבית, ודרוש דיון מעמיק ואמיץ בסוגיות אלה.

נתמזל מזלי, וכמה מחברותי הטובות הן לסביות ערביות, מכל העדות. אני יכול לומר, כי התרומה שלהן לחברה גדולה לאין שיעור מזאת של הרבה גברים ערבים, שכל גבריותם מתמצה בניפוח חזה וגידול שפמים ותו לא.

***
המאמר התפרסם באתר "הארץ", ב-11 בפברואר 2010.
***
For English, press here.
For French, press here

***
עוד באותו נושא
בעברית
"על הכבוד הערבי האבוד", הארץ, 27 במארס 1991
"רצח לשם כבוד", הארץ, 27 באוקטובר 1995"הגבר הערבי הוא הבעיה; האישה היא הפתרון", אילאף, 2004


בערבית

"על כבוד ותועבה", כל-אלערב, יולי 1994
"מדוע הגבר הערבי רוצח את האישה?", אילאף, יולי 2005
________________________

בארץ
  • המין האנושי

    השיח האלים חשף לא רק את עומק ההתכחשות בחברה הערבית לעצם קיומה של קהילת להט"ב בתוכה, אלא גם את עומק הפער, שאינו אפשרי לגישור…
    כל הפרטים
  • אשכנזים-ספרדים

    במפגש בין ״המנטליות הספרדית המובהקת״, ובמלים אחרות: השייכות לתרבות אתנית אחרת, נקרא לה - ערבית, לבין ״המנטליות האשכנזית המובהקת״...
    כל הפרטים
  • מלאך המוות

    שנים רבות חלפו ומלאך המוות הגיע לבסוף ליטול את נשמתו של יעקב. פנה אליו יעקב בטרוניה: הלא ביקשתי ממך לשלוח לי שליח לפני המוות ואתה הבטחת לקיים... כל הפרטים
במרחב
  • חמאס בשירות ישראל

    לו ניחנו הפלסטינים בדמיון פוליטי ומדיני פורה, הם היו בוחרים במרוואן ברגותי כיורש לנשיאות פלסטין, ובסלאם פיאד לראשות הממשלה.
  • ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע.
    כל הפרטים
 
קוראים ותגובות