סלמאן מצאלחה 
סלמאן מצאלחה
היגיון ליהודים בלבד
היגיון ליהודים בלבד
שאלות קשות מעלה פרופ' שלמה אבינרי, מבקש לדון בהן ומוסיף: "דווקא מי שתומך כמוני בפתרון שתי מדינות לשני עמים ורוצה לראות שוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים, רשאי - ואולי חייב - להציגן" ("כמה שאלות לפלסטינים", "הארץ", 5.10).
ובכן, הסוגיות הקשורות לערב-רב של השבטים החיים בארץ אינן פשוטות כלל וכלל. גם הגדרת מהו עם בהקשר הזה סבוכה מאוד, משום ששני ה"עמים" נמצאים עדיין בשלבי התהוות. בהיסטוריה האנושית נעלמו להם עמים כלא היו, ובני אדם אחרים קמו להם פתאום בבוקר, הרגישו שהם עם, והתחילו ללכת ולהתקבץ במסגרות תרבותיות ופוליטיות.
השאלות שפרופ' אבינרי מבקש להציג הן קשות. אך הקושי הוא רק לכאורה. כי מקריאת טיעוניו, דומה שהוא כורת את הענפים שבהם הוא מנסה להיאחז, ענף אחר ענף. נניח כי אכן, "רוב אזרחי ישראל היהודים מבדילים בין 'מדינת ישראל' ל'ארץ ישראל'", כפי שטען. נשאלת אם כן השאלה, מדוע דרישתו מהצד השני שונה: "צריך להיות ברור - לנו ולהם - שעכו וחיפה ויפו ורמלה ובאר שבע אינן חלק מפלסטין"? אם זהו ההיגיון שהוא שם נר לרגליו, מן הדין שאותו היגיון יחול גם על הצד השני, שיבדיל בין "מדינת פלסטין" לבין "ארץ פלסטין". לפיכך, אין סתירה בין היותן של עכו, חיפה ויפו חלק מ"ארץ פלסטין", למרות שלא תהיינה חלק מ"מדינת פלסטין". בדיוק כפי שחברון תהיה חלק מ"מדינת פלסטין", ובו בזמן היא תמשיך להיות חלק מ"ארץ ישראל". כך פועל ההיגיון הבריא, וכך גם פועלים עמים בריאים במסגרת החוק הבינלאומי.
השאלה השנייה שמעלה פרופ' אבינרי גם היא בעייתית: "שאלה שנייה מופנית לאזרחי ישראל הערבים: חלק ממנהיגיהם מעדיפים לכנות את עצמם 'פלסטינים אזרחי ישראל', וזאת כמובן זכותם. אבל אי אפשר להתעלם מכך, שעם הקמת פלסטין עצמאית עשויה הגדרה זו להיראות בעייתית", הוא כותב.
נמשיך שוב לפי היגיון זה. ננסח את הדברים כהאי לישנא: השאלה מופנית ליהודים אזרחי מדינות העולם. חלק ממנהיגיהם מעדיפים לכנות את עצמם, "יהודים אזרחי ארה"ב, צרפת, רוסיה וכו'", וזאת כמובן זכותם. אבל אי אפשר להתעלם מכך שעם הקמת ישראל עצמאית עשויה הגדרה זו להיראות בעייתית. האם פרופ' אבינרי מקבל גם את הבעייתיות הזו?
ובאותו הקשר מעניין לדעת, לאיזה עם משייך פרופ' אבינרי אישים כמו בנימין ד'יזראלי, אלפונס רטיסבון והמלחין פליקס מנדלסון. לעם היהודי? ואם לא, מדוע? אפשר גם להרחיק לכת ולומר, כי לו הילד היהודי הכי מפורסם בעולם היה נוחת בנתב"ג בפעם השנייה, ומבקש לעלות ולהתאזרח בארץ, הרי ששליחיו של פרופ' אבינרי היו, במקרה הטוב, משלחים אותו בטיסה הראשונה חזרה אל מעבר לים. רק להזכיר לפרופ' אבינרי, ששמו של הילד היהודי המפורסם הזה הוא ישוע.
כנראה ששאלות כאלה לא תעלנה על הדעת מבחינתו. לכן, הוא לא ייתן עליהן את דעתו. מכל הדיון הזה עולה, כי פרופ' אבינרי מטפס שוב ושוב על ענפי העץ שאותו שתל וטיפח. אך למרבה הפלא, הוא חוזר שוב ושוב וכורת את ענפיו במו ידיו, עד כי נעשה חוטב עצים מדופלם.
יפה שפרופ' אבינרי "רוצה לראות שוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים". אך על מנת שהשוויון יהיה שלם, הוא צריך להתקיים גם בהיגיון. עד כה, ההיגיון הניבט מדבריו נשגב מבינתי.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 4 בנובמבר 2010
***
______________________________
פלסטין וירושלים חשובות כקליפת השום מבחינה דתית בעיני הזרם השיעי באיסלאם. השיעים לא מייחסים שום משמעות דתית לירושלים, ולא למסגד אל־אקצא.
הטרגדיה הישראלית־הפלסטינית היא סימפוניה נדל"נית קקופונית בלתי גמורה, הנובעת בעיקר מתפישות מנוגדות של המושג "מולדת", החוסמות כל אפשרות להסדר מוסכם בעתיד הנראה לעין...
נֹאמַר הַנְּשָׁמוֹת בָּעִיר הַזּוֹ מוֹנוֹת עֲשָׂרָה מִלְיוֹן, 
בפרק השני בקוראן, פסוק 65 נאמר: "שֶכֵּן, ידוֹע יְדַעְתֶּם עַל אֵלֶּה מִכֶּם אֲשֶר חִלְּלוּ אֶת הַשַּבָּת, וַנֹאמַר לָהֶם: הֱיוּ קוֹפִים מְהֻסִּים מְאוּסִים". בכדי לעמוד על פרטי הפרשה יש לפנות אל הפרשנות האסלאמית של הטקסט הקוראני.…
כך בא הקץ על הסכם השלום הישראלי לבנוני של הימים ההם. כך גם נקטע ביקורו ונאומו של סעיד עקל בירושלים וחזון השלום שלו עבר לארכיון המדינה.
"פלסטיני תושב ישראל" אינו דומה ל"יהודי תושב ארה"ב". פלסטיני היא הגדרה טריטוריאלית ומכאן הסתירה. למשל, אילו קהילה יהודית בבגדד היו מגדירים את עצמם "ישראלים תושבי סוריה" זה אכן היה מוזר. שלא לדבר על זה שהסורים עלולים היו לפרש הגדרה זאת כאיום מסוים על ריבונותם. אבל באמת כבר אין היום יהודים בסוריה.
השבמחק