אבו חוכימה | אלגיות לזין 

תירגם מערבית והעיר: סלמאן מצאלחה 

איכה זה 

אֵיכָה זֶה הַשָּׂטָן 
יִתְקַנֵּא בִּי, עַל שְׁנֵי 
הַמַּדְוִים שֶׁנִּגְּעוּ בִּי - 
הַמֻּרְסָה, הַנַּזֶּלֶת - 
בְּרֹאשִי 
וּבְגוּפִי? 

הַלְוַאי הֵם הָיוּ בּוֹ, 
אַף אוֹסִיף לָאָדוֹן
עוֹד דְּבַר סוֹד: 
נָכוּתוֹ שֶׁל הַזַּיִן, 
שֶׁאֵינֶנּוֹ יָכֹל 
עוֹד עֲמֹד.

כְּשֶׁאֶבְרֵי הַבְּרִיּוֹת 
נֵעוֹרִים הֵם לַמִּשְגָּל, 
הוּא מַצִּיעַ לְעַצְמוֹ 
אֶשֶׁךְ אֶחַד מִן הַשְּנַיִים. 
וְנוֹפֵל כָּךְ לִישֹׁן 
הוּא מֵעַל.
***

עת הוא נם

עֵת הוּא נָם בְּכַף יָדָהּ 
שֶׁל עַלְמָה. עֵת הוּא 
נָד, מִתְנוֹעֵעַ. בְּלִי שֶׁזּוֹ 
אָף תָּחוּשׁ בַּקָּלָה 
שֶׁבַּתְּחוּשָׁה.

הֵן נִדְמָה הוּא 
לְגוֹזָל בֶּן-יוֹמַיִם
שֶׁזּוֹקֵף אֶת רֹאשׁוֹ 
אֶל הוֹרָיו. וְאוּלָם 
בִּמְהֵרָה הוּא 
נִתְקַף בְּחֻלְשָׁה.

***

בל תהיה עצוב

עַל הַשֶּׁבֶט שֶׁנָּדַד,
בַּל תִּהְיֶה נַפְשְׁךָ עֲצוּבָה,
חֲדַל לְךָ, הֵן לְכָל אֶחַד 
יֶשְׁנָהּ חֲלוּפָה.

וְאַל נָא תַּעֲמֹד 
מוּל שְׂרִידֵי הַמַּאֲהָל, 
מִשְׁאֲלוֹת לְבַקֵּשׁ.
הֵן שְׂרִידֵי הַמַּחֲנֶה
לֹא יוֹכְלוּ לְמַמֵּשׁ.

וְעֵינְךָ, 
כֵּן רָאוּי שֶׁתִּדְמַע 
עַל הַזַּיִן שֶׁלֹּא נָע, 
שֶׁאוֹתוֹ לֹא תָּעִיר הַנְּשִׁיקָה, 
לֹא יָעִיר הַמַּגָּע. 

*

אבּוּ חֻכַּיְמָה הוא כינויו של המשורר מן התקופה העבאסית, ראשד בן אסחאק, שנולד בעיר כופה בשלהי המאה השמינית (מת 854 לספירה). הוא שירת בחצרו של עבדאללה בן טאהר, מושל ח'וראסאן, והיה עד למלחמת הירושה העקובה מדם שהתנהלה בין אל־אמין לבין אל־מאמון לאחר הסתלקותו של הח'ליף הארון אל־רשיד. הוא אף התייחס לכך בזלזול באחד השירים.

אולם המוניטין שיצאו לו מקורם בנושא המיוחד שהעסיק אותו ברוב רובה של יצירתו - האינאונות המינית. המשורר עצמו העיד שהוא פנה לחיבור השירים האלה כדי להציבו במעמד מיוחד במינו בשירה הערבית. מסופר שכאשר השמיע לו חבר אחד שני בתי שיר על כך, הוא ענה לו בהתרברבות, כי בתחום זה אין לו מתחרים ואין מי שידמה לו בין המשוררים הערבים: "חיי אללה, אין לי שותפים בסוגה הזאת, ונושא זה הוא נושא מיוחד לי, ולי בלבד. אולם נדרתי נדר לא לומר עוד דברים על כך".

מסופר גם שאבו חוכימה הקדיש את חייו לכתיבת שירים על אינאונות מסיבה אחרת. בתקופה שבה שירת בחצרו של אסחאק אבן אבראהים אל־מוצעבי, מושל בגדאד מטעם הח'ליף אל־מאמון, האשים אותו המושל בקיום יחסים עם אחד הנערים שלו. משום כך החל לכתוב שירים על אינאונות במטרה להרחיק מעליו את ההאשמות.

הארץ, 13.06.2025

כל הפרטים

כל הגדל על דבר מה בבית אַבָּא, יהיה טבוע בו לְהַבָּא.  

סלמאן מצאלחה

הדוקטרינה הביביסטית

טועים כל אלה שחושבים שהתנהלות בנימין נתניהו בכל הקשור למלחמת ההשמדה של עזה נובעת אך ורק ממניעים אישיים, וכל מטרתה לשמר את מעמדו כראש ממשלת ישראל. טועים גם כל מי שחושבים שאין בהתנהלותו אסטרטגיה ציונית, כזאת שנחרתה עמוק בחינוכו בבית אבא. שכן, כמאמר הפתגם הערבי, "כל הגדל על דבר מה בבית אַבָּא, יהיה טבוע בו לְהַבָּא".

לא אחת נוהג נתניהו לצטט דברים מפי אביו. כדי לעמוד על טיב החינוך הפוליטי שינק, כדאי לחזור אל דברי האבא, פרופ' בנציון נתניהו, בריאיון ל"הארץ" ב–1998: "שאיפת הערבים להרוס את מדינת היהודים היא שאיפה כללית שלא פסקה ולא נחלשה. אילו היה בידם הכוח, אילו עלה הדבר בידם, היו משמידים אותנו והורגים בנו עד האיש האחרון".

הפחד הקמאי הזה הוא שעמד בבסיס ההתנגדות של נתניהו לתהליך שהביא לחתימה על הסכמי אוסלו. "ביבי מנסה לחלץ אותנו מהמלכודת של אוסלו… ולמנוע הקמתה של מדינה ערבית", אמר נתניהו האבא באותו ריאיון, והוסיף: "יום ולילה הוא חושב על עניין זה. על עניין זה ועל האיום הבליסטי. כשיש לו חמישה רגעים לדבר איתי, הוא מדבר אך ורק על שני הנושאים האלה".

גם כשהופעל לחץ בינלאומי כבד על ישראל להמשיך את תהליך אוסלו ונתניהו נאלץ להכריז בנאום בר־אילן, "נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית", היתה זו הצהרה מהפה ולחוץ שנועדה להסיר את הלחץ הבינלאומי ותו לא. עדות לכך אפשר למצוא בדברי נתניהו האבא, שלא התרגש כשנשאל על המוכנות שהביע בנו לקיומה של מדינה פלסטינית. "הוא לא תומך בכך", אמר בריאיון לעמית סגל ב–2009, והוסיף: "הוא תומך בתנאים כאלה שהם לעולם לא יקבלו. זה מה שאני שמעתי ממנו, לא מעצמי. הוא הציע את התנאים. התנאים האלה, הם לעולם לא יקבלו אפילו אחד מהם".

לא זו אף זו: הפלישה והטבח הזוועתי שביצע חמאס ביישובי עוטף עזה ב–7 באוקטובר רק המחישו לנתניהו הבן בדם ואש, ביזע ודמעות, את נכונות דבריו ואת הנבואות של אביו.

הדברים הנ"ל מסבירים את התנהלותו של נתניהו בקשר לעסקאות לשחרור החטופים. בכל פעם שנדמה כי חמאס מסכים לעסקה כלשהי, נתניהו מטרפד אותה על ידי הכנסת "תנאים כאלה שהם לעולם לא יקבלו", כדברי אביו. התרגום האקטואלי של "התנאים שהם לעולם לא יקבלו", הוא מלחמה אינסופית עם הפלסטינים. כלומר, על ראש שב"כ בוערת הכיפה. זה הרקע לבחירה באלוף דוד זיני לתפקיד שמבטיח "מלחמת נצח" המשתלבת בתפישת העולם של נתניהו. גם אם חמאס יסכים להתפרק מנשקו ויסכים להגליית ראשיו, אני יכול לקבוע על סמך ההיסטוריה שנתניהו ימציא תנאים חדשים שהצד השני "לא יקבל לעולם" כדי להמשיך את מלחמת הנצח. נכון, מלחמה כזו משרתת אותו אישית, אך היא גם טבועה עמוק בהווייתו ובאידיאולוגיה שינק בבית אבא.

זה האיש וזוהי מהותו.

*
הארץ, 30.5.2025

כל הפרטים

 

אמילי דיקינסון | תקווה

תִּקְוָה: עִם נוֹצוֹת - זֶה הַדָּבָר,
אֲשֶׁר דּוֹגֵר בְּנִשְׁמַת אָדָם,
וּלְלֹא מִלִּים אֶת הַלַּחַן שָׁר,
וְלֹא מַפְסִיק הוּא לְעוֹלָם.

מָתוֹק בַּסַּעַר נִשְׁמַע קוֹלָהּ
וַדַּאי מַכְאוֹב תָבִיא הַסּוּפָה
תָּבִיךְ צִפּוֹר קְטָנָה, קַלָּה 
שֶׁחֹם כֹּה רַב הִיא בָּה אָסְפָה.
 
אוֹתָהּ שָׁמַעְתִּי בְּחֶבֶל קַר,
וְגָם בַּיָּם הֲכִי מוּזָר;
אוּלָם, בִּכְלָל וּבְשׁוּם מַצָּב
הִיא לֹא בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי דָּבָר.

תירגם: סלמאן מצאלחה

הארץ

 

Emily Dickinson | Hope

Hope is the thing with feathers
That perches in the soul,
And sings the tune without the words,
And never stops at all,

And sweetest in the gale is heard;
And sore must be the storm
That could abash the little bird
That kept so many warm.

I've heard it in the chillest land,
And on the strangest sea;
Yet, never, in extremity,
It asked a crumb of me.

כל הפרטים

אמילי דיקינסון | לא לשווא

 

 

אמילי דיקינסון

לא לשווא

אִם לֵב אֶחַד אוּכַל מִשֶּׁבֶר לְהַצִּיל
לֹא לַשָּׁוְא יִהְיוּ חַיַּי;
אִם מִנֶּפֶשׁ אַחַת אוּכַל צַעַר לְהַשִּׁיל,
אוֹ לְהָקֵל אֵיזֶה דְּוַי,
אוֹ עַל פָּשׁוֹשׁ תָּשׁוּשׁ לְגוֹנֵן,
לַהֲשִׁיבוֹ בְּמוֹ יָדַי לַקֵּן,
לֹא לַשָּׁוְא יִהְיוּ חַיַּי.

תירגם: סלמאן מצאלחה 

 

 

הארץ

 

Emily Dickinson

If I can stop one heart from breaking,
I shall not live in vain;
If I can ease one life the aching,
Or cool one pain,
Or help one fainting robin
Unto his nest again,
I shall not live in vain.

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

על הטיפשות

מָה רַבָּה חָכְמָתָם שֶׁל הַזְּקֵנִים 
בַּמִּזְרָח הַזֶּה! הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב,
אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם פּוֹקְדִּים אֶת
בַּתֵי הַקָּפֶה בְּעִירָם. הֵם שָׂחִים
עַל הָא וְעַל דָּא וּמְשַׁלְּחִים
לֶחָלָל אֶת סִפּוּרֵי גְּבוּרָתָם.

מָה רַבָּה חָכְמָתָם שֶׁל מַנְהִיגֵי
הַמִּזְרָח הַזֶּה! הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב, 
אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם חוֹצִים 
גְּבוּלוֹת בַּשָָּׁמַיִם, מִתְכַּנְּסִים 
בְּבִירוֹת הָעוֹלָם, לְחַפֵּשׂ שָׁם 
עֲמוּדֵי מִשְׁעָן לְכֵס מַלְכוּתָם, 
סְעוּדוֹת פְּאֵר לְמַלֵּא אֶת 
מִשְׁמַנֵּי בִּטְנָם.

וּמָה רַבָּה שָׁם טִפְּשׁוּתָם שֶׁל
צְעִירֵי הַמִּזְרָח הַהוּא! בֵּין הַהוּא
וְהַזֶּה, בֵּין חָכָם וְחָכָם, אַתָּה
רוֹאֶה אוֹתָם, רַק הֵם לְבַדָּם,
נֶחְלָצִים לַעֲלוֹת עַל מִזְבַּח
הַטִּפְּשׁוּת וּלְהַקְרִיב לְמַעֲנָם
אֶת עַצְמָם.
*

כל הפרטים

 

השיח שעולה בימים אלה על טיהור אתני וטרנספר אינו חדש כלל וכלל. הוא מלווה את התנועה הציונית מאז שזו באה לעולם

 סלמאן מצאלחה

החזרת עטרה ציונית ליושנה

באחרונה יצא קצפם של לא מעט ציונים מן הזן המצוי במקומותינו, נגד יוצרי הסרט ״אין ארץ אחרת״ שזכה באוסקר בקטיגוריית הסרט הדקומנטרי. הסרט הוא פרי שיתוף פעולה ישראלי פלסטיני שהתחקה אחר ההתעללות שנמשכת שנים בתושבי מסאפר יטא בהר חברון והרס שיטתי למגוריהם ומקורות מחייתם.

מן הראוי לציין שאין חדש תחת השמש. שכן, זוהי פרקטיקה ציונית ידועה ומתועדת מימים ימימה. כל מעללי הכיבוש הישראלי שהתרחשו ומתרחשים מעבר לקו הירוק אפשר לתייגם בכותרת ״החזרת עטרה ציונית ליושנה.״

דוגמאות לפרקטיקה הזו יש למכביר. במסמך סודי שנושא כותרת ״העברת אוכלוסיה ערבית״, עוד מימי ראשית המדינה, נכתב: ״מוצע להעביר את השבטים הערביים במקומות שונים באזור ממשל העמק והגליל המזרחי... במטרה לפנות את השטחים התפוסים על ידם בקרבת מקומות ישוב יהודיים וכבישים ראשיים״. המסמך מפרט את רשימת האוכלוסיות שיש להעבירן ומניין הנפשות של כל שבט. המסמך מתייחס גם לתושבי צפוריה: ״יש להעביר מיד את אנשי צפורי היות ומספר התושבים בכפר זה הולך וגדל מיום ליום ויש להניח שאם הכפר לא יפונה לגמרי מספר האוכלוסיה יגדל להבא בהרבה ונעמוד בפני עובדה קיימת של ישוב גדול בכפר״. המסמך גם מפרט את הצעות ההעברה; חלק יועברו לשפרעם, חלק לעילוט ואת ״עודף תושבי צפורי״, כך במילים אלו, מוצע להעבירם לדבוריה.

בנובמבר 1951 פסק ביהמ״ש העליון נגד המושל הצבאי בגליל שהוציא צו גירוש לתושבי הכפר גאבסיה: ״למשיב לא היתה כל סמכות לגרש את המבקשים מהכפר רבסייה ואין לו רשות למנוע בעדם מלהכנס אליו, לצאת ממנו ולהמצא בו ולגור שם״, כותב עו״ד גרשון צ׳רניאק בא כוח התושבים ליועץ המשפטי לממשלה. עו״ד צ׳רניאק מזכיר עוד במכתבו, כי כעבור מספר ימים ובהיותו בביהמ״ש העליון הוא פגש באחד הקצינים הבכירים של הממשל הצבאי ואשר עסק בענין ״וכששאלתיו על הענין הנדון אמר לי ׳המערכה רק התחילה, צה״ל לא ישלים עם זה.׳״

צה״ל גם לא השלים עם המלצת שר המיעוטים בכור שטרית להשארת 11 משפחות ערביות בשטח היהודי ביפו, ודרש להעבירם לאזור בטחון מגודר, ״לגטו״. על כך אנו למדים ממכתב שנשלח למושל יפו ממטה מחוז ת״א: ״החלטתך להשאיר 11 משפחות ערביות בשטח היהודי ביפו הנה בניגוד לחוקי הבטחון ומקשה על הצבא את בצוע תפקידיו. נבקשך לבטל החלטה זו ולחסל בזה את השאלה״, סיכם המפקד.

אולם לא רק צה״ל דרש וביצע את העברת הערבים ממקומם. שכן, בקשת הטרנספר של שרידי הערבים שנשארו במערב ירושלים הגיעה ממקור אזרחי דווקא, ממנהל השירות הסוציאלי במשרד הסעד. במכתב המופנה אל ועדת ההעברה במשרד המעוטים כותב מנהל השרות הסוציאלי: ״הננו מביאים לפניכם את בעית מעוטי ירושלים ומבקשים לדון על אפשרות העברתם״. משרד הסעד מפרט את הטעמים לבקשתו: כיוון ש״מסבות בטחון אין לאפשר למעוטים בירושלים חופש תנועה ועל כן אינם יכולים לפרנס את עצמם וזקוקים לתמיכה מתמדת על־ידי מוסדנו. המשך מצב זה לא רצוי מכל הבחינות ואנו מבקשים לדון על פתרון השאלה בהתאם לבקשתנו״, חותם המנהל את בקשתו.

ובכן, השיח שעולה בימים אלה על טיהור אתני וטרנספר אינו חדש כלל וכלל. הוא מלווה את התנועה הציונית מאז שזו באה לעולם, וביתר שאת מאז ימי הקוממיות או הנכבה.

באוגוסט 1948 פונה יוסף ויץ, מראשי קק״ל, במכתב למשה שרת: ״הרשני-נא להזכירך, כי בפגישתנו אצל בן-גוריון ביום א׳, 25 ביולי, אמרת לי שמעתה תהיה היזמה בשאלת ה״טרנספר״ בידך ואתה תקרא מיד להתיעצות ולפעולה. אם אינני טועה, לא נקראה ההתיעצות עדיין והטיפול הממשי מעשי לא הוסדר. …  אי-אפשר להסתפק בהכרזות בלבד, אלא מן ההכרח לפעול באמצעים ובדרכים שונים, כדי התקנת הפתרון הרצוי לנו.. בקיצור, להפעיל מנגנון מיוחד לשם כך״. יוסף ויץ מוסיף עוד, כי הוא רואה בהגשמת הטרנספר ״עטרת נצחוננו במלחמת-ישראל, ויפה שעה אחת קודם.״

לתשומת ליבם של שופטי האג: דומה שהחומרים שהובאו לעיל מדברים בעד עצמם.
***

For Arabic, press here

 

כל הפרטים

הסוגיה שטרדה את מנוחתם של חברי הוועדה ב–1948 ממשיכה לטרוד את מנוחת המדינה ואזרחיה עד עצם היום הזה.

סלמאן מצאלחה

פלסטין המערבית

במאי 1948, שלושה ימים לפני ההכרזה על המדינה, התנהל דיון על שמה של המדינה שעתידה לקום על סמך תוכנית החלוקה. כידוע, בתוכנית הוצעה חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, יהודית וערבית (ירושלים ובית־לחם יהיו תחת משטר בינלאומי). יש לזכור כי בגבולות המדינה היהודית המוצעת בתוכנית נכללו לא מעט יישובים ערביים.

מאחר שהנהגת היישוב היהודי קיבלה את התוכנית היה צורך בקביעת שם למדינה, ובציון השם בבקשה לעצרת הכללית של האו"ם להכרה במדינה היהודית החדשה (שכאמור, כוללת גם ערבים). באותו דיון לפני ההכרזה נחשפו לבטים שעתידים להיות מנת חלקה של המדינה בימים ההם וגם בזמן הזה.

כיוון שהפנייה הרשמית לאו"ם אמורה להיות בשפות הרשמיות של האו"ם, אנגלית או צרפתית, הדיון נסב על שם המדינה בשפות האלה. "החלטנו ששם המדינה יהיה ישראל", אמר דוד בן־גוריון והוסיף: "ואם אומרים מדינה — מדינת ישראל". הוא אמר בדיון שהשם נבחר על ידי ועדה מיוחדת וכי לאחר בדיקה המליצו חבריה שהשם בערבית יהיה ישראל, וסיבותיהם עמם.

חברי הוועדה שדנו בנושא בכובד ראש "מצאו פגם אחד (כך בדיון) שבז'רגון, כמו אצל היהודים הצרפתים, 'זראעליט' — זה משהו ליהודי. אבל אף על פי כן הם אמרו: 'ישראל'. אפשר לצרף לזה כל נסמך: צבא ישראל, קהילת ישראל, עם ישראל".

"נעשה הצבעה ניסיונית", הציע בן־גוריון. "מי בעד 'ישראל' בעברית?" שבעה הצביעו בעד. "נתקבל השם ישראל כשם של המדינה". חבר אחד, אהרן ציזלינג, הביע התנגדות: "אני נגד שם, אשר יכוף על כל ערבי לשאת שם שהוא צריך להתקומם נגדו", הוא אמר. בן־גוריון שאל: "זאת אומרת, אתה מציע שעוד יעיינו איך יהיה התרגום העברי?"

מכך ניתן להבין, כי מראש חשבו על שם המדינה בשפות זרות, וכי העברית היתה בעיניהם תרגום השם משפות אלה. כאן צצה השאלה המתבקשת: מה יהיה שמה של המדינה היהודית בשפה הערבית. בהקשר זה תהה פ. רוזנבלט (הלוא הוא פנחס רוזן), והעלה הצעה מעניינת: "אינני יודע ערבית, אבל אולי אפשר להציע שבערבית זה ייקרא 'פלשתינה המערבית'?"

משה שרת הצביע על התסבוכת הכרוכה בשם המדינה לגבי האזרחים הערבים, תסבוכת שהוא לא מצא לה פתרון: "אני אינני גורס שזה ייקרא בערבית 'ישראל'", הוא אמר. "ביקשתי כל הזמן איזה מוצא לא לכפות על ערבי את ההזדהות עם העם היהודי, אבל אינני מוצא את זה".

לבסוף בן־גוריון סיכם את הדיון: "נצרף את משה שרתוק לישיבת הוועדה שביררה את העניין של השם בערבית, והוועדה תעיין מחדש בדבר. הישיבה ננעלה".

ובכן, הישיבה לא ננעלה כלל וכלל. הסוגיה שטרדה את מנוחתם של חברי הוועדה ב–1948 ממשיכה לטרוד את מנוחת המדינה ואזרחיה עד עצם היום הזה.

לנוכח האמור לעיל אני יכול לומר, כי אני פלסטיני מערבי (ישראלי). ובשיח של הימים האלה אני יכול להוסיף עוד תואר: פריווילג.

*

פורסם: ״אני פלסטיני מערבי (ישראלי). וכיום אני יכול להוסיף עוד תואר: פריווילג״, הארץ,  28.2.2025

 

כל הפרטים

דן פגיס | תרגילים בעברית שימושית

 

דן פגיס

תרגילים בעברית שימושית

"הֲשָּׁלוֹם לְךָ? הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ?"
(דוגמה למשפטי שאלה בספר לימוד לבית-הספר התיכון)

1
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם. בְּעִבְרִית יֵשׁ עָבָר וְעָתִיד,
אֲבָל אֵין הוֹוֶה, רַק בֵּינוֹנִי.
עַכְשָׁו נַעֲבֹר לַמִּשְׁפָּט.
 
2
אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ.
אוֹהֲבֶיהָ אוֹכְלִים אֶת אוֹהֲבֶיהָ.
הֲפֹךְ אֶת הַכֹּל לֶעָתִיד. 

3


אֲרָצוֹת זָבוֹת חָלָב וּדְבַשׁ. זֶה חִוּוּי.
אִם תִּרְאֶה אוֹתָם, מְסֹר לָהֶם ד"ש. זֶה צִוּוּי.
וְעַכְשָׁו מִשְׁפַּט שְׁאֵלָה: מֶה חָדָשׁ?

4
אוֹי לִי אִם אֹמַר, אוֹי לִי אִם לֹא אֹמַר.
אֱמֹר מַה כָּאן מִשְׁפָּט עִקָּרִי וּמַה טָּפֵל שֶׁל תְּנַאי.

5


חִבּוּר קָצָר. יָצָאנוּ לְטַיֵּל בַּסְּבִיבָה.
בֵּית הָעָלְמִין בְּצַד שְׂמֹאל.
בֵּית הָעָלְמִין בְּצַד יָמִין.
אֵיפֹה תָּעִינוּ? תּוֹדָה רַבָּה.

6
שִׂיחוֹן. שֶׁל מִי אַתָּה, יֶלֶד?
שֶׁל אַבָּא. הַזֵּר הַשֵּׁנִי מִשְּׂמֹאל.

7
בְּרָכוֹת וְדִבְרֵי נִימוּסִין.
בֹּקֶר טוֹב, עֶרֶב טוֹב, שָׁנָה טוֹבָה, מַזָּל טוֹב,
בְּקָרוֹב אֶצְלְכֶם. לְעוֹלָם לֹא מְאֻחָר.
סְלִיחָה, הַאִם זֶה הַמָּקוֹם? תָּבוֹא מחָר.

8


דַּיֵּק בִּלְשׁוֹנְךָ. אַל תֹּאמַר: זֶה הָיָה לְחִנָּם.
הֲרֵי כְּבָר שִׁלַּמְתָּ.
אֱמֹר: לַשָּׁוְא.

9
מִלִּים נִרְדָּפוֹת. בֹּשֶׁת, בּוּשָׁה וְחֶרְפָּה, בִּזָּיוֹן,
כְּלִמָּה, קָלוֹן, קִיקָלוֹן, קֶלֶס, קַלָּסָה,
דֵּרָאוֹן, שִׁמְצָה, נְאָצָה, דֹּפִי,
אוֹי לָאָזְנַיִם שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת,
גְּנוּת, גְּנַאי, גִּנּוּי, נִבּוּל, נַבְלוּת,
זֻלוּת, הִתְבַּזּוּת, זִלְזוּל, זִילוּתָא,
וְשֶׁתִּתְבַּיֵּשׁ לְךָ!

10
עַטֵּר לְשׁוֹנְךָ בְּנִיבִים.
אַל תְּהִי מָתוֹק פֶּן יִבְלָעוּךָ.
אֵין הַבָּשָׂר מַבְאִישׁ אֶלָּא מִתּוֹכוֹ.
הֱוֵי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים, וְלֹא זָנָב לָאֲרָיוֹת,
הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָרֹאשׁ,
כָּאן קָבוּר הַכֶּלֶב!
הִגַּעְתָּ, דַּע מַה שֶּׁתִּדְרֹשׁ.
הַאִם נָאֶה דָּרַשְׁתָּ?
הֲשָּׁלוֹם לְךָ? הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ?

11
וְעַכְשָׁו עוֹד תַּרְגִּיל קָטָן לְסִיּוּם.
שְׁתֵּי מִלִּים בּוֹ. הַבְחֵן יָפֶה
בַּהֶבְדֵּל בֵּין שְׁתֵּי הַמִּלִּים:
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם.

        סימן קריאה 9, 1979

כל הפרטים

 

קולות נשיים מתימן

תרגם מערבית: סלמאן מצאלחה

הודא אבלאן || כל מיני דברים

הָיָה לִי בַּיִת
וּמִטַּת־עֵץ חוֹלְמָנִית,
כְּאֵב עַל הַמַּדָּף
וּבֶרֶז זִכְרוֹנוֹת,
גֶּחָלִים לַהֲפֹךְ עֲלֵיהֶם אֶת לִבִּי 
כָּל אֵימַת שֶׁצִּנָּה חָדְרָה אֵלָיו,
וְעָשָׁן הַרְבֵּה.
אַךְ דֶּלֶת לֹא הָיְתָה לִי,
וְלֹא הָיָה חַלּוֹן.

* הודא אבלאן - ילידת 1971 בעיר אִבּ השוכנת באמצע הדרך בין עדן לצנעא. למדה באוניברסיטת צנעא ועמדה בראש אגודת הסופרים התימניים וגם כיו״ר הרשות לתיאטרון וקולנוע. היא גם מונתה לסגן שר התרבות. פירסמה מספר קבצי שירה.
__________

מייסון אל־אריאני || אמא חשבה

כַּאֲשֶׁר נוֹלַדְתִּי
סִפְּרוּ לִי שֶׁאִמָּא חָשְׁבָה עַל דָּג
הִיא צִפְּתָה לְקַשְׂקַשִּׂים מַבְרִיקִים
וְגָרוֹן חַד כְּמוֹ חָלִיל.
אוּלָם, אִכְזֵב אוֹתָהּ הָאֲגַם
וְהִעְנִיק לִי קוֹל רָגִיל,
כְּנָפַיִם לְבָנוֹת.
אַךְ, כֵּיוָן שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי
נִרְאֶה שֶׁאֲנִי דּוֹמָה לְאִי
שֶׁמַשְׁאִיל לַנֶּאֱהָבִים אֶת מַכְאוֹבָיו.
הָאִם אַתָּה זוֹכֵר אֶת הַגְּבֶרֶת הַהִיא עִם הָאַף הַמְּחֻדָּד?
אָמְרָה לָנוּ פַּעַם שֶׁהַזְּמַן מַגִּיעַ בְּקֻפְסָאוֹת
וּכְדֵי לִקְנוֹת לָנוּ גּוֹרָל אַתָּה צָרִיךְ לִקְצֹץ אֶת כְּנָפַי
וְלִזְרֹק לַיָּם.
הַפְּנִינִים הֵן סִפּוּר אָפֵל שֶׁל שְׁנֵי נֶאֱהָבִים
לָכֵן, מַכָּה בּוֹ הָעַצְבוּת
כְּמוֹ כְּנָפַי וְאַכְזָבוֹתֵינוּ.
וּמָה אִם אֲנִי הָיִיתִי כָּרִישׁ?
הָיִינוּ יוֹדְעִים לָשֵׂאת וְלָתֵת בִּפְרָאוּת
עִם תַּאֲוַת הַגֵּאוּת.


* מייסון אל־אריאני - ילידת 1987 למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת צנעא, עבדה כעורכת ספרותית בעיתונים תימניים. פירסמה מספר ספרי שירה וזכתה במספר פרסים, ביניהם פרס נשיא תימן למשוררים צעירים בשנת 2010.
______

אבתסאם אל-מותווכל || הסחת דעת

עַל לוּחַ הַכִּתָּה
כֻּלָּם הָיוּ יְלָדִים, לוֹמְדִּים אוֹתִי
עֶצֶב מָהוּל בְּחִיּוּךְ, בְּאִבְּתִּסַאם מָה:
א, ב, ת, ...
וְאַחַר כָּךְ,
חֲצִי מִשְּׁמִי נִמְחַק
כַּאֲשֶׁר גִּלּוּ אֶת יְגוֹנוֹתֵיהֶם
הֵם כָּתְבוּ בְּאוֹתִיּוֹת פְּרָטִיּוֹת
דְּמָעוֹת מְגֹאָלוֹת בְּשִׁכְחוֹנוֹת עֲבוּתִים
עַל לוּחוֹת מְיֹעָדִים
לִכְאֵב פְּרָטִי.
לֹא זָכְרוּ אוֹתִי
הֵם חָתְמוּ עַל מַכְאוֹבֵיהֶם
בְּאָלֶפְבֵּית שׁוֹנֶה.


* אבתסאם אל־מותווכל - ילידת 1970 בצנעא, מרצה לספרות באוניברסיטת צנעא. פעילה פוליטית שארגנה מחאות נגד התוקפנות הסעודית בתימן. היא מונתה לתפקיד מנכ״ל במשרד הפנים של הממשל החות׳י בצנעא ואחראית על ענייני המשפחה.
______

ראבעה אל־עוציימי || תמונה משפחתית

זֶה שֶׁעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַתְּמוּנָה
הוּא אָבִי.
הוּא רָצָה לְהָקִים מִשְׁפָּחָה
שֶׁתִּשָּׂא אֶת שְׁמוֹ, וְלִתְלוֹת תְּמוּנָתָהּ עַל הַקִּיר.

אֲחוֹתִי הַגְּדוֹלָה
יוֹשֶׁבֶת בִּקְצֵה הַיָּמִין
מְכֵּיוָן שֶׁהִיא לֹא יְכוֹלָה לָשֵׂאת אֶת שְׁמוֹ רָחוֹק.

וְכֵיוָן שֶׁאֲנִי לֹא יְכוֹלָה גַּם כֵּן
עָמַדְתִּי בַּקָּצֶה הַשְּׂמָאלִי שֶׁל הַתְּמוּנָה.

חֲמִשָּה הֵם אַחַי
מִצְטוֹפְפִים סְבִיב אָבִי,
כֻּלָּם יִשְׂאוּ אֶת שְׁמוֹ
אַךְ לֹא רָחוֹק מִדַּי
לַמְרוֹת שֶׁשְּׁמוֹ אֵינוֹ כָּבֵד.
הוּא יַעֲמִיד חֲבוּרַת נְעָרִים שֶׁיִּשְּׂאו אוֹתוֹ.

אַךְ, בַּאֲשֶׁר לְזוֹ הַיּוֹשֶׁבֶת לְיַד אֲחוֹתִי,
הֲרֵי זוֹהִי אִמִּי.

מִסְכֵּנָה... הִתְחַתְּנָה עִם אָבִי
כִּי רָצָה לְהָקִים מִשְׁפָחָה
שֶׁתִּשָּׂא אֶת שְׁמוֹ, וְלִתְלוֹת תְּמוּנָתָהּ עַל הַקִּיר.


*ראבעה אל־עוציימי - ילידת 1975 בצנעא. מפרסמת שירים בעיתונים ומגזינים שונים. השיר הנ״ל פורסם בעיתון אל־ת׳ורי ביולי 2003.


הארץ, 3.1.2025
 

כל הפרטים