סלמאן מצאלחה ||

טבח הלאומיות הערבית

צה"ל טובח באזרחים פלסטינים על גבול עזה. המשטר של בשאר אסד ממשיך לטבוח באזרחים סורים. כל העולם עומד מנגד בחיבוק ידיים. ציוצים בטוויטר, פוסטים בפייסבוק והודעות לעיתונות — זהו מס השפתיים שהעולם יודע לנפק כדי להשתיק את המצפון. הבה נתמקד בעולם הערבי, המתיימר להציג את עצמו כאומה אחת.

יש להודות, שהמצור המוטל על עזה מאז תפס חמאס את השלטון ברצועה איננו רק מצור ישראלי, זהו גם מצור ערבי — שכן די בהחלטה מצרית אחת כדי לשבור את המצור בגבול הרצועה עם מצרים. הרי המצרים מתיימרים להיות "אחים ערבים" וגם "אחים מוסלמים סונים". למרבה הפלא, אין אלה כלל אחים ערבים. גם הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, משתתף בחגיגת ההתעמרות בתושבי עזה. מדי פעם הוא נוקט סנקציות נגד תושבי הרצועה ומקצץ במשכורות של עובדים ופקידים.

העניין הפלסטיני שימש תמיד את המשטרים הערביים הדכאניים כתירוץ לדחיית כל דרישה אזרחית במדינותיהם לחופש, לדמוקרטיה, לפיתוח כלכלי ולתעסוקה לצעירים. משטרים דכאניים אלה הצליפו תמיד באזרחיהם בשוט הסיסמה "פלסטין היא הסוגיה הערבית הראשונה", והסיסמה המתבקשת ממנה: "שום קול לא יקדים את קול המערכה" למען שחרור פלסטין. סיסמאות אלו היו האופיום שבאמצעותו השתיקו המשטרים וניטרלו כל שאיפה לשינוי פוליטי וחברתי פנימי.

אין פלא אפוא, שהאינתיפאדות ששטפו את האזור וזכו לתואר "האביב הערבי" התרחשו דווקא במשטרים נשיאותיים, שנשאו את דגל הלאומיות הערבית ועוד סיסמאות ריקות אחרות של חופש וסוציאליזם.

השנים האחרונות סיפקו הוכחות חותכות לכך, שכל הסיסמאות הערביות הפומפוזיות על "אומה ערבית אחת עם שליחות נצחית", מבית מדרשה של האידיאולוגיה הבעתיסטית הסורית והעיראקית, לא היה בהן ממש.

מן הראוי להזכיר בהקשר הזה, כי כאשר אבירי סיסמאות הבעת, אסד האב ולאחר מכן סדאם חוסיין, תפסו את השלטון בסוריה ובעיראק, לא ניכר בשטח שום מימוש לרעיונות האחדות של "האומה הערבית", ולא ל"שליחותה הנצחית". נהפוך הוא, הן בסוריה והן בעיראק שימשה "המפלגה הלאומית הפאן־ערבית" פלטפורמה בידי שני העריצים, הסורי והעיראקי, לבניית משטר עדתי ושבטי. בסוריה הציב אסד בכל הצמתים השלטוניים את בני שבטו ועדתו — אחים, דודים, בני דודים, ומלחכי פנכה מעדות אחרות, שזכו לפירורים שלטוניים. כך נהג גם סדאם חוסיין בעיראק, כשתפס את מוסרות השלטון במדינה.

הסיסמאות הריקות מתוכן של הלאומיות הערבית באו לידי ביטוי גרוטסקי במלחמת המפרץ הראשונה ב–1991, כאשר אסד האב שלח חיילים סורים להשתתף בקואליציה האמריקאית שלחמה נגד סדאם חוסיין, שפלש לכוויית. מתברר, שנושא דגל הלאומיות הערבית בדמשק נלחם לצד המעצמה האמריקאית "האימפריאליסטית", כהגדרת הבעת, נגד "אחים ערבים" הדוגלים באותה אידיאולוגיה, כביכול.

השנים האחרונות מספקות עדויות לא רק לכישלון המוחלט של הלאומיות הפאן־ערבית, אלא גם עדות נוספת לכישלון "מדינת הלאום" הערבית, שנוצרה בגבולות סייקס־פיקו. סוריה היא הדוגמה הבולטת לכישלון הזה. מלחמת האזרחים הסורית, שגבתה חיים של אלפי קורבנות ויצרה מיליוני פליטים, והשימוש של בשאר אסד בנשק כימי נגד אזרחים סוריים, מעידים שאין "עם סורי". נשיא הטובח באזרחים האמורים להיות "בני עמו" מוריד מעל פניו בפשעים אלה את המסיכה שעטה במשך שנים רבות, וחושף לעיני כל את האמת העירומה, השבטית־העדתית.

לנוכח המחזות הללו, כל ערבי שמכבד את עצמו צריך לחשב מסלול מחדש.

*

הארץ, 9 באפריל 2018

***

For English, press here

For Arabic, press here