וכך כולנו הגענו עד הלום. בריוני הלאומנות השבטית והדתית של שני העמים לופתים חזק בטלית הארץ.

סלמאן מצאלחה ||

עוד לא אבדה נכבתנו

שלושה הרהורים על עצמאות ועל נכבה:
הרהור ראשון. חרף ההתנגדות העזה לישראליזציה של רבים מהפוליטיקאים הערבים בארץ, על שלל זרמיהם, משום מה דווקא הפלסטינים אזרחי המדינה נוהגים כישראלים לעילא ולעילא. הישראליות שלהם כה עמוקה, עד שהם מציינים את יום הנכבה לפי הלוח העברי, בה' באייר — יום העצמאות של ישראל. וראו זה פלא, כשמקדימים את יום העצמאות ביום אחד על פי דרישת הרבנות הראשית מחשש לחילול שבת המוני, גם הפלסטינים הישראלים מקדימים את ציון יום הנכבה שלהם. משל הם והרבנות הראשית תאומים סיאמיים.

הפלסטינים בשטחים הכבושים, לעומת זאת, מציינים את האירוע לפי הלוח הלועזי ב–15 במאי, ואיש אינו מציין את הנכבה לפי הלוח המוסלמי, שכידוע זז לאורך השנה. אולי הם נוהגים כך מחשש שהדבר ירחיק אותם מיום העצמאות של ישראל, ואולי על פי האמרה המיוחסת לנביא מוחמד: "מבין כל אומות העולם, אתם הכי דומים לבני ישראל. אתם נשרכים אחריהם עקב בצד אגודל".

הרהור שני. כל הנאשמים במעשים פליליים — רוצח, אנס, שודד או כל עבריין אחר — תמיד יטענו לחפותם, לרוב בסיוע עורכי דין ממולחים, בתקווה לזכות בנקודות בבוא יום גזר הדין והטיעונים לעונש. במקרים רבים, גם לאחר שהפושע מושלך לכלא הוא ממשיך לטעון לחפותו, לחפש עוד עדויות, להמציא עוד ראיות ולבקש משפט חוזר. זה יכול להיות אזרח פשוט וגם מנהיג ציבור, חבר כנסת או ראש ממשלה.

הציוני המצוי, אם הוא מהגר מעבר לים ואם הוא צאצא של מהגרים, אינו שונה בהיבט הזה. מעצם מהותו הציונית והימצאותו במקום הזה, הוא תמיד יטען לחפותו מגרימת נכבה לפלסטינים. הוא לא יכיר במציאות ויטען שהנכבה היא שקר ושאין כלום כי לא היה כלום. לפני ארבע שנים ניסה משה ארנס להדוף כל ניסיון, ולו ברמז, להכיר באסון שנחת על תושבי הארץ הערבים עם הקמת המדינה "היהודית" ("שקר הנכבה", "הארץ", 21.5.2014).

הרהור שלישי. גם בצד הפלסטיני אין לצפות שערבי יפשפש במעשי "מנהיגיו", מן הימים ההם ועד הזמן הזה, שהביאו אותו עד הלום. גם הוא לא יכיר במציאות שנוצרה כאן. אין זה מקרה שאין היסטוריונים חדשים, לא ערבים ולא פלסטינים. כדי שיקומו היסטוריונים כאלה צריכה להתקיים בחברה הערבית תשתית דמוקרטית של חשיבה חופשית עם מנגנונים של ביקורת עצמית.


תשתית רוחנית של עריכת חשבון נפש אינה קיימת בתרבות הערבית. לביקורת עצמית יש השלכות מרחיקות לכת מנקודת מבטם של שליטים וראשי שבטים ערבים במרחב הזה. הן עלולות להביא לסיום ההגמוניה השבטית שלהם ולהעלות שבטים אחרים, או עדות אחרות. אלה יחליפו אותם, יחזיקו במושכות השלטון וימלאו את כיסיהם וכיסי מקורביהם במצלצלים. כך היה מימים ימימה וכך הווה עד עצם היום הזה.

וכך כולנו הגענו עד הלום. בריוני הלאומנות השבטית והדתית של שני העמים לופתים חזק בטלית הארץ. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, ואין הם מוצאים את הדרך ל"יחלוקו". וכך, לאורך השנים, רוותה הארץ הרבה דם, הרבה יזע ודמעות.
דומה כי הארץ הטובה הזאת עייפה כבר משניהם.
*
הארץ, 22 באפריל 2018

*
For English, press here

For Arabic, press here