ארכיון ( 1988):

סלמאן מצאלחה ||

באשר האדם, שם אושוויץ

צופן: אדמע, מאת ק. צטניק, ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1988



״לפנים אהבתי להתבודד הרחק מיישוב בני אדם, להתייחד עם אושוויץ ביקשתי. עכשיו אושוויץ לפתחו של אדם רובצת. באשר האדם שם אושוויץ, כי לא השטן יצר את אושוויץ, אלא אני ואתה, כשם שלא השטן יוצר את הפטירה כי אם אני ואתה, האדם״.

שלושים שנה נושא יחיאל די-נור את משא אושוויץ על כתפיו, שלושים שנה של חיים בפלנטה אחרת ששום ספינת חלל לא הגיעה אליה, כי ״הזמן שם, בפלנטת אושוויץ, לא כזמן כאן. כל רגע שם סובב על שיני גלגל לכת אחר״, ואין ביכולתנו, אנחנו בני התמותה, לגעת במה שנפשו של בעל ה״סלמנדרה״ נגעה בזמן ״ההוא״ של כזמננו.

״צופן: אדמע״ הוא עוד נסיון של ק. צטניק, שנדר נדר להיות לפה לכל המובלים למשרפות של אושוויץ, לספר את קורותיה של הפלנטה הזאת לאנשים שלא היו שם, כדי להזהיר מפני התהום הפעורה הניצבת לא הרחק מנפשם של בני האדם, כל בני האדם. אותה תהום פעורה כפיהוקו של איש ס. ס. בבוקרו של עוד יום עבודה ״משחררת״, בשולחו אנשים למשרפות: ״ברעדה אני נושא עיני לראות את פני אלוהים באותיותיו, ורואה נגדי פני איש ס. ס. העומד למטה לפני המשאית. קורי השינה עוד ניכרים בפניו. השחר קר, וידיו בכיסי מעילו הצבאי השחור. לעיניו - נהר השלדים הזורם בשקט מפתח הבלוק אל פתח המשאית. והנה נפתח פיו לרווחה ויוצא פיהוק ארוך״.

התמונה ה״פסטוראלית״ הזאת המובאת בגוף שלישי באה לומר שגם איש הס. ס. הזה היה בסך הכל בשר ודם. הוא עייף בשעת בוקר מוקדמת, ופיהוק ארוך נפער בפיו. אך תהום גדולה פעורה בנפשו כי הוא יצר את אושוויץ, וה״הוא״ כאן הוא בעצם האדם, כל אדם. אף ק. צטניק עצמו, באדמיות שבו, הוא גם יצר את אושוויץ, ״וכשביקשתי לראות את פני השטן שברא את אושוויץ, ראיתי פתאום על פני הנחשים הרוחשים את פני שלי... לראשי כובע ס. ס., סמל גולגולת המוות נעוץ מעל למצחיית הכובע, ובעד ארובות עיניה של הגולגולת אני מסתכל אל המשאית הנוסעת אל הקרמטוריון ואני מפהק ומפהק ומסתכל באיש ס. ס.״.

ק. צטניק מביט אל עצמו המעולף, ורואה את סודו של הפיצול. הוא נפרד מעצמו ורואה את סודו של הפיצול.

״צופן: אדמע״ נוצר בעקבות טיפול שקיבל ק. צטניק אצל ד״ר באסטיאנס, במרפאתו שבליידן. ד״ר באסטיאנס פיתח שיטה לריפוי נפגעי מחנות הריכוז הנאציים באמצעות הסם ל. ס. ד., והספר שלפנינו מתעד כמה ישיבות טיפוליות במרפאתו. ק. צטניק הגיע אל באסטיאנס ובפיו בקשה: ״אנא, פתח לפני שער זה, ואתה בבקשה ממך, הואל נא להשאיר אותי בפנים לבדי, עם עצמי״.

וכשהיה לבדו, חזר אל הפלנטה האחרת, אל אותן תמונות מעולם אחר: המשאיות, הרכבות וריח הבשר החרוך העולה מן הקרמטוריון. שם בפלנטה שאין לה קיום מלבד בשם אושוויץ עולה אליו ממעבה האדמה זעקת התולעת: ״אני החיים, אני החיים״. ״חיֵה״ זועקת אליו התולעת המחפשת מחסה, ״חפור וחיֵה״, כל עוד ידיך חופרות אתה חי!... חיה״. ומאחורי מסך הל. ס. ד., הוא משדר לנו איתותים ותמונות שקשה לנו, אנו בני התמותה, לקלוט אותן.

״צופן: אדמע״ הוא תעודה אנושית המטילה כתם על האנושות כולה, לאחר שהדברים המתוארים בה יכלו להתרחש בתוכה.
___

פורסם: הארץ, תרבות וספרות, 26 באוגוסט 1988