צעדת השיבה:

הבעיה הפלסטינית אינה הכיבוש אלא הפליטות

סכסוך זה איננו פוליטי או לאומי כלל וכלל. הסכסוך נעוץ עמוק בתפישותיהם המנוגדות תכלית הניגוד, של הציונים ושל הפלסטינים, את המושג המתעתע "מולדת".

סלמאן מצאלחה ||

שבות ישמעאל

בסוף אפריל 1956 נשא הרמטכ"ל, משה דיין, הספד על קברו של רועי רוטברג שנרצח על ידי פלסטינים, ובין השאר אמר: "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".

אלפי הפלסטינים שצעדו לכיוון הגדר בגבול רצועת עזה ביום האדמה לא עשו זאת בדרישה להסיר את המצור שמטילה ישראל על הרצועה מזה שנים רבות. הם לא צעדו עם שלטים נגד הכיבוש ולא נשאו קריאות למען הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הצעדה, כשמה כן היא, נשאה את השם "צעדת השיבה".

זוהי תזכורת לכך שהבעיה הפלסטינית מעולם לא היתה הכיבוש של 1967, והיא אינה נעוצה בשאלה של הגדרה עצמית במדינה לאומית עצמאית לצד ישראל. לו היה הדבר כך, הפלסטינים היו נלחמים על הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה כאשר חבלי ארץ אלה, כולל מזרח ירושלים, היו תחת שלטון ירדן ומצרים.

"צעדת השיבה" באה, אם כן, להזכיר לכולם שהבעיה הפלסטינית היא בראש וראשונה בעיה של פליטים שנעקרו ממקומם במלחמת העצמאות של ישראל מחד גיסא ובנכבה הפלסטינית מאידך גיסא. צעדה זו באה להזכיר את שאיפתם של הפליטים הפלסטינים לחזור אל "האדמה והכפרים בהם ישבו אבותיהם", כדברי דיין ב–1956, ואשר מול עיניהם הפכו לנחלה של אחרים.

זהו, אם כן, שורש הסכסוך הישראלי פלסטיני. סכסוך זה איננו פוליטי או לאומי כלל וכלל. הסכסוך נעוץ עמוק בתפישותיהם המנוגדות תכלית הניגוד, של הציונים ושל הפלסטינים, את המושג המתעתע "מולדת". התפישה הציונית של המושג הנה תפישה מרחיבה, מתפשטת ומתיישבת. במלים אחרות, ציוני יכול להעתיק את מקום מגוריו מקצה אחד של הארץ לקצה אחר, ועדיין ירגיש שהוא חי במולדת. התפישה הפלסטינית של המושג היא תפישה מצמצמת ומגבילה למרחב קטן של כפר, של הר, של עץ תאנה ושל מעיין מסוימים.

ביטוי לתפישה הציונית המרחיבה של המולדת נמצא בשיר של אהרן שבתאי: "בכל גרגיר, מדן ועד אילת, משתרעת המולדת/ ואיני מצוי בשום מקום זולת המולדת/... כי אהרן הוא רק במולדת" (מתוך: "גירושין", עמ׳ 128).

לעומת זאת, התפישה הפלסטינית המצמצמת מקבלת ביטוי בדבריו של המשורר הלאומי הפלסטיני, מחמוד דרוויש: "אני משם. ויש לי זיכרונות.../ למדתי את כל המלים ופירקתי אותן, על מנת להרכיב מלה אחת:/ המולדת". (מתוך: "ורד אקל", "פחות ורדים", עמ׳ 13). ה"משם", שדרוויש מצהיר על שייכותו אליו, הוא הכפר שלו בגליל. משום כך הוא הרגיש "זר בעזה" כפי שהתוודה בראיון שנתן להלית ישורון ("חדרים", גיליון מס׳ 12). גם ברמאללה, שבה התגורר לאחר שובו מהגלות, הוא הרגיש זר, ולא ראה בה מולדת, כפי שהצהיר בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב–2001. המולדת המצומצמת של דרוויש היא יישוב קטן בגליל: "אשליך הרבה ורדים בטרם אגיע אל ורד אחד בגליל" ("ורד אקל", עמ׳ 7).

אין זה מקרה, אפוא, שההפגנה ההמונית הפלסטינית על גבול עזה נשאה את השם "צעדת השיבה". אולי מתוך שאיפה לממש את דברי הנביא ירמיהו: "ושבו בנים לגבולם".

לכן, גם זאת יש לומר: כיוון שהתפישה הפלסטינית של המושג מולדת איננה לאומית־פוליטית מרחיבה, הרי שגם אם תקום בעתיד מדינה פלסטינית עצמאית, על כל המשתמע מכך, לא יביא הדבר לפתרון הסכסוך בין שני ה"עמים" בארץ הזאת.

זוהי הסוגיה המרכזית שיש לדון בה תחילה. אם היא תיפתר, כל השאר יבוא על מקומו בשלום ובא לישראל ולישמעאל גואל.
*
הארץ, 1 באפריל 2018