ברית המשיחיות של נתניהו ונסראללה

אכן, זהו אזור מאוד אפל. מקור האופל הוא החיים לאורם של מיתוסים מן העבר. הרבה עבר יש באזור הזה ומרוב עבר קשה לראות את העתיד.

דוד בן-גוריון || זכויות היהודים וזולתם בא"י


האינטרסים הבלתי יהודיים משַמרים, האינטרסים היהודיים –  מהפכניים.  הראשונים מכוונים לשמירת הקיים, האחרונים –  ליצירת החדש, לשינוי-ערכים, לתיקון ובנין. 

הגבר הערבי הוא הבעיה; האשה היא הפתרון

ארכיון
תרגום מאמר שפורסם בערבית בשנת 2004 -


רב הנרמז על הנגנז

נתניהו לא שונא מלחמות, הוא רק ממתין לעיתוי הנכון

רצח הנורמליות הישראלית

רצח רבין מזווית אחרת

בעיני רבני הרשע וצאן מרעיתם בכנסת, מפלגות אלה קיימות כקישוט בלבד, כדי להתהדר בו בפני אומות העולם; אין להן כל ערך בדמוקרטיה הישראלית.

גדעון עשת || בושה של שמאל

גדעון עשת || 

בושה של שמאל

יותר מחצי מיליון איש ואישה השתתפו בסוף השבוע בהפגנה בלונדון בדרישה למשאל-עם חוזר על הברקזיט – פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי. כמי שמכיר קצת את הדמוגרפיה האנגלית אני מעריך ששני שלישים מהמפגינים נמנים על תומכי מפלגת הלייבור – השמאל – שבאופוזיציה.

ומי לא בא לחתונה?

הח"כים הערבים, שעטים בדרך כלל על כל מצלמה ונדחפים לכל מיקרופון המושט לפניהם, נאלמו דום.  


שמאל, ימין — מה כבר ההבדל




דומה שרק על הנייר מונה הכנסת 120 ח"כים — למעשה בשיח הפוליטי הישראלי, הן מימין והן משמאל, תמיד מעלימים מן המשוואה את 13 חברי הכנסת של הרשימה המשותפת.

אין שמאל אנטי ציוני בישראל


מנהיג מק״י חותם על מגילת העצמאות
לא תירשם מפלגה אם יש במטרה ממטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, אחת מאלה: (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית...".

מיגאל עמיר עד מחאת הדרוזים

 יגאל עמיר, שירה אז בגבו של ראש הממשלה, היה רק השליח של אותה רוח אידיאולוגית האופפת את הבית ברחוב בלפור בימים אלה. 

אסור למאבק הדרוזי להיות אופורטוניסטי

בניגוד לעמדות אופורטוניסטיות, קיים בעדה הדרוזית שיח אלטרנטיבי, שמדגיש את חשיבותו של ניהול מאבק משותף של כלל האזרחים הנפגעים מהחוק.


אמל ג׳מאל ||

אסור למאבק הדרוזי להיות אופורטוניסטי


״פייק דרוז״

 שר התקשורת, נאמר מיד, מתאים לליכוד הזה ככפפה ליד.
איוב קרא, שר לענייני ד׳ימים

עמוס נוי || אנחנו שם


עמוס נוי ||

אנחנו שם


אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה
את אור היום הסתירו שמי העננה
אך באשר עריץ אכזר טובח עם
הן מצעדנו עד ירעים - אנחנו שם!

חוק הלאום יגיע היישר לפח הזבל של ההיסטוריה


החוק שמביא את הסעיף -


סלמאן מצאלחה ||

חוק הלאום יגיע היישר לפח הזבל של ההיסטוריה


על רקע השיח הציוני המתנהל סביב הצעת חוק הלאום, הגיעה העת לשים את הדברים על השולחן ולומר דברים שאינם משתמעים לשתי פנים.

ראשית, הצעת חוק הלאום, שאותה העבירו מחוקקים מן הזן הסמוטריצ'י והדיכטרי, מביאה לכל בר דעת לא סעיף אחד אלא סעיפים רבים. גם כל אלה אשר הרימו קול נגד הניסוח של שני סעיפים בלבד בהצעת החוק הם שותפים מלאים לתרמית, הכביכול ישראלית, הומנית וליברלית.


כבר במבט ראשון על ניסוח הסעיף הראשון בהצעה רואים שהיא משוללת יסוד. ובכן, "ישראל" זו המופיעה בסעיף אינה יכולה להיות "מולדת היסטורית של העם היהודי" כל עוד לא שורטטו גבולותיה של "מדינת ישראל" על ידי אותם מחוקקים שדוחפים את ההצעה וכל עוד לא קיבלו גבולות אלה הכרה וגושפנקה בינלאומית. על החלק השני בסעיף זה ידובר בהמשך.

דומה שגם הסעיף השלישי, המדבר על "ירושלים השלמה והמאוחדת" כבירת ישראל, צועד עקב בצד אגודל אחרי המושג "ישראל". גם זה סעיף חסר שחר, כי "ירושלים" הזאת מאוד נזילה. איש אינו יודע היכן מתחילים גבולותיה והיכן הם מסתיימים.

סעיף 7, שעורר הרבה רעש בשל הבוטות הגזענית בניסוחו, הוחלף בניסוח כללי: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי". ניסוח זה הוא שינון מחדש של עיקרון ציוני מאז שתנועה זו באה לעולם. אין חדש תחת השמש. כך נהגו כל המוסדות הציוניים של טרום מדינה וכך הם נוהגים מאז הקמתה. סמלי המדינה — הדגל, המנורה וההימנון — הם הביטוי הבוטה ביותר המשקף הדרה של חמישית מאזרחיה.

באשר לסעיף הקובע כי העברית היא השפה "הרשמית" של המדינה ובו שונה גם מעמדה של השפה הערבית ממעמד "רשמי" למעמד "מיוחד" — הרי שהמחוקקים הערבים בכנסת ישראל שיתפו פעולה כל השנים עם התהליך הזה. לו היה לח"כים הערבים שמץ של כבוד לשפתם הם היו צריכים לשאת את כל נאומיהם מעל דוכן הכנסת בערבית. שכן נאה דורש כבוד לשפה הערבית נאה מקיים זאת בעצמו. הח"כים הערבים לא עשו זאת ובהתנהלותם זו הם דחקו במו פיהם את מעמד הערבית והוציאו אותה מן המרחב הציבורי.

זאת ועוד, די בביקור ביישובים הערביים כדי ללמוד שהערבים עצמם דחקו את מעמד השפה הערבית, והשילוט בעברית שולט ברחובות ובבתי העסק. איש לא מנע מבעלי העסקים להציב שילוט בערבית. הערבים עצמם דחקו את מעמד הערבית והורידו את קרנה.

לא חשוב הנוסח הסופי של חוק הלאום שהכנסת אישרה בהצבעה מרתונית בטרם יציאה לפגרה. יש לומר לכל המחוקקים את הדברים הבאים:

יידעו כל סמוטריץ', דיכטר, סלומינסקי, אוחנה ודומיהם שדי בצליל של שם משפחתם כדי להעיד כאלף עדים על מקורם ומוצאם הזר למקום הזה.

גם זאת יש להדגיש. אני החתום מעלה מודיע בזה קבל עם ובאי עולם: הארץ הזאת היא ארצי ומולדתי וכל מי שמעלה על דל מוחו כל פקפוק בעובדת חיים זו צריך להיות מושלך לפח הזבל של ההיסטוריה. ויפה שעה אחת קודם.
*
הארץ, 20 ביולי 2018

For English, press here

 

חמאס בשירות ישראל


תנועת חמאס, השולטת היום ברצועת עזה, באה לעולם בעידוד ממשלות ישראל כדי שתהיה משקל־נגד איסלאמי לתנועה הלאומית בהנהגת אש"ף...

סלמאן מצאלחה ||

חמאס בשירות ישראל


פרשנים מסבירים, כי בכל הקשור לרצועת עזה אין לממשלה מדיניות ברורה. הם טועים. אמנם בנימין נתניהו בהיותו באופוזיציה הצהיר כראש הליכוד, שאם יעלה לשלטון הוא ימוטט את שלטון החמאס, אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו, אמר שבתוך 48 שעות יפגיש את איסמעיל הנייה בשמים עם 72 בתולות, ויו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, הפריח סיסמאות ריקות. אך כל זה היה מהפה ולחוץ, ונועד למטרה אחת ויחידה: פריטה על מיתרי המצ'ואיזם הצה"לי, שעתיד לגרום להמון הישראלי הנבער לנוע בכמויות לקלפיות ולשלשל את הפתק הנכון.

יש להזכיר נשכחות. שלטון החמאס בעזה איננו אויב הימין הישראלי, להיפך: הוא המשרת הנאמן של כל ממשלות הימין. מאז כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה במלחמת ששת הימים, עשו כל ממשלות ישראל לילות כימים כדי להילחם בתנועה הלאומית הפלסטינית, שהחלה לתפוס תאוצה בעקבות הכיבוש. בהקשר זה ראוי להזכיר, שכבר בסוף שנות ה–70, ובעצת ערביסטים למיניהם, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים, וכושלים, ליצור הנהגה חלופית מקומית לאש"ף, בדמות "אגודות הכפרים".


תנועת חמאס, השולטת היום ברצועת עזה, באה לעולם בעידוד ממשלות ישראל כדי שתהיה משקל־נגד איסלאמי לתנועה הלאומית בהנהגת אש"ף, שהיה מוקצה מחמת מיאוס. הגולם האיסלאמי שקם על יוצרו במשך השנים — זה כבר סיפור אחר.

הואיל וזה מצב העניינים כעת, הרי שמבחינת הימין הישראלי מן הראוי להוציא איזשהו מתוק מהעז של עזה. הדבר פשוט בתכלית. שלטון החמאס מקבע את ההפרדה בין הרצועה לגדה, האמורות, על פי הסכמי אוסלו, להיות ישות פוליטית אחת. כל עוד חמאס שולט בעזה, אין שום גוף פוליטי פלסטיני היכול לנהל משא ומתן מדיני, לקבל החלטות מחייבות ולכפות אותן על הפלסטינים החיים בגבולות הישות הזאת. וכך הימין הישראלי יכול לטעון, שאין פרטנר פלסטיני לניהול מו"מ לסיום הסכסוך.

באופן כזה שיחקו הפלסטינים במו ידיהם לידי הימין הישראלי, והולידו יצור דו־ראשי, ההולך ומתקבע, בלי שיהיה לו אופק של חיים נורמליים.

באחרונה, בעקבות האשפוז של מחמוד עבאס והדיבורים על יורש אפשרי, החלו להופיע סימנים לחלוקת סמכויות לכמה אנשים ברשות הפלסטינית. אם אכן כך יקרה, הרי שגם החלק הזה של הגוף הפלסטיני, הגדה המערבית, ילך ויצמיח הרבה ראשים. הפלסטינים ימצאו את עצמם במצב בלתי אפשרי, שכן מרבה ראשים לא רק מרבה דאגות, אלא גם מרבה סכסוכים פנימיים חסרי תוחלת ליצור הפלסטיני המשוסע.

במצב כזה הימין הישראלי ילך מחיל אל חיל. הוא ימשיך לצעוד בדרך שנסללה מימים ימימה, ימשיך לגזול נדל"ן פלסטיני לטובת ההתנחלויות, לסלול כבישים עוקפים, עד לסתימת דרכי הנשימה וגוויעה מוחלטת של היצור הפלסטיני המוזר.

אם הפלסטינים חפצי חיים, עליהם לבצע ניתוח מהיר ולהותיר ראש אחד לגוף הפלסטיני, שגם כך סובל ממחלות כרוניות. ראש אחד, שיקבל החלטות, ייתן הוראות ויצעיד את הגוף הפלסטיני על רגליו בבטחה.

לו ניחנו הפלסטינים בדמיון פוליטי ומדיני פורה, הם היו בוחרים במרוואן ברגותי כיורש לנשיאות פלסטין, ובסלאם פיאד לראשות הממשלה. אם יעשו כך, כל העולם יעמוד לצדם. אם לא, הם ילכו מדחי אל דחי.
*
הארץ, 4 ביוני 2018


***
For English, press here

ישראל־איראן: משחקי מלחמה


קשה לחשוב על תסריט שבו פורצת מלחמה כוללת בין ישראל לאיראן. מלחמה כזו, אם תפרוץ, תזרע הרס רב ותגבה מחיר בלתי נסבל בחיי אדם.

סלמאן מצאלחה ||

ישראל־איראן: משחקי מלחמה



ההפצצות המיוחסות לישראל בעומק שטחה של סוריה נגד משלוחי הנשק לחיזבאללה או נגד בסיסים איראניים ומצבורי טילים, ושיגור הכטב"ם האיראני לישראל — כל אלה אינם אלא משחקי מלחמה שגבולותיהם ידועים מראש. זהו משחק חתול ועכבר המתנהל בין איראן וישראל.

קשה לחשוב על תסריט שבו פורצת מלחמה כוללת בין ישראל לאיראן. מלחמה כזו, אם תפרוץ, תזרע הרס רב ותגבה מחיר בלתי נסבל בחיי אדם. לא נראה סביר שהאייתוללות בטהראן ומקביליהם בירושלים אינם מודעים להשלכות ההרסניות הללו. מלחמה כזאת גם עלולה לגרור לתוכה מדינות אחרות באזור ולחייב התערבות של המעצמות כדי לשים קץ לחורבן שהיא תגרום.

לכן, יש לראות בהתכתשות האיראנית־ישראלית בסוריה משחקי מלחמה המשרתים את האינטרסים של שני הצדדים. ישראל ואיראן זקוקות זו לזו, כי כל אחת משרתת את המטרות של האחרת.

איראן זקוקה לישראל על מנת להרחיב את טווח ההשפעה שלה במרחב הערבי. שכן, כל עוד ישראל ממשיכה את הכיבוש בפלסטין, איראן תוכל להמשיך להלעיט את הציבור הערבי באמירות על אודות השטן הקטן והישות הציונית שיש לחסלה, בהכירה את עוצמת האמוציות האנטי־ישראליות בעולם הערבי. כך יכולה טהראן, בלי מאמץ רב, להציג את ההנהגות והשליטים במדינות ערב במלוא חדלונם לפני נתיניהם. כך צברה איראן נקודות, והיא מוסיפה לצבור, ויכולה להמשיך לשלוח זרועות ולהעמיק את השפעתה בעולם הערבי.

איראן לא מחדשת דבר — את המשחקים האלה היא למדה מהשליטים הערבים, שהשתמשו בעניין הפלסטיני ככלי לבלימת כל דרישה לחופש של אזרחיהם. העניין הפלסטיני שימש כלי להנצחת שלטונם של עריצים ערביים.

גם ישראל זקוקה לאיראן. כפי שאיראן מכנה את ישראל "שטן קטן" (לעומת הגדול, האמריקאי), הרי שישראל מציבה את איראן במעמד "השטן הגדול" בכבודו ובעצמו. הצבתה במעמד זה עולה בקנה אחד עם הדרך שבה תופשים חלק מהשליטים הערבים את הסכנה מצד האייתוללות, שמנסים לערער את משטריהם. כך נולדה הגישה השלטת בקרב הימין הישראלי, המדברת על הצורך בשלום אזורי, הכולל "מדינות סוניות מתונות" כלשון ההגדרה הישראלית. "השטן האיראני הגדול" משרת את האינטרסים של הימין בישראל, ומשמש כלי בידיו לדחיקת העיסוק בסוגיה הפלסטינית, ולהצגתה כבעיה הפחות מטרידה שעל סדר היום. ישראל תוכל לטעון שהסוגיה הפלסטינית איננה בראש סדר העדיפויות ברשימת הבעיות הטעונות פתרון בדרך לכינון סדר חדש במזרח התיכון.

כך, יד רוחצת יד במשחקי המלחמה האלה בין איראן לישראל. כך תמשיך איראן להעמיק את השפעתה בעולם הערבי, וישראל תוכל להמשיך בכיבוש בפלסטין באין מפריע ובלא לחץ בינלאומי להביא לסיומו. וזוהי כל תורת משחקי העימות בין איראן לישראל על רגל אחת. הבעיה היחידה היא, שלפעמים משחקי המלחמה האלה יוצאים משליטה.

הארץ, 8 במאי 2018

For English, press here

אשליית הסולידריות הערבית

  מאמר ״אל-חיאת״:

סלמאן מצאלחה ||

אשליית הסולידריות הערבית


"אין מוסר בפוליטיקה של המעצמות הגדולות, על אחת כמה וכמה כשהדבר נוגע למלחמות, ובמיוחד כאשר הן מתנהלות בזירות רחוקות. במצב כזה, האינטרסים מכתיבים את המדיניות, והאינטרסים - גם אם עוטפים אותם במתק שפתיים - הם אינטרסים כלכליים בסופו של דבר. העמים וגורלותיהם אינם נלקחים בחשבון בשיקולי הרווח וההפסד של קובעי המדיניות במעצמות הגדולות.

נביט למשל בהצהרה שנתן לאחרונה הגנרל הרוסי ולדימיר שאמאנוב בפרלמנט הרוסי. הוא ציין שהצבא הרוסי העביר לשדות הקרב בסוריה 200 סוגים של [מערכות] נשק רוסי חדשות, כדי לנסותן. הגנרל הוסיף שהניסויים הללו הוכיחו את יעילותו של הנשק הרוסי, דבר שיגביר את מכירות הנשק הרוסי בעולם ויקדם את הכלכלה הרוסית. נודע לנו אפוא שהכלכלה הרוסית מתבססת על התעשיות הצבאיות בלבד, ושאין לרוסיה מה לייצא לעולם מלבד אותה תוצרת צבאית. משמעות הדבר היא שהמלחמה הרוסית בסוריה היא הזדמנות שהצאר הרוסי [הנשיא ולדימיר פוטין] מנצל כדי לנסות לאת כלי הנשק הרוסיים החדשים. מה שנכון לגבי רוסיה בתחום זה נכון לגבי ארה"ב ולגבי שאר המעצמות. כאמור, אין מוסר בפוליטיקה.

כך הפכה סוריה, על תסבוכותיה העדתיות והדתיות, זירה לסכסוכים ולמשיכת חבל [בין קבוצות בעלות אינטרסים מנוגדים], ולשדה ניסויים עבור כל הכוחות האזוריים והבינלאומיים. ההנהגה הערבית שקוראת ל'קהילה הבינלאומית' להתערב על מנת לשים קץ לטרגדיה הסורית, מבטאת בהצהרות אלה רק את כישלונה הלאומי המביש לטפל במה שקורה בחצר הערבית שלה.

לו היה באמת ובתמים דבר ששמו 'ערביות' בעלת קשרי [סולידריות] הדוקים, לא היו אותם [מנהיגים] ודומיהם קוראים ל'קהילה הבינלאומית' להתערב כדי לשים קץ למעשי הטבח והשחיטה האלה. לו היו [המנהיגים] הללו ערבים אמיתיים, שקשרים הדוקים מחברים ביניהם, כי אז הם היו מתערבים בעצמם כדי לשים קץ למעשי הטבח המתבצעים נגד בני עמם. האין הם מנהיגים, העומדים בראש מדינות אשר להן צבאות עצומים? איך קורה... שהם עומדים בחיבוק ידיים ודורשים מ'הזרים', מן הקהילה הבינלאומית, להתערב על מנת לפתור את בעיותיהם? מדוע לא יעשו הם את מה שהם דורשים מן הקהילה הבינלאומית לעשות?

זאת ועוד, ראו את ההבדל בין יחסו של העולם האחר [הלא-ערבי] כלפי הפליטים שהתדפקו על שעריו, לבין יחסם של הערבים כלפי הפליטים שאמורים להיות בני דתם. האין זאת [עובדה] שמחנות פליטים נמצאים רק בארצות הערבים והמוסלמים? ראו את המיליונים שנדדו לאירופה. כל המיליונים הללו אינם חיים במחנות פליטים, אלא הם נקלטים בערים האירופאיות והופכים לחלק מהאזרחים. רק בארצות הערבים והמוסלמים, כגון ירדן, לבנון, ותורכיה, מצטופפים הערבים במחנות מחפירים. מה משמעות הדבר? משמעותו היא דבר אחד - שהערבים והמוסלמים אינם קולטים פליטים, בניגוד לשאר העמים האירופאים, שהם העמים 'הכופרים' על פי האידיאולוגיות שעליהן חונכו [הערבים והמוסלמים] מינקות. 
   
האין משמעותו של מצב זה, הגלוי לעיני כל, כי מה שמכונה 'ערביות' אינו אלא אשליה חסרת כל יסוד מוצק? זאת ועוד, כאשר משטר המייחס לעצמו את הערביות, כגון המשטר הסורי, נעזר במטוסים זרים, רוסיים, כדי לרצוח את מי שהם כביכול 'אזרחיו' או 'בני עמו', האין משמעות הדבר כי מה שאמור להיות עם אחד הוא אינו כזה בשום אופן?

אמיתות אלה אשר נחשפות לעינינו, מחייבות כל ערבי שיש לו עדיין שמץ של כבוד אנושי, להתבייש בהשתייכותו לאומה אומללה זו ולהנהגתה, על כל זרמיה, אשר זמן רב האכילו אותו בסיסמאות ריקות. עשורים ארוכים של לעיסת סיסמאות לא הביאו דבר לאזרח הערבי. מה הניבו סיסמאות אלה לאחר כל העשורים האלה? הערבים הפכו לקבוצות של אנשים אשר דבר לא מאחד ביניהן, המשוטטות ללא מטרה בעולם שהופך למדבר פוליטי, חברתי, תרבותי ומוסרי.   

העולם הערבי כבר הפך למעבדת ניסויים עבור המעצמות הגדולות, והערבים הפכו לשפני ניסיונות המשוטטים בחוסר מטרה ולא מוצאים דרך לצאת מהמשברים שלהם. אלה הן אמיתות גלויות לעיני כל ולא ניתן להחביא אותן או לטאטא אותן מתחת לשטיח."
*
התרגום פורסם ב- ״ממרי״


For Arabic, press here

For English, press here

אל-אטלאל (על חורבות האהבה)


 ארכיון - תרגומי שירה ערבית

עוד לא אבדה נכבתנו

 וכך כולנו הגענו עד הלום. בריוני הלאומנות השבטית והדתית של שני העמים לופתים חזק בטלית הארץ.

סלמאן מצאלחה ||

עוד לא אבדה נכבתנו


שלושה הרהורים על עצמאות ועל נכבה:
הרהור ראשון. חרף ההתנגדות העזה לישראליזציה של רבים מהפוליטיקאים הערבים בארץ, על שלל זרמיהם, משום מה דווקא הפלסטינים אזרחי המדינה נוהגים כישראלים לעילא ולעילא. הישראליות שלהם כה עמוקה, עד שהם מציינים את יום הנכבה לפי הלוח העברי, בה' באייר — יום העצמאות של ישראל. וראו זה פלא, כשמקדימים את יום העצמאות ביום אחד על פי דרישת הרבנות הראשית מחשש לחילול שבת המוני, גם הפלסטינים הישראלים מקדימים את ציון יום הנכבה שלהם. משל הם והרבנות הראשית תאומים סיאמיים.

הפלסטינים בשטחים הכבושים, לעומת זאת, מציינים את האירוע לפי הלוח הלועזי ב–15 במאי, ואיש אינו מציין את הנכבה לפי הלוח המוסלמי, שכידוע זז לאורך השנה. אולי הם נוהגים כך מחשש שהדבר ירחיק אותם מיום העצמאות של ישראל, ואולי על פי האמרה המיוחסת לנביא מוחמד: "מבין כל אומות העולם, אתם הכי דומים לבני ישראל. אתם נשרכים אחריהם עקב בצד אגודל".

הרהור שני. כל הנאשמים במעשים פליליים — רוצח, אנס, שודד או כל עבריין אחר — תמיד יטענו לחפותם, לרוב בסיוע עורכי דין ממולחים, בתקווה לזכות בנקודות בבוא יום גזר הדין והטיעונים לעונש. במקרים רבים, גם לאחר שהפושע מושלך לכלא הוא ממשיך לטעון לחפותו, לחפש עוד עדויות, להמציא עוד ראיות ולבקש משפט חוזר. זה יכול להיות אזרח פשוט וגם מנהיג ציבור, חבר כנסת או ראש ממשלה.

הציוני המצוי, אם הוא מהגר מעבר לים ואם הוא צאצא של מהגרים, אינו שונה בהיבט הזה. מעצם מהותו הציונית והימצאותו במקום הזה, הוא תמיד יטען לחפותו מגרימת נכבה לפלסטינים. הוא לא יכיר במציאות ויטען שהנכבה היא שקר ושאין כלום כי לא היה כלום. לפני ארבע שנים ניסה משה ארנס להדוף כל ניסיון, ולו ברמז, להכיר באסון שנחת על תושבי הארץ הערבים עם הקמת המדינה "היהודית" ("שקר הנכבה", "הארץ", 21.5.2014).

הרהור שלישי. גם בצד הפלסטיני אין לצפות שערבי יפשפש במעשי "מנהיגיו", מן הימים ההם ועד הזמן הזה, שהביאו אותו עד הלום. גם הוא לא יכיר במציאות שנוצרה כאן. אין זה מקרה שאין היסטוריונים חדשים, לא ערבים ולא פלסטינים. כדי שיקומו היסטוריונים כאלה צריכה להתקיים בחברה הערבית תשתית דמוקרטית של חשיבה חופשית עם מנגנונים של ביקורת עצמית.


תשתית רוחנית של עריכת חשבון נפש אינה קיימת בתרבות הערבית. לביקורת עצמית יש השלכות מרחיקות לכת מנקודת מבטם של שליטים וראשי שבטים ערבים במרחב הזה. הן עלולות להביא לסיום ההגמוניה השבטית שלהם ולהעלות שבטים אחרים, או עדות אחרות. אלה יחליפו אותם, יחזיקו במושכות השלטון וימלאו את כיסיהם וכיסי מקורביהם במצלצלים. כך היה מימים ימימה וכך הווה עד עצם היום הזה.

וכך כולנו הגענו עד הלום. בריוני הלאומנות השבטית והדתית של שני העמים לופתים חזק בטלית הארץ. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, ואין הם מוצאים את הדרך ל"יחלוקו". וכך, לאורך השנים, רוותה הארץ הרבה דם, הרבה יזע ודמעות.
דומה כי הארץ הטובה הזאת עייפה כבר משניהם.
*
הארץ, 22 באפריל 2018

*
For English, press here

For Arabic, press here

הוד מעלתה

סלמאן מצאלחה ||


הוד מעלתה


לֹא מָקוֹם, לֹא עָפָר וְלֹא סֶלַע
אֲהַלֵּל עַל סִפּוֹ שֶל מִדְבָּר.
לֹא שִׁלְטוֹן הַלִּסְטִים שֶׁכּוֹרֶה לָהּ
רַק חֲלוֹם בַּלָּהוֹת מְכֻתָּר.

לֹא עָבָר, לֹא מָחָר, לֹא כָּעֵת.
אֵין בַּלֵּב הַדּוֹאֵב רְנָנָה,
לֹא לָאָרֶץ וְיוֹשְׁבֶיהָ. לְמַעֵט,
לְאַחַת; לְמַלְכָּה נוֹשָׁנָה.

הִיא שָׂפָה עַתִּיקָה, בַּת אַלְפַּיִם,
שֶׁנָּשְׁקָה לִשְׂפָתִי בַּהֶסְגֵּר.
הֵן הָפְכוּ תְּאוֹמוֹת, כִּשְׂפָתַיִם
שֶיּוֹדְעוֹת שְׁתֵּי תִּקְוֹות לְחַבֵּר.

*
הארץ





For English, press here


באשר האדם, שם אושוויץ


ארכיון ( 1988):


סלמאן מצאלחה ||

באשר האדם, שם אושוויץ

צופן: אדמע, מאת ק. צטניק, ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1988



״לפנים אהבתי להתבודד הרחק מיישוב בני אדם, להתייחד עם אושוויץ ביקשתי. עכשיו אושוויץ לפתחו של אדם רובצת. באשר האדם שם אושוויץ, כי לא השטן יצר את אושוויץ, אלא אני ואתה, כשם שלא השטן יוצר את הפטירה כי אם אני ואתה, האדם״.

שלושים שנה נושא יחיאל די-נור את משא אושוויץ על כתפיו, שלושים שנה של חיים בפלנטה אחרת ששום ספינת חלל לא הגיעה אליה, כי ״הזמן שם, בפלנטת אושוויץ, לא כזמן כאן. כל רגע שם סובב על שיני גלגל לכת אחר״, ואין ביכולתנו, אנחנו בני התמותה, לגעת במה שנפשו של בעל ה״סלמנדרה״ נגעה בזמן ״ההוא״ של כזמננו.

״צופן: אדמע״ הוא עוד נסיון של ק. צטניק, שנדר נדר להיות לפה לכל המובלים למשרפות של אושוויץ, לספר את קורותיה של הפלנטה הזאת לאנשים שלא היו שם, כדי להזהיר מפני התהום הפעורה הניצבת לא הרחק מנפשם של בני האדם, כל בני האדם. אותה תהום פעורה כפיהוקו של איש ס. ס. בבוקרו של עוד יום עבודה ״משחררת״, בשולחו אנשים למשרפות: ״ברעדה אני נושא עיני לראות את פני אלוהים באותיותיו, ורואה נגדי פני איש ס. ס. העומד למטה לפני המשאית. קורי השינה עוד ניכרים בפניו. השחר קר, וידיו בכיסי מעילו הצבאי השחור. לעיניו - נהר השלדים הזורם בשקט מפתח הבלוק אל פתח המשאית. והנה נפתח פיו לרווחה ויוצא פיהוק ארוך״.

התמונה ה״פסטוראלית״ הזאת המובאת בגוף שלישי באה לומר שגם איש הס. ס. הזה היה בסך הכל בשר ודם. הוא עייף בשעת בוקר מוקדמת, ופיהוק ארוך נפער בפיו. אך תהום גדולה פעורה בנפשו כי הוא יצר את אושוויץ, וה״הוא״ כאן הוא בעצם האדם, כל אדם. אף ק. צטניק עצמו, באדמיות שבו, הוא גם יצר את אושוויץ, ״וכשביקשתי לראות את פני השטן שברא את אושוויץ, ראיתי פתאום על פני הנחשים הרוחשים את פני שלי... לראשי כובע ס. ס., סמל גולגולת המוות נעוץ מעל למצחיית הכובע, ובעד ארובות עיניה של הגולגולת אני מסתכל אל המשאית הנוסעת אל הקרמטוריון ואני מפהק ומפהק ומסתכל באיש ס. ס.״.

ק. צטניק מביט אל עצמו המעולף, ורואה את סודו של הפיצול. הוא נפרד מעצמו ורואה את סודו של הפיצול.

״צופן: אדמע״ נוצר בעקבות טיפול שקיבל ק. צטניק אצל ד״ר באסטיאנס, במרפאתו שבליידן. ד״ר באסטיאנס פיתח שיטה לריפוי נפגעי מחנות הריכוז הנאציים באמצעות הסם ל. ס. ד., והספר שלפנינו מתעד כמה ישיבות טיפוליות במרפאתו. ק. צטניק הגיע אל באסטיאנס ובפיו בקשה: ״אנא, פתח לפני שער זה, ואתה בבקשה ממך, הואל נא להשאיר אותי בפנים לבדי, עם עצמי״.

וכשהיה לבדו, חזר אל הפלנטה האחרת, אל אותן תמונות מעולם אחר: המשאיות, הרכבות וריח הבשר החרוך העולה מן הקרמטוריון. שם בפלנטה שאין לה קיום מלבד בשם אושוויץ עולה אליו ממעבה האדמה זעקת התולעת: ״אני החיים, אני החיים״. ״חיֵה״ זועקת אליו התולעת המחפשת מחסה, ״חפור וחיֵה״, כל עוד ידיך חופרות אתה חי!... חיה״. ומאחורי מסך הל. ס. ד., הוא משדר לנו איתותים ותמונות שקשה לנו, אנו בני התמותה, לקלוט אותן.

״צופן: אדמע״ הוא תעודה אנושית המטילה כתם על האנושות כולה, לאחר שהדברים המתוארים בה יכלו להתרחש בתוכה.
___

פורסם: הארץ, תרבות וספרות, 26 באוגוסט 1988



טבח הלאומיות הערבית


סלמאן מצאלחה ||

טבח הלאומיות הערבית


צה"ל טובח באזרחים פלסטינים על גבול עזה. המשטר של בשאר אסד ממשיך לטבוח באזרחים סורים. כל העולם עומד מנגד בחיבוק ידיים. ציוצים בטוויטר, פוסטים בפייסבוק והודעות לעיתונות — זהו מס השפתיים שהעולם יודע לנפק כדי להשתיק את המצפון. הבה נתמקד בעולם הערבי, המתיימר להציג את עצמו כאומה אחת.

יש להודות, שהמצור המוטל על עזה מאז תפס חמאס את השלטון ברצועה איננו רק מצור ישראלי, זהו גם מצור ערבי — שכן די בהחלטה מצרית אחת כדי לשבור את המצור בגבול הרצועה עם מצרים. הרי המצרים מתיימרים להיות "אחים ערבים" וגם "אחים מוסלמים סונים". למרבה הפלא, אין אלה כלל אחים ערבים. גם הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, משתתף בחגיגת ההתעמרות בתושבי עזה. מדי פעם הוא נוקט סנקציות נגד תושבי הרצועה ומקצץ במשכורות של עובדים ופקידים.

העניין הפלסטיני שימש תמיד את המשטרים הערביים הדכאניים כתירוץ לדחיית כל דרישה אזרחית במדינותיהם לחופש, לדמוקרטיה, לפיתוח כלכלי ולתעסוקה לצעירים. משטרים דכאניים אלה הצליפו תמיד באזרחיהם בשוט הסיסמה "פלסטין היא הסוגיה הערבית הראשונה", והסיסמה המתבקשת ממנה: "שום קול לא יקדים את קול המערכה" למען שחרור פלסטין. סיסמאות אלו היו האופיום שבאמצעותו השתיקו המשטרים וניטרלו כל שאיפה לשינוי פוליטי וחברתי פנימי.

אין פלא אפוא, שהאינתיפאדות ששטפו את האזור וזכו לתואר "האביב הערבי" התרחשו דווקא במשטרים נשיאותיים, שנשאו את דגל הלאומיות הערבית ועוד סיסמאות ריקות אחרות של חופש וסוציאליזם.

השנים האחרונות סיפקו הוכחות חותכות לכך, שכל הסיסמאות הערביות הפומפוזיות על "אומה ערבית אחת עם שליחות נצחית", מבית מדרשה של האידיאולוגיה הבעתיסטית הסורית והעיראקית, לא היה בהן ממש.

מן הראוי להזכיר בהקשר הזה, כי כאשר אבירי סיסמאות הבעת, אסד האב ולאחר מכן סדאם חוסיין, תפסו את השלטון בסוריה ובעיראק, לא ניכר בשטח שום מימוש לרעיונות האחדות של "האומה הערבית", ולא ל"שליחותה הנצחית". נהפוך הוא, הן בסוריה והן בעיראק שימשה "המפלגה הלאומית הפאן־ערבית" פלטפורמה בידי שני העריצים, הסורי והעיראקי, לבניית משטר עדתי ושבטי. בסוריה הציב אסד בכל הצמתים השלטוניים את בני שבטו ועדתו — אחים, דודים, בני דודים, ומלחכי פנכה מעדות אחרות, שזכו לפירורים שלטוניים. כך נהג גם סדאם חוסיין בעיראק, כשתפס את מוסרות השלטון במדינה.

הסיסמאות הריקות מתוכן של הלאומיות הערבית באו לידי ביטוי גרוטסקי במלחמת המפרץ הראשונה ב–1991, כאשר אסד האב שלח חיילים סורים להשתתף בקואליציה האמריקאית שלחמה נגד סדאם חוסיין, שפלש לכוויית. מתברר, שנושא דגל הלאומיות הערבית בדמשק נלחם לצד המעצמה האמריקאית "האימפריאליסטית", כהגדרת הבעת, נגד "אחים ערבים" הדוגלים באותה אידיאולוגיה, כביכול.

השנים האחרונות מספקות עדויות לא רק לכישלון המוחלט של הלאומיות הפאן־ערבית, אלא גם עדות נוספת לכישלון "מדינת הלאום" הערבית, שנוצרה בגבולות סייקס־פיקו. סוריה היא הדוגמה הבולטת לכישלון הזה. מלחמת האזרחים הסורית, שגבתה חיים של אלפי קורבנות ויצרה מיליוני פליטים, והשימוש של בשאר אסד בנשק כימי נגד אזרחים סוריים, מעידים שאין "עם סורי". נשיא הטובח באזרחים האמורים להיות "בני עמו" מוריד מעל פניו בפשעים אלה את המסיכה שעטה במשך שנים רבות, וחושף לעיני כל את האמת העירומה, השבטית־העדתית.

לנוכח המחזות הללו, כל ערבי שמכבד את עצמו צריך לחשב מסלול מחדש.
*
הארץ, 9 באפריל 2018

***
For English, press here
For Arabic, press here

שבות ישמעאל

צעדת השיבה:

הבעיה הפלסטינית אינה הכיבוש אלא הפליטות

סכסוך זה איננו פוליטי או לאומי כלל וכלל. הסכסוך נעוץ עמוק בתפישותיהם המנוגדות תכלית הניגוד, של הציונים ושל הפלסטינים, את המושג המתעתע "מולדת".

סלמאן מצאלחה ||

שבות ישמעאל


בסוף אפריל 1956 נשא הרמטכ"ל, משה דיין, הספד על קברו של רועי רוטברג שנרצח על ידי פלסטינים, ובין השאר אמר: "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".

אלפי הפלסטינים שצעדו לכיוון הגדר בגבול רצועת עזה ביום האדמה לא עשו זאת בדרישה להסיר את המצור שמטילה ישראל על הרצועה מזה שנים רבות. הם לא צעדו עם שלטים נגד הכיבוש ולא נשאו קריאות למען הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הצעדה, כשמה כן היא, נשאה את השם "צעדת השיבה".

זוהי תזכורת לכך שהבעיה הפלסטינית מעולם לא היתה הכיבוש של 1967, והיא אינה נעוצה בשאלה של הגדרה עצמית במדינה לאומית עצמאית לצד ישראל. לו היה הדבר כך, הפלסטינים היו נלחמים על הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה כאשר חבלי ארץ אלה, כולל מזרח ירושלים, היו תחת שלטון ירדן ומצרים.

"צעדת השיבה" באה, אם כן, להזכיר לכולם שהבעיה הפלסטינית היא בראש וראשונה בעיה של פליטים שנעקרו ממקומם במלחמת העצמאות של ישראל מחד גיסא ובנכבה הפלסטינית מאידך גיסא. צעדה זו באה להזכיר את שאיפתם של הפליטים הפלסטינים לחזור אל "האדמה והכפרים בהם ישבו אבותיהם", כדברי דיין ב–1956, ואשר מול עיניהם הפכו לנחלה של אחרים.

זהו, אם כן, שורש הסכסוך הישראלי פלסטיני. סכסוך זה איננו פוליטי או לאומי כלל וכלל. הסכסוך נעוץ עמוק בתפישותיהם המנוגדות תכלית הניגוד, של הציונים ושל הפלסטינים, את המושג המתעתע "מולדת". התפישה הציונית של המושג הנה תפישה מרחיבה, מתפשטת ומתיישבת. במלים אחרות, ציוני יכול להעתיק את מקום מגוריו מקצה אחד של הארץ לקצה אחר, ועדיין ירגיש שהוא חי במולדת. התפישה הפלסטינית של המושג היא תפישה מצמצמת ומגבילה למרחב קטן של כפר, של הר, של עץ תאנה ושל מעיין מסוימים.

ביטוי לתפישה הציונית המרחיבה של המולדת נמצא בשיר של אהרן שבתאי: "בכל גרגיר, מדן ועד אילת, משתרעת המולדת/ ואיני מצוי בשום מקום זולת המולדת/... כי אהרן הוא רק במולדת" (מתוך: "גירושין", עמ׳ 128).

לעומת זאת, התפישה הפלסטינית המצמצמת מקבלת ביטוי בדבריו של המשורר הלאומי הפלסטיני, מחמוד דרוויש: "אני משם. ויש לי זיכרונות.../ למדתי את כל המלים ופירקתי אותן, על מנת להרכיב מלה אחת:/ המולדת". (מתוך: "ורד אקל", "פחות ורדים", עמ׳ 13). ה"משם", שדרוויש מצהיר על שייכותו אליו, הוא הכפר שלו בגליל. משום כך הוא הרגיש "זר בעזה" כפי שהתוודה בראיון שנתן להלית ישורון ("חדרים", גיליון מס׳ 12). גם ברמאללה, שבה התגורר לאחר שובו מהגלות, הוא הרגיש זר, ולא ראה בה מולדת, כפי שהצהיר בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב–2001. המולדת המצומצמת של דרוויש היא יישוב קטן בגליל: "אשליך הרבה ורדים בטרם אגיע אל ורד אחד בגליל" ("ורד אקל", עמ׳ 7).

אין זה מקרה, אפוא, שההפגנה ההמונית הפלסטינית על גבול עזה נשאה את השם "צעדת השיבה". אולי מתוך שאיפה לממש את דברי הנביא ירמיהו: "ושבו בנים לגבולם".

לכן, גם זאת יש לומר: כיוון שהתפישה הפלסטינית של המושג מולדת איננה לאומית־פוליטית מרחיבה, הרי שגם אם תקום בעתיד מדינה פלסטינית עצמאית, על כל המשתמע מכך, לא יביא הדבר לפתרון הסכסוך בין שני ה"עמים" בארץ הזאת.

זוהי הסוגיה המרכזית שיש לדון בה תחילה. אם היא תיפתר, כל השאר יבוא על מקומו בשלום ובא לישראל ולישמעאל גואל.
*
הארץ, 1 באפריל 2018

נתניהו טוב לערבים

נתניהו הוא הפרס הגדול שכל לאומן ערבי היה חפץ לזכות בו.

סלמאן מצאלחה ||

נתניהו טוב לערבים


לו הייתי לאומן ערבי, הייתי מתפלל שבנימין נתניהו ייחלץ מכל הצרות שנחתו עליו. עוד הייתי מייחל, שימשיך לעמוד בראשות ממשלת ישראל עוד שנים רבות. נתניהו הוא הפרס הגדול שכל לאומן ערבי היה חפץ לזכות בו. הרי אין עוד איש שהצליח להחדיר את הרקב לכל פינה במדינה הזאת, כמו האיש הזה.

בחושיו הפוליטיים החדים אורי אבנרי רוצה שנתניהו יסולק מהממשלה, מכיוון שהוא פשוט מאמין שהוא "אסון למדינה" ("הארץ" 26.2). אבנרי צודק כמובן בהערכתו זו. לכן, לו הייתי לאומן ערבי הייתי מתפלל שנתניהו ייצא מהתסבוכת המשפטית ושה"אסון למדינה" ימשיך לשלוט, יילך מחיל אל חיל עד כדי קריסה טוטאלית של כל מערכת החיסון של המדינה הציונית.

משום כך, לו הייתי לאומן ערבי הייתי קורא לכל הפלסטינים לשבת בשקט. לא צריך אינתיפאדה ולא צריך התנגדות. שישראל והעומד בראשה ימשיכו לבנות התנחלויות ויבטלו לחלוטין את הקו הירוק. הרי גם אם ישליטו משטר אפרטהייד בשטחים הכבושים, כל הצעדים האלה יביאו כליה על ישראל בסופו של דבר. צחוק הגורל הוא, שחזון המדינה האחת של הלאומנים הפלסטינים יתגשם דווקא על ידי מי ששולל את קיומו של עם פלסטיני.

לכן, צריך לשבת בשקט ולחכות לימים אחרים. ישראל של שלטון הימין תבלע את השטח על כל תושביו. הדמוגרפיה לא תעצור, ויבוא היום שבו הרוב בשטח שבין הים לנהר יאמר את דברו. שום אפרטהייד לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן. אולי זה יעבוד עשר שנים, עשרים שנה, אפילו שלושים. בבוא היום, כל שעל הפלסטינים לעשות הוא לדבר אל העולם בשפה שהוא מבין. לדבר בשפה של זכויות שוות של כל תושבי הארץ. יש אור בקצה המנהרה, ומשטר אפרטהייד כזה דינו להסתלק. זהו חוק ההיסטוריה.

אולם אני אינני לאומן ערבי. נהפוך הוא, אני רואה בלאומנות מכל סוג, קל וחומר זו הנשענת על יסודות דתיים, מחלה ארורה שהורסת כל חלקה טובה בגוף האדם ובנפשו. המאבק על הארץ שהולך ונדבק בנגיף הלאומני־הדתי לא מותיר כל אפשרות לחיים נורמליים במדינה אחת, שבה כל האזרחים שווים. יושבי הארץ הזאת אינם סקנדינבים. הערבים אינם שבדים והיהודים אינם דֶנים, כך שחסידי הציונות מחד וחסידי הלאומיות הפלסטינית מאידך לא הולכים לפתרון חיים סקנדינבי. הם עולים על מסלול התנגשות בלקאני דווקא.

מטעני האיבה הנפיצים פזורים לאורכה ולרוחבה של הארץ המאובטחת. לכן, אין דרך לפתרון קונפדרטיבי. על מנת להגיע לפתרון של קונפדרציה או מדינה אחת נורמלית, ואני בספק אם הדבר אפשרי בכלל בגלל הטינה והעוינות הרבה בין שתי התנועות, צריך שכל לאום יעבור קודם כל את שלב זקיפות הקומה הלאומית במדינת לאום משלו. רק מי שעבר את השלב הלאומי הזה, והבין את חוסר התוחלת בלאומיות, יכול בבוא היום לוותר על זקיפות קומה לאומית למען חזון אזרחי מסוג אחר.

לו הייתי לאומן ערבי הייתי מצביע לנתניהו, ה"אסון למדינה" הציונית כדברי אבנרי. אולם אינני כזה, ובתור יליד הארץ הזו ואוהבה אני חרד לכל יושביה. אכן, המשך שלטון נתניהו והימין המשיחי יביא אסון על היהודים והערבים גם יחד. את האסון הזה צריך למנוע בעוד מועד. ויפה שעה אחת קודם.

ראו הוזהרתם!
*
הארץ, 6 במרץ 2018
***
For English, press here

צריך רשימה משותפת, אבל אחרת


בהרכבה הנוכחי, הרשימה הערבית המשותפת משרתת את הימין הישראלי.

סלמאן מצאלחה ||

צריך רשימה משותפת, אבל אחרת


כל הסקרים שנערכו בחודשים האחרונים מצביעים על דשדוש, או היחלשות, של הרשימה הערבית המשותפת. ברוב הסקרים היא מאבדת שני מנדטים מתוך ה–13 שיש לה היום. כידוע, הרשימה הזאת חוברה לה יחדיו בעקבות העלאת אחוז החסימה לפני הבחירות האחרונות. החשש שמא אחת המפלגות הערביות לא תעבור את אחוז החסימה דחף את האיסלאמיסטים, הקומוניסטים וחסידי הלאומיות הערבית להצטופף תחת קורת גג רעועה אחת, כדי להגיע אל הכנסת ולהישבע מעל הדוכן אמונים למדינת ישראל.

החודשים האחרונים חשפו לעיני כל, לפחות בציבור הערבי, את שבריריותה של הרשימה הזאת. מתברר שהמחלוקות בין מרכיבי הרשימה הצטמצמו עד כדי גיחוך. הן לא נסובות על זוטות כמו ענייני חברה ומדינה, יחסים בין רוב למיעוט במדינה דמוקרטית, הסכסוך הישראלי־פלסטיני או מצבו של המיעוט הערבי במדינה. כל המחלוקות בין מרכיבי הרשימה התמקדו בהסכם הרוטציה, שנחתם בין המפלגות שבה לפני הבחירות. חותמי ההסכם לא העלו על דעתם שח"כ אחד ברשימה, באסל גטאס מבל"ד, ינהג בחוסר אחריות הגובל בטמטום וימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. הח"כ שסרח טרף את קלפי הרוטציה, ומאז הרחוב הערבי עד להשמצות ההדדיות המתמשכות בין מרכיבי הרשימה ולהתרוצצותם הנואשת של חברי ועדת פיוס, המורכבת מ"מוכתארים", בניסיון לגשר ולפתור את הסוגיה שבמחלוקת: מושב בכנסת, שאנשי בל"ד טוענים לזכותם עליו.

יש לשער שירידת קרנה של הרשימה בסקרים האחרונים נובעת, בין השאר, מהמחלוקת הנ"ל, שמצביעה יותר מכל על חוסר התוחלת שבקיומה של רשימה העוסקת במשחקי כיסאות פרלמנטריים. ברור לכל בר דעת, שהרשימה בהרכב הקיים לא מסייעת במאום למיעוט הערבי. נהפוך הוא, היא שמה את כל האזרחים הערבים בסל אחד, העומד, כביכול, מנגד לסל האחר — של האזרחים היהודים.

במדינה מתוקנת, שבה כולם חפצים לתרום את חלקם באופן שוויוני לחברה האזרחית, אסור שהרוב והמיעוט יתנהלו על בסיס המתח האתני־הלאומי. במצב כזה למיעוט אין כל סיכוי לזכות במשהו רציני זולת הפירורים שיואיל הרוב הלאומי לתת לו מטעמיו שלו.

גם אם תגדיל הרשימה המשותפת את כוחה בעוד שני מנדטים, ואין סיכוי לכך, דבר לא ישתנה במשוואה הנוכחית. לכן, הגיע הזמן לשבור את המשוואה הזאת. המיעוט הערבי בארץ זקוק לתמיכה שתבוא מקרב הרוב הלאומי. המיעוט חייב לחפש נתיבים אל לבו של הרוב. לשם כך צריך ליצור פלטפורמה המתבססת על תפישה אזרחית שמנטרלת את המתחים הלאומיים. פלטפורמה כזאת אכן מחייבת קיום של רשימה משותפת, אולם זו חייבת להיות יהודית־ערבית ולחשוב בגדול: היא צריכה לשאוף להחליף את השלטון הקיים ולמלא תפקידים ביצועיים בשלטון אלטרנטיבי.

בהרכבה הנוכחי, הרשימה הערבית המשותפת משרתת את הימין הישראלי. מצד אחד, היא משמשת לו כסדין אדום וכסיסמה לגיוס שבטי בבחירות במטרה להנציח את שלטונו. מצד שני, היא תמיד תיזרק אל מחוץ לגדר הלגיטימיות השלטונית בכל קואליציה אלטרנטיבית שתחליף את שלטון הימין. הטענה "אין לכם רוב יהודי" תמיד תישלף מול כל קואליציה אחרת. כידוע, טענה כזאת הביאה בעבר לרצח ראש ממשלה בישראל.

זו הדרך לעתיד, ואין בלתה.
*
הארץ, 7 בפברואר 2018

***
For Arabic, press here

במותם ציוו לנו את איכות החיים


 עצים במקום קברים

איש אינו רואה את הנולד, תרתי משמע, ואיש אינו חושב על פתרונות לאלה החיים עלי אדמות ולאלה שיחיו בדורות הבאים.

סלמאן מצאלחה ||


במותם ציוו לנו את איכות החיים


מהו הדבר הראשון ששוזפות עיניהם של הנדחסים בפקקים בצוואר הבקבוק בכניסה לירושלים? את פני הבאים בשערי העיר מקבלת עיר מתים המתנשאת על ההר. בלשון הקודש קוראים לאתר כזה בית החיים, בית עולם ובית מועד לכל חי.

אולי זוהי מטאפורה למצבן של עיר הקודש ושל הארץ. לא עיר או ארץ ימים רבים, אלא עיר וארץ קברים רבים, שתופסים בה כל חלקת טבע טובה. "עץ השדה" המטאפורי, מן הפסוק ומן השיר הידוע, הולך ועוקר את הנטוע, מכלה את הירוק והורס את הטבע. וכל זה נעשה בשירות המתים וקדושתם.

אם כדרכו של עולם מאז נברא האדם, ואם כדרך טבעו של זה הנלחם על הארץ המאובטחת — המתים הולכים ומתרבים. ומכיוון שעל ההר השתלטו המתים זה כבר ואלה אינם נחים לרגע, הם יוצרים בעיה נקרו־דמוגרפית ונקרו־טופוגרפית.

באחרונה קראנו על פרויקט גרנדיוזי הנמצא בשלבי ביצוע מתקדמים. במעבה הר המנוחות חופרים מנהרות שישמשו לקבורה עתידית. האמונים על הפרויקט החדש מסבירים שהוא יספק משכנות קבורה, או "פיר למשתכן", לעשרים השנים הבאות. איש מהאחראים לא מעלה על דל דעתו הקדושה את השאלה המתבקשת: ומה הלאה? האם רק סיפוק צורכי המתים צריך להימצא בראש מעיינינו?

איש אינו רואה את הנולד, תרתי משמע, ואיש אינו חושב על פתרונות לאלה החיים עלי אדמות ולאלה שיחיו בדורות הבאים. הארץ הזאת כל כך קטנה, והיא נעשית צפופה יותר מיום ליום. בעתיד, אומרים לנו המומחים, היא צפויה להיות הצפופה בעולם.

לכן, זה הזמן לחשוב על העתיד. לא על איכות המוות של הנאספים אל אבותיהם, אלא על איכות החיים של הדור הזה והדורות הבאים. כפי שיש צורך בציפוף הבנייה ועידוד הבנייה כדי להותיר שטחים פתוחים — כך צריך לחשוב על פתרון אופטימלי בנושא הקבורה. בארץ קטנה וצפופה כמו שלנו צריך לחשוב על פתרון ירוק. קוראים לזה קיימות. צריך לחשוב מחוץ לקופסה ולחפש דרך אחרת לקליטה, אחסון או מִחזור הפסולת האנושית, שאותה מייצרים בני האדם בדרכם האחרונה אל "בית החיים".

במקום שהמתים המתרבים, ללא הבדל דת, גזע ומין, יתנחלו על פני הארץ הקטנה והצפופה ויבנו להם ערי מתים שמתפשטות ופוגעות בטבע, על רשויות המדינה להתקין תקנות, או לחוקק חוקים האוסרים על תפיסת שטחים לבתי קברות. תחת זאת המדינה תתחייב לספק שירותי שריפה לכלל המתים. שהרי כבר נאמר בספר הספרים: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

לשם כך, האזרחים יתבקשו להפקיד צוואה שבה יציינו כי הם בוחרים בעץ כלשהו שרשויות המדינה ייטעו על שמם באדמת הארץ לאחר מותם. גומחת העץ הנבחר תהיה קברם ובאדמתו יונח אפרם. מפתרון כזה כולם ייצאו נשכרים. הן המתים, ששבו אל עפר, והן החיים היום ואלה שיחיו גם מחר. כך אפשר יהיה לומר באמת ובתמים, שהתקיימו דברי השיר: "במותם ציוו לנו את החיים".
*
הארץ, 16 בינואר 2018

***
For English, press here

פעמי משיח בין טהראן לירושלים


פלסטין וירושלים חשובות כקליפת השום מבחינה דתית בעיני הזרם השיעי באיסלאם. השיעים לא מייחסים שום משמעות דתית לירושלים, ולא למסגד אל־אקצא.

התייעצות משיחית - טהראן

בארץ
  • המין האנושי

    השיח האלים חשף לא רק את עומק ההתכחשות בחברה הערבית לעצם קיומה של קהילת להט"ב בתוכה, אלא גם את עומק הפער, שאינו אפשרי לגישור…
    כל הפרטים
  • אשכנזים-ספרדים

    במפגש בין ״המנטליות הספרדית המובהקת״, ובמלים אחרות: השייכות לתרבות אתנית אחרת, נקרא לה - ערבית, לבין ״המנטליות האשכנזית המובהקת״...
    כל הפרטים
  • מלאך המוות

    שנים רבות חלפו ומלאך המוות הגיע לבסוף ליטול את נשמתו של יעקב. פנה אליו יעקב בטרוניה: הלא ביקשתי ממך לשלוח לי שליח לפני המוות ואתה הבטחת לקיים... כל הפרטים
במרחב
  • חמאס בשירות ישראל

    לו ניחנו הפלסטינים בדמיון פוליטי ומדיני פורה, הם היו בוחרים במרוואן ברגותי כיורש לנשיאות פלסטין, ובסלאם פיאד לראשות הממשלה.
  • ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע.
    כל הפרטים
 
קוראים ותגובות