דומה שרק על הנייר מונה הכנסת 120 ח"כים — למעשה בשיח הפוליטי הישראלי, הן מימין והן משמאל, תמיד מעלימים מן המשוואה את 13 חברי הכנסת של הרשימה המשותפת.

סלמאן מצאלחה ||

שמאל, ימין — מה כבר ההבדל

שוב ושוב כושל מה שמכונה כאן "השמאל", במבחן האזרחי. דומה כי שמאל זה מבוסס באותו בוץ לאומני שהוא טוען נגדו. אמנם הוא מציג פה ושם עמדות הנראות כלפי חוץ כאופוזיציה לממשלת הימין של נתניהו, אך מבלי משים גם חושף את עומק הסתגרותו במרחב האתנוצנטרי שאותו משרטט הימין דווקא.

דוגמה בולטת לכך אפשר למצוא בתפישות שמציג מדי פעם פרופ' זאב שטרנהל ב"הארץ". במאמרו האחרון (31.8) ניסה פרופ' שטרנהל לשרטט את גבולות האופוזיציה בכנסת, שאמורה להוות אלטרנטיבה לשלטון נתניהו. בתיאוריה, כך הוא קובע, "האופוזיציה משתרעת מהאגף הסוציאל־דמוקרטי של מרצ, דרך מה שנותר ממפלגת העבודה ועד למצביעי יש עתיד". פרופ׳ שטרנהל גם מחשב את המנדטים הפוטנציאליים שאופוזיציה כזאת יכולה למנות: "על הנייר מדובר בפוטנציאל של כ–40 מנדטים", אך הוא מסייג את דבריו בכך שחלק מאלה שהוא מונה כאופוזיציה פוטנציאלית "קרובים ללאומנים הרדיקלים, ויסרבו לשתף פעולה עם הערבים".

ובכן, בדיוק בתיאוריה הזאת טמונה הבעיה המבנית של מה שמכונה כאן שמאל, שכן, האופוזיציה בישראל היא תמיד על טהרת היהודים. התיאוריה הזאת היא חלק מתפישת עולם המושרשת עמוק בשיח הפוליטי של השמאל.

מתוך ייאוש ממצבה העגום של האופוזיציה קרא פרופ' שטרנהל לפני יותר משנה למנהיגי ה"מרכז־שמאל", כהגדרתו, להביט בראי ולבדוק מיהו המנהיג שיכול להציל את ישראל: "טוב יעשו כולם, מאנשי יש עתיד ועד לח"כים של המחנה הציוני אם יתבוננו בראי", וכל זאת כדי להכיר בעובדה שאהוד ברק הוא "הסיכוי הטוב ביותר שלהם, אם לא היחיד" להגיע לשלטון ולהציל את הארץ משלטון האפרטהייד ("הארץ" 19.5.17).

דומה שרק על הנייר מונה הכנסת 120 ח"כים — למעשה בשיח הפוליטי הישראלי, הן מימין והן משמאל, תמיד מעלימים מן המשוואה את 13 חברי הכנסת של הרשימה המשותפת. הללו נמצאים בכנסת על תקן של עלה תאנה, כדי להסתיר את ערוותה של מדינת היהודים ולקשטה בגוון דמוקרטי.

התיאוריה האופוזיציונית השמאלית של שטרנהל מייחדת לחמישית מאזרחי המדינה קטגוריה נפרדת: ערבים. לסל הזה שופכים את כל ה"ערבים" כאיש אחד, כאילו אין ביניהם מצביעים סוציאל־דמוקרטים, חילונים, מסורתיים, לאומנים, שמאלנים וימנים. לכולם גוון מכליל אחד: ערבים.

אמנם הח"כים של המפלגות הערביות יושבים באופוזיציה מימים ימימה, אך זוהי אופוזיציה מדומה, שלעולם לא תהיה חלק מהשיח הדמוקרטי הישראלי. זוהי אופוזיציה מודרת — אפילו ה"שמאל" לא מביא אותה בחשבון.

במקום לדבר על מפלגות ישראליות, המייצגות בכנסת אזרחים מזרמים פוליטיים וחברתיים שונים, השמאל עצמו משתמש במונח המכליל "ערבים", שמנציח את ההדרה המבנית. לכן השמאל הזה, המתיימר להיות אלטרנטיבה לשלטון, נופל שוב ושוב למלכודת שטומן לו הימין הלאומני בניצוחו של בנימין נתניהו.

ככה לא הורסים חומות בין אזרחים במטרה להגיע לשוויון ולהחליף את השלטון. נהפוך הוא. לנוכח הדברים הללו, דומה שהתיאוריה האופוזיציונית מבית מדרשו של השמאל מממשת למעשה את רוח הדברים העולים מסעיפי "חוק הלאום".

הארץ, 06.09.2018
*

***
For English, press here