שתי ציפורים במצה אחת

ארכיון (2001):

סלמאן מצאלחה || שתי ציפורים במצה אחת

הזיכרון אינו עשוי מתכת, לכן אינו מחליד. הדבר, בלשון המעטה, עשוי להישמע מוזר. אך בעינינו, אנו בני הדור השני לנַכְּבָּה, חג החירות היה סמל השיחרור מאותו בצק עגול עם החור בפנים. את פשרו של החור איש לא טרח להסביר, ולימים למדתי להשלים עם כך שהוא עתיד להישאר חור בהשכלה.

בימים ההם, כשלא היה מה למרוח בתוך החור, נהגו ההורים למרוח את ילדיהם תוך שימוש בתחבולה ערבית ידועה. הם מרחו בחור שמן ופיזרו בו סוכר כדי להמתיק את פת לחמנו שעתידה להיקרא בלשוננו נטולת הפּא: ’בִּיתָה’. משהמצה באה בקרבנו, ברכנו על שהצילה אותנו מלפיתתה של הפיתה. המצה נפלה עלינו כמושיע. ראשית, מן הטעם הפשוט שהיא שבירה וממאנת להתקפל, ושנית, ולא פחות חשוב, אין בה חור. נהפוך הוא, היא עשויה חורים חורים נקבים נקבים. התחבולה המסורתית לא עמדה יותר לאבותינו, וכך התוודענו לקיומם של מיני מימרחים שעלו מארצות הקור אל חלומנו.

בימים ההם, ארבע כוסות לא שתינו, שהרי כל מה שמשמח לבב אנוש אינו מנהגנו. מה גם שכוסות לא היו לנו, שלא לדבר על שמחה. תחת זאת, לברֵך על החופש כן ידענו ועוד איך: והוצאתי, וגירשתי, וגזלתי, ועשקתי, וגאלתי, ולקחתי, ורצחתי, וירשתי. לא ארבע מלים, כי אם מילון חירויות שלם חָרוּת בתודעתנו כנגד ארבע הכוסות, המלחמות וכנגד כל צרה שעלולה היתה לנחות על ראשינו.

ובכל זאת, מה נשתנה הלילה הזה מאותם הלילות? עכשיו - כשבראש הפירמידה שרון כבר עומד, ושמעון ממשיך לרפד את חזיונות אחרית הימים במרחב, ואני מזמן אדם חופשי - יש טעם לספר על חור אחר.

קרוב לשלושה עשורים חלפו מאז שניסיתי לשכנע את אריאל שרון בדבר קיומו של העם הפלסטיני במולדתו. בשנות השבעים, עמד שרון באולם של האוניברסיטה העברית וטען, כתלמיד של גולדה ושות‘, שלא קיימים, לא עם פלסטיני ולא ישות. אני, כחסיד של חופש וחירות, התרסתי אז בפניו: העם הפלסטיני זה אני, וכעת שיואיל להוכיח לקהל באולם שאני לא קיים. תשובה לא קיבלתי אז ממנו, כמובן. התשובה התקבלה באותו לילה כשעל דלתי התדפקו ה’בחורים הטובים’ עם צו חיפוש חתום על ידי שופט, כיאה למדינת חוק והילכות סדר. בדו”ח הממצאים ה’מסוכנים’ שנתגלו נרשם: ארבע חוברות ’מצפן’. העם הפלסטיני כו-ו-לו בילה את הלילה ההוא במגרש הרוסים. החור שנפער במרקם היחסים ביני לבין המצה הלך והתרחב תחת להגליד.

הזיכרון אינו עשוי מתכת, לכן אינו מחליד. לילות נקפו, והימים ימי ממשלת רבין הראשונה, והימים ימי שמעון כשר הבטחון, והימים ימי יום-האדמה, והימים ימי ניסן, והימים ימי פצע וחבורה ומצה שמורה. בין סורג ובריח, דעתי על המצה עברה מהפך. לפתע, החור של ה’בִּיתָה’ נראה לי ציר מרכזי שעליו נעה ההוויה הלאומית שלי. אמנם זה בסך הכל חור, אך התחוור לי שזה החור שלי ורק שלי. ביושבי בחור אחר, כשהבצק שסגר עלי היה עשוי בטון, ניסחתי מכתב לשמעון, שר הבטחון בימים ההם, החוץ בזמן הזה. לא, לא חשבתי אז על החור בפיתה ולא על החור באוזון, אלא על החירות ועל הזכות להתנגד לכיבוש. עד היום לא קיבלתי תשובה גם ממנו, אך יש לי יסוד להניח שהמכתב הגיע לדרגים גבוהים. כעבור שנים סיפר לי חבר שזומן לתשאול, כי המכתב שלי הוקרא לפניו וכי הוא תושאל על הקשר בינינו. כדי להפיס את דעתי ספר לי החבר, כי הוא הכחיש כל קשר בינינו בטענה שזוהי הכרות שטחית, שהרי ’אנחנו שנינו מאותו הכפר’.

כשלושה עשורים חלפו מאז, ועוד לא אבדה תקוותנו. אולי כאשר ייצא שר החוץ לגמלאות (אם הדבר בא בחשבון אצלו), הוא עוד ימצא לו זמן לענות. אם ימצא את האפיקומן, מובטח לו פרס: סוף סוף, אשלח לו מכתב נרגש ובו הצהרה על תמיכה ברעיון המזרח התיכון החדש. ואם לא יעשה כן, אחבר נגדו שיר גנאי כמי שגומר בחוץ כפועל נקיון במיזבלה המדינית של שרון.
*

פורסם: המוסף לשבת, ”ידיעות אחרונות“, 6 באפריל 2001
---


For English, press here
***


שיתופים:


תגובות :

0 תגובות::

הוסף רשומת תגובה