הסוגיה שטרדה את מנוחתם של חברי הוועדה ב–1948 ממשיכה לטרוד את מנוחת המדינה ואזרחיה עד עצם היום הזה.

סלמאן מצאלחה

פלסטין המערבית

במאי 1948, שלושה ימים לפני ההכרזה על המדינה, התנהל דיון על שמה של המדינה שעתידה לקום על סמך תוכנית החלוקה. כידוע, בתוכנית הוצעה חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, יהודית וערבית (ירושלים ובית־לחם יהיו תחת משטר בינלאומי). יש לזכור כי בגבולות המדינה היהודית המוצעת בתוכנית נכללו לא מעט יישובים ערביים.

מאחר שהנהגת היישוב היהודי קיבלה את התוכנית היה צורך בקביעת שם למדינה, ובציון השם בבקשה לעצרת הכללית של האו"ם להכרה במדינה היהודית החדשה (שכאמור, כוללת גם ערבים). באותו דיון לפני ההכרזה נחשפו לבטים שעתידים להיות מנת חלקה של המדינה בימים ההם וגם בזמן הזה.

כיוון שהפנייה הרשמית לאו"ם אמורה להיות בשפות הרשמיות של האו"ם, אנגלית או צרפתית, הדיון נסב על שם המדינה בשפות האלה. "החלטנו ששם המדינה יהיה ישראל", אמר דוד בן־גוריון והוסיף: "ואם אומרים מדינה — מדינת ישראל". הוא אמר בדיון שהשם נבחר על ידי ועדה מיוחדת וכי לאחר בדיקה המליצו חבריה שהשם בערבית יהיה ישראל, וסיבותיהם עמם.

חברי הוועדה שדנו בנושא בכובד ראש "מצאו פגם אחד (כך בדיון) שבז'רגון, כמו אצל היהודים הצרפתים, 'זראעליט' — זה משהו ליהודי. אבל אף על פי כן הם אמרו: 'ישראל'. אפשר לצרף לזה כל נסמך: צבא ישראל, קהילת ישראל, עם ישראל".

"נעשה הצבעה ניסיונית", הציע בן־גוריון. "מי בעד 'ישראל' בעברית?" שבעה הצביעו בעד. "נתקבל השם ישראל כשם של המדינה". חבר אחד, אהרן ציזלינג, הביע התנגדות: "אני נגד שם, אשר יכוף על כל ערבי לשאת שם שהוא צריך להתקומם נגדו", הוא אמר. בן־גוריון שאל: "זאת אומרת, אתה מציע שעוד יעיינו איך יהיה התרגום העברי?"

מכך ניתן להבין, כי מראש חשבו על שם המדינה בשפות זרות, וכי העברית היתה בעיניהם תרגום השם משפות אלה. כאן צצה השאלה המתבקשת: מה יהיה שמה של המדינה היהודית בשפה הערבית. בהקשר זה תהה פ. רוזנבלט (הלוא הוא פנחס רוזן), והעלה הצעה מעניינת: "אינני יודע ערבית, אבל אולי אפשר להציע שבערבית זה ייקרא 'פלשתינה המערבית'?"

משה שרת הצביע על התסבוכת הכרוכה בשם המדינה לגבי האזרחים הערבים, תסבוכת שהוא לא מצא לה פתרון: "אני אינני גורס שזה ייקרא בערבית 'ישראל'", הוא אמר. "ביקשתי כל הזמן איזה מוצא לא לכפות על ערבי את ההזדהות עם העם היהודי, אבל אינני מוצא את זה".

לבסוף בן־גוריון סיכם את הדיון: "נצרף את משה שרתוק לישיבת הוועדה שביררה את העניין של השם בערבית, והוועדה תעיין מחדש בדבר. הישיבה ננעלה".

ובכן, הישיבה לא ננעלה כלל וכלל. הסוגיה שטרדה את מנוחתם של חברי הוועדה ב–1948 ממשיכה לטרוד את מנוחת המדינה ואזרחיה עד עצם היום הזה.

לנוכח האמור לעיל אני יכול לומר, כי אני פלסטיני מערבי (ישראלי). ובשיח של הימים האלה אני יכול להוסיף עוד תואר: פריווילג.

*

פורסם: ״אני פלסטיני מערבי (ישראלי). וכיום אני יכול להוסיף עוד תואר: פריווילג״, הארץ,  28.2.2025