השיח שעולה בימים אלה על טיהור אתני וטרנספר אינו חדש כלל וכלל. הוא מלווה את התנועה הציונית מאז שזו באה לעולם

 סלמאן מצאלחה

החזרת עטרה ציונית ליושנה

באחרונה יצא קצפם של לא מעט ציונים מן הזן המצוי במקומותינו, נגד יוצרי הסרט ״אין ארץ אחרת״ שזכה באוסקר בקטיגוריית הסרט הדקומנטרי. הסרט הוא פרי שיתוף פעולה ישראלי פלסטיני שהתחקה אחר ההתעללות שנמשכת שנים בתושבי מסאפר יטא בהר חברון והרס שיטתי למגוריהם ומקורות מחייתם.

מן הראוי לציין שאין חדש תחת השמש. שכן, זוהי פרקטיקה ציונית ידועה ומתועדת מימים ימימה. כל מעללי הכיבוש הישראלי שהתרחשו ומתרחשים מעבר לקו הירוק אפשר לתייגם בכותרת ״החזרת עטרה ציונית ליושנה.״

דוגמאות לפרקטיקה הזו יש למכביר. במסמך סודי שנושא כותרת ״העברת אוכלוסיה ערבית״, עוד מימי ראשית המדינה, נכתב: ״מוצע להעביר את השבטים הערביים במקומות שונים באזור ממשל העמק והגליל המזרחי... במטרה לפנות את השטחים התפוסים על ידם בקרבת מקומות ישוב יהודיים וכבישים ראשיים״. המסמך מפרט את רשימת האוכלוסיות שיש להעבירן ומניין הנפשות של כל שבט. המסמך מתייחס גם לתושבי צפוריה: ״יש להעביר מיד את אנשי צפורי היות ומספר התושבים בכפר זה הולך וגדל מיום ליום ויש להניח שאם הכפר לא יפונה לגמרי מספר האוכלוסיה יגדל להבא בהרבה ונעמוד בפני עובדה קיימת של ישוב גדול בכפר״. המסמך גם מפרט את הצעות ההעברה; חלק יועברו לשפרעם, חלק לעילוט ואת ״עודף תושבי צפורי״, כך במילים אלו, מוצע להעבירם לדבוריה.

בנובמבר 1951 פסק ביהמ״ש העליון נגד המושל הצבאי בגליל שהוציא צו גירוש לתושבי הכפר גאבסיה: ״למשיב לא היתה כל סמכות לגרש את המבקשים מהכפר רבסייה ואין לו רשות למנוע בעדם מלהכנס אליו, לצאת ממנו ולהמצא בו ולגור שם״, כותב עו״ד גרשון צ׳רניאק בא כוח התושבים ליועץ המשפטי לממשלה. עו״ד צ׳רניאק מזכיר עוד במכתבו, כי כעבור מספר ימים ובהיותו בביהמ״ש העליון הוא פגש באחד הקצינים הבכירים של הממשל הצבאי ואשר עסק בענין ״וכששאלתיו על הענין הנדון אמר לי ׳המערכה רק התחילה, צה״ל לא ישלים עם זה.׳״

צה״ל גם לא השלים עם המלצת שר המיעוטים בכור שטרית להשארת 11 משפחות ערביות בשטח היהודי ביפו, ודרש להעבירם לאזור בטחון מגודר, ״לגטו״. על כך אנו למדים ממכתב שנשלח למושל יפו ממטה מחוז ת״א: ״החלטתך להשאיר 11 משפחות ערביות בשטח היהודי ביפו הנה בניגוד לחוקי הבטחון ומקשה על הצבא את בצוע תפקידיו. נבקשך לבטל החלטה זו ולחסל בזה את השאלה״, סיכם המפקד.

אולם לא רק צה״ל דרש וביצע את העברת הערבים ממקומם. שכן, בקשת הטרנספר של שרידי הערבים שנשארו במערב ירושלים הגיעה ממקור אזרחי דווקא, ממנהל השירות הסוציאלי במשרד הסעד. במכתב המופנה אל ועדת ההעברה במשרד המעוטים כותב מנהל השרות הסוציאלי: ״הננו מביאים לפניכם את בעית מעוטי ירושלים ומבקשים לדון על אפשרות העברתם״. משרד הסעד מפרט את הטעמים לבקשתו: כיוון ש״מסבות בטחון אין לאפשר למעוטים בירושלים חופש תנועה ועל כן אינם יכולים לפרנס את עצמם וזקוקים לתמיכה מתמדת על־ידי מוסדנו. המשך מצב זה לא רצוי מכל הבחינות ואנו מבקשים לדון על פתרון השאלה בהתאם לבקשתנו״, חותם המנהל את בקשתו.

ובכן, השיח שעולה בימים אלה על טיהור אתני וטרנספר אינו חדש כלל וכלל. הוא מלווה את התנועה הציונית מאז שזו באה לעולם, וביתר שאת מאז ימי הקוממיות או הנכבה.

באוגוסט 1948 פונה יוסף ויץ, מראשי קק״ל, במכתב למשה שרת: ״הרשני-נא להזכירך, כי בפגישתנו אצל בן-גוריון ביום א׳, 25 ביולי, אמרת לי שמעתה תהיה היזמה בשאלת ה״טרנספר״ בידך ואתה תקרא מיד להתיעצות ולפעולה. אם אינני טועה, לא נקראה ההתיעצות עדיין והטיפול הממשי מעשי לא הוסדר. …  אי-אפשר להסתפק בהכרזות בלבד, אלא מן ההכרח לפעול באמצעים ובדרכים שונים, כדי התקנת הפתרון הרצוי לנו.. בקיצור, להפעיל מנגנון מיוחד לשם כך״. יוסף ויץ מוסיף עוד, כי הוא רואה בהגשמת הטרנספר ״עטרת נצחוננו במלחמת-ישראל, ויפה שעה אחת קודם.״

לתשומת ליבם של שופטי האג: דומה שהחומרים שהובאו לעיל מדברים בעד עצמם.
***