כך בא הקץ על הסכם השלום הישראלי לבנוני של הימים ההם... ארץ הארזים המשיכה, מאז, לשקוע בתוך הביצה הטובענית של הסיכסוך הישראלי פלסטיני. וכך גם הגענו עד הלום.

סלמאן מצאלחה 

אתי מלבנון תבואי

המלחמה הנוכחית בצפון העלתה על פני השטח קולות רבים, מכל העדות בלבנון, שעושים חשבון נפש ודורשים לערוך שינוי בגישת השלטון, הן כלפי פנים והן כלפי היחסים עם מדינת ישראל. קולות אלה דורשים להתנתק מהקשר האיראני שאותו כופה חזבאללה על לבנון מזה עשרות שנים. נוסף על כך, הם גם מבקשים להתנתק מן ההקשר הפלסטיני של הסיכסוך עם ישראל. 

לא אחת גם בעבר נשמעו קולות דומים לאלה: ״ישראל של ימינו, שההשגחה העליונה בכבודה ובעצמה ציוותה עליה להושיע את לבנון בו בזמן שכל המעצמות, ידידות כאויבות, עזבוה לנפשה, הנה אני בא לספר לכם על לבנון, ואתם, לאחר שתדעו את לבנון זו, תדעו גם כמה תודתה גדולה.״

הדברים המצוטטים לעיל אינם דבריו של נשיא לבנון ג׳וזף עאון שקיבל הזמנה לבית־הלבן מנשיא ארה״ב, דונלד טראמפ, למפגש משולש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. הדברים הנ״ל לא נוסחו בימים אלה על רקע המלחמה הנוכחית. אלה דברים שהיו אמורים להישמע מעל פסגת הר־הצופים מפיו של גדול משוררי לבנון, סעיד עקל, עוד בשנת 1982 בעקבות ״מבצע שלום הגליל״ שבמרוצת השנים נודע כ״מלחמת לבנון הראשונה״.

אמנם בצעירותו היה סעיד עקל מחסידי סוריה הגדולה ונמנה על חברי המפלגה הסורית הלאומית ששללה את הגבולות שסרטטו המעצמות הקולוניאליות בלבנט בראשית המאה העשרים, אולם עם הזמן הוא ראה את עצמו שייך לאליטה האינטלקטואלית של לבנון והבדיל בין ההשתייכות לאליטה זו לבין השתייכות למפלגה פוליטית כלשהי.  בחיבור שלו משנת 1954 שנשא את הכותרת ״עתיד האליטה״ הוא מייחס לכל מפלגה פוליטית, באשר היא, את השאיפה היחידה שלה, המסתכמת בתאוות תפיסת השלטון, בעוד הוא רואה את האליטה האינטלקטואלית ״מעל התאווה ומעל השלטון״.  השלטון, בעיניו, הוא שיטה להובלת אומה בדרך הקידמה אל העתיד ואל גורל גדול, בעוד האליטה היא היא הגורל הגדול הזה. ״המפלגה״, לדבריו ״מבטלת את זולתה, בעוד האליטה נותנת השראה לזולתה״. הוא ראה את עצמו כמטיף בשער תושבי ארץ הארזים לעתיד אחר של פתיחות וקידמה. 

החברה הלבנונית אינה שונה מכל חברה אחרת בעולם והוא מוסיף: ״באנגליה ישנם שודדים כפי שישנם שודדים בלבנון, כמו גם צבועים וסוחרי סמים״, אולם, מה שמבדיל לדבריו בין החברות הוא התפקיד אותו ממלאת האליטה בחברה. בעיניו, החברה הלבנונית איננה מפגרת בשל הימצאותם של סוחרי סמים, אלא בשל היעדרותה של אליטה המונעת קיומם של מעשים נפשעים. חברה נחשבת מפגרת יותר מחברות אחרות ״אם ממשיכים סוחרי החשיש מעת לעת לשלוח לשלטון דוגמאות מהם״. אין צורך בכך שאנשים המשתייכים לאליטה יתפסו בעצמם את השלטון, אלא מן הראוי, לדבריו, שאנשי השלטון יתכבדו בעצמם להסב אל שולחנה של האליטה. שכן, הוא פוסק ״רק על השולחן הזה יכול השלטון להציל את עצמו מעצמו.״

סעיד עקל היה בין אלה שרצו להחזיר עטרה לבנונית פניקית ליושנה. הוא אף ביקש, בהשראת אתאטורק, לנטוש את הערבית הספרותית ואת הכתב הערבי לטובת שפה ערבית לבנונית הכתובה באלפבית לטיני. 

דומה שעל הרקע הזה נוצר קשר עם הסופר והמשורר אהרן אמיר שהיה מראשי התנועה הכנענית בישראל. אהרן אמיר פגש את סעיד עקל בשנת 1982 בעיר בירות ושם נרקמה התוכנית לביקורו של עקל בירושלים שבה היה אמור לשאת את נאומו על הר־הצופים. 

במכתב מיום 3.9.1982 כותב אהרן אמיר לראש הממשלה מנחם בגין: ״על דעתו של ידידנו, המשורר הלבנוני הגדול סעיד עקל, אני מתכבד להגיש לך בזה את נוסח הנאום שהוא אומר לשאת ממרומי הר־הצופים, נוסח שקיבלתי מידו בימים אלה, בביקורי האחרון בביירות. גם הוא גם אני היינו בדעה שהענין חשוב עד כדי להצדיק את עירובו של ראש הממשלה אפילו בשלב זה. ההצעה היא אפוא שתואיל לעיין בכתוב - ככל שלחץ הטרדות השוטפות יאפשר זאת - ואחר כך אולי תזמין את המשורר (באורח דיסקרטי ביותר) לפגישה מוקדמת עמך… מר עקל עצמו יראה בכך זכות יוצאת מן הכלל, וברי שלא ישכח את הדבר כל ימי חייו - מה עוד שממילא התכוון לבקש ראיון אצלך מיד לאחר שישא את נאומו״.

נאומו של עקל משתרע על 27 עמודים ומנוסח בשפה הצרפתית. תגובתו של בגין לא איחרה לבוא. כעבור שבוע הוא כותב לאהרן אמיר: ״הריני מודה לך על מכתבך… וכן על הנאום המצורף של מר סעיד עקל. קראתי את דבריך בתשומת לב מרובה. אני אמנם קורא צרפתית, אבל באיטיות. זמני מוגבל מאד ואם רוצה אתה שאקרא את הנאום בשלמותו, אנא תרגמו לעברית או לאנגלית.״

באוניברסיטה העברית החלו להתכונן לקראת ביקורו של סעיד עקל. רשימת מוזמנים שכללה אנשי רוח ואקדמיה מירושלים, תל-אביב וחיפה הוכנה לקראת המאורע ההיסטורי. מעיון בנאומו של סעיד עקל עולים ניחוחות של השאיפה שלו להחזרת עטרה לבנונית ליושנה. זוהי גם עטרת קשרי העבר הפיניקים עם ממלכת ישראל: ״ועל אזנו של שלמה המלך, ידיד ורע למלך חירם השני, למשורר המשוררים הזה אשר לאהבה, שפסקו אשר הצמיד את לבנון לאהבה - ״אתי מלבנון, כלה, אתי מלבנון תבואי״ - קבע לארצו מקום בלבות כל הנאהבים שבעולם, אני המשורר מלבנון אבוא ואשיר: ׳מלבות כלותיהם של אלה החיילים הגיבורים הראויים למולדות יפות, בואי רעיה היודעת להושיע מולדות יפות.״

באשר לעמדתו הפוליטית על לבנון זו של העת החדשה שבה חולקו סמכויות השלטון לפי מפתח עדתי בין העדות השונות הוא מדגיש: ״רוצים לדעת מי אני כאיש פוליטי? הרי אני בעד עמי יותר משהנני בעד מולדתי: נאבקתי ועודני נאבק למען כל הלבנונים בלי יוצא מן הכלל״. בהקשר הזה הוא שב ומזכיר כי, ״פעמים הרבה, לפני המלחמה הזאת ובהמשכה, הצעתי אני, המארוני, את מועמדותו של מוסלמי לנשיאות הרפובליקה שלנו! וכמו כן, ובאורח הטבעי ביותר, גם הצעתי את מועמדותו של יהוד״. הוא מוסיף כי הציע את מועמדותם של אלה ״פשוט מאד, מפני ששני לבנונים אלה היו שני לבנונים גדולים.״

יש להזכיר, כי לבנון של 1982 היתה שקועה במלחמת אזרחים עקובה מדם בעקבות השתלטות אש״ף על שטחים נרחבים בלבנון. משום כך הוא מצביע בנאום הנ״ל על האויב היחיד שלו בלבנון: ״אויב אחד ויחיד היה לי על אדמתי: הפלשתינאי״. ניכרים בדבריו עמידה איתנה לצד ישראל מחד, וכעס רב על מה שעוללו הערבים לארץ הארזים מאידך:  ״מי שירצה לנשל את ישראל מן המלבן הקטנטן הזה שבאסיה המערבית, מדינה קטנטונת הפחותה 400 מונים ממולדתם של הערבים… או מי שירצה לנשל את ישראל זו מאדמתה, שהיא גאוותה, משול יהיה כמי שירצה להצית אש ביער־הארזים כדי להביא על מקומו את דקל־המדבר אשר לו, או למי שירצה להחריב על אדמת בעלבק את המקדשים היפים שבעולם, על־מנת לתקוע שם את אוהל־הנוודים אשר לו.״

סעיד עקל משתפך על הקשר בין לבנון וישראל ופונה להשוואה בין שני השמות: ״מן הזמן שבו הכרנו את אלוהים בשם ׳אל׳. זה ׳אל׳ שעודו שלכם. כל מלאכי התנ״ך מעצבים את שמם תוך שהם מעטרים את שמו״. הוא מוסיף ופונה לקהל שומעיו: ״כאשר יסדתם את המדינה שלכם… את השם הזה היפה עד מאד של אלוהים הכללתם בשם מדינתכם. ישר-אל, כוח אל, כך אמרתם״. על לבנון הוא מתפייט באוזני שומעיו הפוטנציאלים: ״אולי תמצאו ענין בידיעה שגם אנחנו שיבצנו את שמו של אלוהים בשמה של מולדתנו: לב-אנאן, אמרנו, שפירושו לב אלוהים״.  לדבריו של עקל, האל הוא המכנה המשותף בין שתי האומות: ״אתם בחרתם בו בכוחו; אנחנו באהבתו״. 

המשורר עקל, חרף היותו מעמיד עצמו כצופה פני עתיד גדול לא ראה את הנולד נכוחה:  ״לטוב המזל התברר כי שתי האומות שלנו, שכל אחת מהן שמה מקיף את שמו של אלוהים, אלו הדבקות כל כך באמונתן, הן הפחות תאוקרטיות, ולפיכך יותר מודרניות.״. מתברר, כי האל הזה שהוא דאג לפאר עתיד לשים מקלות בגלגלי חזונו.

עקל מודה בנאום לראש הממשלה מנחם בגין על ״הרעיון הגאוני להושיע את לבנון״. הוא משווה מתאר את זה כ״יציאת מצרים נוספת״, בהשראת האל. בימים ההם עוד חלם סעיד עקל על ביקור של מנחם בגין בלבנון ושם יישא נאום בבעלבק. שם גם ישמע את התודה ההיסטורית לישראל מפי לבנונים ומפי סעיד עקל עצמו: ״אז, באותה השתפכות של שמחה, אולי ידובר על ברית, ומה תהיה משמעותה? שלבנון, שהמזרח נטוע בה, על־ידי שתכרות חוזה־ברית עם ישראל תשיב את ישראל למזרח השורשי״. והוא מסיים בכך שלבנון תעיד בכך, בפני עולם ומלואו, לא רק על העבר הגדול והמפואר של ישראל, אלא גם על העתיד ועל התמיד המפואר והגדול של ישראל.

אולם כאמור, הדברים האלה לא נישאו בפיו של עקל ממרומי הר־הצופים. שכן, כעבור שבוע, וליתר דיוק ב־14 בספטמבר 1982, החריב פיצוץ גדול את מטה שומרי הארזים בשכונת אשרפיה בביירות. בפיצוץ נהרג הנשיא הנבחר החדש, בשיר ג׳ומייל, יחד עם 26 אנשים נוספים. 

כך בא הקץ על הסכם השלום הישראלי לבנוני של הימים ההם. כך גם נקטע ביקורו ונאומו של סעיד עקל בירושלים וחזון השלום שלו עבר לארכיון המדינה. 

ארץ הארזים המשיכה, מאז, לשקוע בתוך הביצה הטובענית של הסיכסוך הישראלי פלסטיני.  

וכך גם הגענו עד הלום.