אמילי דיקינסון | תקווה

תִּקְוָה: עִם נוֹצוֹת - זֶה הַדָּבָר,
אֲשֶׁר דּוֹגֵר בְּנִשְׁמַת אָדָם,
וּלְלֹא מִלִּים אֶת הַלַּחַן שָׁר,
וְלֹא מַפְסִיק הוּא לְעוֹלָם.

מָתוֹק בַּסַּעַר נִשְׁמַע קוֹלָהּ
וַדַּאי מַכְאוֹב תָבִיא הַסּוּפָה
תָּבִיךְ צִפּוֹר קְטָנָה, קַלָּה 
שֶׁחֹם כֹּה רַב הִיא בָּה אָסְפָה.
 
אוֹתָהּ שָׁמַעְתִּי בְּחֶבֶל קַר,
וְגָם בַּיָּם הֲכִי מוּזָר;
אוּלָם, בִּכְלָל וּבְשׁוּם מַצָּב
הִיא לֹא בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי דָּבָר.

תירגם: סלמאן מצאלחה

הארץ

 

Emily Dickinson | Hope

Hope is the thing with feathers
That perches in the soul,
And sings the tune without the words,
And never stops at all,

And sweetest in the gale is heard;
And sore must be the storm
That could abash the little bird
That kept so many warm.

I've heard it in the chillest land,
And on the strangest sea;
Yet, never, in extremity,
It asked a crumb of me.