כאלה הם הציונים

סלמאן מצאלחה || 

כאלה הם הציונים

ניסיון ערבי מתחילת המאה ה-20 לתהות על קנקן התנועה הציונית חושף רגשות מעורבים לנוכח הבלתי נודע המתרגש על האזור. לפני מאה שנים יצא לאור בבגדאד ירחון ערבי חדש, "לוע'ת אל-ערב" (שפת ערב שמו). בגיליונו השלישי, שהופיע בספטמבר 1911, פירסם עורך הירחון תחקיר, שכותרתו "מייסד הציונות".

"מרבים בימים אלה להזכיר את הציונות, אך רוב האנשים לא יודעים על מה מדובר", פותח העורך, וכדי להשכיל את קוראיו הוא מצטט מדברי סופר מקושטא, שפירסם ביוני 1911 מאמר בעיתון הצרפתי "ל'אוניבר": "לפני שנודעה הקבוצה בשם 'ציונות' כינו אותה הטורקים בשם 'דונמה', ורק לאחר שהתפשטה נודעה בשמה האמיתי".

הירחון הבגדאדי קושר את הציונות בשבתאות ופורס לפני הקורא את קורות מייסד הכת, שבתאי צבי, שטען כי הוא המשיח היהודי וכי קרב היום שבו יחזרו כל 12 שבטי ישראל אל פלסטין. בקהיר, מספר המחבר, פגש שבתאי יהודייה אחת יפת תואר, שהליכותיה מוזרות. האשה טענה שהיא "הכלה המיועדת למשיח". אכן, קובע הכותב, "מצא מין את מינו" - הוא נשא אותה לאשה, נדד עמה ברחבי המזרח והטיף את תורתו, עד שנכלא והתאסלם. חסידיו התאסלמו בעקבותיו. אך משום שהמשיך במעלליו בסתר הוא הוגלה לאלבניה, ושם מת בשנת 1676. לאחר מות "הנוכל", מספר הכותב, המשיכו חסידיו את דרכו, ובימים אלה "חיים חסידי הכת באדירנה ובסלוניקי".

"אלה הם הציונים ואלה שורשיהם. ראשי השלטון וכל בעלי התפקידים פוחדים מהם כפחד גברים מן האריות. וזאת משום שהציונים הם אנשים רציניים וחרוצים, פיקחים וערמומיים, ויש להם השפעה רבה על הסובבים". לא קשה לנחש מהו מקור ההשפעה. הכותב עצמו מפרט: "בגלל מה שיש בידיהם מן הצהוב שובה העין ומן הלבן המצלצל. לכן, במפגשי שליחים יש מי שמבקש להתחנף אליהם, מתוך חשש מתחבולותיהם... לכן, אנשי מדינה ישרי דרך כינו אותם 'הסכנה הציונית'".

ואכן, השליחים מהמחוזות התריעו על הסכנה הזאת. הם דיווחו על התגברות הנוכחות היהודית בעיראק ובחבלי סוריה רבתי. הם הצביעו על ריבוי המכונים החקלאיים והתעשייתיים ואף סיפרו על "הסדר והארגון במושבותיהם". השליח מירושלים סיפר גם, כי בעיר "מתגוררים שמונים אלף יהודים בעוד מספר המוסלמים אינו עולה על תשעת אלפים". השליח הסורי אישר את דבריו והוסיף: "אורחותיהם של האנשים האלה הן אורחות חיים של אומה, שכן בימי חגיהם הם מניפים דגל כחול שעליו נכתב 'ציון'".

מצד אחד, הכותב מנסה להרגיע את קוראיו: "יהיה אשר יהיה בעניין הציונות, אין חשש שאנשים אלה יהפכו אומה ביום מן הימים". אולם, מצד אחר הוא אינו מסתיר את דאגתו: "צריך לזכור כי הזרים האלה מתחרים עם בני הארץ, חולקים עמם את פת-לחמם וכך פורצים מאבקים וסכסוכים עליה". עם זאת "לוע'ת אל-ערב" רואה לנכון להדגיש לקוראים את הקשר החזק המחבר בין היהודים, ואף מעלה על נס את "רוח הסולידריות ביניהם, שהגיעה לרמות גבוהות ביותר".

התמונה העולה מן התחקיר הזה היא של דאגה וחשש מהבלתי נודע, לצד הערצה. לסיכום, המחבר מבקש ללמוד דווקא מהציונים האלה: "הם צריכים לשמש דוגמה ומופת לאחרים... כי זוהי הדרך להצלחה". מאה שנים חלפו מאז. דומה, כי דבר לא השתנה והמזרח כמנהגו נוהג.
*
פורסם: דעות-הארץ, 20 בדצמבר 2011
***
For English, press here
_____________________
שיתופים:



תגובות :

0 תגובות::

הוסף רשומת תגובה

 

האתר הושק באוקטובר 2008