נזר הבריאה

סלמאן מצאלחה

נזר הבריאה

אנונימי / בראשית

(א)
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

(ב)
וְהָאָרֶץ הָיְתָה
תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ
עַל-פְּנֵי תְהוֹם.
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת
עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

(ג)
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים:
יְהִי אוֹר,
וַיְהִי-אוֹר.

(ד)
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר
כִּי-טוֹב. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים
בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

(ה)
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר: יוֹם.
וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא: לָיְלָה.
וַיְהִי-עֶרֶב
וַיְהִי-בֹקֶר
יוֹם אֶחָד.

***

לולא באו מלים אלו ודומותיהן לעולם, לא היינו מגיעים עד הלום. לא היינו מבדילים בין חושך לאור ובין לילה ליום. הדברים נאמרים לא מתוך אמונה כלשהי ב"סוד" בריאה שגור בפי רבים, כי אם מתוך הבנת כוחה של מילה בלשון אדם. זהו הכוח לחרוץ, בקיר ההוויה האטום, אשנב קטן שדרכו אפשר להציץ על כל מה שעלום.

כפי שאין קיום לאובייקט כלשהו ביקום ללא התייחסות לשונית, כך הדבר לגבי הקיום האינושי. מאז ולתמיד, קיום זה הוא התאום הסיאמי של השפה.

השפה, כל שפה, היא מרכבת-השירה הדוהרת במרחבים. והשירה היא היא נזר-הבריאה של שפת האדם. היא תיקנה וממשיכה לתקן את הפגמים שנתגלו ביצירה הראשונה, הלידה הראשונה של האדם והיקום. זוהי מרכבת הפלא שמקלות לא יוכלו להינעץ בגלגליה לעוצרה, כיוון שגלגליה עשויים חומר מטאפורי, חומר חמקמק.

***


על "הליקון":
העבודה הסזיפית המושקעת מזה שני עשורים בהליקון, כתב עת המוקדש כול כולו לשירה, היא לא דבר של מה בכך. שכן, השירה היא לא רק משחקי מלים, דימויים ומטאפורות. השירה היא הביטוי המובהק ביותר לחיים.
כל גליון של הליקון הוא אנתולוגיה על נושא מסויים. הנושאים רחבים כרוחב החיים עצמם. הקולות השונים המהדהדים בגליונות על שלל הנושאים הטורדים את מנוחת האדם עלי אדמות מותחים את גבולות האני הפרטי אל מרחבי חיים אחרים. התרגומים משפות עמים אחרים פותחים צוהר על עולמות עלומים אחרים ומותחים בכך את גבול הקורא עד קצה גבול האדם באשר הוא.
חיי האדם שנמתחים בין שני הקצוות, השמחה והעצב, הלידה והמוות יוצרים דת ויוצרים שירה. כשהדת כובלת, השירה משחררת; כשהראשונה מפרידה, השניה מאחדת. הרב גוניות הזו לא רק מרחיבה דעת, כי אם היא פורצת את גבולות השפה ומאירה פינות חשוכות בעולמו הצר של הקורא. בכך היא נותנת לו הן תקוה והן נחמה. ודי בכך כדי לברך את הליקון ועורכו ברכה חמה.

***

לרגל עשרים שנה לפעילות הליקון,
פורסם ב- שירים שמחים, הליקון, גליון 89, קיץ 2010