סלמאן מצאלחה
על הכבוד הערבי האבוד
המונהח "כראמה", כבוד בערבית, הוא מונח חדש יחסית, ואין הוא קיים כלל בהיסטוריה הערבית, לא הקדומה ולא של ימי הביניים.
"כראמה" במקור הינו מונח המצביע על מעשה נסים, כגון ריפוי, ושבוצע ע"י חסידים וצופים מוסלמים שנחשבו לבעלי רמה רוחנית גבוהה. אך לא למשמעות הארכאית הזאת מתכוונים כאשר מדברים על ה"כראמה" הערבית. כי הרוח הפכה מזמן למשהו ארכאי בעולם הערבי. ה"כראמה" בהוראתה החדשה, משולה בעצם לארגון גג, המכיל בתוכו מספר מרכיבים שכל פגיעה במי מהם תיחשב לפגיעה בכבוד.
"כראמה" במקור הינו מונח המצביע על מעשה נסים, כגון ריפוי, ושבוצע ע"י חסידים וצופים מוסלמים שנחשבו לבעלי רמה רוחנית גבוהה. אך לא למשמעות הארכאית הזאת מתכוונים כאשר מדברים על ה"כראמה" הערבית. כי הרוח הפכה מזמן למשהו ארכאי בעולם הערבי. ה"כראמה" בהוראתה החדשה, משולה בעצם לארגון גג, המכיל בתוכו מספר מרכיבים שכל פגיעה במי מהם תיחשב לפגיעה בכבוד.
בין המרכיבים האלה אפשר למנות: "מרואה" - גבריות; "ערצ'" - כבוד האישה (בהוראה מינית בלבד), "ארצ'" - אדמה; "עז" - עוז; "נסב" - ייחוס. הכוח, בין השאר, נמהל עם נדיבות וסלחנות - "כרם", או "לסלוח מעמדה של כוח", כמאמר הפתגם הערבי. תכונה זאת הופכת להיות אחד התארים של האלוהים בתודעה האיסלאמית.
אך הערך שיכול לענות על כל אלה, והוא אולי המהותי מבין כולם, זהו ערך החירות, חירות האדם וכל מה שהיא אוצרת בתוכה. החירות לא רק שלי, אלא אולי חשוב מכך, חירותו של האחר. פעם הידהד, ברחבי הממלכה הערבית, קולו של מנהיג אומה: "כיצד זה שיעבדתם את בני האדם, כאשר הוריהם ילדום לחופש?"
רק כך, כאשר הערך של החירות הוא במרכז, מקבל מושג הכבוד את משמעותו השלמה.
מדוע כבודנו הערבי נרמס, ומי האחראים לכך?
לא קל לענות על השאלות המכובדות האלה. אך אם נעיף מבט על תמונות מספר שעלו ממלחמת המפרץ, אולי נוכל לתפוס קצה חוט שיובילנו לתשובה, אם לא מלאה, אזי לפחות חלקית.
תמונה אחת היא תמונת כניעתם של החיילים העיראקים, ובעצם התמונה של החיילים הנושקים לידי ולרגלי חייל אמריקאי. תמונה שניה היא תמונת החיילים שנכנעים ומיד מריעים לבוש (ששעה אחת קודם לכן היה שליחו של השטן בעיניהם). והתמונה השלישית היא של טורי השריון המוכה במנוסתו מכווית, ומה שהוא חשף - ביזה של תכשיטים, מכשירי אלקטרוניקה, צעצועי ילדים, ואף צלחות חרסינה.
כל ערבי המכבד את עצמו חייב לעמוד אל מול התמונות האלו ולתהות על מקורה של התופעה. אפשר לנהוג כמנהגה של בת יענה ולטמון את הראש בחול. מי שיבחר בדרך זאת ימצא הרבה מאוד חול שיכסה את ראשו ואת גופו. החום שייפלט מן החולות הערביים המתלהטים, יעניק, לבטח, הרגשה של בית חם. אולם חמימות זאת תתפזר לכל עבר עם כל משב רוח (אם תרצו, סופה) במדבר. אבל אפשר גם אחרת. לא עוד מלאכת טיוח של עובדות ואמיתות, כי הכבוד הוא גם לדבוק באמת. הכבוד הוא גם להכות על חטא.
בשלוש התמונות האלה חבויה ההוראה האבודה של ה"כראמה" הערבית. צבא הבוזז צעצועי ילדים וצלחות חרסינה הוא צבא שלא יכול לנצח. צבא כזה הוא צבא שהובס עוד לפני שהספיק לירות ירייה אחת.
ומדוע החיילים האלה משפילים את עצמם בצורה כזאת?
הם עושים את זה מפני שהם לא התחנכו או לא חונכו על שמירת ערך חיי האדם. זה עלול לקרות לכל החיילים של כל העמים אם לא יחונכו על שמירת ערכי האדם.
החיילים האלה, כבודם נרמס גם קודם לכן, אף עוד לפני הפלישה לכווית. הם גדלו והתחנכו במשטר של טרור ופחד, וכבודם נרמס בארצם הם עוד בטרם יישלחו לרמוס את כבודם של הכוויתים.
אין חיץ שיפריד בין משפיל למושפל. מי שאנס, הרס והשפיל בכווית, הפך בעצמו מעצם מעשהו לאדם שפל, וההשפלה כבר נטבעה בו. כל חייל בכל עם ובכל מקום, אם באסיה ואם באירופה, אם באפריקה או באמריקה, אם בכווית או בשכם, בחברון ובעזה, שמבצע מעשים של השפלת אדם כלשהו, לא ייתכן שיהיה קיים אצלו שום מושג על כבוד.
חייל שכבודו לא נרמס קודם לכן, לא היה מריע לבוש מיד עם כניעתו. חייל שכבודו היה עמו קודם לכן, היה נכנע ויושב בשקט.
ומי אחראי לרמיסה של הכבוד הערבי?
בנוסף על גורמי החוץ למיניהם השגורים בפי כולם, יש לתלות את האשמה ככתם על מצחם של האוחזים ברסן השלטון בעולם הערבי מהאטלנטי עד הפרסי.
ראשי השבטים הערביים, הקרויים ראשי מדינות, משליטים טרור ופחד על אזרחיהם. הם שוללים מן ההמונים הערביים את חירותם, ובכך בעצם הם שוללים מהם את כבודם. כל שלטון של עריצות, בכל מקום בעולם, שולל בעצם את כבוד האדם. כל שלטון כזה הוא שלטון מובס, כי חירות האדם חזקה היא מכל קלגס.
מי עוד אחראי לרמיסה של הכבוד הערבי?
אלה הם המשכילים והאינטלקטואלים הערבים הרואים חצי תמונה ותולים את כל האסונות הנוחתים על העמים הערביים בגורמים חוץ-ערביים. אינטלקטואלים ערביים שלא זועקים נגד הפשעים שבוצעו בכווית בידי צבא ערבי, ושלא זועקים נגד הפרות זכויות האדם בארצותיהם, אינטלקטואלים המעדיפים להסתודד תחת כנפי שליטים עריצים, במרוקו ובעיראק, בדמשק ובריאד, ולהעדיף טובות הנאה חומריות זמניות על פני ערכים הומניים אוניברסאליים ונצחיים, אחראים הם, לא פחות, להמשך רמיסתו של הכבוד הערבי.
***
המאמר התפרסם בעתון "הארץ", 27 במארס, 1991
*
עוד באותו נושא, מאת המחבר:
בעברית:
"רצח לשם כבוד", הארץ, 27 באוקטובר 1995 "הגבר הערבי הוא הבעיה; האישה היא הפתרון", אילאף, 2004
"קודש הקודשים הערבי", הארץ, פברואר 2010
בערבית:
"על כבוד ותועבה", כל-אלערב, יולי 1994 "מדוע הגבר הערבי רוצח את האישה?", אילאף, יולי 2005
______
0 ת ג ו ב ו ת:
הוסף רשומת תגובה