הנוסטאלגיה כמחלה

סלמאן מצאלחה

הנוסטאלגיה כמחלה

נתחיל בחדשות הטובות: זוהה הנגיף התוקף את מוחו של האדם במצב של חולשה המתרחשת בזמן ובמקום. לנגיף הזה ניתן שם הקוד: נוסטאלגיה. אולי אין זה המקום לרדת לעובי הקורה בבירור תולדותיו של הנגיף, אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע בודאות: נוסטאלגיה ואמפוטנציה הולכות יד ביד.

צאו וראו את כל אלה המתרפקים על עבר לוט בערפל כרונולוגי כבד. בחינה מדוקדקת של מצבם תצביע על אי-נוחות של קיומם כאן ועכשיו. אי-נוחות זאת יכולה להיות אנדיבידואלית, והיא יכולה להיות גם שבטית ולאומית. המילון יאמר שהמושג מקורו ביוונית: (נוסוס = מחלה + אלגוס = כאב), ויסביר את המונח בעברית של ימינו כגעגועים עזים לבית, למולדת או לעבר. ובכן, האם די בכך? כמובן שלא. הנוסטאלגיה היא מחלה כי היא זכרון סלקטיבי של אדם ושל עם. האם אי מי מכם רבותי מעלה בדמיונו כל געגוע לאיזה חצבת עברית ראשונה, או שמץ של כיסוף כלשהו לאיזה שחפת מן הימים ההם, שלא לדבר על עגבת תיכונה?

זכרונות של עגבים דוקא יש, והרבה. כשגבר או אישה מזדקנים (אין זה משנה אם הם באים בימים או שזהו רק מצב נפשי, גם אין זה משנה אם הם משתייכים לעם ישראל, או שמא הם נמנים על בני ישמעאל), רק תפארת הנעורים עומדת מול עיניהם, תפארת ה"היו זמנים". החולשה ה"אורגאנית" יוצרת ואקום מפחיד, אז מה עושים? התשובה היא: בשביל מה יש זכרון, אם לא למטרה הזאת? וכך רבותי, תפארות העבר אינן קיימות אלא במוחותיהם הקודחים של אימפוטנטים מאונס.

ועם הנוסטלגיה האינדבידואלית הזאת עוד אפשר להסתדר איכשהו. לא כך המצב עם נוסטאלגיה קיבוצית, כלומר לאומית. יהיו כאלה שיתמהו, היש חיה כזאת? ובכן, ישנה חיה כזאת, ועוד איך ישנה. אל הערכה הנוסטאלגית שהמילון מספק אפשר להוסיף עוד אי אלה בונבונים, ליתר דיוק "בּומבּ-ונים": געגועים למיתוסים, לאידיאות או אל ערכים מן העבר הרחוק, וכאן הדבר מתחיל להיות מסוכן, כי אז הופכת הנוסטאלגיה להיות האמא החוקית של הפונדמנטליזם. כאשר עמים מואסים בהווה המורכב ולא רואים כל זיק של תקווה לעתיד, ובמלים אחרות, כאשר אינם יכולים להעביר את הנוסטאלגיה ממשבצת העבר למשבצת התקווה לעתיד, או אז עולים על הדרך המובילה אל העבר החשוך, אל החור השחור שקשה, אם לא בלתי אפשרי להשתחרר ממנו.

המלחמה בנוסטאלגיה לאומית עוברת דרך יצירת ההווה כנוסטאלגיה עתידית, או לחלופין, את העתיד כהווה שראוי להתקיים כאן ועכשיו. בסופו של דבר, רק החיים כאן ועכשיו ואולי התקווה לעתיד יביאו מזור לתחלואי הנוסטאלגיה הפונדמנטליסטית. הנוסטאלגיה הלאומית הופכת להיות פולחן העבר ופולחן ערכי העבר, פולחן של זמנים ומקומות, ולא של האדם באשר הוא כזה. זמנים היסטוריים ומקומות היסטוריים של האבות המייסדים. פולחן האבות המיתולוגיים האלה סופו שיכרה קבר לבנים, ודי לחכימא. לא מלכות השם ומלכות ישראל, כמאמר עמים אחדים, ולא האיסלאם הוא הפתרון, כמאמר עמים אחרים, יביאו להגלדת הפצעים של כאן ועכשיו.

כל עוד העמים שרויים בצער עצמי, הווה אומר אימפוטנציה רוחנית, הרי שהם זוכרים רק את עצמם בלבד, ורק זיקפתם הלאומית שלהם לבדה עומדת לנגד עיניהם. כל החוויות הקיומיות שלהם הן חוויות אגוצנטריות שמשכיחות מלבם את הטוב הקיים על הארץ, והקיים גם בכוח בעמים אחרים, גם אם הם שכנים המתגוררים באותו בית דירות שנקרא "ארץ ישראל" מחד, ופלסטין מאידך. רק ע"י נטישה של אגואיזם לאומי, הניזון מעבר מיתולוגי, נסללת הדרך אל השלווה האמיתית. ואיש תחת גפנו לא תהיה רק סיסמה של משוררים הוזים בוואקום האין-אונות העכשווי, אלא אורח חיים לעתיד אחר.

על שום כך, יש להכריז מלחמת חורמה נגד הנוסטאלגיה החשוכה הזאת. יש לעקור את העבר ופולחן העבר מן הלב. ובמלים אחרות, לבטל את העבר כמשהו ערכי שראוי שיתקיים בימינו. רק בשעה מופלאה זאת של ביטול העבר בנפשו של עם כזה או אחר יוכל אורו הרוחני, ולא רק הרוחני, של העתיד לזרום אל תוכם של עמים ולמלאם בשימחה. רק אז ילכו כולם, גם ערבים וגם יהודים, זקופי קומה.

_______________

המאמר התפרסם בשבועון ”כל העיר“, 26 באפריל, 1996

***