חזון העצומות העבשות

סלמאן מצאלחה 

 

  חזון העצומות העבשות

 

עצומת הרבנים שבאה לחזק את רב העיר צפת, שמואל אליהו, ההפגנות שנערכו נגד השכרת דירות ל"זרים" וסיסמאות כגון "בנות ישראל לעם ישראל", מגלות רק את קצה קצהו של קרחון הגזענות האפלה שהיתה רדומה ועטופה בנוצות מרופטות. גזענות זו הסתתרה שנים רבות מאחורי שיח עקר על מדינה עם "מגילת עצמאות" מכוננת של שוויון אזרחי וכו'. כל אלה שהעלו את המגילה על ראש שמחתם, היו בראש רומסיה השכם והערב בממשלה ובכנסת.

המכתב הנתעב שנחתם על ידי עשרות רבנים הוא שיא "חזון העצומות העבשות" של הגזענות הדתית, הקורמת עור וגידים בישראל. זוהי עצומה המלמדת יותר מכל כי תנועת "כך", הידועה לשמצה, לא היתה אפיזודה חולפת. היא מלמדת שהרב מאיר כהנא, מייסד אותה תנועה, לא היה עשב שוטה כלל וכלל בתוך העולם הרבני. הוא היה בן יקיר של תיאולוגיה מונותאיסטית גזענית, בדומה לשאר ענפיה של תיאולוגיה שבטית בזויה זו שצמחה באזורנו. אומרים לנו, שהציונות שאפה לשחרר עדה דתית, להעבירה מהפך תודעתי ולהופכה עם ככל העמים. כך לפחות מספרים לנו חסידיה. אז מספרים. אולם בהעיפנו מבט חטוף על מה שקרה כאן, קל להבחין בתרמית. שכן, ראו איזה פלא: מרגע שקמה המדינה היהודית היא מיהרה לדחוק את החילוניות האזרחית ואימצה לעצמה את "התקוה", הימנון שכל מהותו דתית. במלים כגון "נפש יהודי הומיה" או "עין לציון צופייה", ברור לאן נושבת הרוח. כך נוצרה לה מדינה שמה שעומד ביסוד הימנונה הוא סוג של תפילה דתית, יהודית ולא ישראלית. לשון אחר, ישראל הפכה באמצעות ההימנון למדינת "שריעה" - מדינת הלכה יהודית ולא מדינה חילונית, מודרנית ומתוקנת. לא חלפו שני עשורים מאז הקמתה של ה"מדינה היהודית", והנה מצאה עצמה ישראל, עם נפשה היהודית ההומיה, לא רק צופייה כי אם שבויה בתוך מלכודת הדבש של כיבוש ציון רבתי. וכך נגע לו השבט בעל ההימנון הדתי בזמנים ובמקומות הטעונים בעבר היסטורי ומיתולוגי. כך, לאחר מלחמת ששת הימים ההם ב-67', הסירה המדינה ה"יהודית-תיאוקרטית" את המסיכה מעל פניה, והחבל ה"יהודי-דתי" הלך והתהדק סביב צווארה המצומק של החילוניות הישראלית. התרכובת של שבטיות ודת היא תרכובת רעילה שמצמיחה רוצחים קנאים. תמהיל רעיל זה הביא לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, על שום שניסה למתוח קו מפריד בין שבטיות ישראלית לבין שבטיות יהודית. הימין, שבדרך כלל שואב את כוחו מן השבטיות הדתית, יצא לכיכרות. לפני שרבין נרצח, לא אחת הוטחה בו הטענה ש"אין לו רוב יהודי". טענה זו היא שהביאה בסופו של דבר לרציחתו על רקע חילול "כבוד המשפחה", כלומר, על רקע חילון וחילול "כבוד השבט" היהודי. הגזענות צצה ועולה על פני השטח כשחברה מאבדת את ביטחונה העצמי ופונה לחפש דרכים להתגוננות מפני השונה שנתפש כמאיים יותר ויותר. ההתגוננות מתבטאת לעתים באמצעות "כיפת ברזל" המופנית כלפי סכנה מבחוץ. איש לא מצביע על השורש העמוק המצמיח את ענפי הגזענות המלבלבים ברחובות. שורש הבעיה טמון עמוק בתוך ראשיהם של אלה שעטרתם הישנה חבויה מתחת לאותה "כיפת מרזל".

 

 * פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 27 בדצמבר 2010

 

 

***

 

 For English, press here