הפיגור בהבנת המציאות הלאומית, החברתית והפוליטית הביא אסונות בעבר ויביא עוד אסונות בעתיד.

 

סלמאן מצאלחה |

שני עמים מפגרים 

המשורר טאהא מוחמד עלי, שהלך לעולמו באחרונה, גילה לנו באחד משיריו שלקח לו 60 שנה להגיע להבנה "כי המים הם הטוב שבמשקאות/ וכי הלחם הוא הטעים במאכלים". פיגור של יחיד בהבנת המציאות הוא דבר נסבל. מותר ליחיד לפגר ומותר לו ללמוד לאט. הוא יכתוב על כך שירים. לא כך הדבר כשמדובר בפיגור של עם, קל וחומר של הנהגתו הנבחרת. 

 

דומה כי האנשים המאכלסים את הארץ משני צדי המתרס ה"לאומי", משתייכים ל"עמים" המפגרים בהבנת המציאות בשלושה עשורים לפחות. והפיגור בולט במיוחד בקרב ההנהגות של שניהם. 

 

אבני הדרך של הפיגור הזה מזדקרות לעין כל. אחת מהן היתה כשהציונות אימצה בראשית דרכה את הטיעון, הנוצרי במקורו: "עם ללא ארץ לארץ ללא עם". מצד אחד היא אימצה בכך טיעונים אנטישמיים. מצד שני התעלמה לחלוטין מהמציאות בארץ, ומיושביה. רק כעבור שנים גילו לפתע מנהיגי הציונות, ובן-גוריון בראשם, כי "הארץ לא ריקה". 

 

עם התגברות גלי העלייה החלה המציאות בארץ להשתנות. המתחים עלו אל פני השטח במלוא חומרתם. הלך והתפתח הסכסוך בין התנועה הציונית, שהיתה מסודרת ומאורגנת, ליושבי הארץ, שהיו שרויים בשלב טרום לאומי. בעידודן הציני של המעצמות הקולוניאליות הלך המצב והסתבך. הסדר העולמי שהתגבש בעקבות מלחמת העולם השנייה הציב על סדר היום את תוכנית החלוקה. ההנהגה הציונית ידעה לקפוץ על המציאה. ואולם לא כן ההנהגה הערבית. 

 

כעבור שני עשורים של פיגור בהבנת המציאות בצד הערבי פרצה מלחמת 67', שהשלימה את כיבוש הארץ מעבר לקווי ה"הודנה" של 48'. המלחמה היתה נקודת מפנה בסכסוך. מצד אחד, היא קירבה את הציונות לאתרים טעונים במורשת שעליה מושתת חלום "הבית הלאומי היהודי", ומצד שני, הביאה לכך שישראל בלעה אל קרבה את כל תושבי הארץ, שהחלו להתגבש כתנועה לאומית נפרדת. 

 

ההיסטוריה לא קופאת על שמריה, וכך גם הדמוגרפיה. חלפו שני עשורים של התנחלויות, מלחמות, אינתיפאדות ודהירה דמוגרפית, עד שההנהגות של שני העמים הגיעו להכרה שאין מנוס מחלוקת הארץ. בכך חזרנו לנקודת ההתחלה. הפיגור בהבנת המציאות הלאומית, החברתית והפוליטית הביא אסונות בעבר ויביא עוד אסונות בעתיד. הפיגור הוא פשע מנהיגותי בקנה מידה היסטורי. את המחיר ישלמו בני אדם, בדם רב. לכן, יש להניח בצד גם את טיעון הצדק. שכן כל מי שדורש צדק מוחלט בסכסוך הזה מנותק מן המציאות ונתלה בתעתועי דמיון. הוא שוקע ומשקיע את סביבתו בחזיונות סרק, הדוחפים את שני העמים להתנהל מחוץ להיסטוריה. 

 

התנהלות זאת מובילה למנהרה חשוכה שאין ממנה מוצא, להנצחת האיבה ולהעברתה לפסים קמאיים. המציאות שתתפתח עקב כך תהיה מציאות מוחשית והיסטורית מאוד. זאת לא תהיה מציאות של חזון נבואי דו-לאומי, לא יגור בה זאב עם כבש ולא יכתתו בה חרבות לאתים. נהפוך הוא, זו תהיה מציאות בלתי אנושית בעליל, שמעליה יתנוסס דגל שחור ועליו ייחקק בדם: הבלקאן זה כאן. 

* 

פורסם: הארץ
***

 For English, press here