סלמאן מצאלחה
תגובה:
ואכן, אפשר היה להעביר את הסכמי אוסלו רק בגלל הגוש החוסם של ממשלת רבין השנייה, שהושג באמצעות המפלגות הערביות...
רות גביזון || המדינה היהודית של רבין
ואכן, אפשר היה להעביר את הסכמי אוסלו רק בגלל הגוש החוסם של ממשלת רבין השנייה, שהושג באמצעות המפלגות הערביות...
רות גביזון || המדינה היהודית של רבין
במאמר נוקב הצביע סלמאן מצאלחה על העובדה שהמאבק על הקשר בין עתיד השטחים לבין דמותה וזהותה של ישראל קשור ל"יהודיותה" של המדינה ("רבין נרצח כישראלי, לא כיהודי", 4.11). לטענתו, רבין נרצח על ידי אלה שחשבו שפתרון שתי מדינות לשני עמים, שהוא ניסה לקדם, היה בגידה ביהדות. ואכן, אפשר היה להעביר את הסכמי אוסלו רק בגלל הגוש החוסם של ממשלת רבין השנייה, שהושג באמצעות המפלגות הערביות. הטענה (הלא נכונה) על היעדרו של "רוב יהודי" נתנה הכשר לדה-לגיטימציה של רבין ושל התהליך שבו התחיל. הרצח אכן התאפשר בשל אלה שהוציאו עליו "דין מוסר" ו"דין רודף".
מצאלחה טוען כי כל אלה מיטשטשים על ידי הניסיון של חלק ממחנה השלום היהודי להעדיף לכידות פנים-יהודית על פני מאבק ישראלי אזרחי. רבין החליט, באיחור מסוים, קובע מצאלחה, לפעול כישראלי ולא כיהודי. כך הוא נרצח. התמשכות הדיון בישראל כמדינה יהודית ממחישה, לדעתו, שרוצחו של רבין ניצח במאבק על דמותה של המדינה. ההשתמעות היא כי ישראל חייבת להתנתק מה"יהודיות" שלה ולפעול כמדינה ישראלית לכל דבר.
מצאלחה משמיע קול זה בצורה עקבית ואמיצה. בעיניו, התקלה ההיסטורית של הציונות היתה שהיא נמנעה להפריד בין המדינה היהודית לדת היהודית. מלחמת ששת הימים קירבה עוד את תומכי הפונדמנטליזם היהודי אל מקומות "טעונים בערכים דתיים ושבטיים", כדבריו. התיקון הוא, לכן, הפרדה ברורה בין הדת למדינה. על המדינה להפוך ממדינה יהודית למדינה ישראלית.
אלא שמצאלחה עצמו מזכיר כי רבין פנה לדרך אוסלו רק מפני שסבר כי "המשך הכיבוש של עם אחר, שממשיך להתרבות ומעמיד בסכנה את קיומה של מדינה יהודית עם רוב יהודי, הוא פלונטר קשה להתרה". במלים אחרות, הוויכוח בין רבין לבין מבקשי נפשו היה על המשמעות של המדינה היהודית ועל התנאים הנדרשים להמשך קיומה ושגשוגה.
מדינה יהודית אצל רבין לא היתה תיאוקרטיה ולא גרסה בלעדיות יהודית בכל ארץ ישראל. היא היתה הרצון של יהודים שיהיה מקום אחד בעולם שבו הם חיים כרוב וכעם היושב בארצו, ולא כמיעוט המתקיים בתוך מרקם חברתי ותרבותי זר, ונסמך על רצונם הטוב של מארחיו. על החלום הזה רבין לא ויתר. מצאלחה עצמו אומר כי הוא הלך לאוסלו כדי לשמר אותו. ואכן, ויכוח זה נמשך עד היום.
רבין, ורוב עקבי בציבור היהודי בישראל, רוצים בהסדר של שתי מדינות ובסיום הכיבוש לא כדי להעדיף ישראליות על יהודיות המדינה, אלא כדי לשמר את היכולת של יהודים לחיות בחלק ממולדתם בתנאים של עצמאות מדינית. אנו מקיימים את העיקרון המוסרי העתיק, שעומד גם בבסיס היהדות, שנכון לתת לאחרים מה שאנו, כפרטים וכעם, תובעים לעצמנו. אנו סבורים שהן מבחינת סיכוייה של ישראל להתקיים והן מבחינה מוסרית - ואלה קשורים - עדיף הסדר הוגן עם שכנינו, המכיר בזכויותיהם ועומד על הבטחת אלה שלנו, על פני מלחמת תמיד המבוססת על שלילה של חירות ועצמאות לפלסטינים.
המחלוקת אינה רק עם אלה שמאמינים בזכותנו הבלעדית על כל הארץ. מחלוקת קשה לא פחות יש עם אלה הסבורים כי הפלסטינים, ברובם הגדול, מחזיקים אף הם ב"כולה שלי", וכי לכן פתרון של שתי מדינות לשני עמים אינו אפשרי.
זהו מאבק קיומי לחזון הציוני היסודי, של שילוב שלטון עצמי יהודי עם הכרה בזכויותיהם ובעצמאותם של תושבי הארץ. דווקא מי שרוצה שבמאבק הזה ינצחו חסידי ההגדרה עצמית לשני העמים, לא צריך לזהות את מאבקו של רבין עם ויתור על חלום התחייה הלאומית של יהודים בחלק ממולדתם ההיסטורית.
*
פורסם: הארץ, 11 בנובמבר 2012
מצאלחה טוען כי כל אלה מיטשטשים על ידי הניסיון של חלק ממחנה השלום היהודי להעדיף לכידות פנים-יהודית על פני מאבק ישראלי אזרחי. רבין החליט, באיחור מסוים, קובע מצאלחה, לפעול כישראלי ולא כיהודי. כך הוא נרצח. התמשכות הדיון בישראל כמדינה יהודית ממחישה, לדעתו, שרוצחו של רבין ניצח במאבק על דמותה של המדינה. ההשתמעות היא כי ישראל חייבת להתנתק מה"יהודיות" שלה ולפעול כמדינה ישראלית לכל דבר.
מצאלחה משמיע קול זה בצורה עקבית ואמיצה. בעיניו, התקלה ההיסטורית של הציונות היתה שהיא נמנעה להפריד בין המדינה היהודית לדת היהודית. מלחמת ששת הימים קירבה עוד את תומכי הפונדמנטליזם היהודי אל מקומות "טעונים בערכים דתיים ושבטיים", כדבריו. התיקון הוא, לכן, הפרדה ברורה בין הדת למדינה. על המדינה להפוך ממדינה יהודית למדינה ישראלית.
אלא שמצאלחה עצמו מזכיר כי רבין פנה לדרך אוסלו רק מפני שסבר כי "המשך הכיבוש של עם אחר, שממשיך להתרבות ומעמיד בסכנה את קיומה של מדינה יהודית עם רוב יהודי, הוא פלונטר קשה להתרה". במלים אחרות, הוויכוח בין רבין לבין מבקשי נפשו היה על המשמעות של המדינה היהודית ועל התנאים הנדרשים להמשך קיומה ושגשוגה.
מדינה יהודית אצל רבין לא היתה תיאוקרטיה ולא גרסה בלעדיות יהודית בכל ארץ ישראל. היא היתה הרצון של יהודים שיהיה מקום אחד בעולם שבו הם חיים כרוב וכעם היושב בארצו, ולא כמיעוט המתקיים בתוך מרקם חברתי ותרבותי זר, ונסמך על רצונם הטוב של מארחיו. על החלום הזה רבין לא ויתר. מצאלחה עצמו אומר כי הוא הלך לאוסלו כדי לשמר אותו. ואכן, ויכוח זה נמשך עד היום.
רבין, ורוב עקבי בציבור היהודי בישראל, רוצים בהסדר של שתי מדינות ובסיום הכיבוש לא כדי להעדיף ישראליות על יהודיות המדינה, אלא כדי לשמר את היכולת של יהודים לחיות בחלק ממולדתם בתנאים של עצמאות מדינית. אנו מקיימים את העיקרון המוסרי העתיק, שעומד גם בבסיס היהדות, שנכון לתת לאחרים מה שאנו, כפרטים וכעם, תובעים לעצמנו. אנו סבורים שהן מבחינת סיכוייה של ישראל להתקיים והן מבחינה מוסרית - ואלה קשורים - עדיף הסדר הוגן עם שכנינו, המכיר בזכויותיהם ועומד על הבטחת אלה שלנו, על פני מלחמת תמיד המבוססת על שלילה של חירות ועצמאות לפלסטינים.
המחלוקת אינה רק עם אלה שמאמינים בזכותנו הבלעדית על כל הארץ. מחלוקת קשה לא פחות יש עם אלה הסבורים כי הפלסטינים, ברובם הגדול, מחזיקים אף הם ב"כולה שלי", וכי לכן פתרון של שתי מדינות לשני עמים אינו אפשרי.
זהו מאבק קיומי לחזון הציוני היסודי, של שילוב שלטון עצמי יהודי עם הכרה בזכויותיהם ובעצמאותם של תושבי הארץ. דווקא מי שרוצה שבמאבק הזה ינצחו חסידי ההגדרה עצמית לשני העמים, לא צריך לזהות את מאבקו של רבין עם ויתור על חלום התחייה הלאומית של יהודים בחלק ממולדתם ההיסטורית.
*
פורסם: הארץ, 11 בנובמבר 2012
0 comments:
הוסף רשומת תגובה