סלמאן מצאלחה
גדעון עשת || בין רמאללה לעזה
"הפתרון לבעיה של עזה עובר דרך רמאללה". כך אמר ח"כ אילן גילאון בתשובה לשאלה "מה לעשות בעקבות הרקטות מעזה"? בכך שיקף את עמדת "השמאל" – ממרצ, דרך חד"ש ועבור לבלד והמפלגה האיסלמית. לדעה הזו שותפים גם חברים רבים במפלגת העבודה שהיו אומרים את אותו הדבר אלמלא הובהר להם שיו"ר המפלגה שלהם נמצאת ליד ראש הממשלה מהימין.
הרעיון הוא פשוט ונדוש: ישראל צריכה "תהליך מדיני" עם הפלסטינים. הגדיל לעשות הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, שהסביר לפני כשבוע בראיון לערוץ 2 בטלוויזיה שהוא מוכן לחזור לצפת כתייר, ולא כפליט השב לביתו. הנשיא של רמאללה, לפי התסריט הזה ,יביא לשלום של שתי מדינות לשני עמים – הבלוף המוכר זה יותר מ – 40 שנה, שמוכר "השמאל" לתושבי ישראל.
האם יש פרטנר ישראלי?
ראשית, גם "השמאל" של מפלגת העבודה ומרצ לא מוכן לקבל את גבולות 67' ושיבת פליטים – שני היסודות של היוזמה הסעודית שנדחתה על יד המרכז הפוליטי הישראלי בעת שאולמרט עמד בראש ממשלה שבה מפלגת העבודה היתה חברה בכירה. על פליטים בכלל לא מוכנים לשמוע. ועל גבולות 67 מוכנים לדבר רק "עם תיקוני גבול" ו"חלוקת ירושלים". אלה שמות קוד לסיפוח חלקים מעבר לגבול ההוא, לעיתים תוך המרת חלק מהשטח המסופח בהעברת אדמות בנגב – עניין שאינו מקובל על הצד השני.
ואיפה הפרטנר הפלסטיני?
בקיצור: אין פרטנר ישראלי.
שנית, אין גם פרטנר פלסטיני להסדר עם ישראל.
פלסטין חצויה. עבאס והפתח שולטים במקצת הגדה המערבית והחמאס מושל בעזה. אט אט העולם שמסביב מקבל את הפיצול הזה. השלטון בעזה נהיה מקובל יותר. עבאס וחבריו לפתח לא מייצגים את עזה ולא מדברים בשם מנהיגיה. מכאן שהנוסחה של גילאון נעדרת כל אחיזה במציאות. (ובהערת אגב, מפתיע שמלפגה שטוענת לזכויות אדם ואזרח שמה יהבה הן על שלטונו המושחת של יאסר ערפאת והן על שלטונו של מחמוד עבאס שפג תוקפו זה מכבר.)
חילופי שטחים וחלוקת ירושלים:
העניין הזה חשוב גם להצעת "השמאל" לחילופי שטחים. נניח שהעניין היה מקובל על הפתח שבגדה המערבית. ישראל התכוונה להחליף שטחים בגדה תמורת שטחים ליד עזה. במצב הפיצול הפלסטיני אין לישראל שטחים שהיא תהיה מוכנה לתת כתחליף לגדה המערבית.
אלא שההנחה בדבר נכונות פלסטינית להחליף שטחים אינה נכונה. זו המצאה ישראלית שאין לה כל בסיס בעמדות של פלסטינים מכל גווני הקשת הפוליטית. יכול להיות שאם ישראל היתה מוכנה לתת לפלסטין רצועה מול טול כרם שתגיע עד הים עם אפשרות לנמל – היה על מה לדבר. אבל דונם בגדה תמורת דונם במדבר – זה חלום באספמיה.
ממשלת מרצ:
המצב פשוט: הסיכוי היחיד להסדר הוא ב"יוזמה הסעודית" הכוללת נסיגה של ישראל לקווי 67 ופתרון מוסכם לפליטים (שבוודאי אינו ביטול זכות השיבה, של פלסטינים לישראל, לחלוטין). אם ישראל היה מקבלת את זה, יש לשער כי החמאס והפתח ושאר מדינות ערב היו מיישרות קו. אבל אפילו גילאון לא מוכן לעניין הזה, קל וחומר כל השאר שמימין למרצ. אז אם ממשלה של מרצ לא מוכנה לפתרון מוסכם שכזה, אלא דורשת סיפוח שטחים וויתור על שיבת פליטים, אין כל הסדר אפשרי עם רמאללה ובטח שאפשר לשכוח מהסדר עם עזה.
בנתונים האלה אין כל חדש. זה המצב מהרגע הראשון שבו נכבשו השטחים. לכן העמדה בדבר "תהליך מדיני" אינה אלא כסות להמשך הכיבוש בחסות מלל שיקרי שנראה מקובל על מדינות המערב – מו"מ ישיר.
יש פתרונות שמאליים:
במצב העניינים הזה אין כל אפשרות להסכם. יש רק אפשרות למהלך חד צדדי. ויש שני מהלכים חד צדדיים אפשריים מבחינת "השמאל": סיפוח השטחים שנכבשו ב 1967 כפי שנעשה עם השטחים שסופחו אחרי הסכמי הפסקת האש מ – 1949 . או נסיגה חד צדדית לקווי 1967.
הרעיון הוא פשוט ונדוש: ישראל צריכה "תהליך מדיני" עם הפלסטינים. הגדיל לעשות הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, שהסביר לפני כשבוע בראיון לערוץ 2 בטלוויזיה שהוא מוכן לחזור לצפת כתייר, ולא כפליט השב לביתו. הנשיא של רמאללה, לפי התסריט הזה ,יביא לשלום של שתי מדינות לשני עמים – הבלוף המוכר זה יותר מ – 40 שנה, שמוכר "השמאל" לתושבי ישראל.
האם יש פרטנר ישראלי?
ראשית, גם "השמאל" של מפלגת העבודה ומרצ לא מוכן לקבל את גבולות 67' ושיבת פליטים – שני היסודות של היוזמה הסעודית שנדחתה על יד המרכז הפוליטי הישראלי בעת שאולמרט עמד בראש ממשלה שבה מפלגת העבודה היתה חברה בכירה. על פליטים בכלל לא מוכנים לשמוע. ועל גבולות 67 מוכנים לדבר רק "עם תיקוני גבול" ו"חלוקת ירושלים". אלה שמות קוד לסיפוח חלקים מעבר לגבול ההוא, לעיתים תוך המרת חלק מהשטח המסופח בהעברת אדמות בנגב – עניין שאינו מקובל על הצד השני.
ואיפה הפרטנר הפלסטיני?
בקיצור: אין פרטנר ישראלי.
שנית, אין גם פרטנר פלסטיני להסדר עם ישראל.
פלסטין חצויה. עבאס והפתח שולטים במקצת הגדה המערבית והחמאס מושל בעזה. אט אט העולם שמסביב מקבל את הפיצול הזה. השלטון בעזה נהיה מקובל יותר. עבאס וחבריו לפתח לא מייצגים את עזה ולא מדברים בשם מנהיגיה. מכאן שהנוסחה של גילאון נעדרת כל אחיזה במציאות. (ובהערת אגב, מפתיע שמלפגה שטוענת לזכויות אדם ואזרח שמה יהבה הן על שלטונו המושחת של יאסר ערפאת והן על שלטונו של מחמוד עבאס שפג תוקפו זה מכבר.)
חילופי שטחים וחלוקת ירושלים:
העניין הזה חשוב גם להצעת "השמאל" לחילופי שטחים. נניח שהעניין היה מקובל על הפתח שבגדה המערבית. ישראל התכוונה להחליף שטחים בגדה תמורת שטחים ליד עזה. במצב הפיצול הפלסטיני אין לישראל שטחים שהיא תהיה מוכנה לתת כתחליף לגדה המערבית.
אלא שההנחה בדבר נכונות פלסטינית להחליף שטחים אינה נכונה. זו המצאה ישראלית שאין לה כל בסיס בעמדות של פלסטינים מכל גווני הקשת הפוליטית. יכול להיות שאם ישראל היתה מוכנה לתת לפלסטין רצועה מול טול כרם שתגיע עד הים עם אפשרות לנמל – היה על מה לדבר. אבל דונם בגדה תמורת דונם במדבר – זה חלום באספמיה.
ממשלת מרצ:
המצב פשוט: הסיכוי היחיד להסדר הוא ב"יוזמה הסעודית" הכוללת נסיגה של ישראל לקווי 67 ופתרון מוסכם לפליטים (שבוודאי אינו ביטול זכות השיבה, של פלסטינים לישראל, לחלוטין). אם ישראל היה מקבלת את זה, יש לשער כי החמאס והפתח ושאר מדינות ערב היו מיישרות קו. אבל אפילו גילאון לא מוכן לעניין הזה, קל וחומר כל השאר שמימין למרצ. אז אם ממשלה של מרצ לא מוכנה לפתרון מוסכם שכזה, אלא דורשת סיפוח שטחים וויתור על שיבת פליטים, אין כל הסדר אפשרי עם רמאללה ובטח שאפשר לשכוח מהסדר עם עזה.
בנתונים האלה אין כל חדש. זה המצב מהרגע הראשון שבו נכבשו השטחים. לכן העמדה בדבר "תהליך מדיני" אינה אלא כסות להמשך הכיבוש בחסות מלל שיקרי שנראה מקובל על מדינות המערב – מו"מ ישיר.
יש פתרונות שמאליים:
במצב העניינים הזה אין כל אפשרות להסכם. יש רק אפשרות למהלך חד צדדי. ויש שני מהלכים חד צדדיים אפשריים מבחינת "השמאל": סיפוח השטחים שנכבשו ב 1967 כפי שנעשה עם השטחים שסופחו אחרי הסכמי הפסקת האש מ – 1949 . או נסיגה חד צדדית לקווי 1967.
שמאל שלא מחזיק באחת משתי העמדות האלה אינו שונה מהימין שכל עניינו לשמור על האפרטהייד של המצב העכשווי.
0 ת ג ו ב ו ת:
הוסף רשומת תגובה