מן הראוי להזכיר לכל אלה המתעקשים לדבוק ב"חלוקה", כמנהג אנשי ירושלים מימים ימימה, כי "אם אין קמח אין תורה"...

סלמאן מצאלחה || 

על חשבון הברון

באמצע המאה השמינית שיגר החליף המוסלמי השאם בן עבד אל-מלכ שליח מיוחד אל מלך טורקיסטאן. המלך ביקש מהתורגמן לברר את מבוקשו של השליח. השליח שטח בפני המלך את בקשת החליף, המסתכמת בקריאה לו ולנתיניו להתאסלם. "ומה זה האיסלאם?" שאלו המלך. השליח פירט באוזניו את המצוות, התפילות, ההיתרים והאיסורים שבדת האיסלאם. מקץ כמה ימים שב המלך בלוויית עשרה נושאי דגלים וביקש, כי השליח יתלווה אליו. "רכבנו לילה שלם עד אשר הגענו לגבעה, ומשעלתה השמש", ממשיך השליח לספר, "המלך ציווה על כל דגלן לנופף בדגלו. כל אימת שדגלן נופף הגיעו ונאספו בבקעה שמתחת עשרת אלפים פרשים חמושים ומפקדם ניגש אל המלך והצדיע לו. כך נמשך הטקס עד אשר נתאספו במקום מאה אלף פרשים". עוד נשוב לתשובת המלך לשליחו של החליף.

אין זה משנה אם אכן כך התרחשו הדברים במציאות. הסיפור הוא רק משל למה שמעסיק את הציבור בארץ בשנים האחרונות. מדי פעם שב ועולה מחדש המתח החברתי בין הציבור החרדי לחילוני. למשל, משעלתה הצעה להפריד את בית שמש לשתי רשויות נפרדות נזעק שר הפנים אלי ישי והצהיר על התנגדותו: "עיר חרדית תהיה בלי הכנסות, בלי מסים, בלי תעשייה. זה לא נכון לעשות את זה", אמר בראיון לתחנת רדיו חרדית. גם צורי קריספל, ראש העיר החרדית אלעד, הסביר את הסכנה שבקיום רשות חרדית נפרדת. בעיר חרדית, אמר, רוב התושבים מקבלים הנחות בארנונה, ועיר לא יכולה להתקיים כך. לכן, עדיף לחרדים להתגורר עם חילונים.

החיים על חשבון הנדבנים אינם מנהג חדש במקומותינו. פעם קראו לזה "חלוקה". אנשי ירושלים, למשל, התנהלו כך לא מהיום, אלא מימים ימימה. הנה מה שסופר עליהם ב-1887: "החלוקה היא כמעט בת לווייתם של כל אנשי ירושלים... הירושלמי רואה את ה'חלוקה' כקרן קיימת שאין לשללה ממנו, כירושת אבות בטוחה, כזכות שאין להרהר אחריה. מעולם לא עלה על דעת איש מהן להסתלק ממנה... הרוב רואה בחלוקה אמצעי יסודי לקיום", כותב ד"ר חיים חיסין ביומנו על תרבות ה"חלוקה", ומוסיף, כי היא "הסיחה את דעת ההמון ממלחמת הקיום של כל אחד למען יחיה בכוחות עצמו וימצא את לחמו ביושר". לא זו אף זו, על אופיו של איש ירושלים מסכם ד"ר חיסין את תצפיתו: "הוא לא די שאינו נותן, אלא עוד מקבל, ורגש היושר שלו שקט לגמרי" ("מיומן אחד הבילויים", עמ' 177).

ה"חלוקה" עכשיו באה מציבור העובדים. הציבור הזה - יהודים וערבים כאחד, המשלמים מסים ונושאים בנטל - תופסים בשנים האחרונות את מעמד "הנדיב החדש". אחוז גבוה מאוכלוסייה שהולכת וגדלה מתבטל ונסמך על שולחנם של עובדי ישראל.

נחזור לסיפור מלך טורקיסטאן ושליח החליף המוסלמי. משהתייצבו עשרות אלפי הפרשים בבקעה לפניו, פנה המלך לתורגמן ואמר: "אמור לשליח הזה שיסביר לאדונו, כי בין כל אלה אין ולו מרפא אחד, סנדלר אחד או חייט אחד. אם הם יתאסלמו וידבקו במצוות הדת, מהיכן יאכלו?"

ובהקשר זה, מן הראוי להזכיר לכל אלה המתעקשים לדבוק ב"חלוקה", כמנהג אנשי ירושלים מימים ימימה, כי "אם אין קמח אין תורה". ובפרפראזה על דברי מלך טורקיסטאן: אם הם "יתאסלמו" מהיכן יאכלו?
*
פורסם: דעות-הארץ, 6 במאי 2012

***

For English, press here