סלמאן מצאלחה
העדות לכשלון הלאומיות הערבית:
אדוניס ממשיך, כמובן, ליהנות ממנעמי החופש המערבי בעיר האורות. אולם החופש של אדוניס הוא תרמית. שכן הוא מעולם לא הפנים את ערכי החופש
סלמאן מצאלחה ||
שתיקתו הרועמת של המשורר
כשעלה רוחאללה חומייני לשלטון באיראן מיהר המשורר הסורי הנודע, אדוניס, לפרסם שיר הלל למהפכה האיסלאמית ולייחל לקריסת המערב. וכך כתב: "איך אספר לאיראן על אהבתי/ בעוד אנחותי קצרה ידן של מלים מלהביע?/ אני אשיר לקום העיר כדי שתהפוך לסערת אש מרחפת על המפרץ/ העם של איראן רושם למערב/ הנה פניך, הו מערב, מתמוטטות/ הנה פניך, הו מערב, הולכות ומתות".
זה שנה ויותר משגר הנשיא הסורי בשאר אסד את צבאו וזורע הרג והרס בערי סוריה. מדי יום אנו קוראים על טבח פה וטבח שם. אסד חוזר ואומר להד"ם ומטיל את האחריות לפשעים על כנופיות טרוריסטים. נראה שהוא יודע על מה הוא מדבר. אכן מדובר בכנופיות טרוריסטים - כנופיות ה"שביחה", גדודי הרצח "תומכי הלחימה" מבית מדרשו של שלטון הבעת השבטי.
משטר הבעת הרצחני, שהתיימר לשאת את דגל הלאומיות הערבית, הוא העדות המדממת לכישלונה של לאומיות זו. התרמית הזאת נחשפת לעיני כל בזוועות המתבצעות מדי יום ברחבי סוריה. והעולם, כולל החלק בו שמכונה "העולם הערבי", ממשיך לשבת בחיבוק ידיים. העולם הערבי מחכה שמדינות זרות, לא ערביות, תבואנה לעזור ל"אחים הערבים" שנטבחים על ידי ערבים.
למרבה האירוניה, המשורר הסורי שייחל למות המערב לא מצא מקום אחר לחיות בו כאדם חופשי חוץ מפאריס, חוץ מאותו מערב. לפני זמן מה סערה התקשורת בגלל שיר שפירסם הסופר הגרמני גינטר גראס בקשר לאיראן. השיר, כמובן, העיר שדים רבים מרבצם. אולם בהשוואה למשורר הסורי דומה כי כף הזכות נוטה לצדו של גראס דווקא.
לפני שנים, בטרם בוא "האביב הערבי", נסעה משלחת סופרים לתימן להשתתף בכנס תחת הכותרת "דיאלוג תרבותי ערבי-גרמני". החבורה כללה, בין השאר, את גראס, מחמוד דרוויש המנוח, אדוניס ואחרים.
הנשיא התימני הזמין את האורחים לארמונו. לאחר שבירך אותם, "בערבית קלוקלת" כפי שסיפר אחד הנוכחים במפגש, הוא ביקש להעניק את אות הכבוד של תימן לסופר הגרמני. אולם גראס הפתיע את הנשיא כשנעמד והודיע כי איננו יכול לקבל את אות הכבוד כל עוד הוא לא מודיע על שחרורו של סופר תימני צעיר שנאסר בגלל שהביע את דעתו.
הנשיא ה"ערבי" היה נבוך מאוד כמובן, הואיל ואיננו מורגל לדברים כאלה במעמד שכזה. אולם המבוכה היתה צריכה להיות מנת חלקם של כל הסופרים הערבים. שכן, במעשה זה הציג הסופר הגרמני את חבורת האינטלקטואלים הזאת באפסותה. שוב אלה הם ה"זרים" שאוזרים עוז לצאת להגנת חופש הביטוי של "אחיהם" הערבים.
אדוניס ממשיך, כמובן, ליהנות ממנעמי החופש המערבי בעיר האורות. אולם החופש של אדוניס הוא תרמית. שכן הוא מעולם לא הפנים את ערכי החופש. נהפוך הוא, אדוניס נותר שבוי בעולם השבטי שממנו הוא בא. על כך אנו למדים משתיקתו הרועמת לנוכח מה שקורה במולדתו, סוריה. הוא מתפתל שוב ושוב ולא אוזר עוז לצאת נגד המשטר הרצחני בארצו. בראיון שהעניק באחרונה אף הגדיל אדוניס לעשות כשניסה לגונן על הקצב מדמשק. הוא הצהיר כי צרפת בוגדת בערכי המהפכה הצרפתית בכך שהיא תומכת בכוחות ריאקציוניים בעולם הערבי. משל היה הקצב מדמשק אביר החירות, השוויון והאחווה של המהפכה הצרפתית.
אולם רק אם נזכור שאדוניס משתייך לשבטו העלאווי של אסד, נבין את שורש הרע בעולם הערבי. ההתפתלויות שלו נוכח הזוועות בסוריה מדגימות את בגידתו בערכים שהוא מתיימר לייצג. ובהשוואה לגראס, הרי שאדוניס ודומיו הם חלק מן הבעיה של הערבים ולא מן הפתרון.
*
פורסם: דעות-הארץ, 13 ביוני 2012
0 ת ג ו ב ו ת:
הוסף רשומת תגובה