כך היה | ארכיון - 1992

״אני דרוזי״, סרט תיעודי של רפיק חלבי על הדרוזים בארץ ובכלל, הציג תמונה מעוותת ומאוד צרה של העדה הזאת. מה לא ראינו...

סלמאן מצאלחה ||

איך עושה דרוזי

לא במקרה עומד סרטו זה של רפיק חלבי לייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים בטור שבצרפת. סרט זה נעשה מנקודת מבט של מי שאינו מצוי ברזי החוויה הדרוזית. והדבר מפליא, כיוון שהסרט השטחי הזה נעשה על־ידי איש מקצוע מוכשר, בנוסף על היותו שייך לעדה הדרוזית.

סרטו של חלבי מתבסס על מספר הנחות, שכולן מוטעות מן היסוד. וסביר להניח שאם הסרט מתיימר לעסוק בשאלות הזהות אצל העדה הדרוזית, זה נבע בראש ובראשונה מאותה פרובלמאטיקה הקיימת אצל התסריטאי והבמאי עצמו, כתוצאה משטיפת המוח שכנראה מצאה לה אחיזה אצלו.

יתירה מזו, אין בסרטו של חלבי כל מידע חדש ואין בו שום זריקת אור על הקבוצה הדתית הזאת, לא מורשתה הרוחנית ולא התרבותית. חלבי, המתהדר חזור והתהדר בהיותו קצין צה״ל, איננו יכול לראות כנראה מעבר למדים הירוקים. כך יצא בסרט הזחוח הזה שדרוזי, אליבא דרפיק חלבי, שווה אלוף־משנה בלבנון, שאיננו מאמין שדרוזי יכול להילחם בדרוזי ומחפש לו שלווה נפשית ורוחנית בין אברשיח׳ים במדרשה ללימודי דת בעיירה תצביה שבדרום לבנון; או סגןֲאלוף ברפיח, שכל עולמו מסתכם במילוי פקודות ובדבקות במשימה, ושום שאלה מוסרית לא עולה על דל שפתיו. ובין זה לזה אנו צופים בקבוצת נערים העסוקים באימוני גדנ״ע. ולכן אין מר חלבי מוצא שום שאלה לששאול את אותם נערים, מלבד לאיזו יחידה אתה רוצה להצטרף כשתהיה גדול.

גם ההנחה שהדרוזי נאמן לשלטון הקיים אין לה על מה להסתמך בראי העובדות, כי הרי ידוע לכל שהדרוזים ברמת־הגולן, למרות יותר משני עשורים של כיבוש ישראלי, אינם מקבלים את השלטון הישראלי, והם גם ידעו לתת לזה ביטוי בשריפת תעודות־הזהות שחולקו להם. ראוי גם לזכור בהקשר הזה, כי הדרוזים בסוריה הנהיגו את המרד הסורי נגד המנדט הצרפתי עד לעצמאות סוריה, ובשום אופן אין לראות את זה כנאמנות לשלטון הקיים. התפיסה הזאת קיימת אולי בראשם של ישראלים לא מעטים, ביניהם כנראה גם מר חלבי, אך אין לראותה בצורה פשטנית כל־כך כפי שהוצגה בסרט.

הסרט מורכב מבליל של תמונות וסצינות (הרבה מדים צבאיים והרבה אנשי דת), שאין חוט מקשר ביניהם. אין בסרט כל נגיעה במורשתה הדתית של העדה הדרוזית, אותה מורשת ששאפה מן הדתות המונותאיסטיות בנוסף לפילוסופיה היוונית והפילוסופיה של המזרח הקדום. כמו גן, בהיות הדרוזים בישראל (כשמונים אלף) חלק מזערי ממניין הדרוזים במזרח התיכון (כמיליון), אי אפשר להשליך מדבריהם מאומה על הפרובלמאטיקה של הזהות הדרוזית ככלל. סביר יותר להתמקד בשאלות המעסיקות את הדרוזים בישראל ולא לחטוא בהכללות חסרות שחר.

מן הסרט עולה גם התרפסות בפני אנשי הדת, שחלקם בתוך העדה הוא מזערי, מה גם שהמתח בין דתיים לחילוניים בקרב העדה איננו נופל מהמתח הקיים בחברה היהודית.

כל צעיר דרוזי היה מצביע על כך. אך מובן שרפיק חלבי לא רצה להרגיז את הדתיים, ובכך חטא לתפקיד כמתעד.

מספר דמויות בסרט אומרות דברים על החוויה הדרוזית בבלבול רב. מבין כל הדמויות, האשה בחבורה דווקא ניסתה לומר דברים בעלי טעם על מעמד האשה הדרוזית, אך היא נקטעה, ודיון על הנושא החשוב הזה לא בא לידי ביטוי הולם. בסיכומו של דבר, הסרט הזה דומה יותר לכתבת צבע מדרגה שלישית ביומני יום ששי. הצרה היא, שזו כתבה שהתרחבה והתארכה עד כדי שעה תמימה, והתהדרה בתואר סרט דוקומנטארי מקורי.

מה שנותר מן הסרט הוא צבעים וריחות ויללות שמחה בחתונות, המזכירים שמורה אינדיאנית במערב התיכון.

פורסם: ״כל העיר״, 3 בינואר 1992 

 

***