כך הגענו עד הלום, ודומה שישראל משתלבת יפה במרחב המזרח־תיכוני הפונדמנטליסטי.

סלמאן מצאלחה ||

החטא הקדמון

כדי להבין את הסבך שאליו נקלעה ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים וכיבוש הגדה המערבית, יש לחזור אל מגילת העצמאות ואל "התקווה", הימנון המדינה.

במגילת העצמאות מופיע המונח "ארץ־ישראל" תשע פעמים, "העם היהודי" מופיע שמונה פעמים ו"מדינה יהודית" חמש פעמים. לעומת זאת, המונח "העם העברי", שיש בו רמז לפן לא דתי, מופיע פעם אחת בלבד. גם ב"התקווה", הימנון המדינה, אין רמז לחילוניות של הציונות. גם כאן הדגש הוא על "נפש יהודי הומייה... ועין לציון צופייה". לכן ההימנון הוא מעין תפילה דתית־יהודית, ולא שיר לאומי ישראלי שיכול להכיל גם את מי שלא נולדו לאם יהודייה.

ראוי גם להזכיר, שכל ההתנהלות של המדינה במרחב הציבורי מתקיימת במתכונת מסורתית ודתית. כך בטקסי זיכרון ואבל, כך ימי השבתון במדינה חופפים לחגים היהודיים, בבתי המשפט נשבעים על ספר תנ"ך, וענייני אישות מתנהלים בבתי דין רבניים.

במלים אחרות, מאז הקמתה קבעו קברניטי המדינה שזוהי מדינת "שריעה" (הלכה) יהודית, ולא מדינה חילונית. החטא של אי־הפרדה בין דת למדינה הוא החטא הקדמון של הציונות. כעבור שני עשורים מהקמתה פרצה מלחמת ששת הימים וקירבה את ה"יהודי" אל המקומות העמוסים במטענים דתיים יהודיים. על החטא הקדמון הזה נוספו רגשי נחיתות של החילוניות הישראלית מול השיח הדתי הפונדמנטליסטי, שהלך וגבר בעקבות אותה מלחמה.

בשונה ממה שמכונה שמאל, ידע הימין על כל גווניו, הדתיים והלא דתיים, לעורר את הסולידריות השבטית היהודית. התמהיל הרעיל של שבטיות ודתיות שרקח הימין הישראלי הוא בית הגידול של האידיאולוגיה שהובילה בסופו של דבר לרצח ראש ממשלה ב–1995. הטענה המרכזית של המסיתים נגד ראש הממשלה יצחק רבין והסכמי אוסלו היתה, שאין לו "רוב יהודי" לביצוע מדיניותו. כך קם גולם המדינה היהודית על יוצרו.

רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, יצחק רבין, הגיע להארה בכהונתו השנייה. הוא ודאי זכר את הוויכוח שהתנהל במסדרונות הממשל בעקבות הכיבוש והשליטה על ערבים רבים כל כך. עוד בימים הרחוקים ההם, כפי שעולה מהפרוטוקולים מישיבות הממשלה שנחשפו לאחרונה, רבים היו מודעים לבעיה הדמוגרפית שעמה תצטרך ישראל להתמודד. אך בלהט הניצחון על מדינות ערב, ולנוכח שלושת הלאווים של הפסגה הערבית בחרטום, החלה תנועת ההתנחלות היהודית בשטחים הכבושים, במקומות עתירי מיתוסים דתיים.

ככל שהזמן חלף הבעיה הדמוגרפית הלכה והחריפה, ובמקביל תכפו הדיבורים על "מדינת הלאום של העם היהודי", בדגש על הפן "היהודי" של ישראל. "אני הולך להתעסק בעצמי בחוק מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי", הצהיר במאי 2014 ראש הממשלה בנימין נתניהו, והוסיף: "זה חוק מאוד חשוב שישפיע על איך מדינת ישראל תיראה בעתיד... אני רוצה לעגן בחוק הזה, שיהיה חוק יסוד, שמדינת ישראל קמה וקיימת על בסיס התורה והמסורת היהודית... נגדיר בחוק את הגמרא כבסיס למערכת המשפט הישראלית".

במציאות שנוצרה, הכיבוש "היהודי" המתמשך בשטחי "יהודה ושומרון" יצר שלטון של עם אחד, יהודי, על עם אחר, פלסטיני, הנאבק על שחרורו. מכאן הדרך היתה סלולה לחיבור של מדינה יהודית שבה אין הפרדה בין דת ומדינה, עם מגמות גזעניות שהלכו והתפתחו במרוצת השנים, עד לחיבור "תורת המלך", אשר דן ביחס ל"גוי" מנקודת מבטה של ההלכה היהודית.

כך הגענו עד הלום, ודומה שישראל משתלבת יפה במרחב המזרח־תיכוני הפונדמנטליסטי. שליטי ירושלים נדמים יותר ויותר לשליטי טהראן, וראש ממשלת ישראל, נתניהו, מתנהל ככפילו של נשיא טורקיה, ארדואן.

*

הארץ, 22.6.2017