אין זה מקרה, שדאעש פועל במדינות כמו עיראק, סוריה, מצרים ולוב, שנשאו בעבר את דגל הלאומיות הערבית.

סלמאן מצאלחה ||

בכל איסלאמיסט יש סמוטריץ' לטנטי

הטרוריסטים של דאעש, שביצעו את הטבח בקופטים בעיר אלמניא במצרים, השאירו במקום כרוז המלמד על כך שהטבח תוכנן למועד תחילת הרמדאן. על רקע צילום של הכעבה ושל ספר קוראן נרשמו בכרוז פנייה ותפילה לכל המוסלמים: "כולנו תפילה שאללה יקבל את צומכם וימחל לכם על חטאיכם. שנה טובה וחג שמח".

מקומות וזמנים מקודשים מעולם לא הפריעו למוסלמים פנאטים לבצע פשעים. לדוגמה, החליף הרביעי של מוחמד, הנחשב למייסד הזרם השיעי באיסלאם, עלי בן אבי טאלב, נרצח בחודש הרמדאן בתוך מסגד, בעת שעמד בראש קבוצת מתפללים. ואם כך בנוגע למוסלמי, קל וחומר כשמדובר בכופרים, על כל סוגיהם.

מנקודת מבטם של האיסלאמיסטים, כל הנחשלות של העולם הערבי והמוסלמי בתקופה המודרנית מקורה בהתרחקותם של המוסלמים מציוויי הדת על פי הדגם של ראשית האיסלאם, או כפי שהם מדמיינים אותו.

כשנשאל פעם מנהיג האחים המוסלמים במצרים אם הוא רואה במדינה ישות לאומית, הוא ענה: "טוז פי מצר ואבו מצר". כלומר, מצרים מבחינתו יכולה ללכת לעזאזל. לכן, האיסלאמיסטים חשים זרות בכל מקום שמתקיימת בו מדינת לאום. כך הדבר במדינות ערב, וכך במדינות המערב. חזונם הוא חזון אימפריאליסטי, שמטרתו השלטת חוקי האיסלאם בכוח הזרוע על פני כדור הארץ.

אין זה מקרה, שדאעש פועל במדינות כמו עיראק, סוריה, מצרים ולוב, שנשאו בעבר את דגל הלאומיות הערבית. האיסלאמיסטים, על כל זרמיהם, שוללים מכל וכל את הלאומיות הערבית. מנהיגי האחים המוסלמים בישראל אינם שונים בעניין זה. על כך אנו למדים ממאמר שפירסם בשבוע שעבר השייח כמאל חטיב, סגן ראש התנועה האיסלאמית בישראל, הפלג הצפוני, זה שהוצא אל מחוץ לחוק. המאמר התפרסם באתר הערבי־הישראלי הנפוץ "אל־ערב", הפועל מנצרת.

"הנה בא עלינו רמדאן זה", כותב השייח חטיב, "זהו רמדאן אשר מזכיר לנו את ימי הזוהר של העבר ואת ההשפלות שאנו סופגים בימים אלה, השפלות שהן תוצאה של נשיאת דגל הלאומיות הערבית המנותקת מהדת". והוא ממשיך ומזכיר בנוסטלגיה את כיבוש קונסטנטינופול והפיכתה לבירת האימפריה המוסלמית שהגיעה עד שערי וינה, ולא פוסח על הכיבושים האחרים — החל בקפריסין וכלה באנדלוסיה. הוא משווה בין הקיסר הביזנטי, שניסה לברוח בלבוש אשה, לבין "חיילים מצרים שפשטו את מדיהם וניסו לברוח [מהצבא הישראלי] בלבוש נשים בדואיות מסיני".

גם את ביקורו של נשיא ארה"ב באזור מגייס השייח לעניין זה. הוא משווה בין ריקוד החרבות עם הנשיא האמריקאי בסעודיה לבין חרב שלופה אחרת — זו ששלף חאלד בן אל־וליד בימי ראשית האיסלאם מול הביזנטים, הפרסים ושאר הכופרים, ו"באמצעותה השפיל והכניע אותם והפיל את ממלכותיהם".

על מה הדברים מלמדים?

התשובה ברורה. בכל איסלאמיסט יש איזשהו "סמוטריץ' לטנטי", שחולם על מלכותו שלו, החליפות האיסלאמית. הוא מחכה לשעת רצון כדי לצאת למסעות כיבושים במטרה להחזיר את עטרת החליפות ליושנה. הוא חולם על היום שבו "הצבא יידע מה לעשות".

אידיאלוגיות מן הזן הזה ימשיכו להמיט אסונות על עמי האזור ועל שאר העולם. ראו הוזהרתם!

*

הארץ, 30 במאי 2017

***
For English, press here