בארץ המאובטחת הזאת אין מדובר על אומה מסוכסכת בינה לבין עצמה, אלא על שני עמים

סלמאן מצאלחה ||

אם לא יהיו שתי מדינות, לא תהיה אף מדינה

הציונות, בעיני חסידיה, היא תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, הטוענת לבעלות בלעדית על ארץ ישראל. אש"ף, בעיני חסידיו, הוא תנועת השחרור הלאומית של העם הפלסטיני, הטוענת לבעלות בלעדית על פלסטין.

בתחילת הדרך, בראשית המאה שעברה, לא היו שני עמים בארץ הזאת, אלא ערב רב של קהילות אתניות, עדתיות ודתיות. ככל שהמאבק על המרחב תפס תאוצה, החלו הקהילות השונות לעבור תהליך מואץ של גיבוש. סכסוכים ועימותים הם אלה שמרחיבים את תחושות הסולידריות הפנימית בקרב הקהילות השונות. ככל שהסכסוך מחריף, הן עוברות תהליך עמוק של גיבוש כשבט נרחב יותר שנקרא עם.

כך, מקץ שנים רבות של מאבק על הארץ הגענו למצב שבו נוצרו שני עמים קשי עורף, יהודי־ישראלי מחד גיסא וערבי־פלסטיני מאידך גיסא. הם נלחמים זה בזה ומקיזים זה את דמו של זה ללא הפסק. בפני שני העמים האלה עומדות עכשיו כמה אופציות.

אופציה אחת היא המשך המצב הקיים. במלים אחרות, העמקת הכיבוש, האצה של חקיקה פרלמנטרית ושל יצירת מנגנונים שלטוניים המקבעים שלטון של אפרטהייד. תהליך כזה לא יבטיח שקט ולא יביא שלום על הארץ ועל יושביה. נהפוך הוא, המשך המצב הקיים והאצת צעדים כגון אלה יובילו לבלקאניזציה של המצב בארץ. מצב בלקאני כזה עתיד להביא לשפיכות דמים חסרת מעצורים, כזאת שתושבי הארץ לא הכירו עד עכשיו.

מיותר לציין שמלחמה אתנית־דתית כזאת לא תפתור את הבעיות שעומדות בפני שני העמים. מלחמה כזאת רק תקפח את חייהם של חפים מפשע, ובסופו של תהליך יצטרכו ההנהגות של שני העמים להתכנס יחד ולחפש דרכים איך לצאת ממעגל הדמים.

אופציה שנייה שייכת לעולם הפנטזיה. היא מבצבצת מדי פעם במוחותיהם הקודחים של הוזים משמאל ומימין. אלה חולמים שלא ירחק היום שבו שני העמים יזכו לפתע להארה, יפלו האחד בזרועות רעהו, יכו על חטא שחטאו כל שנות הסכסוך וישנסו מתניהם כדי ליצור מדינה אחת שוויונית, שבה איש יחיה תחת גפנו ותחת תאנתו. חלק מההוזים מן הסוג הזה מביאים את הדוגמה של דרום אפריקה וועדות האמת והפיוס, וחלקם נתלים בדברי נביאים כאלה ואחרים.

גם בקשר לכך מיותר לציין, שאין הרי המצב בדרום אפריקה כהרי המצב בארץ. די אם נזכיר את דבריו של דזמונד טוטו בפתח הישיבה הראשונה של ועדות האמת והפיוס בדצמבר 1995: "אנחנו אמורים להיות חלק מתהליך הריפוי של האומה שלנו, של העם שלנו, של כולנו. שכן, כל דרום־אפריקאי עבר טראומה במידה כזו או אחרת. אנחנו עם פצוע... כולנו זקוקים לריפוי". בארץ־ישראל־פלסטין אין ולו מנהיג אחד שיכול לאמץ אל לבו את תוכן הדברים הנ"ל. אף אחד כאן, בשונה מדרום אפריקה, לא שואף להתיך את תושבי הארץ וליצור עם אחד. איש כאן, יהודי כערבי, לא יכול להצהיר באמת ובתמים: "אנחנו חלק מתהליך הריפוי של האומה שלנו". אין ולו מנהיג אחד כאן שרואה ביהודים הישראלים ובערבים הפלסטינים "אומה אחת".

בארץ המאובטחת הזאת אין מדובר על אומה מסוכסכת בינה לבין עצמה, אלא על שני עמים הנאבקים ביניהם ושואפים, לפחות ברמה ההצהרתית, לשמר את תרבותם ומורשתם הלאומית במדינתם הריבונית הנפרדת. אשר על כן, נותרה בפניהם אופציה אחת ללכת בה. אך החסידים של שתי התנועות ה"לאומיות", הן בצד היהודי והן בצד הערבי, הם אוסף של שקרנים ומאחזי עיניים.

צריך לשוב ולהזכיר לכולם את האמת הבסיסית. אם הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא סכסוך "לאומי", הרי שהפתרון המתבקש חייב להיות גם הוא "לאומי". שתי מדינות לאום לשני עמים־לאומים, עם גבול ברור ביניהן. בלי יישום פתרון כזה לא תהיה כאן אף מדינה.

וזו כל התורה על רגל אחת.

*

הארץ, 19 במאי 2017