1 במאי 2017

עיד אסתקלאל בלאדי


וכך, אט אט התחילו לצוץ שאלות ואט אט היו מתחילים לשמוע סיפורים על המלחמה שהיתה, על ההרוגים, על טבח פה ושם, על בריחה/גירוש של תושבים ועל כפרים נטושים.


סלמאן מצאלחה ||

עיד אסתקלאל בלאדי


זה עתה שבנו לספסל הלימודים מחופשת האביב — כך קראנו בימים ההם לימי הבטלה באמצע שנת הלימודים. היו אלה ימי הפסחא, ואף שלא היה לנו עניין אישי באלה החגים, שמחנו שהבטלה הרשמית לא פסחה גם עלינו.

אך לא הספקנו לחמם מחדש את הכיסאות והנה שב והתרגש עלינו עוד חג. כך קוראים ליום הזה בערבית, "עיד אל־אסתקלאל", חג העצמאות. שכן, בתרבות הערבית המונח "יום" מציין אירוע חשוב. הוא שמור בשפה הערבית לציון מלחמות השבטים בתקופה הפרה־איסלאמית.

ייתכן כי המסתערבים מימי תש"ח ידעו דבר אחד או שניים על המורשת הערבית ה"מפוארת" הזאת ובשל כך בחרו להרחיק תלמידים ערבים מהקונוטציות המלחמתיות הגלומות במונח "יום העצמאות". שכן, העוללים הערבים, שנולדו למציאות החדשה, עוד היו עלולים להתחיל לשאול שאלות ולהעלות תהיות: "יום", קרי מלחמה שבטית — בין מי למי? למה? מה קרה? הדבר עלול היה לקלקל את מורשת הקרב מול בני־ערב ולהעיב על החגיגה.

כתלמידי בית ספר ערבי במדינה "היהודית" החדשה, לא רק שחסכו מאתנו את הכאב הנובע מהידע על מה שאירע לפני שנים אחדות, אלא גם נצטווינו — בהוראה פדגוגית ממסדית — לשמוח על ששפר גורלנו. שמחה היא מצרך שילדים עטים עליו בלי לפשפש בסיבותיה של השמחה ובנסיבותיה.

דגלי כחול־לבן נתלו בכיתות והתבדרו ברוח הגלילית ברחבי בית הספר. שירים שנכתבו והולחנו לרגל "חג העצמאות" נלמדו בערבית ושוננו על ידי התלמידים. השירים הושמעו בחגיגות כשירת מקהלה קצבית: בעיד אסתקלאל בלאדי — בחג עצמאותה של ארצי, הזמיר פצח בשיר./ שמחה שטפה את כל היישובים, הן בעמק הן בגיא./ איי איי אייי.../ בחג עצמאותה של ארצי — העם נושא את השיר, בחדווה ובגיל,/ לעצמאות אסראיל./ איי איי אייי... תחי ארצי!"




כל בני גילי זוכרים את מלות השיר ואת הלחן עד היום. לעתים הם אף מזמזמים אותו במפגשים חברתיים, במעין נוסטלגיה סרקסטית. החגיגה הכפויה על התלמידים הערבים המתבגרים באותם ימים לא היתה נמשכת זמן רב. אט אט הם היו מתחילים להבין שמשהו איננו כשורה. שכן, כיצד זה הם צוהלים ושרים ליום "עצמאותנו" ובו בזמן נדרשים הוריהם לאישור הממשל הצבאי כדי לנוע ממקום למקום ב"ארצנו" העצמאית?


קול ישראל בערבית חשף בפני המאזינים, כבדרך אגב, טפח ממה שהתרחש בארץ. תוכנית אחת שהיתה מאוד פופולרית, מעין דרישת שלום, העלתה לשידור אנשים שניסו לברר מה עלה בגורל יקיריהם. השידור נשמע בערך כך: "אל פלוני אלמוני מכפר זה וזה, שלא נודע מקום הימצאו. אני פלוני/פלונית, אחיך/אחותך, בן דודך/דודתך... אנא שלח לנו מסר דרך הרדיו או דרך הצלב האדום על מצבך ועל מקום הימצאך. מתגעגעים אליך". השידור היה נמשך ונמשך עם אותו טקסט משוכפל בפי אנשים שונים בני גילים שונים, ממקומות שונים.

וכך, אט אט התחילו לצוץ שאלות ואט אט היו מתחילים לשמוע סיפורים על המלחמה שהיתה, על ההרוגים, על טבח פה ושם, על בריחה/גירוש של תושבים ועל כפרים נטושים. הכל נפרש בצל החשש מהאוזניים של הקירות — האח הגדול של הימים ההם. שכן, "ארצנו העצמאית" שרצה משת"פים עם הממשל הצבאי.

לעתים, בלילות, עברה בלחש השמועה, שפלוני או אלמוני חצו את הגבול והגיעו לכפריהם לבקר את משפחותיהם שנותרו במולדת. "מסתננים" כינו את אלה בימים ההם. קרובים וחברים הלכו לדרוש בשלומם בטרם יעלה השחר, מחשש שהדבר ייוודע למשת"פים שימהרו לדווח למושל הצבאי.

השנים נקפו, המלחמות תכפו, עוד אנשים ניגפו ולא נראה כי הארץ שקטה. הנפש עוד הומייה בארץ הזאת. לא מגיל ולא משמחה, כי אם מהרבה דקות דומייה.
*
הארץ, 1 במאי 2017


שיתופים:



תגובות בפייסבוק:

0 תגובות::

הוסף רשומת תגובה

  • מזרח-תיכון

    המאפיה השבטית

    כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה…

    כל הפרטים

    למה אמריקה אוהבת מלחמות

    התנהלות המעצמות, ובראשן ארה״ב, מול איראן איננה מפתיעה; השלום במזרח התיכון הוא האויב מספר אחת של יצרניות הנשק הגדולות...

    כל הפרטים

  • ישראל-פלסטין

    תש״ח בעיניים ערביות

    הרטוריקה היא סם ההזיות שהערבים הורגלו ליטול מימים ימימה. את הרטוריקה הזאת הם חובשים כמגבעות מליציות ושוכחים שהיא משמשת משתיק־שכל על ראשיהם.

    כל הפרטים

    ישראל כמדינה ערבית

    "ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.

הקש על התמונה לשליחת דוא״ל

קלאסי

***
ג׳אז


ארכיון הצד הזה

מבחר נושאים

 
  • מסות

    עיר הפרח המהלך

    רק העיר ירושלים מסוגלת להלֵּך על החבל הנמתח בין שדים רדומים לבין פּרח שנשכח...

    כל הפרטים

    כל הצפורים מוליכות לרומא

    כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו‮, ‬יצאו אנשי הכפר ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי הזיתים‮, ‬מקור מחייתם העיקרי בימים ההם‮.

    כל הפרטים



  • סיפור

    צפירת הרגעה

    כשנורית צור התקשרה לאמיר לשאול לשלומו "בימים טרופים אלה" כלשונה, נשמעה בקולה נימה קצת מבודחת, אם כי לא הצליחה להסתיר בה את החרדה הגדולה שלה...

    כל הפרטים


    מדרש

    על קופים וחזירים

    מדי פעם בפעם מובאים בתקשורת העברית דברי שטנה הנאמרים על-ידי מטיפים אסלאמיים או מובאים ציטוטים, מן העתונות או מכתובים ערביים אחרים, המדמים את היהודים לקופים וחזירים. בהתייחסות למובאות האלה תמיד נעלם מעיני הקורא העברי מקור הדימוי הזה והרקע עליו צמח.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.
  • שיר

    מאותו עפר

    וְשׁוּב דִּמְדּוּמִים וְשׁוּב רוּחַ יָם רְעוּדָה.
    וְלֹא הִבְהֵב בָּאֹפֶק סִימָן כָּלְשֶׁהוּ לְהֲקָלָה.
    וּכְבָר הָיָה יָדוּעַ שֶׁהָעִנְיָנִים יֵלְכוּ וְיִסְתַּבְּכוּ.
    וְהֵם אָכֵן הָלְכוּ וְהסְתַּבְּכוּ.

    כל הפרטים

  • שיר

    בחיפה, מול הים

    בְּחַיְפָה, מוּל הַיָּם, רֵיחוֹת הַמֶּלַח
    עוֹלִים מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה. וְשֶׁמֶשׁ
    הַתּוֹלָה עַל עֵץ פּוֹרֶמֶת רוּחַ.
    בְּתוֹךְ שְׁוּרַת עֵצִים טוֹבֶלֶת אֶבֶן,
    נִטְּעוּ גְבָרִים, נָשִׁים וְאֵלֶם. דַּיָּרִים
    בְּבֵית דִּירוֹת וּשְׁמוֹ מוֹלֶדֶת.

    כל הפרטים

  • שיר

    על חופש היצירה בעידן הלאומי


    מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מְדִינָה, לֹא גְבוּלוֹת
    בְּטוּחִים לִי, אוֹ צָבָא שֶׁשּׁוֹמֵר יוֹם
    וָלַיְלָה עַל חַיֵּי חַיָּלָיו. וְאֵין קַו
    צִבְעוֹנִי שֶׁמָּתַח גֶנֶרָל מְאֻבָּק בְּשׁוּלֵי
    נִצְחוֹנוֹתָיו.

    כל הפרטים