וכך, אט אט התחילו לצוץ שאלות ואט אט היו מתחילים לשמוע סיפורים על המלחמה שהיתה, על ההרוגים, על טבח פה ושם, על בריחה/גירוש של תושבים ועל כפרים נטושים.

סלמאן מצאלחה ||

עיד אסתקלאל בלאדי

זה עתה שבנו לספסל הלימודים מחופשת האביב — כך קראנו בימים ההם לימי הבטלה באמצע שנת הלימודים. היו אלה ימי הפסחא, ואף שלא היה לנו עניין אישי באלה החגים, שמחנו שהבטלה הרשמית לא פסחה גם עלינו.

אך לא הספקנו לחמם מחדש את הכיסאות והנה שב והתרגש עלינו עוד חג. כך קוראים ליום הזה בערבית, "עיד אל־אסתקלאל", חג העצמאות. שכן, בתרבות הערבית המונח "יום" מציין אירוע חשוב. הוא שמור בשפה הערבית לציון מלחמות השבטים בתקופה הפרה־איסלאמית.

ייתכן כי המסתערבים מימי תש"ח ידעו דבר אחד או שניים על המורשת הערבית ה"מפוארת" הזאת ובשל כך בחרו להרחיק תלמידים ערבים מהקונוטציות המלחמתיות הגלומות במונח "יום העצמאות". שכן, העוללים הערבים, שנולדו למציאות החדשה, עוד היו עלולים להתחיל לשאול שאלות ולהעלות תהיות: "יום", קרי מלחמה שבטית — בין מי למי? למה? מה קרה? הדבר עלול היה לקלקל את מורשת הקרב מול בני־ערב ולהעיב על החגיגה.

כתלמידי בית ספר ערבי במדינה "היהודית" החדשה, לא רק שחסכו מאתנו את הכאב הנובע מהידע על מה שאירע לפני שנים אחדות, אלא גם נצטווינו — בהוראה פדגוגית ממסדית — לשמוח על ששפר גורלנו. שמחה היא מצרך שילדים עטים עליו בלי לפשפש בסיבותיה של השמחה ובנסיבותיה.

דגלי כחול־לבן נתלו בכיתות והתבדרו ברוח הגלילית ברחבי בית הספר. שירים שנכתבו והולחנו לרגל "חג העצמאות" נלמדו בערבית ושוננו על ידי התלמידים. השירים הושמעו בחגיגות כשירת מקהלה קצבית: בעיד אסתקלאל בלאדי — בחג עצמאותה של ארצי, הזמיר פצח בשיר./ שמחה שטפה את כל היישובים, הן בעמק הן בגיא./ איי איי אייי.../ בחג עצמאותה של ארצי — העם נושא את השיר, בחדווה ובגיל,/ לעצמאות אסראיל./ איי איי אייי... תחי ארצי!"

כל בני גילי זוכרים את מלות השיר ואת הלחן עד היום. לעתים הם אף מזמזמים אותו במפגשים חברתיים, במעין נוסטלגיה סרקסטית. החגיגה הכפויה על התלמידים הערבים המתבגרים באותם ימים לא היתה נמשכת זמן רב. אט אט הם היו מתחילים להבין שמשהו איננו כשורה. שכן, כיצד זה הם צוהלים ושרים ליום "עצמאותנו" ובו בזמן נדרשים הוריהם לאישור הממשל הצבאי כדי לנוע ממקום למקום ב"ארצנו" העצמאית?

קול ישראל בערבית חשף בפני המאזינים, כבדרך אגב, טפח ממה שהתרחש בארץ. תוכנית אחת שהיתה מאוד פופולרית, מעין דרישת שלום, העלתה לשידור אנשים שניסו לברר מה עלה בגורל יקיריהם. השידור נשמע בערך כך: "אל פלוני אלמוני מכפר זה וזה, שלא נודע מקום הימצאו. אני פלוני/פלונית, אחיך/אחותך, בן דודך/דודתך... אנא שלח לנו מסר דרך הרדיו או דרך הצלב האדום על מצבך ועל מקום הימצאך. מתגעגעים אליך". השידור היה נמשך ונמשך עם אותו טקסט משוכפל בפי אנשים שונים בני גילים שונים, ממקומות שונים.

וכך, אט אט התחילו לצוץ שאלות ואט אט היו מתחילים לשמוע סיפורים על המלחמה שהיתה, על ההרוגים, על טבח פה ושם, על בריחה/גירוש של תושבים ועל כפרים נטושים. הכל נפרש בצל החשש מהאוזניים של הקירות — האח הגדול של הימים ההם. שכן, "ארצנו העצמאית" שרצה משת"פים עם הממשל הצבאי.

לעתים, בלילות, עברה בלחש השמועה, שפלוני או אלמוני חצו את הגבול והגיעו לכפריהם לבקר את משפחותיהם שנותרו במולדת. "מסתננים" כינו את אלה בימים ההם. קרובים וחברים הלכו לדרוש בשלומם בטרם יעלה השחר, מחשש שהדבר ייוודע למשת"פים שימהרו לדווח למושל הצבאי.

השנים נקפו, המלחמות תכפו, עוד אנשים ניגפו ולא נראה כי הארץ שקטה. הנפש עוד הומייה בארץ הזאת. לא מגיל ולא משמחה, כי אם מהרבה דקות דומייה.

*

הארץ, 1 במאי 2017