גבריאל מוקד || רב המשותף בינינו

תגובה -

 

גבריאל מוקד ||

רב המשותף בינינו


סלמאן מצאלחה שלום. שמחתי לקרוא את מאמרך "הזיה דו־לאומית" ("הארץ" 28.9). מאמרי זה, שנועד להתכתב אתך, מוקדש לזכר ידידי הגדול, המנהיג הדגול של השמאל הפלסטיני והכלל־ערבי, אמיל חביבי. בשעתו קיימתי דיאלוג רציף וידידותי אתו (וגם עם האמיל השני שאתה מזכיר, ד"ר אמיל תומא). כאן אציין מיד, כי למנהיגים אלה של שמאל פלסטיני היתה בעיני — בייחוד בהיותי ניצול שואה — אמינות רעיונית ופוליטית רבה מאוד, שהרי הם נמנו (לפחות מיוני 1941) עם התומכים המובהקים של הקואליציה האנטי־נאצית (בעוד שמנהיגים ערבים רבים, ובייחוד המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני, תמכו בהיטלר ובהשמדת היישוב היהודי בארץ). אכן, לפי עמדה שמאלית אותנטית זו, שחביבי היה הדובר המובהק שלה, זכות האומות להגדרה עצמית נובעת קודם כל משיקולים אמפיריים, שמטרתם מניעת דיכוי לאומני ונטרול סכסוך לאומי בלתי פוסק — זאת מעבר להנמקות אתיות ואסתטיות, היסטוריוסופיות או משפטיות כאלה או אחרות, תהיינה חשובות מבחינה רגשית או פורמלית ככל שתהיינה.

והנה, הרי ברור לשנינו כי בארץ הזאת, בין הירדן לים, קיימות שתי אומות — היהודית והפלסטינית — שלשתיהן זכות להגדרה עצמית לאומית. כל מי שמתעלם מזכות זו מחבל בעניין של השלום, של החיים הטובים ושל הצדק גם יחד. מבחינה זו האומה הערבית־הפלסטינית קיימת גם בלי להסתמך על זיקתה לאיסלאם (גם אם האיסלאם קשור מאוד לאפיונה, לתרבותה ולתולדותיה), וגם מעבר לקשריה עם עמי ערב בכללם, שכן נודע לה גם קיום לאומי ספציפי; והאומה היהודית בא"י (פלסטין) קיימת לא רק כענף של היהדות כדת וכתרבות דתית (למרות קשריה ההיסטוריים והעכשוויים עם היהדות כדת וכתרבות דתית), וגם איננה זהה עם תפוצות העם היהודי בעולם (למרות זיקתה אליהן). אגב, נראה לי כי שתי האומות שלנו לא נתקיימו למעשה כאן בארץ עד לפני כ–150 שנה — ודאי לא בצורתן המודרנית ורבת האוכלוסין — והן צמחו רק משלהי השלטון העותמאני (החל ב–70 השנים האחרונות שלו), וגדלו ונתגבשו ונתעצמו דווקא תוך מאבק בלתי פוסק ביניהן, שהתחיל כבר בראשית המאה ה–20.

לכן, אתה צודק, סלמאן, באומרך שכל מי שמתעלם מהמצב האובייקטיבי של קיום שתי האומות שלנו בא"י (פלסטין) ומן הזכות של שתיהן להגדרה עצמית לאומית — כל אומה במדינתה — חוטא קודם כל בחוסר ריאליות, נוסף למשוגותיו השונות מן הבחינות ההיסטוריוסופיות, האתיות והמשפטיות. ואוסיף כאן, כי צר לי שבשתי האומות מתעלמים מהזכויות הלאומיות הלגיטימיות של העם השני, ולא פעם גם מהזיקה ההיסטורית הוודאית של כל אחד משני עמינו לארץ זו. אם תסלח לי על כך שאני מותח בהקשר זה ביקורת על הנהגת הרשות הפלסטינית ואינני מסתפק בביקורת על הנהגת האומה שלי, אז תרשה לי להזכיר כי הרשות נזהרת אף מאפשרות של הכרה במדינת ישראל כביטוי להגדרה לאומית עצמית של האומה היהודית בארץ (אגב, כזאת צריכה להיות ההגדרה המדויקת, ולא ציון כללי של ישראל כ"מדינה יהודית"). נוסף לכך, ההנהגה ברמאללה מידרדרת להכחשות ילדותיות של העבר ההיסטורי היהודי, העברי או הישראלי בארץ. לְמה הדבר דומה? להכחשה מהצד הישראלי את הקיום של ערבים בארץ במשך קרוב ל–1,400 שנה (עם הפסקה קטנה בתקופת השלטון הצלבני). אגב, ברור שההכרה ההדדית בעבר היסטורי כשלעצמה רחוקה מלהעניק זכויות בעלות בלעדיות על הארץ. בכל מקרה, בוודאי שום פלסטיני לא היה שמח אם כתגובה "סימטרית" להכחשת קיומו של בית המקדש העברי בירושלים בימי הבית הראשון והבית השני, היינו טוענים מהצד הישראלי כי הכליפים הערבים, שכבשו את הארץ גם לפני שלטון בית אומיה, היו בעצם דמויות פיקטיביות, וכי גם מוחמד לא היה בגדר מציאות היסטורית ממשית, או אל־אקצה היה בעצם בית מקדש יהודי קדום. האם ניתן לשכתובי עבר מגוחכים כאלה להשפיע על פתרון הסכסוך הלאומי העכשווי ולהפריע לפתרונו? אני מניח כי שנינו נסכים שאיננו רוצים בכך.

נוסף על כך, אם אנו רוצים להיות נאמנים לעובדות וגם להגיע לפשרה היסטורית בין שתי האומות שלנו, לא ייתכן כי נוסיף לפתח נרטיב היסטורי כוזב, שעל פיו צד אחד מהשניים (ולא משנה איזה) הוא תמיד צודק וזך וטהור, ורק הצד השני אשם לגמרי. אכן, ככל שמדובר בי, זאת בדיוק הסיבה שבגללה אני דוחה במידה שווה גם את המסר של פובליציסטים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר, וגם את החזיון האווילי הלאומני־קיצוני והאנטי־מוסרי של אישים כח"כ בצלאל סמוטריץ' ודומיו. אני מצפה, אפוא, שעל פי גישתו של חביבי (שבוודאי לא היה ציוני) תראו גם אתם בצד הפלסטיני את משוגותיכם הקיצוניות לאורך השנים. למען האמת, גם אם אנו מצדנו נלחמנו בכם על עצם קיומנו, אף לא אחד משני הצדדים אינו צדיק מושלם, ואין מקום מצדנו או מצדכם לשקוע בהזיות הפוסטמודרניזם בדבר ה"אחר" האידיאלי שתמיד צודק.

בכל מקרה, סלמאן, אתה צודק באומרך שאם תהיינה לנו שתי הנהגות לאומיות אמיצות שירצו באמת להגיע לשלום, הרי השלום בוא יבוא. הרי לשתי האומות שלנו יש הרבה מה להפסיד מהמשך הסכסוך.

הבה ניטול, למשל, את ירושלים כדוגמת מופת לקלות של פשרה אפשרית. אין ספק כי לשלוש דתות ולשני עמים יש זיקות היסטוריות ועכשוויות לירושלים. אכן, גם כיום — ודאי בירושלים המורחבת — יש מאות אלפי תושבים מבני שני העמים. אין שום קושי, לפיכך, לשמור על אחדות מוניציפלית של העיר תוך קיום בירת פלסטין ברבעים הערביים של העיר (מה עוד שבעת פתרון קונפדרטיבי משני עברי הירדן, תוכל ירושלים להיות בירת הקונפדרציה המשולשת כולה, נוסף לקיום בירות ישראל ופלסטין בתוכה). לעומת זאת, סלמאן, צר לי לומר לך ששום ממשלה ישראלית (גם לא ממשלה דמיונית של מרצ) לא תוכל לקבל בחזרה את צאצאי הפליטים של 1948 לתוך "הקו הירוק" — ואין ספק כי בעיית צאצאי הפליטים תצטרך להיפתר באמצעות פיצויים (שיינתנו גם לצאצאי פליטים יהודים מארצות ערב), ושיקום נרחב במדינה הפלסטינית. אוסיף כאן, כי אין גם ספק שקיום מקומות שונים ברחבי הארץ כולה שהם בעלי ערך היסטורי רגשי לאחד משני העמים, צריך לחזק את האפשרות של שמירת קשר אתם, אך כשלעצמו איננו בסיס לתביעות טריטוריאליות.

כן ברור, כי שלום בין שתי האומות יפתח עידן של שגשוג משותף מדהים, אציין גם, כי מכיוון שהארץ קטנה מכדי שיהיה אפשר לקיים בה גבול הרמטי, הרי בכל מקרה פיתוח תיירות, טיפוח אקולוגי, פיתוח אנרגיה, כגון של גז וחשמל, מפעלי תעשייה, השקיה, וניהול ירושלים רבתי — כל אלה מחייבים שיתוף פעולה הדוק גם עם ממלכת ירדן — במסגרת קונפדרטיבית משולשת. מנגד ברור, כי כל הרעיונות הללו לא ייכונו על בסיס קלריקליזם קנאי (שדחייתו מצדנו אין פירושה אנטי־דתיות או התעלמות מאוצרות הרוח והמסורת של תרבויות דתיות). בה במידה אין ספק, כי מאבק משותף ותיאום ביטחוני נגד טרור מכל הסוגים הוא תנאי הכרחי לשלום ולשיתוף פעולה בין שני העמים.

לבסוף ברשותך, אציע לך הצעה: טוב היה לו יכולנו להקים מסגרת לא־מפלגתית של סופרים ואינטלקטואלים ישראלים ופלסטינים, לשם דיון בכל הסוגיות הללו. אולי במסגרת זו היינו נזכרים יחד גם בתרומה הרוחנית המשותפת האדירה של שתי אומותינו לתרבות העולם — תרומת שני העמים השמיים הגדולים שלנו — החל מהתנ"ך (שהשפיע גם על הברית החדשה וגם על הקוראן) וימי אכד, בבל, אשור, כנען וארם, ועד תור הזהב של תרבות ערב, ובייחוד בתקופות הכליפויות הגדולות של בית אומיה ובית עבאס, כאשר השפעת התרבות העברית על התרבות הערבית הוחלפה בהשפעה כבירה של התרבות הערבית על ההגות והשירה העברית.


פרופ' מוקד הוא עורך כתבי העת "עכשיו" ו"ג'רוזלם רוויו"
*
הארץ, 13 באוקטובר 2017


***
קרא עוד: ״הזיה דו-לאומית״



Print Friendly and PDF

שיתופים:

תגובות בפייסבוק:



תגובות באתר:
ניתן להשאיר תגובה כאן.

0 comments:

הוסף רשומת תגובה

במרחב
  • בימים ההם בזמן הזה

    בטרם מעלים האיסלאמיסטים את תפארת העבר על ראש שמחתם, יש אם כן להזכיר להם שהשגשוג המדעי והתרבותי אז התרחש דווקא בזכות הקפיצה מעל משוכת האיסלאם האורתודוקסי השמרני…


    המאפיה השבטית

    כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה…

    כל הפרטים

  • האור מגיע ממערב

    ”אינטלקטואלים” מוסלמים משננים במשך דורות שכל האמת והידע מצויים בקוראן. מי שמחזיק בתפישה כזאת, כמו חמור, מובטח לו שיישאר לעד מאחור…


    על האורה בקצה הג׳ורה

    אפשר להירגע. מה שאירע בתוניסיה לא עתיד לחזור על עצמו במדינות ערב האחרות. אמנם, הפלת דיקטטור על ידי התקוממות עממית מפיחה רוח חדשה, ואולי אף שביב של תקווה, בקרב רבים באזור, אבל מכאן ועד לחגיגות...

    כל הפרטים

בארץ
  • ערבי בכל ניידת

    היחסים בין הציבור הערבי לשלטון המרכזי לא יכולים להמשיך להתנהל במתכונתם הנוכחית, המעוותת. השלטונות חייבים להפנים את העיקרון של אזרחות שווה לכלל האזרחים, על כל המשתמע מהדבר...

    ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל.

    כל הפרטים
  • נחשפה ערוות השמאל

    השיח הפוליטי בקרב מה שמכונה בטעות "שמאל" בישראל הוא שיח עקר, שלא ישנה את המצב הקיים. מדברים שפורסמו לאחרונה ב"הארץ" על ידי כותבים הנמנים עם מחנה השמאל כביכול, מצטיירת תמונה עגומה. השיח תחום בגבולות אתניים יהודיים.

    ספסרי הדת

    הנה נודע לנו באחרונה, כי בספרי הלימוד שבהם משתמשים בזרם הממלכתי־הדתי מצנזר משרד החינוך פרקים העוסקים ברביית האדם. זאת, מתוך היענות לבקשות מצד מערכת החינוך הממלכתית־הדתית.
  • ערבי, דבר ערבית

    גם הערבים מזלזלים בשפת אמם ונותנים יד לדחיקתה מהמרחב הציבורי. עדות לכך ניבטת מכל פינה ביישובים הערביים. השלטים והמודעות המתנוססים על בתי עסק ומשתלטים על הנוף העירוני הם כמעט על טהרת השפה העברית.

    יהודית ודגנרטית

    אפשר להירגע. לא תקום כאן מדינה דו־לאומית. הטעם לכך פשוט: בשטח שמשתרע בין הים לירדן אין שני לאומים מגובשים לצורך ריקוד הטנגו הזה.
ישראל-פלסטין
  • תש״ח בערבית

    הרטוריקה היא סם ההזיות שהערבים הורגלו ליטול מימים ימימה. את הרטוריקה הזאת הם חובשים כמגבעות מליציות ושוכחים שהיא משמשת משתיק־שכל על ראשיהם.

    כל הפרטים

  • בעקבות המופתי

    מכיוון ששמו של המופתי, חאג׳ אמין אל־חוסייני, התגלגל באחרונה על לשונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, החלטתי לנצל את השהות בברלין כדי להתחקות אחר עקבותיו של ״הצורר״ הפלסטיני...

    כל הפרטים

מגרות
  • על קופים וחזירים

    ויהי כאשר ישבו בני ישראל במדין ויאסור עליהם אללה ביום השבת את הדגים: הן דיג והן אכילה. ויהי כאשר באה השבת ויבואו הדגים על כל סוגיהם, ובא מקרל, ובאה דניס, ובא לברק, ובאו אלתית ואספמיא אל חוף ימם. ויהי בצאת השבת וישובו כל הדגים כולם אל לב ים, ולא שזפו עיני בני ישראל עוד דג, קטן כגדול, עד לבוא השבת הבאה. והיה כדבר הזה ימים רבים.
  • רצח לשם כבוד

    אין ישוב ערבי, בארץ או בחוץ לארץ, שלא ידע רציחות על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". אינטלקטואלים ערבים רפי שכל מנסים להמעיט מחומרת המעשים האלה בטיעונים שונים, לרבות השוואת רצח על "כבוד המשפחה" ל"רצח על רקע רומנטי"...

ארכיון

 
תרגומים
  • מרטין נימלר

    בַּהַתְחָלָה בָּאוּ אֶל הַקּוֹמוּנִיסְטִים
    וְלֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי,
    כִּי לֹא הָיִּיתִי קוֹמוּנִיסְט;

    כל הפרטים

  • בלקרישנא סאמא

    מִי שֶׁאוֹהֵב פְּרָחִים, יֵשׁ לוֹ לֵב כֹּה רָגִישׁ.
    מִי שֶׁלֹּא יָכֹל לִתְלֹשׁ אֶת כּוֹתַרְתָּם,
    לוֹ וַדַּאי לֵב אָצִיל.

  • שרון אולדס

    אֵיךְ הֵם עוֹשִֹים אֶת זֶה, אֵלֶּה הָעוֹשִֹים אַהֲבָה
    לְלֹא אַהֲבָה? יָפִים כְּמוֹ רַקְדָּנִים
    מַחֲלִיקִים אֶחָד עַל גַּבֵּי הַשֵּׁנִי כְּגוֹלְשִׁים
    עַל קֶרַח, אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם נְעוּצוֹת זֶה
    בְּגוּפוֹ שֶׁל זֶה, פְּנֵיהֶם
קולות באפלה
  • תגובות אחרונות

  • מבחר נושאים