הטרגדיה הבלתי גמורה

אין שמאל, לא בישראל ולא בפלסטין 

שמאל אמיתי במדינה מעורבת ורב־לאומית חייב לחצות את הגבולות האתניים והלאומיים. לא כך הוא הדבר עם ה"שמאל" בישראל.

סלמאן מצאלחה

הטרגדיה הבלתי גמורה

הימין הישראלי, על כל גוניו, דוגל בשלטון יהודי בלעדי על כל שטחי ארץ ישראל. לפלסטינים החיים במרחב הזה הוא מבטיח תושבות — ארעית כמובן — וכל זאת בתנאי שיורידו את הראש, יקבלו את המעמד שהועידו להם ויתנהגו בהתאם.

הימין הפלסטיני, על כל גוניו, דוגל בשלטון ערבי־איסלאמי על כל שטחי פלסטין. ליהודים החיים במרחב הזה הוא מבטיח, במקרה הטוב, מעמד של בני חסות, וכל זאת בתנאי שיקבלו על עצמם את מעמדם הנחות כאנשי ד'ימה ויתנהגו בהתאם. במקרה הרע, הוא מבטיח לשלח אותם אל מעבר לים, לארצות "מוצאם".

ישנו גם "מרכז ישראלי", כך נהוג לכנות בשיח הישראלי בליל של תנועות ומפלגות, החל מנושאי הלפיד של יש עתיד, עבור בחוסים תחת כנפי כחלון בכולנו, וכלה ביושבי האוהלים של מחנה הצופים העונה לשם "המחנה הציוני", שהוקם בחופזה על ידי מפלגת העבודה בעיניים. זו האחרונה הביאה לשכונה בחור חדש, אבי גבאי, והפקידה בידיו את ניהול מחנה הצופים הציוני.

חיש מהר התברר, שמחנה זה, המתיימר להחליף את השלטון, הולך שבי אחרי משנתו של שר ביטחון וגנרל, שהורחק מן המחנה היריב, "הלאומי", בגלל סטייה — התעקשות לדבוק בעקרון "טוהר הנשק" — וכולם ביחד שבים ומצהירים, שלא יהיה עוד פינוי התנחלויות. הגדיל לעשות אותו גנרל, בוגי יעלון, כאשר הצהיר לאחרונה, שיש מקום לעוד מיליון או שני מיליון מתנחלים. וכך דומה, שכל מה שמכונה "מרכז" ישראלי נשרך אחרי בנימין נתניהו, שנשרך אחרי נפתלי בנט.

ויש גם "מרכז פלסטיני". הוא אוחז ברסן השלטון ברשות מאז שזו באה לעולם בניתוח קיסרי באוסלו. המרכז הפלסטיני נשרך אחרי שלטון קיסרי מבית מדרשו של יאסר ערפאת, שהביא עמו את כל השחיתות של העולם הערבי וזרע אותה בשדות פלסטין. שחיתות זו הנביטה צמחים פולשים, שהשתלטו על המרחב והרסו כל חלקה טובה. גם המרכז הפלסטיני השליט נשרך אחרי הימין הפופוליסטי מבית מדרשו של חמאס, ומתחרה על התואר מי "לאומי" יותר.

זה הזמן להודות, עם כל הצער בדבר, שידו של הימין בקרב הפלסטינים והישראלים גם יחד היא על העליונה. הימין הזה, הפלסטיני והישראלי, הנשען על מיתוסים דתיים, אין לו יכולת להתפשר. דתות בכלל, ומונותיאיסטיות בפרט, אינן מתפשרות, מכיוון שפשרה בדת משמעה איבוד עצמי. לכן, מי שמציב את הדת בקדמת הבמה הפוליטית מבטיח כי הסכסוך יימשך עד אין קץ, או עד קצו של צד אחד.

ישאל השואל: והיכן השמאל בכל זה? התשובה על כך קלה. דומה שאין חיה כזאת במרחב הישראלי־הפלסטיני. די בהתבוננות בתוך המרחב הישראלי פנימה, כדי להגיע למסקנה המצערת ששמאל אמיתי לא הצליח להכות שורשים עמוקים בחברה הישראלית.

שמאל אמיתי במדינה מעורבת ורב־לאומית חייב לחצות את הגבולות האתניים והלאומיים. לא כך הוא הדבר עם ה"שמאל" בישראל. שתי התנועות הישראליות, מרצ וחד"ש, המתיימרות לייצג תפישה שמאלית, אינן מצליחות לחצות את הגבולות האתניים. מרצ שבה ומדגישה את היותה מפלגה ציונית, וחד"ש מדגישה את הלאומיות הפלסטינית. שתי התנועות מתקשטות בערבי וביהודי בהתאמה. אך זהו רק קישוט ותו לא.

אם שתי "תנועות שמאל" אלו לא מצליחות לגשר על הפערים ביניהן ולהציג אלטרנטיבה שפויה לכלל האזרחים, אזי ברור ששני העמים המסוכסכים במרחב הזה נידונים לעוד ימים נוראיים.

וכך הגענו למצב שבו לאיש שמאל אמיתי אין כתובת פוליטית, לא בישראל ולא בפלסטין.
*
הארץ, 1 בנובמבר 2017

For English, press here