בשנים האחרונות, ועל רקע התנהלות הכנסת והממשלה, דומה כי חברי הכנסת והשרים לא רק "שכחו מה זה להיות יהודים", הם שכחו גם מה זה להיות ציונים.  

סלמאן מצאלחה ||

ציונות ומוסר הוטנטוטי

ההצגה בארץ הזאת התחילה עם ראשית התנועה הציונית, ולאן שתביט — עוד חוזר הניגון. הדברים המובאים להלן לא יצאו מפי שמאלני קיצוני או מפי אנטישמי נוטף שנאה ליהודים: "אנו רואים צורך בשינוי המשטר בכיוון זה, ששתי החטיבות הלאומיות, היהודים והערבים, מבלי הבדל רוב ומיעוט, יהיו משותפים במידה שווה — על יסוד פריטטי — בשלטון הארץ". "אנו מודיעים נוכח דעת הקהל", אמר האיש בפאתוס והוסיף, "שלא נשלים ולא נסכים את השלטת קיבוץ לאומי אחד בארץ על משנהו — לא עכשיו ולא בעתיד". הוא אף הרעים בקולו והדגיש: "אין אנו מקבלים את הנוסחה של מדינת יהודים המכוונת לשלטון היהודים על תושבי הארץ הערבים".

אלה הם דברים שנשא דוד בן־גוריון בנאומו בפני הקונגרס הציוני הי"ז, שהתכנס בבזל ביולי 1931.

מבחינת ההתיישבות היהודית, לא היה כמעט הבדל בין הציונות של בן־גוריון לבין זו של זאב ז'בוטינסקי בימים ההם. "אפשרויות ההתיישבות אינן מצומצמות לחלק המערבי של ארץ ישראל", אמר בן־גוריון באותו קונגרס, והוסיף כי בעבר המזרח של הארץ "ישנן רזרבות קרקעיות עוד יותר רבות ויותר פנויות, ואין להניח שהירדן יהיה הגבול לעלייתנו ולהתיישבותנו".

ההבדל בין בן־גוריון לז'בוטינסקי הצטמצם והתמקד בשתי נקודות: האחת, קריאת המציאות בשטח, והאחרת קשורה למרחב התמרון הדיפלומטי של התנועה הציונית. בן־גוריון דגל ב"ציונות קשה ומחמירה", כהגדרתו, לעומת "הציונות הקלה" של התנועה הרוויזיוניסטית.

דומה שהסוגיה הדמוגרפית היתה בראש מעייניו של בן־גוריון: "אם נישאר בארץ ישראל כמו שהננו בכל הארצות — מעטים בין מרובים... אם לא נהיה כוח עממי גדול", אמר, הרי ש"גורל הגולה, גורל הטמיעה וההתנוונות התרבותית והגופנית ידביק אותנו גם בארץ ישראל".

בן־גוריון התייחס גם למוסר הציוני: "התוכן המוסרי של הציונות וצרכיה החיוניים הממשיים מחייבים פוליטיקה של התקרבות והבנה הדדית את שכנינו הערבים גם בשטח הכלכלה והתרבות וגם בשטח הפוליטי". המוסר הפוליטי של הציונות, בעיניו, מחייב שותפות שלטונית: "אין אנו מכירים במוסר ההוטנטוטי האוסר על חברו מה שהוא מתיר לעצמו... כשם שאנו שוללים השתלטות הערבים עלינו, כך אנו שוללים את השתלטותנו אנו על הערבים".

בשנים האחרונות, ועל רקע התנהלות הכנסת והממשלה, דומה כי חברי הכנסת והשרים לא רק "שכחו מה זה להיות יהודים", הם שכחו גם מה זה להיות ציונים.

לו הייתי נמנה עם הח"כים של הרשימה המשותפת, הייתי מגיש את דברי בן־גוריון כהצעת חוק לכנסת. הייתי רוצה לראות כיצד אבירי הציונות זורקים את דברי "הזקן" לכל הרוחות. די היה בכך כדי להציג את היצירה הציונית ששמה מדינת ישראל במערומיה. שכן מה שנותר ממנה הוא רק "מוסר הוטנטוטי", כדברי "הזקן".

*
הארץ, 13.11.2017