אשכנזים, מזרחים וכו׳

השימוש הרווח במונח "מזרחים", המכנס תחת קורת גג אחת את כל ה"לא אשכנזים", הוא חדש. החלוקה האתנית־תרבותית בין היהודים היתה שונה לחלוטין.

סלמאן מצאלחה ||

האשכנזים אשמים

טועה אורי אבנרי בקובעו, כי השבר בין אשכנזים למזרחים "נוצר מיד אחרי מלחמת תש"ח" (אתר "הארץ", 26.02). הוא טועה גם בחלוקה הגסה בין ציבורים אלה, "שבאו משתי תרבויות גדולות אך שונות מאוד", כהגדרתו. כך, במשיכת מקלדת, מכנס אבנרי בסל אחד את תרבות פרס, טורקיה, ערב, ספרד ועוד, ומנגד הוא נושא על גבו את הסל האשכנזי.

הבה ניזכר בנשכחות: עוד לפני בוא הציונות לעולם דווח על מריבות בין היהודים בפריז ב–1874. המריבות לא היו בין "חסידים עם מתנגדים, אורתודוקסים עם רפורמים, אך מריבת אשכנזים עם ספרדים" ("הצפירה", 29.7.1874). כשנעשה ניסיון לאחד בין הספרדים והאשכנזים, ולהקים בית כנסת שיונהג בו נוסח תפילה אשכנזי, הספרדים סירבו "ועומדים על דעתם ובל יחפצו לעזוב את מנהג אבותיהם" (שם).

נכון, התנועה הציונית הוקמה על ידי אשכנזים עם שאיפות שונות. מנהיגי הציונות רצו לברוא יהודי חדש. לעומתם הספרדים חיו בעולם מושגים שונה. הדים לכך נשמעו בוועידת ציוני יוגוסלביה בבלגרד ב–13 ביוני 1924. העיתון "דואר היום" מדווח על התמרמרות "עקב הביקורת החריפה הנמתחת כרגיל מצד האשכנזים כלפי הספרדים". ד"ר ויטה קאיימן, ממייסדי אגודת האקדמאים "אספרנסה" בווינה, נאם על עניינים מכאיבים ועמד על ההבדלים בין אשכנזים לספרדים: "חיינו, חיי הספרדים, נבדלים הם בהרבה מחיי היהודים האשכנזים בארצות השונות. אצלנו בבלקן, אין התנועה הציונית נחשבת ל'עיקר והכל' של החיים הלאומיים", אמר הנואם והוסיף: "אין ברצוננו לבטל את הישן מפני החדש עד כדי היטשטשו לחלוטין".

עוד ב–1921 עמד ז'בוטינסקי, בנאומו בבית הכנסת הספרדי בווינה, על הסיבות להבדלים בין אשכנזים לספרדים. אחרי גירוש ספרד, אמר, נתמזל מזלם של הספרדים והם נקלטו בארצות שלא הרעו להם. "מכיון שלא היה להם נגד מי להילחם בעד חייהם", אמר, הם "נפלו לתוך ה'עצלות'". האשכנזים חיו בתנאים קשים ונאלצו להסתייע בעורמה כדי להתקיים. מלחמת קיום זו "עשתה אותם מתוחבלים וערומים", אמר ז'בוטינסקי והוסיף: הם "התחילו להתפלפל ונעשו יותר מדי דברנים ויותר מדי עיוניים" ("דואר היום", 14.10.1921).

השימוש הרווח במונח "מזרחים", המכנס תחת קורת גג אחת את כל ה"לא אשכנזים", הוא חדש. החלוקה האתנית־תרבותית בין היהודים היתה שונה לחלוטין. בעבר דובר על אשכנזים, ספרדים (ספניולים), תימנים, ערבים, פרסים וכו'. עדות לכך נמצאת בדיווח של מרדכי הלוי על יהודי אלכסנדריה: "יהודי העיר הגרים בה המה מעורבים, ספרדים המדברים שפת שפניא, ערבים יהודים שנולדו פה מדברים שפת ערב, יהודי איטליה מדברים איטלקית וכו'" ("המגיד", 14.12.1893). על היהודים בקהיר מדווח "הצבי": "העדה של הספרדים מתקיימת מעתים קדומות, ולה שייכים יהודים ספרדים ופורטוגים, ערבים מסוריה ומארם נהרים, כמו גם יהודים מתורקיה, איטליה ויון, פרס ותימן" (18.12.1908).

"היהודים הספרדים", אמר עוד קאיימן בבלגרד, "עתידים למלא תפקיד חשוב במדיניות של ארצות המזרח, כי אנו מזרחים בתכונותינו ונוכל להתרגל בנקל להיות עם הערבים, ותפקידים אלו לא יוכלו להימלא על ידי אחרים..." ("דואר היום", 16.7.1924).

לכן, השבר בתש"ח לא קשור כלל ל"שתי תרבויות גדולות הנבדלות זו מזו", אלא נוצר בעיקר בין היהודים־הערבים לציונים האשכנזים, שהקימו את המדינה וכלאו את היהודים־הערבים בסבך העימות עם המרחב התרבותי הערבי. זוהי מלחמת האחים שמנהיגי הציונות האשכנזית ידעו תמיד לחרחר, כדי להמשיך לאחוז ברסן השלטון. קריאת הקרב "הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" היא רק קצה הקרחון של השבר האמיתי.

*

הארץ, 03.03.2017

For English, press here