סלמאן מצאלחה

רק שבעים

                 (לאריה ארנון)

רַק שִׁבְעִים מָלְאוּ לַנַּעַר,

וְזוֹ אָכֵן סִבָּה

לְהַפְסִיק לִסְפּוֹר כָּל שַׁחַר.

אָז, סֹבּוֹ לִמְסִבָּה.

לֵךְ תַּכִין סִירִים עִם רוּתִי,

עֲלֵינוּ - הָעוּגָה.

הַמַּצָב הוּא כֹּה אַקוּטִי

הָאָרֶץ נְמוֹגָה.

הַשָּׁנִים חָלְפוּ כְּמוֹ אֶמֶשׁ.

חָלְפוּ הַנְּדוּדִים.

בָּרוּךְ הַבָּא! בַּלֵּב יֵשׁ

מָקוֹם לִבְנֵי דּוֹדִים.

חָשַׁבְתָּ עַל שַׁלוֹם, וְדֶרֶךְ

סוּגָה בַּשּוֹשָנִּים.

קִבָּלְתָּ אֶת ״תּוֹרַת הַמֶּלֶךְ״

תִּזְכֹּרֶת כִּבְשָׁנִים.

הַחֲלוֹם, אוֹתוֹ קוֹשַׁשְׁתָּ,

מִסִּפְרוֹ שֶל הַחוֹזֶה,

וְחָרַשְׁתָּ וְהוֹרַשְׁתָּ,

הִתְגַּלָּה כְּ־״זֶה־לֹא־זֶה.״

וְאִם כָּךְ, אָז בּוֹא נַגִּיד,

הַמַּצָב - אֵינוֹ וָרוֹד.

אִם לַחְלֹם עַל הֶעָתִיד,

עָדִיף אוּלַי - לִנְדֹּד.

טוֹב לַחְשֹב עַל מָחֳרָתַיִם.

זֶה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ מַחַר.

יֵשׁ תִּקְוָה, אוּלַי יֵש שְׁתַּיִם-

זִימְבַּבְּוּאֶה, אוֹ זַנְזִיבָּר.

***