מחמוד שקיר, סיפורים קצרצרים

מחמוד שקיר

סיפורים קצרצרים

מהגר

האישה מפזמת שיר שמהדהד מתוך חריץ בדלת. "ירושלים של זהב", כאילו נאכלת בגעועיה לחיי הלילה בחוץ. השוטר, שגל העליה האחרון הביא אותו, מצהיר בצעדיו הכבדים בחצר הכלא. הוא נעצר מול הצינוקים, מציץ דרך אשנבים צרים על אנשים רצועים באזיקים, אחר מתרחק מפני כובד מבטיהם החודרים מבעד החרכים. הוא פוסע בחצר ומכה על חטא. חולם על ערב שקט לחופיו של ים רחוק עם אישה אותה יפגוש באקראי בדרך.

האישה מפזמת לה שיר בתוך אשנב בדלת, אחר מרימה קולה: "הו השוטר המנצח, תן לי סיגריה, בבקשה!" הוא מהסה אותה שלא בכוונה: "תסתמי את הפה, הו זונה שבאה מעבר לים". האישה חדלה לפזם את השיר. את אמו של השוטר היא מקללת בשפת היידיש, אחר נאלמת.

הלילה יורד לאט. השוטר מתמוטט תחת עומס התפקיד, עומס הנצחון והעיניים המפלחות את האשנבים בחיפוש אחר מולדת.

***

מפגש

אמי, היקרה, באה לבקרני הערב. אני נושק לידה כהרגלי מימים ימימה. היא נושקת למצחי כהרגלה בכל פעם שאנו נפגשים לאחר פרידה ארוכה. אנו פוסעים בכיכר שבמרכזה ניצב פסלו המרשים של הנזיר. היא אינה ממהרת, כיוון שהיא סובלת מכאבים כרוניים בברכיים. בהעיפה מבט על הנשים החולפות בחצאיות מיני קצרצות, היא פולטת: "אוי להן ואבוי מעונשו של האלוהים ביום הדין". אחר כך, היא מתחילה לספר לי על היהודיות שהיא רואה בסמטאות ירושלים בעודה עושה את דרכה להתפלל במסגד אלאקצא, אחר כך מוסיפה כי הן פורקות עול, בכך שהן נושקות לחיילים בפרהסיה ובפני כל הבריות.

אנו ממשיכים, אמא ואני, אל עבר הקצה השני של הכיכר. אני אומר לה: "נלך למסעדה הרוסית לארוחת הערב". היא דוחה את ההצעה ואומרת שאיננה אוהבת את האוכל של המסעדות, אחר כך התיישבה על ספסל עץ בצד הדרך. היא הוציאה מתוך איזה צרור ככר לחם טאבון, והוסיפה כי היא הביאה אותו במיוחד, כיוון שהוא נאפה מהחיטה של הארץ. בצענו מהלחם והיא נזכרה, כי הביאה עימה גם כמה זיתים, וגם הוסיפה: "אביך עדיין זורע חיטה בשדה הפורה", והפנתה שאלה: "האם אתה זוכר את עץ הזית שאת ענפיו כירסמה העז שלנו לפני שנים? העץ ההוא", הוסיפה, "כבר עץ גדול ולידו ישנם עוד עשרה עצים".

אנו מחרישים למספר שניות, אני מבריח מבט אל עיני האמא ששקעו מעט מתחת לגבותיה. היא נראית לי חולמנית ובעיניה אני מבחין בצער עמוק. האם היא נזכרת באותה ילדה שמתה לפני עשרים שנה? או שמא מקנן בה החשש - כהרגלה - שהאבא ישכח את הגז דלוק והבית יעלה באש על כל מה שיש בו. או, שמא חוששת - כהרגלה - שתבואנה העזים של השכנים לרעות את עצינו היקרים.

היא בולעת בקושי את פת הלחם ומוסיפה בנימה של דאגה גדולה לי: "הו ילדי, שמע לעצתי, היזהר מן הבנות "החסודות" האלה"! אני מנסה להרגיע את דאגותיה ושואל אותה על שלומם של בני המשפחה. היא עונה: "לא נגיע לנחלה בחיים כל עוד החיילים האלה בקרבינו". אחר הוסיפה, "יום אחד באו באישון לילה והמטירו מכות על ראשינו, אחר שברו את שמשות הבית והשליכו חתול מת אל תוך באר המים. הם דרסו בנעליהם את שתילי העגבניות שאני משקה כל ערב, ואף הטילו את מימיהם בתוך ערוגות הנענע שאותן טיפחתי בידיי ליד הבית".

אמא מספרת סיפורים שאין להם סוף. העצב הולך ומקדיר בעיניה, אחר שואלת: "הלא תחזור אתי ארצה?" אך היא נזכרת, כי היתה פזיזה בהעלאת השאלה, ומוסיפה: "ארורים יהיו העושקים האלה אשר גירשוך". אנו המשכנו, אחרי כן, ברחוב המואר. וכמי שתחושות האשמה תקפוה היא אומרת: "שכחתי את תפילת הערבית". אני מביט אנה ואנה סביבי בעודני פוסע ברחוב פריס, ואינני רואה את אמי.ֿ אני מבין כי היא עזבה אותי והלכה להתפלל בארץ הרחוקה. אלוהים, כמה בודד אני כאן.

***

תמונה

הערפל שנחת לפתע מונע מהאישה לעמוד ארוכות בחלון, או כך לפחות טוענת האישה העומדת נפרדת מהגבר שהיא רואה ביצועיה בפעם האלף.
הערפל, שנחת לפתע, מונע מהגבר לשאת את עיניו למעלה לזמן ממושך, כי השמשות השקופות מחליפות את הרגליהן הנודעים. או, כך טוען הגבר שאינו אוהב לראות את האישה שחשב להינתק ממנה בפעם האלף.
***

מריה

מריה, שאותה הכרתי באקראי, לוקחת אותי אל לב העיר. שם שוכן הפסל שמביא ברכה לכל האוהבים. אנו מתבוננים בפסל זמן מה, אחר מתרחקים, מריה ואני, אל מסעדה עמומת אור. שם שרה מקהלה של צוענים. אני שותה יין נושן מעשי ידיהן של הפלאחיות בשדות, ונתקף עצב פתאומי.

מריה מנסה לדובב אותי, להקל עלי. היא מספרת לי על ביתה הכפרי הרחוק, שבו היא מבלה את ימי ראשון. מריה מדברת בזמן ונאלמת בזמן. ואני, העצב לא מש ממני, ובמיוחד כשמריה זאת מסתננת אל לבי בקלילות של חתולה.

אנו עוזבים את המסעדה. הולכים לנו לאט ברחובות הלילה. מתוך חלונות הראווה הרחבים מציצים מדי פעם גברים ונשים שיש להם הרבה סיפורים. מריה ואני, איננו מכירים מהם דבר.

הרכבת התחתית מתקרבת. מריה מחליטה לחזור הביתה תוך הבטחה להיפגש בבוקר שלמחרת. בבוקר, חכיתי זמן מה בלי ששערה הבלונדיני הרך ייראה באופק. חיפשתי אחריה בסמטאות העיר יום שלם ולא מצאתי אותה כדי לבשר לה על רצוני שנשאר, אני ומריה, ביחד לנצח.

***

טכס כלולות

האמא השמנה לא רצתה לבזבז את זמנה בליל הכלולות של בתה בעומדה מצותתת מאחורי הדלת, כי הרי זהו מנהג ישן שאבד עליו קלח.

האמא השמנה, התיישבה לה לטרוף את מיני המאכלים הערבים במטבח החתן שלא האריך את זמן ההתייחדות עם כלתו. הוא חסם, לפרק זמן ארוך, את דלת המטבח במלוא קומתו בטרם תבחין בו האמא השמנה. על זרועותיו הוא נשא את גופת בתה הרכה, והכריז מבלי משים, כי הוא שונא כל דבר המזכיר לו שעווה לבנה וצוננת שמעוררת את העצבים.

***

למשל

בבוקר היא שמה את פעמיה אל היריד. היא קונה ספרים כתובים בשפות שונות. העצב איננו מש ממנה, כיוון שלא פגשה איש ממכריה בכדי לאמר לו למשל, בוקר טוב.

רגליה מובילות אותה אל חדרה המטופש. העצב אינו מש ממנה, כיוון שהחדר לא שאל אותה למשל, האם לא פגשת את הבחור מאתמול באקראי, כפי שייחלת שיקרה הבוקר?

היא עומדת מול המראה, מביטה ביפי הלחיים והצוואר. הצער שוקע בליבה כי המראה, מאז שבאה לחלוק עימה את החיים, לא שברה את שתיקתה הכבדה, אף לא פעם אחת, למשל.
***

המלחמה הבאה

מי אמר שאיננו מתכוננים למלחמה הבאה? האשה תולה את הכביסה על חבלי השכנים. אטבי העץ נושכים את תחתוניה. חולמת על ימים משעממים ומעלה זכרונות.

מטאטא הרחובות של העיריה אוסף את הזבל מפינות הרחוב ומשתעל. מזג האוויר העגמומי פוצע את גרונו כרסיסי זכוכית מתנפצת. מוכר החלב אינו דואג - כל עוד הוא מקבל את המחיר בסוף החודש מהאנשים העשירים - אם החתולים הזקנים מתגנבים אל כלי הזכוכית שלא סגרו אותם טוב. מגלגלים אותם מול הדלתות הנעולות, מלקקים מהם את חלב הבוקר החם, מתכוננים ליום ארוך של פיהוק ומנוחה.

***

________
מחמוד שקיר: (נולד ב-1941 בירושלים), סופר ותסריטאי פלסטיני, חבר במפלגת העם (הקומוניסטית לשעבר). אחרי מלחמת יוני 67 הוא בילה מספר תקופות בבתי הכלא הישראליים, עד שבשנת 1975 גורש ללבנון. בשנת 1993, בעקבות חתימת הסכם העקרונות בין אש"ף לממשלת ישראל וכינון הרשות הפלסטינית, הורשה לשוב לביתו בירושלים. עם הקמת משרד התרבות הפלסטיני הוא הצטרף לצוות המשרד. הוא שימש כעורך הירחון "דפאתר ת'קאפיה" (מחברות לתרבות) שיצא לאור ע"י משרד התרבות הפלסטיני. הוא פירסם מספר קבצים של סיפורים קצרים, כמו כן מספר סיפורים לבני הניעורים, תסריטים ועוד.
________

מחמוד שקיר, סיפורים קצרים, תרגם מערבית: סלמאן מצאלחה.
محمود شقير، قصص قصيرة جدًّا، ترجمها إلى العبرية: سلمان مصالحة
***

שיתופים



תגובות בפייסבוק:


תגובות באתר:

0 comments:

הוסף רשומת תגובה

בארץ
  • המין האנושי

    השיח האלים חשף לא רק את עומק ההתכחשות בחברה הערבית לעצם קיומה של קהילת להט"ב בתוכה, אלא גם את עומק הפער, שאינו אפשרי לגישור…
    כל הפרטים
  • אשכנזים-ספרדים

    במפגש בין ״המנטליות הספרדית המובהקת״, ובמלים אחרות: השייכות לתרבות אתנית אחרת, נקרא לה - ערבית, לבין ״המנטליות האשכנזית המובהקת״...
    כל הפרטים
  • מלאך המוות

    שנים רבות חלפו ומלאך המוות הגיע לבסוף ליטול את נשמתו של יעקב. פנה אליו יעקב בטרוניה: הלא ביקשתי ממך לשלוח לי שליח לפני המוות ואתה הבטחת לקיים... כל הפרטים
במרחב
  • חמאס בשירות ישראל

    לו ניחנו הפלסטינים בדמיון פוליטי ומדיני פורה, הם היו בוחרים במרוואן ברגותי כיורש לנשיאות פלסטין, ובסלאם פיאד לראשות הממשלה.
  • ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע.
    כל הפרטים
 
קוראים ותגובות